Archive for the ‘פוליטיקה של רעיונות’ Category

אז של מי המפלגה הזו?

יום שבת, אוגוסט 10th, 2019

אמנות ההשתלטות מִבִּפנים: לחדור אל מפלגה מתונה, ולסחוב אותה הרחק שׂמאלה, או הרחק ימינה. זה מה שקורה למפלגות פוליטיות בארה״ב ובבריטניה. בישראל יש, אולי, ״אופציה קנדית״

״של מי המפלגה הזו?״ על שער ׳טיים׳, חמישה באוגוסט 2019

המשך…

כאן איסטנבול, כאן קְפוֹץ

יום שבת, יוני 29th, 2019

מפלגה זקנה גדולה וּמתכווצת חוללה השבוע נס: מפא״י הטורקית קמה לתחיה בבחירות עירוניות. אולי מפא״י המקורית יכולה ללמוד לקח או שניים

אֶקרֶם אימאמוֹאוּלוּ באימוג׳י של לב, על רקע דיוקנו של אטאטורק. ״היסטוריה״, מכריז עתון האופוזיציה הזה למחרת נצחונו המוחץ של אימאמואולו בבחירות לראש העיר של איסטנבול. הכותרת שמתחת מכריזה ש-1923 לא הוליכה ל-2023. התאריך הראשון ידוּע לכל טורקי מתחיל. בשנה ההיא סיים אטאטורק את שלטונה הנומינלי של השושלת העות׳מנית והקים את הרפובליקה החילונית, שטאייפ ארדואן משתדל בכל כוחו להרוס, אולי בזמן לחגיגות יום המאה

המשך…

פובדונוסצב: חשיכה מחפשת אידיאולוגיה

יום שלישי, ספטמבר 25th, 2018

ההתקפה הרב-יבשתית על הדמוקרטיה הליברלית נעה עכשיו בצירים מסוכנים. לא, לא כל מבקריה הם ״פשיסטים״, גם אם הם מצידם מאמינים שכל הליברלים הם ״אליטיסטים״ – אבל מתחילות להסתמן תכונות של מה שאומברטו אֶקוֹ קרא ״הפשיזם הנִצחי״. אנחנו מארחים כאן את השׂונא הגדול ביותר של הדמוקרטיה בזמן המורדני, רוסי קודר שלא האמין באדם או בִ‏‎‎ּתבונתו. שמו היה קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, והוא חינך שני קיסרים רוסיים. דמוקרטיה, הוא אמר, היא ״הכזב הגדול ביותר של זמננו״

קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, הארכי-ריאקציונר שניסה לבלום את מהלך ההיסטוריה (המקור: וויקיפדיה)

המשך…

דגל אדום על בית לבן

יום ראשון, יולי 26th, 2015

סוציאליסט מוצהר מתמודד עכשיו על נשיאות ארה״ב, והוא אינו קוריוז מבדח. אדרבא, הוא מדאיג את הטוענת העיקרית לנשיאות במידה הדוחפת גם אותה שמאלה. אמריקה חיה בתקופת דמדומים, כותב חוקר ימני, המתכוון להיפך מסוציאליזם. אבל הוא אומר שהתנפצה ״ההסכמה ההיסטורית״, המכוונת את אמריקה זה 70 שנה. זה הזמן לבחור הסכמה חדשה, ואחדים חושבים שהיא תהיה שמאלית יותר בענייני כלכלה וחברה

סימן הקריאה ב salon.com, אחד-עשר ביולי, הוא מקור ההשראה של כותרת הרשימה הזו. הם קרצו, גם אנחנו קורצים. אבל האם כל זה קלוט לחלוטין מן האויר?

סימן הקריאה ב salon.com, אחד-עשר ביולי, הוא מקור ההשראה של כותרת הרשימה הזו. הם קרצו, גם אנחנו קורצים. אבל האם כל זה קלוט לחלוטין מן האויר?

