בתחילת 1939, רק חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, משרד החוץ הגרמני הכין נייר עבודה דמוגרפי תמים למַראֶה. מְחַבּרָיו התבקשו להגיש הערכה מוסמכת על גודל האוכלוסיה היהודית בשטח “שֶבֵּין הים הבאלטי ובין הים השחור”. ההערכה הגרמנית העמידה את מספר היהודים שם על תשעה מיליון, ואישרה בזה שרוב מניינו של העם היהודי חי במרכז-מזרח אירופה. בערך חצי המספר הזה יאבדו בתוך שש שנים בשואה, ויביאו בזה את הקץ על ציוויליזציה שלמה.
ב-1939 יכלו להיות באירופה אפילו יותר יהודים ממה שמנו הסטטיסטיקנים בברלין. זה היה קורה אילמלא היו פוגרומים ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואילמלא מעשי הטבח נגד היהודים בימי מלחמת האזרחים הרוסית (1918-1920), ואילמלא התוהו ובוהו הכללי של מלחמת העולם הראשונה. בין 1881 ל-1923, בערך שני מיליון יהודים היגרו לארה”ב, ומאות אלפים אחרים עקרו למערב אירופה, לאמריקה הלטינית, לדרום אפריקה ולאוסטרליה. רק מספר קטנטן התיישבו בארץ ישראל, לא יותר מ-50,000 עד שבריטניה קיבלה מנדט על הארץ מידי חבר הלאומים, ב-1920.
|
רנסאנס תרבותי ענקי עמד בעיצומו. במרכזו עמדה לשון היידיש. לפנים רק עֲגַת רחוב ומטבח, היידיש התחילה להניב כרכים של ספרות ושל שירה, עתונים וכתבי עת.
|
יהודי מזרח אירופה התחילו את המאה העשרים ללא חדווה. רובם חיו בעוני מנוון. כמה מן האזורים בעלי צפיפות האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר, כמו למשל גדות נהר הפריפְּיֶט בבלארוס של ימינו, היו כל כך מרוחקים ונֶחשָלים עד שבעיני אירופים רבים הם היו הצד האָפֵל של היבשת, שוֵה ערך של הרי החושך.
ואף על פי כן, על אף העליבוּת ועל אף הפחד, רנסאנס תרבותי ענקי עמד בעיצומו. במרכזו עמדה לשון היידיש. לפנים רק עֲגַת רחוב ומטבח, היידיש התחילה להניב כרכים של ספרות ושל שירה, עתונים וכתבי עת. היא היתה לשון אמם של שמונה מיליון יהודים.
גם העברית נהנתה מתחיה דרמטית, אבל יידיש היתה לשונם האמתית של המוני היהודים. מפלגת הפועלים המאורגנת ביותר במזרח אירופה היתה ה’בּוּנד’, שהתנהלה ביידיש לטובת מעמד הפועלים היהודי המרושש.
מנקודת המבט של יהודי אשר חי בתחילת המאה העשרים, הפוליטיקה האירופית ותרבות היידיש נועדו לעמוד עוד שנים רבות במרכז חייהם של היהודים. אפילו חצי מאה לא תנקוף כאשר היידיש וה’בונד’ יעלו בארובות העשן או ייקברו בשוחות המוות. את החורבן הפוליטי והתרבותי ישלים סטאלין (שרק מותו, במארס 1953, מנע פתרון סופי פיזי לבעיית היהודים בברית המועצות – גירושם ההמוני לסיביר).
הנאציזם והקומוניזם לא היו באים אל העולם אילמלא מלחמת העולם הראשונה. אפשר ששינויים מהפכניים היו מתחוללים גם בלעדיה, ולאומנות ומרקסיזם היו מרעילים את ורידיה של אירופה. אבל לטעון שהקטסטרופות של המאה העשרים היו בלתי נמנעות הוא ביטוי של פסימיות קודרת מדיי על הטבע האנושי.
לא כל כך קשה להעלות על הדעת נסיבות, שבהן מלחמת העולם הראשונה היתה נמנעת, או לפחות היתה מסתיימת הרבה קודם. אלמנטים של הסֵדֶר האירופי היָשָן נעלמו והלכו בכל מקרה. קיסר אוסטרי חדש (שהוכתר ב-1916) היה נוטה פחות להרפתקות בבלקנים, וכנראה היה מכניס ליברליזציה מקיפה בקיסרותו, מאריך את תוחלת חייה, ומונע הופעתן של מדינות קטנות על חורבותיה (צ’כוסלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה).
בריטניה בשלטון מפלגת העבודה היתה נוטה פחות לשלוח את צעיריה אל בית המטבחיים של אירופה (ראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה, שעלה לשלטון חמש שנים לאחר תום המלחמה, היה פציפיסט מוצהר במהלכה). אילו ניתנו לרוסיה עוד כמה שנים של פיתוח תעשייתי בלתי מופרע, היא היתה מְצֵרָה ביתר הצלחה את צעדי גרמניה.
