כשלונותיה הרי הם רשומים על כל תמ”ג ותל”ג ואינדקס של עוני. היא נוסדה בקסרקטין ומעולם לא עזבה אותו. אבל במשך הרבה שנים עמדה לה תמיכתו של הרחוב, אפילו ברגעי שקיעה ותבוסה. לא עוד
הפיכת 'הקצינים החופשים' של עשרים-ושלושה ביולי 1952 מתפתחת למהפכה: המלך פארוק גולה ממצרים (בעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס', עשרים-ושבעה ביולי 1953)
ראשון הקיסרים של שושלת יולי, עבד א-נאצר, מפלרטט עם ההמון בסצינה אופיינית של שלטונו
אנוואר א-סאדאת וחוסני מובארק מנופפים להמון הצוהל ממכונית-שרד פתוחה. זה היה בשובו של סאדאת ממסעו לירושלים, נובמבר 1977. מאות אלפים, אולי מיליונים, הצטופפו בשוליו של נתיב הנסיעה הנשיאותי מנמל התעופה של קאהיר אל הארמון אצל הנילוס. המכונית התקדמה במהירות של עשרה קמ"ש ופחות. הקיסר השני לבית יולי לא פחד מכדורי מתנקש
הקיסר השני ויורשו, זה במדי פילדמרשל שאולים, זה במדי גנרל של חיל האויר שלבש בדין, דקות אחדות לפני שאנוואר א-סאדאת נורה בידי מתנקש, ששה באוקטובר 1981
הרחוב האבוד: אנוואר א-סאדאת נהג לעמוד במכונית שרד פתוחה כדי לקבל את תשואות ההמון. ביום הלווייתו, המשטר חשב שההמון מסוכן אפילו בשביל גוויה חסרת חיים, ואסר על השתתפות אזרחים במסעו האחרון של נשיאם (העמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס', אחד-עשר באוקטובר 1981)
שושלת יולי מתקרבת אל קיצה. היא מלכה על מצרים מאז יולי 1952, כאשר ”הקצינים החופשים“ חוללו הפיכה נגד המלך פארוק. שלושת קיסריה (הם העדיפו את התואר “נשיא”) נהנו מאריכות ימים, שהיתה מעוררת אפילו את קנאתם של הפרעונים ושל קיסרי רומא. הראשון מלך 17 שנה, השני מלך 11 שנה, השלישי עומד בשנתו השלושים.
בימי זוהרה, השושלת היתה מקור השראה לעולם הערבי כולו. עכשיו היא מוותרת על כל העמדות הפנים. במרוצת סוף השבוע, הקיסר השלישי הלביש את כל עוזריו ושריו במדים. אין לו עכשיו אלא כידוני צבאו, אבל עומדת בספק גובר מידת נכונותו של הצבא לשאת את הכידונים.
הקיסר הראשון, גמאל עבד א-נאצר, הילך אימים על המערב בדיוק מאותה הסיבה שהוא עורר תקווה והערצה במה שהתחילו לקרוא אז ”העולם השלישי“. בריטים וצרפתים ייחסו לו את תכונותיהם של דיקטטורים פשיסטיים באירופה של שנות ה-30. הוא היה דמגוג ועריץ. אבל הרחוב היה שייך לו. אמנם ”המהפכה הסוציאליסטית“ שלו לא התקרבה כלל לפתור את בעיות היסוד של ארצו, אבל הרחוב המצרי עמד לצדו גם לאחר תבוסת יוני 1967.
שבע שנים לאחר מות עבד א-נאצר, הרחוב עדיין היה שייך לשושלת. ב-1977, מיליונים הצטופפו בצדי הדרכים כדי לקדם את פני אנוואר א-סאדאת בשובו ממסעו ההיסטורי לירושלים. ארבע שנים אחר כך, לאחר שסאדאת נרצח, השושלת לא טרחה אפילו להזמין את ההמון ללכת אחרי ארונו. אדרבא, היא הטילה עוצר כללי לצורך הלווייתו — והכריזה מצב-חירום, שלא הוסר עד עצם היום הזה.
השושלת, לפנים אהובת הרחוב, התחילה לפחד מפניו. היא ניסתה ליצור שסתומי-בטחון באמצעות מנות קטנות, או קטנטנות, של חופש. ב-1978, סאדאת ביטל רשמית את המשטר החד-מפלגתי. אבל השושלת מעולם לא התכוונה ברצינות. השגים אלקטורליים של האופוזיציה באמצע שנות ה-80 הניבו חוקים להצרת צעדיה. השגים של האחים המוסלמים ב-2005 הביאו זיוף מסיבי של הבחירות הבאות ב-2010.
לפנים, לשושלת היתה אידיאולוגיה: סוציאליזם, איחוד העולם הערבי, “מדיניות חוץ בלתי מזדהה” (שהזדהתה בהחלט עם אויבי המערב). משנות ה-70 ואילך, את מקום האידיאולוגיה תפסה פרגמטיות, עם אוריינטציה מערבית מחוץ ועם ליברליזציה כלכלית מבית. פרגמטיות יכולה לרכוש אהדה אם היא נושאת פרי. אבל הפרגמטיות הזו הניבה קיטוב חברתי ומרירות.
בהיעדר בסיס אידיאולוגי, השושלת לא יכלה לסמוך על שום משקל-נגד אזרחי ליריביה. המשטר האיראני היה חופשי לשסות מיליציות מהפכניות (‘באסיג‘’) במפגיני האופוזיציה, ב-2009. השושלת המצרית, לעומת זאת, נאלצת לשלוח לרחובות מגויסי חובה, שאין להם כל חשק לירות בחבריהם, בשכניהם, באחיהם או בהוריהם.
כאשר קיסר שולט שלושים שנה – הרבה יותר מנפוליאון, למשל — קשה להגיד עליו שהוא לא ידע איך להחזיק מעמד. אבל בזיקנתו, חוסני מובארק התקשה להגיב על המציאות המשתנה, אפילו כאשר היא התדפקה על דלתו. מצרים עומדת כבר בעיצומו של ה‘אינטרגנום‘, שלב המעבר בין שושלות. ברומא העתיקה, כידוניו של המשמר הפרטוריאני היו מספיקים להעלות את הקיסר הבא. הגנרלים המצריים אמנם מסתדרים בתור הירושה. אבל הם עומדים לגלות כנראה מה שגילו הגנרלים של השאה האיראני בסתיו 1978: העולם שסביבם השתנה בשעה שהם קפאו על שמריהם.