המשך…

עוד קונפוציוס חי, על 700 קמ״ר

יום שבת, אפריל 11th, 2015

מכל המשיחים האידיאולוגיים הרבים מאוד של המאה ה-20, אין זה מן הנמנע שרק אחד מוסיף ליהנות מהערצה וּמהשתוקקות לחיקוי: לי קוואן יוּ, המלך הפילוסוף של סינגפור והמהנדס הראשי שלה, שמת בחודש שעבר. הוא היה ראוי לתשומת לב רבה מאוד, אבל אולי קצת פחות להערצה. דווקא הצלחותיו המרשימות צריכות להזכיר לנו לְמַה דמוקרטיה אינה זקוקה: לְאב הרחמן

סבא לח רק נראה כמו קונפוציוס, אבל אף על פי שהיה במזרח, לבו היה בירכתי מערב. סבא היה מה שקוראים ״אנגלופיל״, חובב אנגלים. באותו הזמן, אנגליה סיפקה את נוסחת ההתקדמות היחידה, או לפחות הסבירה ביותר

סבא לי רק נראה כמו קונפוציוס, אבל אף על פי שהיה במזרח, לבו היה בירכתי מערב. סבא היה מה שקוראים ״אנגלופיל״, חובב אנגלים. באותו הזמן, אנגליה סיפקה את נוסחת ההתקדמות היחידה, או לפחות הסבירה ביותר (הצילום שאול מן האוטוביוגרפיה של לי קוואן יו, The Singapore Story)

המשך…

דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל מתי הם כבר ילמדו לדבר

יום שבת, אפריל 26th, 2014

”השנה הדמוקרטית ביותר בהיסטוריה“ מצעידה שני מיליארד בני אדם לקלפיות, רובם בהודו. מרשים ומעורר הערצה. אבל הדרך אל הקלפי עוברת בתעלות הביוב של הרטוריקה הפוליטית. ועדת הבחירות המרכזית סותמת פיות בשם הרמוניה ושקט חברתי. אולי אין לה בררה. מה שהפוליטיקאים ההודים מסוגלים להגיד בפומבי מעורר את הצורך לשאול מה הם ”באמת“ חושבים

אליבא דכל הסקרים, דכל העתונים,  דכל הפרשנים, הפור בהודו כבר נפל. ההצבעה ב״בחירות הגדולות ביותר״ בדברי ימי האדם אמנם תסתיים רק ב-12 במאי, אבל המנצח יהיה נרנדרה מודי, מנהיג הימין הלאומני-דתי. ״הגל של מודי״ הוא עכשיו מליצה שחוקה בהודו. מועמד הימין נראה באיור הזה, השאול מ׳מייל טודיי׳, עתון שהפך את עצמו לכרוז-תעמולה של מודי (עשרים-ושלושה במארס 2014)

אליבא דכל הסקרים, דכל העתונים, דכל הפרשנים, הפור בהודו כבר נפל. ההצבעה ב״בחירות הגדולות ביותר״ בדברי ימי האדם אמנם תסתיים רק ב-12 במאי, אבל המנצח יהיה נַרֶנדרַה מוֹדי, מנהיג הימין הלאומני-דתי. ״הגל של מודי״ הוא עכשיו מליצה שחוקה בהודו. מועמד הימין נראה באיור בטבלואיד ׳מֵייל טודיי׳, שהפך את עצמו לכרוּז-תעמולה של מודי (עשרים-ושלושה במארס 2014)

המשך…

דמוקרטיה בלי פיאה נוכרית

יום שבת, אפריל 5th, 2014

לפני 50 שנה היה נדמה שחיקוי הדגם הבריטי יספיק — ויעלה יפה. אבל הדמוקרטיה הליברלית עומדת בנסיגה כללית. הודים, טורקים, אפילו צרפתים ואנגלים מאותתים שהליברליוּת הספיקה להם

המשך…

טוני לא רצה להיות אציל

יום ראשון, מרץ 23rd, 2014

אחד הפוליטיקאים המעניינים של זמננו מת בשבוע שעבר בלונדון. הוא נכשל באשר הלך, אבל לימד לקח חשוב על הסכנות של פשרה ללא קו סיום

