במוצאי יום הבחירות לקונגרס, באמצע השבוע, רוח עזה נשבה בוושינגטון והגשם לא פסק כמעט אף דקה אחת. למחרת בבוקר, הַשַלֶכֶת עמדה בשׂיאה. הרוח והגשם החישו את נשירת העלים. הכבישים וכרי הדשא היו מכוסים במרבד צהוב-אדמדם מרהיב. יצאתי לאסוף את עתוני הבוקר מן המדרכה, וקפאתי על מקומי בהשתאות. הֶעָלים האלה, השלכת הזו, הבחירות האלה.
ג’ורג’ בוש עמד כמה שעות אחר כך לפני העתונות, וניסה את כוחו בפרשנות פוליטית. זה אמנם היה thumpin’, זאת אומרת מהלומה, אבל רק בסיכום הכולל, הוא אמר. ההפרש בכל אחד ממחוזות הבחירה היה קטן.
קצת מצחיק לשמוע את זה מפי האיש שנעשה נשיא ארה”ב לפני שש שנים אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי (חצי מיליון פחות מאל גור), וניצח רק בזכות 571 קולות בפלורידה; האיש שהכריז לפני שנתיים, כי יש לו עכשיו “הון פוליטי”, מפני שהוא גבר על גו’ן קרי בהפרש של שלושה מיליון קולות, וניצח בזכות 70,000 קולות במדינת אוהיו. עכשיו, ביום השלכת הזה, הוא עמד וניסה להמעיט קצת מֵחוּמרת מַפַּלתו, מפני שההפרש היה קטן.
ההפרש לא היה כל כך קטן. פֶּגי נוּנֶן המבריקה, שכתבה נאומים מהוללים בשביל רונלד רייגן ובשביל ג’ורג’ בוש האב, כותבת באתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’,
בַּבחירות לסנאט, 25 מיליון אמרו ‘הבה נישאר עם הרפובליקנים’, בשעה ש-31 מיליון אמרו, ‘לא, הבה נתקדם’.
זה הפרש גדול בהרבה מהפרש נצחונו של בוש ב-2004, גם במספרים מוחלטים וגם במספרים יחסיים. 55% הצביעו הפעם נגד בוש.
וזה בדיוק מה שקרה. הבחירות האלה נעשו משאל-עם על נשיאותו. בעל טור ניאו-שמרני ידוע, צ’ארלס קרותהאמר, כותב ב’וושינגטון פוסט’ (ובעשרות עתונים נוספים),
הפסד של בית אחד בקונגרס הוא עניין בעל משמעות, אבל קשה להגיד עליו שהוא היסטורי. הפסד של שני הבתים, לעומת זאת, הוא תבוסה ממדרגה שונה, שווה ערך של הצבעת אי-אמון בשיטה פרלמנטרית.
אילו לארה”ב היה משטר פרלמנטרי – כמו זה שאביגדור ליברמן היה רוצה לחסל בישראל – ראש הממשלה ג’ורג’ בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו.
זה חודשים אנחנו יודעים שהוא איבד את אמון הציבור. סקרי דעת הקהל, פעם אחר פעם, מראים כי הוא מן הנשיאים הלא-פופולריים ביותר בתולדות אמריקה, לפחות מאז התחילו הסקרים לכַמֵת פופולריוּת. אנחנו יודעים שאחוז מבהיל של האמריקנים, בין שני שלישים לשלושה רבעים, חושבים שארצם “מתנהלת בכיוון הלא-נכון” (שאלה קלאסית של סקרים, שאפשר כמובן להתווכח עם רצינותה ועם הגיונה, אבל התשובה עליה בכל זאת מלמדת משהו).
עכשיו, האיש שחזר פעם אחר פעם והתפאר כי הוא יודע”מה העם האמריקני רוצה” יודע באמת “מה העם האמריקני רוצה”. הוא רוצה מישהו אחר. ואם לא מישהו אחר – מפני שנשיא אי אפשר להחליף, אלא באמצעות תהליך מסובך ולא-רצוי ומעוט סיכויים של משפט הדחה בסנאט – אז לפחות מדיניות אחרת.
