אהוד גנב, אבל אולי זה לא כל כך נורא

מפלגת העבודה הסתיימה. זה לא כל כך נורא. נועד לה עוד תפקיד חשוב אחד: להצטרף לליכוד, כדי לרסן אותו מבפנים. ברצינות. ממילא העתיד יוכרע בימין. מי שלא מאמין, הנה תרחיש היסטורי. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה

 

הבה ניפטר תחילה מכל הדברים הרעים שיש לנו להגיד עליו.

הוא פוטשיסט, הוא אליטו-פשיסט (מה? מה?), הוא בונפרטיסט, הוא פּוּטיניסט, הוא רֶפּליקה דהויה של יוליוס קיסר, הוא שקרן, הוא נוכל, הוא אויב הדמוקרטיה, הוא מסוכן לבטחון ישראל וּלשיוּרהּ, הוא ציניקן, הוא אופורטוניסט.

הוא בעל רקורד פוליטי ארוך של גניבות: הוא ניסה לגנוב מדינה, הוא ניסה לגנוב ממשלה, הוא ניסה (והצליח) לגנוב מפלגה, הוא ניסה (ועלול להצליח) לגנוב דעת.

הוא, אהוד ברק. אכן, לא לחינם שיבחו אותי אחדים על לשון ההמעטה שלי. מצטער שנטייתי הטבעית הכריחה אותי רק לרמוז על מה שאני באמת חושב עליו.

את מה שהוא מסוגל לעולל הוא כבר גילה בין יולי 2000 לפברואר 2001. השמאל הריע לו בימים ההם. יוסי ביילין ואפילו יוסי שריד ייצגו אותו בטאבה, יחד עם שלמה בן עמי וכמה מקוסמי אוסלו.

היועץ המשפטי לממשלה הזהיר אותו בימים ההם, שאין לו הַסַמכוּת החוקית לנהל משא-ומתן על עתיד ישראל. ממשלתו איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה בקיץ 2000. הוא ניצל את פגרת הכנסת כדי לקרוא תיגר על הגיונה החוקתי של הדמוקרטיה הישראלית. הוא לאמתו של דבר ניסה לחולל פוטש.

כאשר התחוור כשלונו בקמפ דייוויד, הוא היה מוכן למַשכּן את תהליך השלום לטובת שיוּרוֹ הפוליטי, והציע לליכוד להיכנס לברית אתו כדי לחולל מהפכה אזרחית נגד המפלגות הדתיות. הואיל ומעולם לא הבין פוליטיקה, הוא לא תפס שהוא חוֹתֶה את הגחלים בשביל אריאל שרון, ממש כפי שציפי לבני חתתה אותם לימים בשביל בנימין נתניהו.

ואחר כך הניח לשרון לעלות על הר הבית, כביכול מפני שאיך הוא, ראש הממשלה הדמוקרטי, יכול למנוע ממנהיג האופוזיציה לעשות מה שכל אזרח יכול לעשות.

ואחר כך ניסה להערים על הציפיות הטבעיות, כאשר מיהר להתפטר במקום להעמיד את עצמו או את ממשלתו להצבעת אמון. הוא כפה בחירות ישירות לראש הממשלה, כדי למנוע בחירות לכנסת. עורמתו העלתה את אריאל שרון לשלטון, ועלתה לבנימין נתניהו בשמונה שנים של המתנה ושל חריקת שיניים. נתניהו סירב להתמודד אז על מועמדות הליכוד. הנסיך המפונק לא היה מוכן להיות ראש הממשלה מבלי שיהיה לו רוב ברור בכנסת.

כל השומע יצחק. איך התהפכו היוצרות בשביל מפקד הסיירת, העילוי מן המטכ"ל, האסטרטג הגאוני שאינו הולך לעולם לישון. הוא הצליח לסחוב את מפלגתו הקטנה אל ממשלת נתניהו, באיחור של חצי דור.

הֶהָיָה עוד פוליטיקאי אחד בתולדות ישראל שהסב נזק ארוך טווח לארצו וּלמפלגתו יותר מאהוד ברק?

* האיש שניסה עוד ב-1999 להיפטר ממפלגת העבודה ההיסטורית באמצעות התווית הכוזבת 'ישראל אחת', והברית הפאתטית עם דויד לוי;

* האיש שהנחיל ב-1999 למפלגת העבודה, על כל גילגוליה ההיסטוריים, את ההשג האלקטורלי הֶעָלוּב ביותר שלה מאז 1933, ואחר כך חזר ושבר את שיאו שלו ב-2009;

* האיש שהכניס את נתן שרנסקי לממשלתו, סוס טרויאני, והעניק לו את משרד הפנים, באקט של הקנטה וזלזול כלפי ש"ס — והחמיץ בזה את ההזדמנות ההיסטורית לחזור ולכונן את ברית העבודה עם הדתיים;

* האיש שהחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לעשות שלום עם סוריה עוד ב-1999, כאשר חאפז אל אסד היה מוכן לעשות עסק;

* האיש שהניח לשר השיכון של המפד"ל להכפיל את ההתנחלויות בגדה המערבית;

* האיש שכל כך מיהר להסתלק מלבנון, עד שהפך את ההסתלקות לתבוסה היסטורית משפילה, הקפיץ את השייח' נסראללה למעלת מושיע, ועורר את הפלסטינים לקוות כי גם הם יוכלו;

* האיש שֶהֵחיש את הקֵץ בקיץ 2000, והצית את האינתיפאדה השניה;

* האיש שהבאיש את ריחו של מחנה השלום באמצעות נסיון לא לגיטימי להגיע להסכם מאחורי גבו של הציבור ונגד רצונו;

* האיש שתַאבונו האישי האריך את תוחלת החיים של ממשלת אולמרט, שהרוב המכריע של הציבור לא רצה בה;

* האיש שפנה עורף לשלום מתוך אוסף של טינות ושל קְנָאוֹת, והעמיד את בטלדרס החאקי שלו במרכז מערכת בחירות אשר חיסלה את מפלגתו ככוח פוליטי אפקטיבי;

* האיש אשר חזר ושיקר בלי ניד עפעף בעקבות תבוסתו האלקטורלית, והנמיך בזה עוד יותר את קומתה של הפוליטיקה הישראלית;

* האיש אשר חולל פוטש נגד חוקת מפלגתו ונגד הגיונו של התהליך הדמוקרטי, כאשר ניהל משא-ומתן על הצטרפות לממשלה מאחורי גבה ונגד רצונם של רוב נציגיה הנבחרים.

הוא, והאוסף הפאתטי של פוליטיקאים מסונוורים מחמת שאפתנותם, הצליחו למצוא אמצעי שימור של חייהם המיניסטריאליים. הם גילו, פתאום, שעניין להם במצב חירום לאומי. כבר ראינו את בני דמותם.

ב-1974, משה דיין ושמעון פרס קפצו בשניה האחרונה ממש אל תוך ממשלתה האחרונה של גולדה מאיר, מפני שנודע להם באישון לילה שיש מצב חירום. הממשלה ההיא נפלה כעבור חודש.

ב-1977, יגאל ידין ושמואל תמיר קפצו ברגע האחרון אל תוך ממשלת מנחם בגין, מפני שנודע להם באישון לילה כי יש בעצם מצב חירום. בגין, הואיל וידע עם מי יש לו עסק, נתן להם ארכה של שלושה חודשים להצטרף – או לאבד את המושבים שהקצה להם.

ב-1977, ממש כמו עכשיו, ד"ש, כמו מפלגת העבודה, לא היתה ממש נחוצה לבגין. כמו נתניהו, בגין כונן קואליציה ימנית-דתית צרה. יגאל ידין שכנע את עצמו שהוא יצליח להשתמש בכוחו כדי לרסן את נטיותיה של הקואליציה הזו. הוא רק הצליח להרוס מעיקרו את המיתוס רב השנים שנקשר בשמו. בגין השתמש בו, הלעיג עליו, חיסל אותו. ד"ש התאדתה.

חוץ מזה אני דווקא חושב שהצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו היא רעיון בכלל לא רע.

איך הגעתי הֵנָה, לאחר ההתפרצות הכה-סובטילית של 17 הפיסקאות האחרונות?

מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי העצמאי. נועד לה עכשיו תפקיד אחר, לא בלתי חשוב: היא צריכה להיות האגף השמאלי של הליכוד. לא הסַמן השמאלי, לא השותף השמאלי – אלא האגף השמאלי. זאת אומרת, היא צריכה להצטרף אל הליכוד. בתור חטיבה בליכוד, אם הליכוד יסכים להכיר בחטיבה, היא תיטיב לרסן יותר מאשר באמצעות ישיבה בממשלה.

אני משתמש בהגיונו של ברק: אם לרסן – אז מדוע להסתפק בחדר הקבינט? מדוע לא להיות במקום שבו ניתן המנדט למפלגה השלטת: במרכז הליכוד?