טוני בֶּן האמין בפוליטיקה של חלוּפוֹת. מי צריך שלטון, אם אינו כרוך במנדט לשינוי רדיקלי. מי צריך שלטון? השיבה מפלגתו. אנחנו צריכים שלטון,מנדט-שמנדט (המקור״ ׳גארדיין׳ של לונדון, חמשה-עשר במארס 2014)
טוני בֶּן האמין בפוליטיקה של חלוּפוֹת: מי צריך שלטון, הוא שאל רטורית, אם אינו כרוך במנדט לשינוי רדיקלי. תשובת מפלגתו הלא-רדיקלית, מקץ 18 שנות אופוזיציה, היתה, ״אנחנו צריכים שלטון״ (גזיר מ׳גארדיין׳ של לונדון, חמשה-עשר במארס 2014)

היו ימים שבהם אנשים פוליטיים נהגו לעקוב אחר הפוליטיקה הבריטית כמעט באותו אופן שאוהדי ספורט עוקבים אחר הליגה האנגלית. המעקב היה קשור כמובן במשקלה היחסי של בריטניה בעולם — היא משלה פעם על פני חמישית שטח היבשה של כדור הארץ, והיתה המרכז הפיננסי החשוב ביותר — אבל לא רק. זה היה גם עניין של איכות, של רצינות, של ליטוש.

הפרלמנט הבריטי מעולם לא היה מועדון ג‘נטלמנים. האיפיון הזה, אם בכלל, ראוי יותר לסנאט של ארה״ב (אגב, לא לבית הנבחרים).

כוחו של הפרלמנטריזם הבריטי הוא בדיוק בזה שמליאת בית הנבחרים היתה תמיד שדה-קרב, שבו צוחצחו חרבות רעיוניות (ואישיות), שבו ענקים (וננסים) התכתשו כמעט ללא מעצורים.

מבחנו ההכרחי של כל פוליטיקאי בריטי, בייחוד זה השואף לעלות לגדוּלה, הוא מבחן רטורי. מה עושה מנהיג האופוזיציה במרוצת חצי השעה של ”זמן השאלות“ לראש הממשלה, ביום ד‘ בצהריים, חורץ את גורלו, וממילא את גורל מפלגתו.

”הכנסת היהודית“ של מר נתניהו אינה דומה לפרלמנט הבריטי (שהיה פעם ”הפרלמנט הנוצרי“, עד שיהודים הורשו להצטרף אליו). אבל הסיבה היא לא רק תרבות הדיבור וההפרעות. הסיבה העיקרית היא השיעמום האיום, התוקף את אלה המאזינים לרוב ישיבות הכנסת. כמה חברי כנסת היו עומדים במבחן הסגולות הרטוריות של בית הנבחרים בלונדון?

קנוניה רבת-משתתפים

בשבוע שעבר מת בלונדון איש, שבימי האימפריה מותו היה מצוין בעמודים הראשונים גם בעתונים לא-בריטיים. הוא היה משתתף פעיל ורדיקלי בנסיון ללוש את החברה ואת הכלכלה של ארצו. הוא עשה כן משמאל.

זה לא היה סתם שמאל, אלא שמאל רדיקלי. בזקנתו הוא מאס כמעט בכל המוסדות החברתיים והפוליטיים, ונעשה מליץ יושר של עריצים. הוא לא תמך בעריצותם, אלא רק עשה בהם שימוש מטאפורי, כדי לנגח את ההסכמה החברתית הרחבה. אבל אגב כך הוא הזדהם בזוהמתם.

שמו היה טוני בֶּן. הוא נולד לאצולת-דם, אבא היה דייוויד ווֶדג‘ווּד-בן, פוליטיקאי ממפלגת הלייבור שקיבל תואר אצולה מורשתי (עניין נדיר, בדרך כלל בריטים מואצלים רק לימי חייהם). הבן ויתר על אצולת אבא (נדרשו לו שלוש שנים כדי להיפטר מן התואר ״מרקיז״), השמיט את ”וודג‘ווד“ משם משפחתו, והמיר את ״אנתוני״ ב״טוני״. הוא שלח את ילדיו לבתי ספר ציבוריים, במקום לפרטיים מיוחסים.