איזה נזק היסטורי גרם האיש הזה לארצו, למערב, לידידיו. בוודאי הרבה יותר מדיי מוקדם לטעון שהוא “הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה”ב”, כפי שעשה ההיסטוריון הבולט שון ווילנֶץ לפני כמה חודשים בכתב העת Rolling Stone. אבל קול חריקת השיניים, העולה עכשיו מן הימין האמריקני, מזכיר במידת מה את קול החריקה שעלה מן הימין הזה לנוכח מעידותיו של בוש האב. איזו אירוניה. בזמנים כאלה, המליצה החבוטה “ההיסטוריה חמדה לה לצון” מקבלת תוקף פתאומי.
בוש הבן עשה מאמץ הירואי להשתחרר מצילו של בוש האב. אני אינני נכנס כאן לספקולציות פסיכואנליטיות, זו אינה דיסציפלינה שבה אני יכול לטעון להבנה. אני מדבר על הפוליטיקה ועל הסגנון. בוש האב היה איש מתון ופרגמטי, מאמין מובהק (לפעמים מובהק מדיי) שהפוליטיקה היא “אמנות האפשר”.
כדי להגיע לנשיאות, ב-1988, בוש האב החניף ככל יכולתו לאגף השמרני הרדיקלי, שהשתלט על מפלגתו בעשר השנים הקודמות. הוא גילה פתאום שהוא בעצם מתנגד להפלות מלאכותיות. הוא נשבע חגיגית שלא להעלות מסים. הפלות וּמסים היו בָּבַת עינו של המחנה הרדיקלי. אבל משעה שהגיע לשלטון הוא הניח לרדיקליות להתנדף ולפרגמטיות לגבור.
וכך הוא הפסיד ב-1992. ביל קלינטון קיבל רק 43% מן הקולות, אבל ג’ורג’ בוש קיבל רק 37%, פחות מכל נשיא מאז 1912 (19% ניתנו למיליארדר הקפריזי רוס פֶּרוֹ).
בגידתו של בוש האב חייבה את בוש הבן לצאת מִגִדרו כדי להוכיח לַיָמין מַמליך-המלכים של מפלגתו שהוא שמרן אמתי. הוא ראה את עצמו יורשו של רונלד רייגן, לא יורשו של אביו. הוא הרחיק את עצמו מן הפרגמטיות של יועצי אביו. הוא לא שעה לדברי ההזהרה החכמים של בּרֶנט סְקוֹקרוֹפט, יועצו של אבא לבטחון לאומי, שכתב ב’וול סטריט ג’רנל’, אוגוסט 2002, “אל תתקפו את סדאם, זה יערער את מאמצינו נגד הטירור”. בוש הבן הוא הוריד את קולין פאוול הַסַפקן למדרגת עוד-יועץ-אחד, והעדיף את האופוריה היהירה של סגן הנשיא דיק צ’ייני ושל המשנה לשר ההגנה פול וולפוביץ (“איש הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן של בוש במשרד ההגנה”, כתב באוקטובר 2001 המגזין המקוּוָן Slate).
מדיניותו הפיננסית של בוש היתה, במקרה הטוב, לא-אחראית. במקרה הפחות טוב היא היתה הרפתקנות נפסדת, שאינה מתיישבת עם ממשל תקין ובוודאי אינה מתיישבת עם הרטוריקה השמרנית באמריקה ברבע האחרון של המאה ה-20.
זה עניין שהשמרנים, בייחוד הלא-ניאו שביניהם, ידברו עליו פעם אחר פעם בחודשים הבאים. בעיניהם, תמצית בגידתו של בוש הבן היתה התרחקותו מן העקרונות של שמרנות אמתית ושל “המהפכה הרייגנית” (כה נוח לשכוח שרייגן עצמו ניצח על מדיניות כלכלית שהגדילה פי שלושה את החוב הלאומי).
מדוע הם לא דיברו על זה בשנתיים האחרונות? מדוע הם היו, בלשונו של הארי ריד, זה העומד להיות מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, “קונגרס של חותמת-גומי”?
סיבה אחת שייכת לְמַחלקת הציניוּת של כל פוליטיקה. סיבה שניה היא לויאליות. הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים. סיבה שלישית היתה התקווה הלא-בלתי-סבירה לתפוס טרמפ על הצלחתו האלקטורלית של בוש.