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

עוד מעט ימלאו שש שנים לאתר הזה. הרשימה הראשונה שפירסמתי כאן, במאי 2003, נקראה "כֵּף התקווה הלא-כך-טובה". היא חזתה את קיצה ההדרגתי של מפלגת העבודה, על יסוד אנלוגיה דרום אפריקנית.

השוויתי את מפלגת העבודה עם 'המפלגה המאוחדת' של הלבנים בדרום אפריקה. היא היתה מפלגת השלטון הטבעית, מתוּנה יחסית אם כי לא רב-גזעית. היא איבדה את השלטון לימין הלאומני ב-1948, אבל עדיין האמינה בכוחה לחזור אליו.

היא התכווצה והלכה, גם אלקטורלית וגם רעיונית. לא היה לה עוד מה להגיד, לא היה לה עוד מה לתרום. כמעט שלושים שנה לאחר שנשלחה לאופוזיציה, היא הגיעה למסקנה הסבירה שאין לה ברֵרה אלא להתפרק.

האגף הימני שלה הצטרף אל הלאומנים שבשלטון. האגף השמאלי הצטרף אל האופוזיציה הליברלית (הלבנה). התפרקותה איפשרה גידול ניכר בכוחם של הליברלים, שדמו מאוד למר"ץ. כל כך דמו עד שהרוח החיה אצלם היתה עורכת-דין יהודיה נועזת, שלא קראו לה שולמית אלוני, אבל כמעט (הלן סאסמן הנפלאה).

השמאל, אף כי גדל מאוד, נשאר קטן ולא חשוב בהשוואה עם מפלגת השלטון הלאומנית הכול-יכולה. השינוי התרחש בסופו של דבר בתוך הימין. מאחר שהיה לו מונופול על השלטון, לא היתה לו בררה אלא להבחין במציאות וּלהתחיל לנהוג על פיה.

מאבק רב שנים בין 'הנאורים' לשמרנים בתוך המפלגה הניב בסופו של דבר את ההחלטה לפרק את מדינת האפרטהייד.

חזרתי ואמרתי, ואני חוזר ואומר, שישראל אינה מדינת אפרטהייד. עדיין לא. ממילא, האנלוגיה היא חלקית ופגומה. אבל יש דינמיקה דומה.

מפלגת העבודה היא עכשיו שוות ערך של 'המפלגה המאוחדת'. הימין שלה – או, אם נשתמש באיפיון ישן של תנועת העבודה, 'האקטיביסטים' – צריך לנסות ולמלא תפקיד של זָרָז בתוך הליכוד. השמאל שלה צריך להצטרף לשאריות השמאל של מר"ץ. זה יכול להספיק לפחות לעיריית תל אביב, אולי גם לעיריית רמת השרון ומועצת כפר שמריהו.

הֶעתיד ממילא יוכרע בימין. האבולוציה של אריאל שרון כבר הוכיחה את זה. מה חבל שהוא לא היה צעיר יותר בחמש שנים כאשר התחיל.

אל תִבכּוּ למפלגת העבודה. אין צורך להפליג בִּמליצות היסטוריות. "מתהפכים בקברם", או נאכלים על ידי רימות. לא חשוב. מפלגות פוליטיות אינן חיות לנצח. יום אחד מגיע זמנה של כל מפלגה. מלאו איפוא ימיה של המפלגה הזקנה הזו.

להצטער צריך רק על דבר אחד: שהציניקן, האופורטוניסט, הפוטשיסט, הבונפרטיסט – מצטער על הניואנסים הדקים האלה – הוא כונס הנכסים שלה.     

איתחול (דיגדוג)

פעם, כאשר אנשים כתבו פאמפלטים דרמטיים, ואנשים אחרים – בדרך כלל צעירים ונוחים להתרשם – קראו אותם בהתרגשות, אולי הייתי מעניק לטור הזה את השם "מה לעשות?", ברוח צ'רנישבסקי ולנין. הואיל וכולנו, המתפרנסים מכתיבה, ירדנו מגדולתנו, ואנחנו נמדדים רק על פי המודעה שאנחנו מאפשרים, הטור הזה לא נועד להיות יותר מדיגדוג.

***

המידה שבה מחשבים השפיעו על לשון הדיבור והכתיבה שלנו אינה צריכה ראיות. דימויים שלא היו מתקבלים על הדעת לפני עשרים שנה מאכלסים עכשיו את אוצר המלים שלנו בצפיפות לא תמיד נעימה.

מחשבים השפיעו, אלא מה, על צורת המחשבה שלנו; וגם על הצורה שבה אנחנו חושבים על המחשבה. תמיד נסינו לעמוד בשורה של משימות בעת ובעונה אחת, אבל כיום אנחנו מתפארים ב multitasking ("ריבוי משימות" הוא המונח הסביר בהחלט שטבעה האקדמיה ללשון העברית). תמיד עבדנו במקביל, אבל מחשבים לימדו אותנו מה זה "תהליך פרללי".

תמיד ידענו שיש הבדל בין כלי לתוכן, אבל זו היתה הבנה כמעט מופשטת, עד שבאו החומרה והתוכנה. שימושי הדיסק הקשיח והתקליטון, כמו גם שורה של פקודות Dos טובות וישנות, נספגו בלשון הדיבור עד לא נודע כי באו אל קירבה.

התוספת שלהלן היא איפוא טבעית: איתחול.

מלה מסוכנת, מפני שיש לה התכונות של "איזכור". הפועל האיום "לאזכר" התחבב על המדברים במידה כזאת שכמעט החליף את הפועל "להזכיר". איתחול אינו יכול להחליף "התחלה". איתחול הוא משהו אחר לגמרי.

בין איתחול לשיפעול

אדם יושב אצל מחשבו השולחני, ועובד, או בוהה. המחשב מאט והולך, עד שהוא עובר לקירטוע. אדם סוגר תוכנות ברקע, מפנה זיכרון פיזי או וירטואלי, עוצם את עיניו ומתפלל חרישית – ושום דבר לא קורה. אדם נאנח איפוא, סוגר את כל התוכנות כדת וכדין, ומאתחל.

רוח צוננת מלטפת את פניו ביום שרב. עננה סרה ממנו. אקט האיתחול עשה מה שלא עשה אקט הסגירה והניקוי והמחיקה. הכול הסתדר מחדש, שלומו הנפשי קיבל ארכה פתאומית. אדם אצל מחשבו חי בין איתחול לאיתחול.

(לאחרונה ממש גיליתי שאפילו אין צורך ממשי לאתחל. כאשר אני מאבד את הקשר לאינטרנט אינני מתקשר עוד אל הספק, כדי שיגיד לי לנתק את כל הכבלים, ולכבות את המחשב ואת המודם ואת הנתב. מספיק לתת פקודת ניטרול של כרטיס הרשת, ומייד אחר כך לתת פקודת שיפעול. וזהו זה, האינטרנט חוזר.)

המערכת חייבת להפסיק לפעול לפני שהיא חוזרת ופועלת. זה היה רעיון אבסטרקטי, או פואטי, או ספיריטואלי לפני שבאו המחשבים. עכשיו אנחנו יודעים את ממשותו: מחלצי המוות הזמני יבקעו חיים חדשים.

"סרחן ונחרן"

יש מערכות שלא יתקונו. אין עוד מה לעשות בהן.

מתי חברות אנושיות מגיעות למסקנות כאלה? בדרך כלל בימי שבר. בתחילת החודש ראינו את ברק אובאמה נוסק לגבהים מטאפיזיים. באיש אחד צנום משיקאגו ("סרחן ונחרן", בלשונה הנעימה של אשתו) התגלמה פתאום מלוא תקוותם של אמריקאים לשינוי קוסמי.

לפחות במשך כמה ימים של חורף, אמריקאים התנסו בחוויה חדשה וּמרעישה: הם היו מוכנים לשבור את הכלים. זאת אומרת, לקחת פעיל שכונות צעיר עם קורטוב זעיר של נסיון פוליטי, ללא כל נסיון אקזקוטיבי, ולהפקיד בידיו את הנשיאות ואת הפיקוד העליון על הצבא בימי מלחמה.

היה משהו מעין זה, משהו, ב-1976 (ג'ימי קרטר), ב-1992 (ביל קלינטון). אבל אני חושב שמקבילה ממשית היתה רק אחת, אייברהם לינקולן ב-1860. כל נסיונו הפוליטי הארצי היה מוגבל לשנתיים בבית הנבחרים בוושינגטון. כשלעצמי אינני חושב את אובאמה ללינקולן, ואינני מייחל לנצחונו. אבל זה לא חשוב.

בפרפרזה על קרל מרקס אפשר להגיד ש"רוח רפאים מהלכת על אמריקה – רוח הרפאים של השינוי". עניין רגיל הוא שפוליטיקאים מבטיחים שינוי. אבל הפעם מדברים כאן על שינוי סיסטמי, על שינוי של כמעט-הריסה, שינוי של מחיקה – בקצרה, על איתחול (אף כי לא שמעתי עדיין את המושג הזה, reboot, בשיג-ושיח הפוליטי בארה"ב).