בעולם ללא ‘המלחמה הגדולה’ (כפי שקראו לה, לפני שהתברר כי היא מלחמת העולם ‘הראשונה’), סדרי חייהם של כל כך רבים היו משתנים מעיקרם. בהיעדר מלחמה ב-1914 היו ניצלים חייהם של 50 מיליון רוסים בעשורים הבאים ושל מיליוני אירופים. בהיעדר מלחמה, העם היהודי של אירופה היה ניצל מאבדון.
לא שואה אחת גדולה – אבל אולי כמה שואות קטנות
אילמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה, או לפחות אילמלא ארכה כמעט ארבע שנים וחצי, רוב היהודים היו נשארים באירופה. התפתחות הדרגתית ברוסיה, במקום מלחמת אזרחים ומהפכה, אולי היתה מאפשרת טמיעה תרבותית של מספר ניכר מהם, בדומה לטמיעת היהודים בגרמניה ובצרפת. רוסיה סובלנית יותר, אולי בהנהגתו של הצאר אלכסיי (אשר היה מחלים מעשֵׂה נֵס ממחלת הדם הקטלנית שלו), או בהנהגת אחותו הקיסרית אנסטאסיה, היתה עשויה להציע ליהודים דרגה של אוטונומיה תרבותית.
תרחיש פסימי יותר יונק ממקורות ההשראה של הציונות. הרצל חזה בדיוק מפתיע מעשי זוועה גדולי ממדים נגד היהודים, אם כי הוא הניח שהם יתרחשו במזרח אירופה, לא במרכזה. אפשר שכך ממש היה קורה אילמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה.
במקרה כזה היינו חוזים אולי לא בשואה אחת גדולה ומקיפה, אלא בשורה של שואות קטנות. אפשר להעלות על הדעת תנאים של רעב ושל תרעומת שהיו מניבים התקוממות לאומנית באוקראינה, והיו מביאים “טיהור אתני” של שני מיליון יהודים, ברוח מה שאמנם עוללה התקוממות אוקראינית קוזאקית במאה ה-17.
לחלופין, התקוממות פולנית מוצלחת נגד רוסיה היתה מובילה לכינונה של מדינה פולנית לאומנית, שהאנטישמיות שלה היתה דוקטרינה מוצהרת וגלויה (כפי שפולנים מסיעת ‘אֶנדֶק’ אמנם רצו, בַּמציאוּת הלא-חלופית). או אז פוגרומים היו נעשים עניינים שבשיגרה, כאשר שאר העולם מגיש מחאות נמרצות אבל נמנע מכל מעשה.
גם אז קשה להעלות על הדעת מוות בקני המידה של השואה. הפתרון הסופי היה יכול לצאת אל הפועל רק בתנאים של מלחמה טוטלית, עם היעילות חסרת המעצורים של מדינה מפותחת ועם העברת תהליך ההשמדה לפסים של ייצור תעשייתי.
ועל קיבוצים איש בכלל לא שמע
|
העוסמאנים היו הופכים את קיסרותם ל”ממלכה דוּאַלית”, טורקית-ערבית. לממלכה הזו יש שתי ערי בירה (קונסטנטינופול ודמשק), עם שני פרלמנטים ושתי ממשלות. פלשתינה היא בסך הכול מחוז-משנה במחצית הערבית (“סוריה רַבָּה”), של האימפריה. יהודים מעטים מורשים להתיישב בה. ב-1948 הם מונים בקושי 50,000
|
האם עולם פטור מרגשי האשמה של השואה היה מאפשר את כינון מדינת ישראל ב-1948? מותר לפקפק. יתר על כן, האם לעולם היתה אפילו ניתנת ההזדמנות לכונן מדינה כזאת?
העלו-נא על הדעת את הנוף העולמי ללא מלחמת העולם הראשונה: הקיסרות העוסמנית היתה נשארת בחיים, ובעידודו של הקיסר פרנץ-פרדיננד של אוסטריה-הונגריה (זִכרוּ-נא, היריה בסאראייבו, ב-28 ביוני 1914, החמיצה אותו), העוסמאנים היו הופכים את קיסרותם ל”ממלכה דוּאַלית”, טורקית-ערבית. לממלכה הזו יש שתי ערי בירה (קונסטנטינופול ודמשק), עם שני פרלמנטים ושתי ממשלות. פלשתינה היא בסך הכול מחוז-משנה במחצית הערבית (“סוריה רַבָּה”), של האימפריה. יהודים מעטים מורשים להתיישב בה. ב-1948 הם מונים בקושי 50,000, ומחוץ לערים הגדולות אין להם אלא קומץ מושבות. על קיבוצים לא שמע איש.
לחלופין, מלחמת העולם הראשונה פורצת, אבל מסתיימת בתוך חודשים אחדים, בתחילת 1915, בנצחון גרמני (פאריס נכבשת, הרפובליקה השלישית נופלת, מלוכה בורבונית-אורליאנית מחליפה אותה, אנטישמיות פרועה מציפה את צרפת, היהודים מואשמים בנעיצת סכין בגב האומה. אולי היטלר היה בכלל צרפתי?).