לפנים, הקריירה שלו היתה מבטיחה מאוד. הוא הוזמן להצטרף לקבינט בהיותו בן 39. הוא היה שר הטכנולוגיה הראשון של בריטניה. אחר כך היה שר התעשיה. הוא התנהל במסלול, שפוטנציאל ההתקדמות בו היה ניכר. אבל הוא ויתר על הסיכוי, והפך למורד בממסד.

הוא הגיע למסקנה, שקנוניה רבת-משתתפים קשרה קשר נגד רפורמה חברתית בבריטניה. בקנוניה ההיא השתתפו לדעתו תעשיינים ואילי-עתונות (הוא השווה אותם עם הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים), אנשי פיננסים וּפקידי-ממשלה בכירים. מפלגת העבודה אינה מסוגלת להתמודד איתם, ולפיכך צריך תחילה לתקן את המפלגה.

תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם

הוא התחיל מלחמת-אזרחים בתוך הלייבור, שהקלה מאוד על השמרנים להישאר בשלטון 18 שנה תמימות. בן היה יעד נוח ביותר למרגרט תאצ‘ר. התגלמו בו רוב התכונות שתאצ‘ר ייחסה לשמאל הסוציאליסטי. אבל פרדוקסלית הוא היה תאצ‘ריסט מבחינת הצורה, אם גם כמובן לא התוכן. הוא אמר עליה (ב-1996, שבע שנים לאחר שמפלגתה הדיחה אותה):

״ראשי הממשלה הזכורים הם אלה החושבים וּמלמדים, ולא רבים עושים כן. גב׳ תאצ׳ר השפיעה על מחשבתו של דור שלם״.

ממש כמו תאצ׳ר הוא האמין שמפלגה פוליטית צריכה להציג חלופות ברורות וחד משמעיות, ולשמור להן אמונים. אין טעם, הוא חשב, לנסות ולהציג תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם, בפזילה אל המרכז הפוליטי, כדי לִזכות בפופולריות קצרת-טווח. מה יהיה הטעם בנצחון אלקטורלי, אם לא יהיה כרוך בו מנדט רציני של שינוי?

המקור להשקפה הזו לא היה תאצ׳ר, אף לא בן, אלא וינסטון צ׳רצ׳יל, אשר אמר פעם, כי מוטב למפלגה השמרנית

״ללכת לאבדון בשעה שהיא אומרת את האמת, ונשארת נאמנה לעקרונותיה, מאשר לזכות בשלטון הנקנה באמצעות מלל הפכפך וקל-דעת״.

בן היה רחוק רעיונית מצ׳רצ׳יל, בוודאי בענייני האימפריה, החברה והכלכלה, אבל תיאר את צ׳רצ׳יל כ״תמרור-דרכים, לא שבשבת-רוח״.

זהירות, יותר מדיי דמוקרטיה

ב-1971, בן התחיל מאבק רב-שנים לָכוֹף את הנהלת מפלגתו, שהיתה אז באופוזיציה, לרצונם של חברי המפלגה. 

זה היה כמובן רעיון דמוקרטי לעילא ולעילא. אבל כל ראש ממשלה ישראלי מצוי יודע מה קורה, כאשר מפלגתו מנסה לחַשק אותו באמצעות החלטות של המרכז, או של הוועידה. התוצאה היא שיתוק באמצעות רדיקליזציה.

בארץ זה כנראה לא משנה, מפני שהימין אינו צריך לחשוש מפני התוצאות של קלוּת-דעתו, לפחות לא בזירה הפנימית. אבל בבריטניה, הרדיקליזציה השמאלית של מפלגת העבודה בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה עלתה לה ביוקר.

זמן קצר, בתחילת שנות ה-80, היה נדמה שידו של בן תהיה על העליונה. אבל כמעט כל חלקי המפלגה עשו יד אחת להתגונן מפניו. הוא הובס, ונדחק אחר כך לעמדה של קורא קריאות ביניים.

(הווידיאו, המובא להלן, מתאר את נסיבות המלחמה שהכריז בן על הממסד במפלגתו, ב-1981. נדמה לי שהוא מעניין גם בשביל מי שהשמות המוּבאים בו אינם מעוררים אצלם כל אסוציאציות.)