חובבי משטרים נשיאותיים יגידו ש"אה, זה יתכן רק במשטר נשיאותי אמריקאי", מפני שמשטר סיעתי פרלמנטרי לא היה מניח לטירון פוליטי להגיח במרוצה מאחור, ולתפוס את הכתר. אולי, אם כי כבר ציינתי שגם בארה"ב זה נדיר מאוד. טוני בלייר דווקא הצליח להגיח בדמוקרטיה פרלמנטרית. טאייפ ארדואן הצליח בטורקיה. יש עוד כמה דוגמאות.

אבל איתחולים היו זקוקים בדרך כלל להתערבות. מערכת היתה צריכה לקרוס מאליהָ, כפי שקרה ברפובליקה הרביעית בצרפת סביב משבר אלג'יריה; או שמערכת היתה זקוקה למאתחלים חיצוניים.

לעזאזל המיכלא, לכל הרוחות המטמון

אינני מתכוון לאיתחול ספונטני, וגם לא לאיתחול מהפכני. זאת אומרת, לשיטתי, המאתחלים אינם צריכים להיות מהפכנים כתומים של שלום בכיכר העיר, והם אינם צריכים להיות מהפכנים אדומים של מלחמה עלי-בריקדות.

אם נחזור לדימויי הטכנולוגיה, האיתחול לא נועד להפוך את המחשב ללא-מחשב. הוא לא נועד להחליף את הכלים. הכול נשאר על מכונו, אבל כל מה שהיה במיכלא (buffer), כל מה שנשמר במטמון (cache) נמחק, והיה כלא-היה.

אני חושב על הצבא הטורקי, ובמידה פחותה (הרבה פחותה) על הצבא התאי, ובמידה הרבה יותר פחותה (הרבה, הרבה יותר) על הצבא הפקיסטני, ובמידה הרבה הרבה הרבה יותר פחותה (הרבה הרבה הרבה הרבה יותר) על צבאות מסוימים בזמנים מסוימים בארצות מסוימות באמריקה הלטינית (למען הסר דאגה, אינני חושב על צ'ילה או על ארגנטינה של שנות ה-70', אלא אולי על קוסטה ריקה של שנות ה-40').

בכולן היו התערבויות צבאיות קצרות-מועד (וגם התערבויות צבאיות ארוכות-מועד). רובן לא עלו יפה, חלקן היו כרוכות בדיכוי ברוטלי. אחדות היו קצרות, לפעמים חטופות. הן עשו איתחול שהחזיר את המערכת אל המסלול. לרוע המזל, זה הפך צבאות כאלה לאפיטרופסים של הדמוקרטיה, והעניק להם רשיון חלקי לחזור ולהתערב.

זה סידור מסובך ומלא פגמים. אבל סיבה אחת לפגמים היתה, אולי, שהוא נעשה בחברות ללא מסורת דמוקרטית.

מה היה קורה אילו הגנרלים, או הקולונלים, או רבי הסרנים היו מוזמנים לאתחל, על פי נוסחה ועל פי לוח זמנים? פטריוטים היו מוזמנים להציל את המולדת מידי עצמה, מידי הרגליה הגרועים ביותר, מידי פוליטיקאיה המושחתים והנפסדים ביותר; הם היו מוזמנים לא כדי לפתור את הבעיות, אלא כדי לאפשר תהליך רציונלי של פתרון.

אין כנראה סכנה גדולה יותר מסכנת האינרציה. מערכת שאינה יכולה עוד לתקן את עצמה זקוקה לאיתחול.

זו אינה הצעה קונקרטית להשעיית התהליך הדמוקרטי. אבל זו בהחלט הזמנה לדון בשינוי התחביר של הוויכוח הציבורי.

המִשׂחק האיטלקי

דמוקרטיות אמנם מגיעות לפעמים למבוי סתום. באלה הימים, האיטלקים חוזרים ומגיעים למסקנה הזו. הקואליציה השלטת של שמאל ומרכז שמטה את השלטון לאחר עשרים חודש של משברים בלתי פוסקים. מנהיגיה מציעים עכשיו לא לעבור לסדר היום, זאת אומרת לא להמשיך את משחק המסירות חסר התוחלת. המשחק הזה יעלה בבחירות הבאות ממשלת ימין, שתיכנס עד מהרה לסיחרור עד שתתפרק לגורמיה – והשלטון יחזור לידי קואליציה שמאלית שתתחיל מייד את הספירה לאחור.

נשיא איטליה מטיל על נשיא הסנאט לכונן ממשלה זמנית כדי לתקן את חוק הבחירות ('ניו יורק טיימס', 31 בינואר 2008)

האיטלקים מדברים על "ממשלת מומחים זמנית", שתטפל בבעיות יסוד ותחוקק חוק בחירות חדש, כדי לשחרר את הממשלות הבאות מתלות בסיעות פרלמנטריות זעירות ובאינטרסים אזוריים.

קשה להאמין שזה יקרה. וגם אם יקרה, קשה להאמין שזה יעבוד. לרוע המזל, לאיטליה יש הרגלים החזקים מכל חוק וּמכל חוקה.

הרפובליקה הרומאית העתיקה היתה מסוגלת להשעות את מוסדותיה בזמן משבר, ולהעביר את סמכויות השלטון המלאות לידי ממשלה זמנית. זה היה תור הזהב של הרפובליקה, הרבה לפני שמצביאים עטורי נצחון חשבו שלטון יחיד לזכותם הטבעית. הדיקטטור שמינתה הרפובליקה נועד להיות זמני, והוא אמנם היה זמני. וזה קרה בזמן מלחמת קיום, כאשר האויב סגר והלך על רומא.

'הממשלה הרעה'

לא רק ישראלים מתרגלים לחיות עם כשלון סיסטמי נצחי. כאשר איטליה עדיין נחשבה לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של אירופה לאחר מלחמת העולם השניה, אנשים דיברו ברצינות על "הנס האיטלקי". הם התכוונו לדו-קיום הלא-הגיוני בין שגשוג כלכלי ובין מערכת פוליטית המתקשה לתפקד. האיטלקים קראו למערכת הזו Malgoverno, 'הממשלה הרעה'.

ממשלות קמו ונפלו. תוחלת החיים הממוצעת של ממשלה איטלקית ב-50 השנה שלאחר נפילת הפשיזם היתה אחד-עשר חודש. הן היו נופלות על עניינים של מה בכך. פוליטיקאים איטלקיים היו יכולים להוסיף לצד שמותיהם את הציון הביוגרפי המדהים, "ראש ממשלה שבע פעמים", או שש, או חמש.

עד שזה חדל לעבוד.

משונה להיזכר שהאיטלקים היו הראשונים שהשתעשעו ברעיון לערוך בחירות ישירות לראש הממשלה. הם גם עקבו בסקרנות מסוימת אחרי הנסיון הישראלי. אבל אפשר להבין ללבם אם הרעיון לא עורר אצלם התפעלות. סוף סוף, איטליה שילמה מחיר איום ונורא על ייצוב הפוליטיקה שלה בשנות העשרים של המאה העשרים. "ראש ממשלה חזק", שלא לומר משטר נשיאותי, נשמע קצת יותר מדיי כמו בניטו מוסוליני נואם מן המרפסת בכיכר ונציה.

לישראלים אין די אסוציאציות אישיות מן המין הזה. דיקטטורים רעים תמיד קרו למישהו אחר. מניפסט לייצוב המערכת הפוליטית ולתיקונה עלול בהחלט להניב תוצאות לא רצויות ולא מכוונות.

אכן, זה רעיון רע שהגיע זמנו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

לחרוק שיניים ולמשש את הצער

מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית? אל תגידו לי, "האלטרנטיבה". אפילו לא היא

סקוט פיצג'רלד, הסופר המהולל של דור הג'אז, מילא תפקיד חשוב בעיצוב האופן שבו אנחנו תופסים את אמריקה. אחד החיוויים המפורסמים שלו עסק בנושא ההזדמנות החוזרת.

“באמריקה", הוא אמר, “אין מערכה שניה". זאת אומרת, בנסיבות של תנופה בלתי פוסקת, לכל אחד ניתנת הזדמנות אחת, וזהו זה. אנדי וורהול התאים את החיווי ההוא לדור הטלויזיה, כאשר דיבר על "חמש-עשרה דקות של תהילה". כל אחד מקבל אותן, אבל בשביל עוד כבוד צריך לעבוד, הרבה וקשה.

אין כנראה עניין אחד שבו האיפיון הזה בולט יותר מאשר בפוליטיקה. ב-220 שנות החוקה האמריקנית, רק פעם אחת ויחידה נשיא שהפסיד בבחירות הצליח לחזור ולהיבחר, וזה קרה לפני 115 שנה. כיוצא בזה, אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הפעמים שבהן מפלגות חזרו והציגו מועמד לנשיאות שכבר הפסיד פעם אחת.