הם ייתנו לו את עיראק, הם יעלימו עין מן הפיננסים – והוא ייתן להם שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, והוא יפתח שמורות טבע לקידוחי נפט, והוא ימנע “סוציאליזציה של הרפואה” (זאת אומרת, יָגֵן על זכותם של תעשייני תרופות ושל רופאים לִגבּוֹת מן הממשלה איזה מחיר שהם רוצים), והוא יפעל להגבלת דמי הנזיקין שבתי משפט מטילים על תאגידים בִּתביעות על רשלנות או על הונאה, והוא יאיים בווטו על היוזמה להגדיל את שכר המינימום (שהם – צירי בית הנבחרים והסנאטורים – יצביעו נגדה במליאות בתיהם).
בקיצור, כמעט קריקטורה של כל מה ששמאל רדיקלי מייחס לימין: גריפת רווחים, ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים. אבל זה פשוט נכון. זה מה שקרה. האויר האידיאולוגי הלוהט יצא ממפרשי הרפובליקנים עוד לפני כמה שנים. נשארו להם שלטון – וטובות הנאה מִגזָריוֹת. בוש, המנַצֵח הגדול, היה ראוי איפוא לתמיכתם.
אני אגב אינני חושב שהגישה השמרנית לפוליטיקה היא רעה, או מופרכת מעיקרה. אני משתמש במלה “שמרנית” במוּבנה האמריקני, או הבריטי. “שמרני” בקונטקסט הזה אינו איפיון של חוסר דינאמיות, של קפיאה על השמרים, של אורתודוקסיה, של התנגדות חד-משמעית לשינוי. אדרבא, השמרנות במחשבה הפוליטית האנגלו-סאקסית היא מָנוֹף של התקדמות, אבל היא גם מחסום למהפכנות והיא סוֹלְלַת הגנה מפני רעיונות-בוסר של תיקון עולם במחי-יד וּבִן-לילה.
אחד הכותבים החכמים ביותר בעתונות האמריקנית, ג’ורג’ וויל (שטוריו מתפרסמים בוזמנית במאות עתונים), הוא כוהן גדול של שמרנות מן המין הזה. הוא תומך עקיב של ממשלים רפובליקניים, אבל אינו תומך עיוור. הוא כתב בביקורת גוברת על הממשל הזה, בייחוד בקשר עם עיראק.
ברשימה מפוכחת על תוצאות הבחירות האלה, וויל כותב על “שתי האפיזודות” שעיצבו את פני הפוליטיקה האמריקנית ב-12 השנה האחרונות, ואל-נכון יוסיפו לעצב עוד זמן מה. אחת היתה יוזמתם של ביל והילארי קלינטון, ב-1993, להעניק ביטוח בריאות אוניברסלי; שניה היתה מלחמת עיראק.
— יוזמת הקלינטונים עמדה להפוך על ראשו את ענף הרפואה באמריקה, שהוא עצום ממדים, שווה-ערך ל-16% מן התוצר המקומי הגולמי. מבקריה הרבים מאוד אמרו על יוזמת הקלינטונים שהיא שקוּלה כנגד הלאמה של הרפואה. היא לא הגיעה אפילו להצבעה בקונגרס, אף כי הדמוקרטים עדיין שלטו בשני בתיו. זמן קצר אחרי כן, הדמוקרטים הפסידו את שני הבתים, וּנשׂיאוּת קלינטון נכנסה לשש שנים של פסיביות בענייני פנים (מדיניות החוץ אמנם תלויה בקונגרס לצורך מימונה, אבל תלויה הרבה פחות ממדיניות הפנים).
— מלחמת עיראק היתה הנסיון הגדול ביותר שעשתה איזושהי ארץ, לפחות בזמן המודרני, לחזור ולברוא את העולם בצַלמָהּ.
שתי האפיזודות האלה, כותב וויל, ייצגו “התלהבות לא-רציונלית” לתקן את העולם. המלים האלה, “התלהבות לא-רציונלית”, irrational exuberance, שְאוּלוֹת מֵאַחַד החיווּיים המפורסמים ביותר בֶּעָשׂוֹר האחרון של המאה העשרים. השמיע אותו אלאן גרינספאן, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי של ארה”ב, כאשר הבורסה התחילה לִגְאוֹת לרָמוֹת ששיקפוּ אוּפוֹריה, לא מציאוּת כלכלית. המלים ההן נעשו נכס צאן ברזל של הלקסיקון הפוליטי באמריקה.