גרמניה, הואיל והצילה את העוסמאנים, תובעת ויתורים עצומים במזרח, מכוננת את חסותה על הרי הקווקאז, הופכת את חצי האי קרים לריביירה שלה, מקימה מובלעות צבאיות בארם נהריים (איש בכלל לא היה שומע את השם ‘עיראק’) ובפָּרָס, מניפה את הנס האימפריאלי על המקומות הקדושים לנצרות בירושלים, ומעודדת מתיישבים גרמניים להתנחל בחלקים ניכרים של ארץ הקודש (מספר לא מבוטל של גרמנים אמנם התנחלו במציאות הלא-חלופית).
|
מיליוני יהודים נפחדים היו מקבלים את פני הגרמנים בצהלה, ומשליכים קוֹנפֶטי על טוריהם המשוריינים.
|
גרמניה עטורת הנצחון היתה דוחקת את רוסיה שניים או שלושה אזורי זמן מזרחה, מייסדת מדינות קטנות לפולנים ולאוקראינים תחת חסותה, ומעניקה אוטונומיה לעמים הבאלטיים. במדינות החדשות פורחת לה שנאת המיעוטים: האוקראינים מתעבים את הפולנים, הפולנים מתעבים את האוקראינים, הליטאים מתעבים את הפולנים ואת הביילורוסים – והכול מתעבים את היהודים. המדינות החדשות מידרדרות עד מהרה למרחץ דמים בין-אתני, וצבא גרמני נשלח לחזור ולכונן נורמות של ציוויליזציה. מיליוני יהודים נפחדים מקבלים את פני הגרמנים בצהלה, ומשליכים קוֹנפֶטי על טוריהם המשוריינים.
היהודים, סוכני ההשפעה הגרמנית
תעתוע? כלל וכלל לא. זה בדיוק מה שחשבו היהודים על הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. משטר הכיבוש הגרמני במחוזות המערביים של הקיסרות הרוסית היה היחיד שבו היהודים לא נטבחו. שום דבר בהתנהגותם של הגרמנים כלפי היהודים ב-1915 לא רמז על העתיד לבוא ב-1941.
בעולם חֲלוּפי, יהודי אירופה היו מאמצים אוריינטציה גרמנית, וגרמניה היתה גומלת להם בהכרה רשמית במקורותיה הגרמניים של היידיש. האינטליגנציה היהודית היתה מאמצת בהדרגה את הלשון הגרמנית, ויהודים היו נעשים כלים שימושיים בהרחבת ההשפעה הגרמנית. תפקיד מרכזי נועד להם בהבטחת הצלחתה של ‘הליגה האירופית’, קונפדרציה אירופית בהנהגה גרמנית שקמה ב-1925 על יסוד הסכמי אאכן.
בהדרגה, הקונפדרציה מרחיבה את שורותיה, ומצרפת חברות חדשות מן המזרח. בסביבות 1950 מורשה סוף סוף פולין להצטרף (אוקראינה והפדרציה הקווקאזית ייאלצו לחכות עד 1960, באופן המעורר את החשד שהאירופים פשוט אינם מעוניינים בהצטרפות הטורקים המוסלמים של אזרבייג’אן).
כניסת פולין ל’ליגה’ מאפשרת את ייצוב יחסי היהודים והפולנים. סובסידיות אירופיות נדיבות מאפשרות ליהודים להשוות את רמת מחייתם לזו של שאר הפולנים, והיהודים מחזיקים בעשירית המושבים בפרלמנט הפולני. בפרוש שנת 2000, מספרם של היהודים בפולין מגיע לששה מיליון (בעולם הלא-חלופי הוא עומד על 5,000).
וארשה וניו יורק הן “הערים היהודיות” הגדולות ביותר בעולם, ובכל אחת מהן היהודים הם בערך שליש האוכלוסיה. אבל שתי ערים אחרות – וילנה ואודסה – מוּכָּרוֹת כמרכזי התרבות וההשכלה הגדולים ביותר של היהודים, כשבאודסה יושבים גדולי הסופרים והיוצרים היהודיים של זמננו החלופי.
בשנת 2004, שירות השידור הבין לאומי של הרדיו הקיסרי הגרמני מחליט לבקש מכמה היסטוריונים וסופרים להשתעשע בתרחישים הֵפֶך-עובדתיים ספקולטיביים מאוד: מה היה קורה אילו הקיסר פרנץ פרדיננד היה נהרג מידי מתנקש סרבי בסאראייבו ב-1914? היתכן שבאירופה היתה מתלקחת מלחמת התאבדות, זורעת הרס וחורבן, מפיצה מהפכות אַלימוֹת, וּמביאה את תחילת סופו של העידן האירופי?
“קשה להעלות על הדעת”, כתב אחד המשתתפים. “ההנחה שמאורע יחיד, בנסיבות כל כך שוליות, היה יכול לשנות מעיקרו את מהלך ההיסטוריה, היא בלתי רצינית מעיקרה – או לַחֲלוּפין היא מראה מה גדול שעמומם של עורכי חדשות ברדת הקיץ”.