מה הסיכוי שבבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, הדמוקרטים יציגו את מייקל דוקאקיס, המפסיד של 1988, והרפובליקנים את בוב דול, המפסיד של 1996? ההסתברות קרובה להפליא לאפס.

הנה חדשות טובות לאלה החוששים, כי ישראל הופכת לרפליקה קצת וולגרית של אמריקה: הם יוכלו להתנחם בידיעה שבישראל "מערכה שניה" (או שלישית, או רביעית) לפוליטיקאים כושלים מתפתחת לכלל הרגל לאומי קבוע. מי יודע, אולי יום אחד זה יהיה אפילו תנאי: הַראֵה לנו בבקשה שנכשלת לפני שניתן לך הזדמנות נוספת להיכשל.

בנימין נתניהו נגד אהוד ברק? כל השומע יצחק, אילו השומע שמע נניח לפני שנתיים, כאשר כל אחד מן השמות האלה התחרז עם כישלון יוצא דופן; וכריכת שניהם יחד נשמעה כמו התקפה לא-סבירה על השכל הישר.

אין זאת אומרת שפוליטיקאים לעולם אינם יכולים לחזור מן המדבר. בארה"ב עצמה, חלק בלתי-נפרד של הפולקלור הפוליטי הוא סיפור המעשה בהארי טרומן. הנשיא ה-34 של ארה"ב היה כל כך לא פופולרי ערב הבחירות של 1948, עד שהמכונים חדלו לעשות סקרי דעת קהל חודש לפני הבחירות. עיתונים ויתרו על כל כללי הזהירות, והודיעו את התוצאות הבלתי נמנעות של הבחירות חודשים לפני שנערכו. “הממשל הבא" היה רמז מובן מאליו לנשיאותו הממשמשת ובאה של הרפובליקני תומס דיואי. ודאות הנצחון הרדימה את דיואי. ודאות התבוסה העירה את טרומן.

הוא יצא למסע בחירות בלתי נשכח, ברכבת. בכל עיר ובכל עיירה שבהן עצר, הוא הזכיר להמונים עד כמה הם לא סובלים את האליטות המפונקות והעשירות של האופוזיציה, אלה החושבות שהשלטון מגיע להן, וממילא ייפול בחיקן.

נצחונו הסנסציוני של טרומן הפך אותו לפטרונם הקדוש של כל הפוליטיקאים המוּבָלים לַטֶבַח. בינואר 2001, כאשר הסקרים חזו פה אחד את התרסקותו, אהוד ברק השתעשע בתקווה שהוא בן דמותו הישראלי של הארי טרומן. כמו הרוב הגדול של ההארי-טרומנים, ברק לא הפריך את הסקרים. הוא התרסק לרסיסים, והקריירה שלו הגיעה אל קיצה.

ומדוע לא? סוף סוף, לא את השלטון בלבד הפסיד ברק, הוא הפסיד את השלום. ולא את חוזה השלום בלבד הוא הפסיד, אלא את מצב הדעת הציבורי שהיה יכול לאפשר אותו. מכל בחינה שהיא, אהוד ברק החזיר לאזרחי ישראל מדינה במצב גרוע לאין שיעור ממה שקיבל. אשר ליציאה מלבנון, גדולתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חיוורונה שש שנים אחר כך.

ברק לא רק הפסיד, ולא רק החמיץ, ולא רק החטיא. הוא גם היה מוכן לקשור קשר נגד המוסדות הדמוקרטיים. הוא ניהל משא-ומתן גורלי אף כי לא היה לו עוד מנדט; הוא התחמק בדלת האחורית של פגרת קיץ בכנסת כדי למנות שרים ללא אישור; הוא הצטרף אל מרתון סיום נשיאותו של ביל קלינטון, בנסיון לכפות נוסחה פוליטית וטריטוריאלית על ציבור שלא רצה בה (בטאבה).

אכן, הקריירה שלו הסתיימה אחת ולתמיד עד שהתחדשה במלוא הקיטור ובמלוא המימון הטראנס-אטלנטי. הוא מבטיח שהוא למד את לקח טעויותיו. זה כמובן מצוין ומעורר הערכה, חוץ מזה שעצם טעויותיו עדיין חשובות יותר מאשר עצם נכונותו להכיר בהן. אנשים מאבדים שלטון בגלל טעויותיהם, הם אינם חוזרים אל השלטון מפני שהואילו להודות בהן באיחור של כמה שנים.

כן, מפלגת העבודה אינה יודעת את נפשה מייאוש ומחרדה. היא הפכה להתאחדות של חתרנים בלתי-נלאים, המגדפים זה את זה בפומבי, ומשגרים אות ברור שאין להם כוונה לחדול לחתור גם לאחר שיתפזר העשן וייוודעו התוצאות. אבל גם בנסיבות האלה, אם אהוד ברק הוא התשובה או אז יש צורך דחוף לחזור ולנסח את השאלה. למשל, האם היא, מפלגת העבודה, יצאה לחלוטין מדעתה?

איזה ערב עצוב. כל כך עצוב עד שמצאתי את עצמי משתעשע במחשבה (ונוזף בעצמי, וחוזר ומשתעשע, וחוזר ונוזף) שאולי צריך לפרסם קול-קורא ליברלי לבנימין נתניהו: אֱזוֹר נא עוז — עמד הקול הקורא להגיד — וֶאֱמור את האמת. אם תאזור, ואם תגאל את ישראל מן ההתמכרות להזיות אסטרטגיות, אין כל סיבה שאנשים ליברליים לא יבואו לעזרתך.

רעיון עיוועים, אני יודע. אבל מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות מפלגה ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית?

פתאום תוקפים אותי געגועים לסקֶץ' של ספי ריבלין במערכת הבחירות של 1981, אולי אחד הרגעים האפקטיביים ביותר של הליכוד בשנה הגורלית ההיא. הוא יושב מול המצלמה, ואומר "שימון פרס", ופורץ בצחוק מתגלגל.

הפעם צריך להחליף את הצחוק בדמעות שליש. זה מה שהניבה המערכת הפוליטית הישראלית, את ברק מול נתניהו, ואת גאיידמאק לעיריית ירושלים בלי בשר חזיר.

יש אנשים המייחלים לרפובליקה הישראלית השניה. אולי מוטב לייחל לרביעית. אולי אפשר לקרוא לתקופת הייחול וההמתנה, "שמונים השנה של חוני המעגל". תִצנַח-נא עלינו שינה ארוכה במיוחד, ואם נתעורר ונמצא את עץ הזית במלוא פריחתו, אז אולי יזומן לנו עתיד. הבעיה היא שאהוד ברק יופיע מייד כדי לתבוע אשראי. הוא ויצחק הרצוג ובנימין בן אליעזר לצידו.

מאחר שאין עוד מפלגת עבודה, אולי מוטב לפרק את גורמיה לגורמי-גורמיה. מה מאוד אני מקווה שעמי איילון לא יהיה המפסיד הספורטיבי. פוליטיקה של שיור לאומי אינה משחק טניס. ואשר לאבישי ברוורמן, לבי יוצא אליו, איזה פוטנציאל מבוזבז. מוטב לו לפרופ' ברוורמן שייפרד מן הפוליטיקה. כשרונותיו יכולים להעמיד אותו בראש קרן פורד/גייטס ישראלית, שתקבע סדר עדיפויות חדש מבלי להיזקק לאישור המרכז, ומבלי לחייב אותו לחזר אחרי עסקנים ואחרי עתונאים.

אילו הייתי חובב כוסות, אולי הייתי נותן הערב את עיני באחת מהן. בהיעדר אדי אלכוהול אין בררה אלא לחרוק שיניים ולמשש את הצער.

אל ג'אזירה על התֶמזַה: תִראוּ מה שהיהודים שוב עושים לאלוהים וּלאִמוֹ

בעניין הזה אני מתכוון לדון באריכוּת קצת יותר גדולה — וּמזמין את אורחיי לדון בו — אבל פָּטוּר בלא כלום אי אפשר.

האינטליגנציה השמאלית של אירופה מפלרטטת זה זמן מה עם אנטישמיות. זה עניין גלוי וידוע, ויש לו הסברים ויש לו תירוצים, ואין לו תירוצים. ואני יודע את ההבדל בין ביקורת נוקבת על ישראל ואפילו התנגדות לציונות ובין אנטישמיות. כשלעצמי אינני משתמש באיפיון הזה, "אנטישמי", בַּקַלות של רוב המשתמשים הישראליים.

מתי אנטישמיות? למשל כאשר בביקורת על ישראל נשזרים מוטיבים אנטי-יהודיים קלאסיים, מאחרית העת העתיקה, עבור דרך ימי הביניים, וגמור בעלילות הדם של הזמן המודרני. זו האנטישמיות הקלה ביותר לזיהוי, כי היא הוולגרית ביותר.

אינטליגנציה אירופית שמאלית וולגרית? היתכן?

יתכן. יתכן בייחוד בַּתַרבּוּת הקלוקלת של עתונות הפמפלטים, התופסת את מקומה של העתונות הרצינית משכבר הימים. הצרפתים התחילו בזה, ב'ליבראסיון', אבל עשו כן במידה יחסית של חן. האיטלקים עשו כן במידת מה. אבל הבריטים, כרגיל, הם הֶחָלוּץ ההולך לפני המחנה. והחלוץ ההולך לפני החלוצים הוא הפאמפלט האינטלקטואלי הצרחני 'אינדפנדנט'.

אם פעם הבריטים היו מנחילים לנו ניואנסים ולשון המעטה, הנה עכשיו הם מנחילים לנו אוסף של סימני קריאה ענקיים, של הגזמות, של נסיונות בוטים לעצב השקפת עולם במקום להשפיע עליה. אין עוד עמודי חדשות ב'אינדפנדנט', יש בו רק עמודי צרחות. והצורח מכולם הוא עמודו הראשון של הצהובון כְּבַד-הראש וַעתיר היוּמרוֹת, השונא את אמריקה, ושונא את ממשלתו הפרו-אמריקנית, ושונא את כל ידידי אמריקה, וּמעניק הנחות נדיבות לכל אויביה.

מי שקראו את רוברט פיסק (Fisk), או מוטב שמעו את רוברט פיסק, יידעו אל נכון על מה אני מדבר.

אבל לפי מיטב ידיעותיי, כדבר הזה עדיין לא קרה. ערב חג המולד, העתון המאוד-לא-דתי הזה (אינטליגנציה בריטית ליברלית חושבת שאמונה באלוהים היא ביטוי של בערות, היָאָה רק לאמריקנים משכילים למחצה; וַאנשים רציניים אינם מודים בפומבי שהם מאמינים באלוהים) החליט לציין את החג הממשמש ובא בשאלה מֶה הָיו עושים הישראלים — היהודים — לַבתוּלה הקדושה באורווֹת בית לחם, אילו נתקפה צירי לידה ב-2006. מי בכלל צריך לקרוא את התשובה.

רוצחי אלוהים, מְעַני אמו. הבו להם פאסיון פרוגרסיבי. בסופו של דבר, גם אינטלקטואלים לונדוניים שמאליים מִתאַנפּפים מגלים את המְכַנה המשותף הנמוך ביותר שלהם עם מל גיבסון ועם בשאר אל אסד (מי שהזכיר לאפיפיור הקודם, במסעו לדמשק, כי את טִבעם של היהודים אנחנו יודעים עוד מזמן גבעת גולגלתא).

מִמַה נַפשָך, הלוא אפשר לגַנות את מדיניות ישראל בשטחים — אני מגַנֶה — מבלי לשזור בַּגינוי מוטיבים תיאולוגיים אנטי-יהודיים. הלוא אפשר לדבר לעניין, הלוא אפשר להניח לעובדות לדַבּר.

עוד נחזור לזה. בינתיים רק נגיד אבוי, אבוי, אבוי. מי יעניק סותרן, antidote, לָאֶרֶס הזה. (וגם, אין צורך לומר, לארס המפעפע בכל הוורידים, גם בוורידינו.)

את הכתבה אפשר לקרוא באתר הרשת של 'אינדפנדנט'

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית).

 

אולמרט בגרמניה: תראו למי הוא דומה (הומור לבנוני דק)

הנה תזכורת לא-מרעננת על המצב. הקריקטוריסט של 'אל-מוסתקבל' – עתון אנטי-סורי,אנטי-חיזבאללי בביירות – קם בבוקר, שיפשף את עיניו, מזג קפה מהביל, וישב להציץ בעתון. מה מאוד התעייף האיש מלצייר קריקטורות על נושאים לבנוניים, מפני שכידוע כל כך מעט קורה בביירות בימים האלה.

דיפדף ודיפדף, עד שהגיע אל תמונתו של ראש ממשלת ישראל על רציף הרכבת בברלין. אהוד אולמרט עמד שם חבוש כיפה, והתייחד עם זכרם של היהודים ששולחו אל הגטאות ואל מחנות ההשמדה.

היתמלא לבו של הקריקטוריסט אמפתיה? חלילה. היישאר הקריקטוריסט אדיש? חלילה. חריפותו המיוחדת הקנתה לו את היכולת להעמיד את הסצינה הזו בקונטקסט ההיסטורי הראוי לה. והתוצאות, הלוא הן מתנוססות למעלה. "אולמרט בגרמניה" אומר הכיתוב, עם שלוש (…) נקודות, והמבין יבין.

יבין שלחלקים ניכרים של האינטליגנציה הערבית כרותה ברית עם הטיפשות ועם הרישעות. אינני בטוח שאני יודע מה משתיהן גרועה יותר.

אגב, נחמת מה אפשר למצוא במאמר נגד ועידת טהראן בעתון הערבי הבין-לאומי 'אל חאיאת'. הנה קישור לנוסח האנגלי.

הֶעָלים האלה, הַשַלכת הזו, הבחירות ההן

 
 

במוצאי יום הבחירות לקונגרס, באמצע השבוע, רוח עזה נשבה בוושינגטון והגשם לא פסק כמעט אף דקה אחת. למחרת בבוקר, הַשַלֶכֶת עמדה בשׂיאה. הרוח והגשם החישו את נשירת העלים. הכבישים וכרי הדשא היו מכוסים במרבד צהוב-אדמדם מרהיב. יצאתי לאסוף את עתוני הבוקר מן המדרכה, וקפאתי על מקומי בהשתאות. הֶעָלים האלה, השלכת הזו, הבחירות האלה.

ג'ורג' בוש עמד כמה שעות אחר כך לפני העתונות, וניסה את כוחו בפרשנות פוליטית. זה אמנם היה thumpin’, זאת אומרת מהלומה, אבל רק בסיכום הכולל, הוא אמר. ההפרש בכל אחד ממחוזות הבחירה היה קטן.

קצת מצחיק לשמוע את זה מפי האיש שנעשה נשיא ארה"ב לפני שש שנים אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי (חצי מיליון פחות מאל גור), וניצח רק בזכות 571 קולות בפלורידה; האיש שהכריז לפני שנתיים, כי יש לו עכשיו "הון פוליטי", מפני שהוא גבר על גו'ן קרי בהפרש של שלושה מיליון קולות, וניצח בזכות 70,000 קולות במדינת אוהיו. עכשיו, ביום השלכת הזה, הוא עמד וניסה להמעיט קצת מֵחוּמרת מַפַּלתו, מפני שההפרש היה קטן.

ההפרש לא היה כל כך קטן. פֶּגי נוּנֶן המבריקה, שכתבה נאומים מהוללים בשביל רונלד רייגן ובשביל ג'ורג' בוש האב, כותבת באתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל',

בַּבחירות לסנאט, 25 מיליון אמרו 'הבה נישאר עם הרפובליקנים', בשעה ש-31 מיליון אמרו, 'לא, הבה נתקדם'.

זה הפרש גדול בהרבה מהפרש נצחונו של בוש ב-2004, גם במספרים מוחלטים וגם במספרים יחסיים. 55% הצביעו הפעם נגד בוש.

וזה בדיוק מה שקרה. הבחירות האלה נעשו משאל-עם על נשיאותו. בעל טור ניאו-שמרני ידוע, צ'ארלס קרותהאמר, כותב ב'וושינגטון פוסט' (ובעשרות עתונים נוספים),

הפסד של בית אחד בקונגרס הוא עניין בעל משמעות, אבל קשה להגיד עליו שהוא היסטורי. הפסד של שני הבתים, לעומת זאת, הוא תבוסה ממדרגה שונה, שווה ערך של הצבעת אי-אמון בשיטה פרלמנטרית.

אילו לארה"ב היה משטר פרלמנטרי – כמו זה שאביגדור ליברמן היה רוצה לחסל בישראל – ראש הממשלה ג'ורג' בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו.

זה חודשים אנחנו יודעים שהוא איבד את אמון הציבור. סקרי דעת הקהל, פעם אחר פעם, מראים כי הוא מן הנשיאים הלא-פופולריים ביותר בתולדות אמריקה, לפחות מאז התחילו הסקרים לכַמֵת פופולריוּת. אנחנו יודעים שאחוז מבהיל של האמריקנים, בין שני שלישים לשלושה רבעים, חושבים שארצם "מתנהלת בכיוון הלא-נכון" (שאלה קלאסית של סקרים, שאפשר כמובן להתווכח עם רצינותה ועם הגיונה, אבל התשובה עליה בכל זאת מלמדת משהו).

עכשיו, האיש שחזר פעם אחר פעם והתפאר כי הוא יודע"מה העם האמריקני רוצה" יודע באמת "מה העם האמריקני רוצה". הוא רוצה מישהו אחר. ואם לא מישהו אחר – מפני שנשיא אי אפשר להחליף, אלא באמצעות תהליך מסובך ולא-רצוי ומעוט סיכויים של משפט הדחה בסנאט – אז לפחות מדיניות אחרת.

 

 

איזה נזק היסטורי גרם האיש הזה לארצו, למערב, לידידיו. בוודאי הרבה יותר מדיי מוקדם לטעון שהוא "הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב", כפי שעשה ההיסטוריון הבולט שון ווילנֶץ לפני כמה חודשים בכתב העת Rolling Stone. אבל קול חריקת השיניים, העולה עכשיו מן הימין האמריקני, מזכיר במידת מה את קול החריקה שעלה מן הימין הזה לנוכח מעידותיו של בוש האב. איזו אירוניה. בזמנים כאלה, המליצה החבוטה "ההיסטוריה חמדה לה לצון" מקבלת תוקף פתאומי.

בוש הבן עשה מאמץ הירואי להשתחרר מצילו של בוש האב. אני אינני נכנס כאן לספקולציות פסיכואנליטיות, זו אינה דיסציפלינה שבה אני יכול לטעון להבנה. אני מדבר על הפוליטיקה ועל הסגנון. בוש האב היה איש מתון ופרגמטי, מאמין מובהק (לפעמים מובהק מדיי) שהפוליטיקה היא "אמנות האפשר".

כדי להגיע לנשיאות, ב-1988, בוש האב החניף ככל יכולתו לאגף השמרני הרדיקלי, שהשתלט על מפלגתו בעשר השנים הקודמות. הוא גילה פתאום שהוא בעצם מתנגד להפלות מלאכותיות. הוא נשבע חגיגית שלא להעלות מסים. הפלות וּמסים היו בָּבַת עינו של המחנה הרדיקלי. אבל משעה שהגיע לשלטון הוא הניח לרדיקליות להתנדף ולפרגמטיות לגבור.

וכך הוא הפסיד ב-1992. ביל קלינטון קיבל רק 43% מן הקולות, אבל ג'ורג' בוש קיבל רק 37%, פחות מכל נשיא מאז 1912 (19% ניתנו למיליארדר הקפריזי רוס פֶּרוֹ).

בגידתו של בוש האב חייבה את בוש הבן לצאת מִגִדרו כדי להוכיח לַיָמין מַמליך-המלכים של מפלגתו שהוא שמרן אמתי. הוא ראה את עצמו יורשו של רונלד רייגן, לא יורשו של אביו. הוא הרחיק את עצמו מן הפרגמטיות של יועצי אביו. הוא לא שעה לדברי ההזהרה החכמים של בּרֶנט סְקוֹקרוֹפט, יועצו של אבא לבטחון לאומי, שכתב ב'וול סטריט ג'רנל', אוגוסט 2002, "אל תתקפו את סדאם, זה יערער את מאמצינו נגד הטירור". בוש הבן הוא הוריד את קולין פאוול הַסַפקן למדרגת עוד-יועץ-אחד, והעדיף את האופוריה היהירה של סגן הנשיא דיק צ'ייני ושל המשנה לשר ההגנה פול וולפוביץ ("איש הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן של בוש במשרד ההגנה", כתב באוקטובר 2001 המגזין המקוּוָן Slate).

מדיניותו הפיננסית של בוש היתה, במקרה הטוב, לא-אחראית. במקרה הפחות טוב היא היתה הרפתקנות נפסדת, שאינה מתיישבת עם ממשל תקין ובוודאי אינה מתיישבת עם הרטוריקה השמרנית באמריקה ברבע האחרון של המאה ה-20.

זה עניין שהשמרנים, בייחוד הלא-ניאו שביניהם, ידברו עליו פעם אחר פעם בחודשים הבאים. בעיניהם, תמצית בגידתו של בוש הבן היתה התרחקותו מן העקרונות של שמרנות אמתית ושל "המהפכה הרייגנית" (כה נוח לשכוח שרייגן עצמו ניצח על מדיניות כלכלית שהגדילה פי שלושה את החוב הלאומי).

מדוע הם לא דיברו על זה בשנתיים האחרונות? מדוע הם היו, בלשונו של הארי ריד, זה העומד להיות מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, "קונגרס של חותמת-גומי"?

סיבה אחת שייכת לְמַחלקת הציניוּת של כל פוליטיקה. סיבה שניה היא לויאליות. הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים. סיבה שלישית היתה התקווה הלא-בלתי-סבירה לתפוס טרמפ על הצלחתו האלקטורלית של בוש.

הם ייתנו לו את עיראק, הם יעלימו עין מן הפיננסים – והוא ייתן להם שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, והוא יפתח שמורות טבע לקידוחי נפט, והוא ימנע "סוציאליזציה של הרפואה" (זאת אומרת, יָגֵן על זכותם של תעשייני תרופות ושל רופאים לִגבּוֹת מן הממשלה איזה מחיר שהם רוצים), והוא יפעל להגבלת דמי הנזיקין שבתי משפט מטילים על תאגידים בִּתביעות על רשלנות או על הונאה, והוא יאיים בווטו על היוזמה להגדיל את שכר המינימום (שהם – צירי בית הנבחרים והסנאטורים – יצביעו נגדה במליאות בתיהם).

בקיצור, כמעט קריקטורה של כל מה ששמאל רדיקלי מייחס לימין: גריפת רווחים, ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים. אבל זה פשוט נכון. זה מה שקרה. האויר האידיאולוגי הלוהט יצא ממפרשי הרפובליקנים עוד לפני כמה שנים. נשארו להם שלטון – וטובות הנאה מִגזָריוֹת. בוש, המנַצֵח הגדול, היה ראוי איפוא לתמיכתם.

אני אגב אינני חושב שהגישה השמרנית לפוליטיקה היא רעה, או מופרכת מעיקרה. אני משתמש במלה "שמרנית" במוּבנה האמריקני, או הבריטי. "שמרני" בקונטקסט הזה אינו איפיון של חוסר דינאמיות, של קפיאה על השמרים, של אורתודוקסיה, של התנגדות חד-משמעית לשינוי. אדרבא, השמרנות במחשבה הפוליטית האנגלו-סאקסית היא מָנוֹף של התקדמות, אבל היא גם מחסום למהפכנות והיא סוֹלְלַת הגנה מפני רעיונות-בוסר של תיקון עולם במחי-יד וּבִן-לילה.

אחד הכותבים החכמים ביותר בעתונות האמריקנית, ג'ורג' וויל (שטוריו מתפרסמים בוזמנית במאות עתונים), הוא כוהן גדול של שמרנות מן המין הזה. הוא תומך עקיב של ממשלים רפובליקניים, אבל אינו תומך עיוור. הוא כתב בביקורת גוברת על הממשל הזה, בייחוד בקשר עם עיראק.

ברשימה מפוכחת על תוצאות הבחירות האלה, וויל כותב על "שתי האפיזודות" שעיצבו את פני הפוליטיקה האמריקנית ב-12 השנה האחרונות, ואל-נכון יוסיפו לעצב עוד זמן מה. אחת היתה יוזמתם של ביל והילארי קלינטון, ב-1993, להעניק ביטוח בריאות אוניברסלי; שניה היתה מלחמת עיראק.

— יוזמת הקלינטונים עמדה להפוך על ראשו את ענף הרפואה באמריקה, שהוא עצום ממדים, שווה-ערך ל-16% מן התוצר המקומי הגולמי. מבקריה הרבים מאוד אמרו על יוזמת הקלינטונים שהיא שקוּלה כנגד הלאמה של הרפואה. היא לא הגיעה אפילו להצבעה בקונגרס, אף כי הדמוקרטים עדיין שלטו בשני בתיו. זמן קצר אחרי כן, הדמוקרטים הפסידו את שני הבתים, וּנשׂיאוּת קלינטון נכנסה לשש שנים של פסיביות בענייני פנים (מדיניות החוץ אמנם תלויה בקונגרס לצורך מימונה, אבל תלויה הרבה פחות ממדיניות הפנים).

— מלחמת עיראק היתה הנסיון הגדול ביותר שעשתה איזושהי ארץ, לפחות בזמן המודרני, לחזור ולברוא את העולם בצַלמָהּ.

שתי האפיזודות האלה, כותב וויל, ייצגו "התלהבות לא-רציונלית" לתקן את העולם. המלים האלה, "התלהבות לא-רציונלית", irrational exuberance, שְאוּלוֹת מֵאַחַד החיווּיים המפורסמים ביותר בֶּעָשׂוֹר האחרון של המאה העשרים. השמיע אותו אלאן גרינספאן, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי של ארה"ב, כאשר הבורסה התחילה לִגְאוֹת לרָמוֹת ששיקפוּ אוּפוֹריה, לא מציאוּת כלכלית. המלים ההן נעשו נכס צאן ברזל של הלקסיקון הפוליטי באמריקה.

וויל אינו משתמש בהן במוּבָנָן הכלכלי. הוא מדבר על האֶפֶקט של אופוריה לא-מרוסנת, של הפרזה פנומנלית בהערכת כוחה של ממשלה, של להיטוּת לנצל כלים קיימים (מנהליים או צבאיים) כדי להפוך את הסדר הנתון על ראשו.

אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של האפיזודה השניה. מלחמת עיראק היא שוות עֵרך אסטרטגית של יוזמת הבריאוּת (צריך לסלוח לוויל שהוא אינו מזכיר כי במלחמת עיראק מתו עשרות אלפי בני אדם ועוד היד נטויה; יוזמת קלינטון הרגה רק את הרוב הדמוקרטי בקונגרס. אבל שמרנים אמתיים אינם יכולים להיות סנטימנטליים מדיי).

ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל. כאשר סגן הנשיא צ'ייני הכריז, כמה ימים לפני הבחירות, שארה"ב תמשיך את מדיניותה בעיראק "במלוא התנופה", יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הוא נעץ מסמר או שניים בארון הקבורה של הרוב הרפובליקני בקונגרס. דרגה כזאת של עיוורון פשוט אי אפשר להבין. שיעור כזה של ניתוק מן המציאות כלל אינו מצחיק. את אמריקה הוליכו בשנים האחרונות אנשים מבריקים מאוד שהמציאוּת לא עניינה אותם, ואנשים לא מבריקים מאוד שהִתמַכּרוּ לַעצתם של האנשים המבריקים מאוד, כולל העצה להתעלם מן המציאוּת ("חדלתי לקרוא עתונים ולצפות בטלויזיה", גילה בוש לפני שנתיים, אם כי ניסה אחר כך להתנער מן הכֵּנוּת ההיא).

התוצאות עומדות להיות קשות. אחרי המאניה של שנות בוש תבוא אל-נכון הדפרסיה. אם בימי שלוט הרפובליקנים אמריקה היתה להוטה כדי הגזמה לשלוח צבא אל מֵעֵבֶר לים, הנה בשנים הבאות אמריקה תהיה לא-להוטה כדי הגזמה לקבל עליה איזושהי התחייבות בין לאומית חדשה.

נשיאים תמיד חרדים לגורל ה"מורשת" שלהם כאשר נשיאותם מסתיימת והולכת. הנשיא הזה אינו צריך לחרוד. שמו ייזכר עוד שנים הרבה, אם גם לא בזכות הֶשֵׂגָיו.

יש לֶקח אוניברסלי לקטסטרופה של עיראק: זהירוּת. התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה. בעוד שאמריקה מתחילה להתנער מן המִסתערים הנועזים, ישראל מתחילה להושיב אותם בסמיכות מקום לפיסגת הכוח. ראש ממשלה מקרטע ואובד-עצות מזמין עכשיו עצות אסטרטגיות מפי אביגדור ליברמן.

אגב, האם מישהו יואיל לומר לשָׂרַת החוץ, שלא תשמיע עוד את המלים axis of evil, כאשר היא משתדלת לדבר אנגלית? מחוץ ללשכתו של ריצ'ארד צ'ייני אין עוד קליינטים לדוקטרינות של גוג-ומגוג.

הֶעלים בוושינגטון מוסיפים לנשור. הצהבהבים על הכביש עדיין לא התחילו להשחיר. עוד קורטוב של חוסר-ריאליות בעיר הבירה: הטמפרטורה זינקה אתמול מעל ל-20 (צלזיוס). חמימוּת משוּנָה עמדה באויר. אבל זהו. שִלהי הסתיו עומדים להתחדש בכל רגע. וזה לא כל כך נורא, בין השאר מפני שפּיכָּחוֹן חדש תלוי באויר. "תודה, אמריקה", הכריז למחרת הבחירות מאמר המערכת של ה'גארדיין' הלונדוני, עתון עם אינסטינקטים אנטי-אמריקניים מובהקים, המעורר אצלי בדרך כלל אי-הסכמה. הפעם אני נוטה להסכים. תודה, אמריקה.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

  

החדשות האחרונות מארץ המראות ההפוכות: הקשר נגד הדו-קיום

זה חודשים שהמערכת הפוליטית בארה"ב וּכלי התקשורת מתווכחים מה ראוי לקרוא למלחמה בעיראק. האם היא "מלחמת אזרחים", או עדיין לא. האם קציר יומי של מאה גופות כפותות-ידיים, תלושות אוזניים, לפעמים כרותות ראש הוא קריטריון הולם בשביל מלחמת אזרחים, או שצריך קצת יותר. פשרה אחת היא "מלחמת אזרחים על אש קטנה" (low intensity).

הנה שאלה: האם בישראל התחילה הקיץ התקוממות של חמישית האוכלוסיה נגד ארבע החמישיות הנותרות? האם אזרחיה הערביים של ישראל חדלו להַכּיר במוסדותיה, לִכפּוֹר בַּלגיטימיות של קיומה, וּממילא לפרוק את עוֹל חוּקֶיהָ?

גם אם אין יורים ברחובות, זו מרידה. מרידה על אש קטנה.

מרידה אינה מוכרחה להיות צבאית. האלבנים של קוסובו עמדו במצב של התקוממות מלאה כמעט עשׂר שנים לפני שהרימו נשק. הם פָּרשוּ מן המדינה היוגוסלבית מֶנטאלית ולֶגאלית אם גם לא פיזית. הם חָדלוּ לצַיֵת לחוּקיה, חדלו להשתתף במוסדותיה, אירגנו מדינה פַּרַלֶלית עם ממשלה ועם מערכת רוָחָה וחינוּך משלה.

סוריה אינה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים — אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר — אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת

קוסובו חדלה זה כבר להיות חֵלק מיוגוסלביה, או מִמַה שֶנִשאר ממנה. עוד מעט היא תהיה עצמאית: מדינה אלבנית שניה בבלקנים, הגובלת במדינה האלבנית הראשונה, אבל אינה מתכוונת להתאחד אִתָּה. מה פתאום שתי מדינות אלבניות? כמה אלבנים יש בכלל? התשובה היא, שאם תשאלו את השליש האלבני של אוכלוסיית מקדוניה תגַלוּ שֶחֵלק ניכָּר מהם רוצים אפילו מדינה אלבנית שלישית.

וּמַה? הַאֵין שתי מדינות אַרמֶנִיוֹת, הרפובליקה של ארמניה והרפובליקה של נגורנו-קַרַבַּך (שבעצמאותה אמנם איש אינו מַכּיר, אבל היא שָם, בהחלט שָם)? הַאֵין שתי מדינות יווניות, יוון והרפובליקה של קפריסין (הטורקים בחוץ)?

מדינה פלסטינית שניה, בגליל ובמשולש, אינה צריכה להיחשב עוד לַהֲזָיָה. כמובן, אין לי כל מוּשׂג אם המחתרת הערבית בכנסת אמנם מְתַכננת מדינה כזאת, אבל לא כל סוף בהיסטוריה הוא במחשבה תחילה. יש דינמיקות, יש תהליכים היוצאים מכלל שליטה.

הכרזתו האחרונה של חבר הכנסת לשעבר מיעארי – שאני אגב תמכתי בו בבחירות של 1984, מפני שחשבתי את 'הרשימה המתקדמת' שלו ושל מתי פלד למָנוֹף פוטנציאלי של דו-קיום יהודי-ערבי – היא ביטוי כלל-לא-קוריוזי של המרד הערבי. מה סמלית היא העובדה שעתה זה לא-כל-כך-צייננו את יום השנה השבעים ל'מרד הערבי הגדול', שההיסטוריוגרפיה הציונית קראה לו במשך שנים 'המאורעות' (שום דבר לא-נכון באיפיון הזה. אמנם היו מאורעות. תמיד יש מאורעות. לפי דעתי בשניות האחרונות ממש אירע איזה מאורע).

ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל… אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.

כמה מן המגיבים על רשימה קודמת שלי בעניין הזה הזכירו לי שֶאֶזרחֶיהָ הערביים של ישראל סובלים קיפּוּח ואפליה, ואיך אפשר להתלונן עליהם שֶהֵם פורקים עול של לויאליות ושל השתתפות.

ובכן, ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל, דג מעושן פה, דג מעושן שם, פֶּלַח תפּוּז, זית ירוק. החוק הוא המָנָה כּוּלה. אזרחים אינם חותרים תחת המדינה שֶהֵם אזרחיה מבלי להיענש. שלטון החוק מחייב את הענשתם. אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.

זה עניין הצריך להיות מובן בייחוד לליברלים שבינינו, האנשים המתפַּלצים (בצדק) לנוכח ההתקפה נגד "כנופיית שלטון החוק" ולנוכח ההתנכלויות לבית המשפט העליון.

התקפה על שלטון החוק, יהיה מקורה אשר יהיה, היא התקפה על הלגיטימיות של כל חֶברָה דמוקרטית. ליברלים הרוחשים אהדה למפירי שלטון החוק אינם ליברלים. אולי הם רדיקלים, או ליברטריאנים, או אנרכיסטים, או מהפכנים, או ציניקנים — אבל הם אינם ליברלים.

להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבוּת – ויגדיר את חובותיו

אשר למנהיגי המחתרת הפרלמנטרית, הם מוסיפים לזרוע את זַרעֵי הרוח, והם יִקצרוּ את הסוּפה.

מִסתַבֵּר והולך שהם רוצים לִקצור את הסופה.

הנה הצעה: ליברלים צריכים להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבות – ויגדיר את חובותיו. לויאליות אזרחית לא תהיה עוד אופציונלית. ורק המחוקק יקבע מיהו אויב. לא מפני שסוריה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים — אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר — אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת.

וכאשר נראה מדיניות חוץ פרללית נֵדַע שנִקשַר קשר נגד הדו-קיום.

ויום אחד אולי לא יהיה חֵטְא כָּבֵד מזה.

 

רשימות קודמות

Ø     כן, כן, גיס חמישי

Ø      האבחנה: בלקניטיס (היתכן שהפלסטינים התקנאו באלבנים של קוסובו כאשר החליטו על אינתיפאדה?)

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

הצדקנות, ההתחסדות, הפסיביות-אגרסיביות, הרחמים העצמיים, האגוצנטריות הלא-מעניינת

כמה טוב היה לקַווֹת שאהוד אולמרט הֶחכם והשקוּל יחליף לתמיד את אהוד אולמרט הטיפש וקל הדעת; שהמדינאי ישכיח את הצעקן הווּלגרי; שהַמַעמיק יַשכּיח את הדמגוג; שהזָהיר יחליף את הגוּזמאי והבַּדַאי. כמה טוב היה לקוות שהשנים העוברות פטרוּ את אהוד אולמרט מֵעונשו של אהוד אולמרט.

היום, לפחות היום, אהוד אולמרט היָשָן והָרַע חזר במלוא צוֹרמנוּתוֹ הדוֹחה. היום הוא הכריז שלמדינות אירופה אין הזכות "להטיף מוסר" לישראל, מפני שהן "התקיפו את קוסובו והרגו עשרות אלפי אזרחים, כאשר אף אחת מהן לא ספגה ולוּ רקטה אחת בשטחה".

מה הוא חשב, כאשר הוא פלט את גבב השטויות הזה? האם הוא חשב שהוא מדבר באוזני מזכּירוּת המרכז החופשי בבנימינה? האם הוא לא העלה בדעתו שהעולם כולו יאזין, ויָנוּד לַתִפלוּת הפרובינציאלית הירוּדה הזו?

על מה הוא הסתמך כאשר דיבר על "עשרות אלפי אזרחים" הרוגים? על יֶדע אישי? על אסוציאציה? על עובדה-תשאלו-את-לונה-אשתי-חלמנו? (הארגון Human Rights Watch העמיד את מספר ההרוגים על "488 עד 527" בהפצצות שארכו 72 יום. סרביה עצמה סיפקה נתונים סותרים, שנעו בין 1,200 ל-5,700. סגן הרמטכ"ל של ארה"ב, גנרל ג'וזף רולסטון, אמר בשעתו, כי "על אף משקלן של הפצצות שהוטלו, האבידות האזרחיות בסרביה היו קַלוֹת להדהים, והן מוערכות ב-1,500 ופחות").

מר אולמרט אפילו לא זכר שלא קוסובו הותקפה, אלא סרביה; ושהסיבה הפרוזאית היתה שסרביה הניסה מיליון אלבנים מקוסובו, והעולם לא הצליח לעמוד מנגד (אף כי דווקא הימין האמריקני שוחר-החירות התנגד בכל התוקף להתערבות בין לאומית, מפני שהיא לא שירתה שום "אינטרס לאומי").

 


מפציץ B-52 של ארה"ב ממריא למשימת הפצצה בשמי יוגוסלביה. מארס 1999

 

וחוץ מזה, האירופים תקפו? האירופים? תשעים אחוז מן הפצצות צנחו ממֵעֵיהֶם של מפציצים אמריקניים. את עיקר המלחמה האוירית נגד סרביה ניהלה ארצות הברית, שבלעדיה אין לנו חיים.

האם כך הוא מנהל את ישיבות הקבינט שלו? האם כך הוא מדבר עם יועציו? האם זה סוג המידע שהוא מקבל? האם זה סוג הפירוש שהוא מעניק למידע שהוא מקבל?

האין הנוּרוֹת האדומות צריכות להידלק? האין זה מובן שהאיש הזה מאבד את עשתונותיו? הרעלת ניקוטין בלי ניקוטין?

הצדקנות, ההתחסדות, הפסיביות-אגרסיביות, הרחמים העצמיים, האגוצנטריות הלא-מעניינת. גרשום שלום (שוֹלֶם), אחד האנשים החכמים שדרכו על אדמת הארץ, נשאל פעם, לפני הרבה שנים, מדוע זה היהודים, אשר עשו חיל בעסקים בכל העולם, נכשלו כל כך בארצם (זה היה הרבה לפני הליברליזציה, כאשר משטר כלכלי ריכוזי חנק את רוב היוזמה החופשית בישראל.) שלום השיב, שהיהודים תמיד עשו חיל בעניין החשוב ביותר לשִיוּרָם. בגולה זה היה ממון, בארצם זה בטחון.

גרשום שלום כמובן לא שמע עדיין על אהוד אולמרט ועל עמיר פרץ.

אגב, אני מוסיף להאמין שאנחנו צודקים, ושחיזבאללה הוא ארגון פשיסטי, אשר קשר קשר נגד השלום ונגד החיים. אני חושב, לעומת זאת, שהמלחמה הזו, באופן שבו היא מתנהלת, לא היתה נחוצה. הקורא הסקרן מוזמן לעיין בנימוקיי ברשימות קודמות.

 

 

טרנספר האלבנים של קוסובו בידי סרביה, מארס 1999

 

אחת הממשלות הדמוקרטיות המעטות שלא תמכו במלחמת ההצלה בקוסובו היתה זו של בנימין נתניהו ואריאל שרון, שגם לאהוד אולמרט היה בה חלקיק קטן. שר החוץ שרון הביע אז צער כולל על פגיעה ב"אזרחים חפים מפשע", וקרא לחידוש מיידי של המשא-ומתן. כן, זה מה שאמרתי. שרון. קוסובו. צער. חפים. חידוש. מיידי.

יועצו של שרון, רענן גיסין רם-הקול, אמר, "המצב מסובך, ואיננו רוצים להביע דעה. פשטני הוא להגיד שצד אחד הוא טוב, וצד שני הוא רע".

הקישו-נא כאן כדי לקרוא את דיווח ה'ניו יורק טיימס' מ-31 במארס 1999. (אם הצילום שייפתח גדול מִמְמַדֵי המסך, אני מציע לשמור את הצילום באמצעות הקשה על הכפתור הימני של העכבר. אחר כך תוכלו לקרוא באמצעות תוכנה שתקטין אוטומטית את הצילום.)

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא"ל אמתית). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו.

מה שרואים משם: "כל כך הרבה ילדים" בעתוני צפון אמריקה

בעתוני קנדה, המלחמה אינה משה מן העמודים הראשונים. כמעט כל העתונים החשובים העניקו לטרגדיה בקאנא כותרות ראשיות, כולל ה'טורונטו סאן', בצילום.

 

בארה"ב, לעומת זאת, בחלק ניכר של  העתונים הלא-מרכזיים (זאת אומרת, מחוץ לערים הגדולות), המלחמה נסוגה אל העמודים הפנימיים. קאנא חילצה אותה משם בכמה עתונים פרובינציאליים, בכללם ה'רוקי מאונטיין ניוז', היוצא במדינת קולורדו, בצילום.

 

הופתעתי לגלות שגם 'ניוזדיי' של לונג איילנד, ניו יורק, עתון שחלק ניכר מקוראיו הם יהודים, מילא את עמודו הראשון בגוויות ילדי קאנא. אני מנחש השבחירה הזו נתקעה בגרונותיהם של הרבה מן הקוראים היהודיים, ואל-נכון תעלה לו בהודעות על ביטול מנוי.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא"ל אמתית).

מה שרואים משם, סדרה נמשכת: בפורטוגל, ילד אפור וחתום-עיניים

עיבוד העמוד הראשון של 'דיאריו דה נוטיסיאש', ליסבון. הושמטו כמה כיתובים לא רלוונטיים לצורך התאמת הצילום לרוחב הטור, אבל הצילום עצמו נמסר בגודלו האמיתי