וויל אינו משתמש בהן במוּבָנָן הכלכלי. הוא מדבר על האֶפֶקט של אופוריה לא-מרוסנת, של הפרזה פנומנלית בהערכת כוחה של ממשלה, של להיטוּת לנצל כלים קיימים (מנהליים או צבאיים) כדי להפוך את הסדר הנתון על ראשו.
אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של האפיזודה השניה. מלחמת עיראק היא שוות עֵרך אסטרטגית של יוזמת הבריאוּת (צריך לסלוח לוויל שהוא אינו מזכיר כי במלחמת עיראק מתו עשרות אלפי בני אדם ועוד היד נטויה; יוזמת קלינטון הרגה רק את הרוב הדמוקרטי בקונגרס. אבל שמרנים אמתיים אינם יכולים להיות סנטימנטליים מדיי).
ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל. כאשר סגן הנשיא צ’ייני הכריז, כמה ימים לפני הבחירות, שארה”ב תמשיך את מדיניותה בעיראק “במלוא התנופה”, יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הוא נעץ מסמר או שניים בארון הקבורה של הרוב הרפובליקני בקונגרס. דרגה כזאת של עיוורון פשוט אי אפשר להבין. שיעור כזה של ניתוק מן המציאות כלל אינו מצחיק. את אמריקה הוליכו בשנים האחרונות אנשים מבריקים מאוד שהמציאוּת לא עניינה אותם, ואנשים לא מבריקים מאוד שהִתמַכּרוּ לַעצתם של האנשים המבריקים מאוד, כולל העצה להתעלם מן המציאוּת (“חדלתי לקרוא עתונים ולצפות בטלויזיה”, גילה בוש לפני שנתיים, אם כי ניסה אחר כך להתנער מן הכֵּנוּת ההיא).
התוצאות עומדות להיות קשות. אחרי המאניה של שנות בוש תבוא אל-נכון הדפרסיה. אם בימי שלוט הרפובליקנים אמריקה היתה להוטה כדי הגזמה לשלוח צבא אל מֵעֵבֶר לים, הנה בשנים הבאות אמריקה תהיה לא-להוטה כדי הגזמה לקבל עליה איזושהי התחייבות בין לאומית חדשה.
נשיאים תמיד חרדים לגורל ה”מורשת” שלהם כאשר נשיאותם מסתיימת והולכת. הנשיא הזה אינו צריך לחרוד. שמו ייזכר עוד שנים הרבה, אם גם לא בזכות הֶשֵׂגָיו.
יש לֶקח אוניברסלי לקטסטרופה של עיראק: זהירוּת. התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה. בעוד שאמריקה מתחילה להתנער מן המִסתערים הנועזים, ישראל מתחילה להושיב אותם בסמיכות מקום לפיסגת הכוח. ראש ממשלה מקרטע ואובד-עצות מזמין עכשיו עצות אסטרטגיות מפי אביגדור ליברמן.
אגב, האם מישהו יואיל לומר לשָׂרַת החוץ, שלא תשמיע עוד את המלים axis of evil, כאשר היא משתדלת לדבר אנגלית? מחוץ ללשכתו של ריצ’ארד צ’ייני אין עוד קליינטים לדוקטרינות של גוג-ומגוג.
הֶעלים בוושינגטון מוסיפים לנשור. הצהבהבים על הכביש עדיין לא התחילו להשחיר. עוד קורטוב של חוסר-ריאליות בעיר הבירה: הטמפרטורה זינקה אתמול מעל ל-20 (צלזיוס). חמימוּת משוּנָה עמדה באויר. אבל זהו. שִלהי הסתיו עומדים להתחדש בכל רגע. וזה לא כל כך נורא, בין השאר מפני שפּיכָּחוֹן חדש תלוי באויר. “תודה, אמריקה”, הכריז למחרת הבחירות מאמר המערכת של ה’גארדיין’ הלונדוני, עתון עם אינסטינקטים אנטי-אמריקניים מובהקים, המעורר אצלי בדרך כלל אי-הסכמה. הפעם אני נוטה להסכים. תודה, אמריקה.
תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.
אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.