כאשר מפלגת העבודה חזרה אל השלטון, היא עשתה כן על יסוד אימוץ-שלאחר-מעשה של רוב מרכיבי התאצ‘ריזם. היא בוודאי לא ניסתה להשיב את הגלגל אחור. הנוסחה הזו השאירה אותה בשלטון 11 שנה, וטוני בן שנא כל רגע מן ה-11 ההן, כולל הצטרפות בריטניה לקואליציה נגד עיראק, ב-2003.

ערב המלחמה ההיא הוא נסע לבגדאד, לראיין את סדאם חוסיין, כדי להוכיח עד כמה הרודן ואיש-הדמים הוא בעצם שוחר שלום. כאשר הבי.בי.סי ראיין אותו על מסעו, הוא התפרץ כלפי המראיין, והכריז ששירות השידור הממלכתי של בריטניה הוא ״נשק כזב המוני״ (משחק מלים על ״נשק השמדה המוני״, שיוחס לסדאם).

בסופו של דבר, התנגדות בן למלחמה היתה סבירה, בייחוד בהתחשב בתוצאותיה. אבל ההתנגדות לא הצדיקה אידיאליזציה של עריץ ברוטלי.

הרולד וילסון, ראש הממשלה בשנות ה-60 וה-70, אשר הושיב את בן בקבינטים שלו, אמר עליו, כי הוא מאבד בגרות ככל שהוא מוסיף שנים (״He immatures with age״). חכמינו היו אומרים על מצב-דעת כזה, ש״כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים״.

גם בן פגע בכבודו של ווילסון. ב-1976, ווילסון התפטר וולונטרית מכהונת ראש הממשלה כדי לפַנות מקום לדור הבא (הוא היה בן 60, אבל מפלגתו הושיבה תחתיו איש בן 64). בן התבונן בו לאחר פרישתו, ונוכח שווילסון ״נראה מכווץ לחלוטין״. הוא כתב אז ביומנו (שהתפרסם לימים),

״השלטון הוא משהו המאדיר אדם רק אם היה בו ממש מלכתחילה״.

פשרה כצופן גנטי

תאצ‘ר רחשה בוז תהומי למי שכינתה ”השמרנים הרטובים“, אשר היקף השינויים שלה הילך עליהם אימים. השגיה היו רבים, אבל היא השאירה בעקבותיה שובל של מרירות חברתית, שכל יורשיה, מימין ומשמאל, ניסו לרפא במידה מוגבלת של הצלחה.

תאצ‘ריזם נעשה מושג אלמנטרי במדע המדינה. דורות של פוליטיקאים בכל רחבי העולם נכספו אל התווית הזו. איש אינו מדבר על טוני-בֶּניזם. בצדק. אם כי זה היה יכול בקלות להיות ההיפך. ב-1979, בריטניה היתה מוכנה לשינוי רדיקלי, והאופציה היחידה היתה לפנות ימינה. טוני בן מוריש לנו, אם בכלל, את ההזהרה מפני הסתגלות להוטה מדיי לנורמות; מפני הנכונות לקבל את עול הקונסנסוס לצרכים טקטיים.

האם לקחי טוני בן יכולים ללמד משהו את מפלגת העבודה הישראלית, צל חיוור של המפלגה שבן הכיר והוקיר לפני ארבעים שנה?ֿ

קשה להגיד. המפלגה הישראלית פעלה תמיד בסביבה קואליציונית מסובכת, גם כאשר היתה בשלטון. פשרה נכתבה, אם תרצו, אל הצופן הגנטי שלה. שבת-אחים-גם-יחד בין יצחק הרצוג לאריה דרעי לא יכלה לחמם לב חילוני, אזרחי, ליברלי, אבל אין למפלגה בררה. אין היא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. היא צריכה למצוא דרך סבירה לחזור לשלטון.

אולי יש טעם שהיא תלמד דבר אחד: לא כל פשרה מובילה לשלטון, ולא כל שלטון מצדיק את היקף הפשרות שאיפשרו אותו. קריאות הביניים של טוני בן היו לא פעם צרודות וצורמות, אבל הן הזכירו לשומעיהן את מידת התרחקותם מקו ההתחלה.

טוני בן על הרשת

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה