האתנועים הגיעו – השביתה פרצה (תוספת ארכיונית ל'קנטון יהודה')

אהרן אבן-חן היה מאבני החן של העתונות העברית. הוא לא היה "כוכב מעריב", אף כי כתב ב'מעריב' אולי 35 שנה, תחת השם "ג. שרוני". הוא שימש כתב העתון בנתניה, שהוא היה מראשוני המתיישבים בה.את הקריירה העתונאית שלו הוא התחיל ב'דואר היום', עתונו של איתמר בן אב"י, ונפשו נקשרה בנפש איתמר. שנים לאחר מות בן אב"י, אבן-חן ערך את ניירותיו ואסף את כתביו. בזכותו יצא ספר זכרונותיו המרתק של בן אב"י, שניתן לו השם הקצת-לא-מרתק 'עם שחר עצמאותנו' (1961). 17 שנה אחר כך, אבן-חן ערך כתבים נבחרים של בן אב"י, שיצאו בספר 'חלומות ומלחמות' (1978).

כל אימת שיכול, וכל אימת שעורכי 'מעריב' הרשו לו, אבן-חן היה חוזר וכותב על בן אב"י, באהבה ובכבוד. אני מוצא בארכיוני רשימה אחת שלו, שהתפרסמה ב-23 באוקטובר 1970. עניינה היה מהפכת הדפוס הנועזת של בן אב"י, והיא מגוללת אגב כך את סיפור ייסודו של 'דואר היום'.

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו — השביתה פרצה (2)

 

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו — השביתה פרצה (3)

 

היום שבו נולד קנטון יהודה

 

זה היה סקופ עתונאי ממדרגה ראשונה. כתב ה'ניו יורק טיימס' בירושלים הודיע שהארץ תחולק לקנטונים: עשרה לערבים, חמישה ליהודים. הראשון ייוולד בתל אביב, וייקרא בפשטות 'יהודה'. הסקופ, כמובן, לא היה ולא נברא. מה הניב אותו? מי הניבו אותו? זה מעשה בשני עתונאים שרצו הרבה יותר מעתונות. איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, וג'ו לוי, היהודי שחי עם הבדואים, ניסו להציל את ארץ ישראל מִמרחץ דמים. הם איחרו את המועד, או הקדימו אותו

 

ה'ניו יורק טיימס', 8 באפריל 1930

 

 

זה מעשה בסקופ היסטורי שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. אין זה מן הנמנע שהרשימה שלהלן היא הנסיון העתונאי הראשון לעשות מה שקוראים בעגת המקצוע 'פולו-אפ'. זה הדבר היחיד שעתונאי יכול לעשות לאחר שעמית הקדים אותו בגילוי עובדות. טיפה מאוחר בשביל ידיעה סנסציונית שהתפרסמה ב-8 באפריל 1930. מותר לקוות שאיש לא עצר את נשימתו.

זה מעשה שיש לו כל כל הרבה זוויות וּרבָדים, עד שהוא יכול לשמש מבוא לנסיון להסביר לא רק את אפריל 1930, אלא אולי את שבעים-ושבעת האפרילים שחלפו מאז. יסודו בכוונות טובות – וגם בחולשות אישיות, בַּהזיות משיחיות, בייאוש פוליטי, בִּיהירוּת אינטלקטואלית, באובססיות ובפתולוגיות. לשון אחר, יש לו כל המאפיינים שֶיֵש לכל הדברים החשובים שקרו מאז.

בשמונָה באפריל 1930, ה'ניו יורק טיימס' פירסם ידיעה תחת הכותרת "פלשתינה מתכננת שיטה של קנטונים". ל'ניו יורק טיימס' היו פעם הרבה כותרות משנה. שלוש כותרות המשנה של הידיעה הזו אמרו:

  • קהילה של 70,000 יהודים תהיה הראשונה אשר תנסה ממשל עצמי
  • חמישה-עשר (קנטונים) נוספים מתוכננים
  • שבעה יהיו מוסלמיים, שלושה יהיו נוצריים, השאר יהיו עבריים

כתב ה'ניו יורק טיימס' במזרח התיכון, ג'וזף מ. ליווי, זאת אומרת לוי, שלח את הידיעה מירושלים. היא היתה מפורטת במידה שחיזקה את רצינותה. היא סירטטה את גבולות הקנטון הראשון, שתל אביב במרכזו, וּכלוּלוֹת בו פתח תקוה, ראשון לציון וּרחובות. שמו של הקנטון יהיה 'יהודה' (Judea). המועמד לעמוד בראשו הוא ראש המחוז הדרומי של ממשלת המנדט, מייג'ור ג'יי.אף. קאמבל (Campbell), וּליָדו יַעַזרוּ שורה של סגנים יהודיים (בלשון הידיעה, subgovernors).

כטוב לבו בכתיבת ההיסטוריה, ג'וזף לוי הוסיף בהפלגה ראויה ולא-כל-כך מדויקת: "הנה כי כן, בפעם הראשונה מאז חרב מקדש המלך שלמה, תינתן ההזדמנות המעשית לבחון באיזו מידה תיתכן מולדת יהודית בפלשתינה בגבולות קנטוניים מוגדרים".

אם יעלה הנסיון הזה יפה יבואו בזה אחר זה הקנטונים הבאים: השרון, עמק יזרעאל, טבריה ואולי הגליל העליון. "הבית הלאומי היהודי" – זה המושג המפורסם והמעורפל שֶבָּקַע מֵחֲלָצֶיהָ של הצהרת בלפור – יֵצֵא אל הפועל כאוסף של קנטונים "בנוסח שווייץ", וימשלו בו "הלשון העברית ותרבות היהודים וּמָסוֹרתם".

"יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה"

ה'ניו יורק טיימס' היה עתון חשוב מאוד, שמו הלך לפניו, וּתעודת העתונאי שלו פתחה דלתות בכל רחבי העולם. אבל הוא היה חשוב בעיקר בארה"ב. מִחוּץ לאמריקה הוא מיעט להיראות, בוודאי לא בירושלים. "היו קוראים 'טיימס'", אומר לי תום שגב, מחבר 'ימי הכלניות' על תולדות המנדט הבריטי, "אבל זה היה ה'טיימס' של לונדון, לא של ניו יורק".

כדי לדעת מה כותב ה'ניו יורק טיימס' היה צריך להסתמך על דיווחים של סוכנויות ידיעות. ואמנם, סוכנות הידיעות הטלגרפית היהודית העבירה את עיקרי הידיעה לִמנוייה במברק קצר.

למחרת, בתשעה באפריל 1930, הופיעה הידיעה הזו בעתוני הארץ. ב'הארץ' היא היתה, במובן מסוים, הכותרת הראשית, אם כי מבחינה גראפית לא היתה אז ל'הארץ' כותרת ראשית של ממש. בראש עמודו הראשון הופיעו ידיעות בין לאומיות תחת הכותרת "טלגרמות", והידיעה מניו יורק ניתנה במקום הראשון.

 

 

 

 

גם 'דואר היום', העתון העברי היחיד בירושלים, נתן את הידיעה בעמודו הראשון. העתון נמצא אז בשליטת המפלגה הרוויזיוניסטית, הסבתא של הליכוד. לצד הידיעה הוסיפו עורכי 'דואר היום', "אנחנו מפרסמים את המברק הזה מבלי שנהיה אחראים על תוכנו. יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה".

העמוד הראשון של 'דואר היום', תשעה באפריל 1930. כל כך קצר וחסר פרטים היה המברק מניו יורק עד שעורכי 'דואר היום' היו צריכים לנחש את מקורה הגיאוגרפי של הידיעה ב'ניו יורק טיימס'. "מירושלים?" הם שואלים בסוגריים. ומייעצים לקוראיהם להתייחס למברק ב"זהירות רבה". אגב, "מברק" היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה. 'הארץ' העדיף בימים ההם, והוסיף להעדיף ימים רבים אחר כך, "טלגרמה".

 

 

וזהו זה. לפי מיטב ידיעותיי, אף אחד מעתוני הארץ לא ניסה לבדוק את הידיעה. המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונלד סטוֹרס (Storrs), ליגלג פעם על העתונות העברית, שהיא מלאה טעויות מגוחכות, הניתנות לִמניעה בקַלוּת רבה. כל מה שצריך לעשות הוא להתקשר עם משרדי הממשלה, וּלברר אותן.

שבע שנים לאחר שסטורס עזב את הארץ, העתונות העברית עדיין לא התרגלה להרים טלפונים. הם דווקא עבדו, פחות או יותר.

חלוקת הארץ לקנטונים היתה ללא ספק לצנינים בעיני 'דואר היום', ששמו של זאב ז'בוטינסקי התנוסס בראש עמודו הראשון לצד התואר "העורך הראשי". מדוע איפוא נזהר כל כך בתגובה? אני מנחש שאת ההסבר צריך למצוא בשמו של האיש שקדם לז'בוטינסקי בִּכהוּנת העורך הראשי, וגם ירש אותו: מייסד 'דואר היום', חובב השערוריות של העתונות העברית, החולם והלוחם, איתמר בן אב"י.

"פלשתינאות" במקום ציונות

'הילד העברי הראשון', בכורו של אליעזר בן יהודה, היה הוגה רעיון הקנטונים. אין כמעט ספק שהוא היה המקור העיקרי לסקופ של ג'וזף לוי ב'ניו יורק טיימס'. שמו גם מופיע בידיעה, אף כי היא מיוחסת ל"חוג יודע דבר". לוי מצטט את בן אב"י:

חלוקת פלשתינה לקנטונים היא הדרך היחידה ליישב את העימות בין יהודים לערבים. מצבה של פלשתינה דומה לזה של אירלנד […] היחס הדמוגרפי בין ערבים ליהודים בארץ הוא כמעט כיחס בין אנשי אלסטר [הפרוטסטנטים בִּצפון אירלנד] וּבין הדרומיים [הקתולים במה שהיתה אז 'המדינה האירית החופשית', כיום הרפובליקה האירית].

'אלסטר יהודית' תוכל איפוא לקום לאורך החוף, אשר יהיה יהודי רובו ככולו, לצד 'פלשתינה ערבית' באזורים שבהם יש רוב ברור של ערבים נוצרים וּמוסלמים. 'מדינה פלשתינאית חופשית' חדשה וּמאוחדת אשר כזאת תמלא ללא ספק את שאיפותיהם של הערבים ושל היהודים כאחד.

להלן הוסיף בן אב"י משהו שאילמלא עמדה לו זכות אבותיו הוא היה מוכרז אל נכון בוגד לאומי, בוודאי בעתון שהעביר לידי ז'בוטינסקי שנה וחצי קודם:

והיה כי תאומץ תכנית הקנטונים שלי, יבואו בעקבותיה התפתחויות חשובות מאוד בפינה הזו של המזרח הקרוב. 'פלשתינאות' (Palestinism) תתפוס את מקום הציונות, לטובת יהודים ולא-יהודים גם יחד.

איתמר בן אב"י. הצילום הוא כנראה מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20

 

 

 

בן אב"י היה איש רב ניגודים. לפעמים נדמה שהתכוּנָה העקיבה ביותר שלו היתה חוסר-עקיבוּתוֹ. אף כי הוא היה איש רֵעים להתרועע ואוהב בריות; אף כי בת צחוק היתה משוּכה תדירוֹת על שפתיו, וּנדיבות חסרת אחריוּת (וחסרת כיסוי) היתה בוקעת מארנקו; אף כי הוא נהג לתת אמון בזולתו, לפעמים הרבה אחרי שהאמון הזה הופר – הוא עורר הסתייגות עמוקה אצל הרבה מאוד מבני זמנו. סגנון הכתיבה שלו, שֶהֶפקרוּת לשונית יפהפיה משלה בו, עורר לעג ואיבה מצד האינטלקטואלים, בייחוד מן השמאל אבל גם מן הימין.

אמו חורגתו, חמדה בן יהודה, כתבה עליו לאחר מותו ספר ביוגרפי שבו הביאה מפי מאקס נוֹרדוֹ, מִשנָהוּ של הרצל, את המלים "הוא [בן אב"י] נולד בלי כוכב, לא בִּזמַנוֹ ולא בִּמקומו". בתרבות אחרת, בלשון אחרת הוא היה יכול להתעַלוֹת לִגבהים ניכָּרים, אמר נורדו, שהיה בשעתו סופר ידוע ופופולרי באירופה, בלי קשר לציוניותו.

בן אב"י היה איש חסר משמעת. כיום אולי היינו אומרים עליו שהוא סובל מִתִסמונת חוסר הריכוז, וּמציעים לו ריטאלין. אולי היו לו אפיזודות מאניות-דפרסיביות. הוא היה נקלע לזמנים של שיעמום איום, ואז היה עוזב את משרדי 'דואר היום' ברחוב הסולל בירושלים (ששמו שוּנה אחר כך למרבה הצער ל'חבצלת'), ויוצא למסע ארוך מֵעֵבֶר לים. עניין רגיל היה בשביל העורך הראשי לָשֵׂאת נאומים בשביל ההסתדרות הציונית מסידני ועד ניו יורק ועד בומביי ועד טוקיו.

בימים שבהם אנשים היו חוצים את האוקיאנוס בָּאֳניות, וחוצים יבשות ברכבות, בן אב"י היה נעלם לחודשים ארוכים. ואו אז היה חוזר לירושלים כ"סופה מפליצה" (ביטוי חביב עליו, שעדיין לא היה בו טעם הסלנג), ומחולל מהפכות: סגנוניות, גראפיות, לשוניות ופוליטיות.

הוא יצר בפעם הראשונה עמודים ראשונים של חדשות ושל צילומים, לחלחלתם של כל מי שחשבו עתונות למכשיר של השכלה ושל מחשבה. הוא מרח כותרות ענק לרוחב עמודים, בזמן שהעמודים היו רחבים מאוד. הוא ברא מלים וּביטויים, שֶחֶלקָם נקלטו בשפה במידה שקשה להעלות אותה על הדעת בלעדיהם (עצמאות, מכונית, כייס, ביטאון…).

שני עמודים ראשונים של 'דואר היום' מקיץ 1930.

הלוגו של העתון עבר שינויים בלתי פוסקים, ומנהליו לא היו זוכים כיום לציון לשבח על מיתוּג. בתקופה הזו, 'דואר' ב'דואר היום' הוקטן במידה כזאת, עד שההעתקה למיקרופילם (בספריית הקונגרס בוושינגטון) השמיטה אותו מעיקרו. ההשראה לשמו באה מ'דיילי מייל' של לונדון, שבן אב"י העריץ וקיווה לחַקוֹת.

כותרות לכל רוחב העמוד הראשון אמנם הופיעו בעתונות העברית, אבל לעתים רחוקות, ובדרך כלל רק בקשר עם מאורעות לאומיים או רוחניים חשובים. לא היתה עולה על הדעת כותרת לכל רוחב העמוד על אסון טבע מֵעֵבֶר לים ("אסונות מפליצים", זאת אומרת מעוררי-פַּלָצוּת', בעמוד למעלה היו נקראים כיום כנראה "אסונות מזעזעים"). חדשות בתור שכאלה – כפי שמראה העמוד הראשון של 'הארץ' מלמעלה – לא היו טעונות הבלטה, והעורכים לא טרחו להבחין בין המברקים שהגיעו מחו"ל, אלא לכל היותר על פי סדר מסירתם. קוראי העתון אמנם היו צריכים לקרוא אותו. בן אב"י הכניס חידוש חסר תקדים: כותרות גדולות, לפעמים ארוכות, פטרו את הקורא מן הצורך לקרוא. צריך להודות שלפעמים הטקסט מתחת לכותרת אמנם לא היה ראוי לקריאה.

בן אב"י הקדים את שאר העתונים העבריים גם בצילומים בעמוד הראשון. מבחר הצילומים היה מוגבל, לפיכך דיוקנאות של אישים ניתנו בהפרזה. בעמוד למעלה נראים פרצופיהם של סטאלין (מימין) ושל נשיא ארה"ב הרברט הוּבֶר (משמאל). בעמוד למטה נראים פרצופיהם של הרברט סמיואל (מימין) ושל נשיא גרמניה פאול הינדנבורג. בניגוד לָאמוּר בכותרות, סמיואל לא התמנה למשנה למלך בהודו; הינדנבורג לא כונן דיקטטורה אישית.

אגב, שימו לב לכותרת על הינדנבורג. היא אינה שואלת אם הינדנבורג יכונן דיקטטורה, אלא אם הוא יכונן דַבָּרוּת. זה היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה שלא נקלטו. אבל בן אב"י היה יורש נאמן לאביו בנסיונו לבער מלים זרות מן הלשון, מבלי להסביר את תחליפיהן העבריים. אחת היא לקורא אם יבין או לא יבין.

לטוב או לרע, בן אב"י הוא אביו מולידו של הצהוּבּוֹן העברי. אילו היה גם איש עסקים טוב, אולי 'דואר היום', לא 'ידיעות אחרונות', היה כיום העתון של המדינה, או לפחות העתון של נמרודי. אגב, 'דואר היום' היה העתון העברי היומי הלא-מפלגתי האחרון שהופיע בירושלים.

הפאתוס, ההתלהמוּיוֹת, רגעי הצלילוּת

כשבן אב"י היה נתקף התפעמוּת משיחית, הוא היה מדבר על חידוש הדומיננטיות העברית באגן הים התיכון. הוא טען שכמעט כל השמות הגיאוגרפיים בים הזה באו מעברית, כולל איטליה ("אי טל יה") וסיציליה ("שיא סלע") וסרדיניה ("שר דן") ומארסיי ("מר סלע"). את העברית הוא רצה להנחיל אז לא רק ליהודים, אלא למזרח כולו, ולתכלית הזו הוא הציע ליטוּן של הכתב העברי. הוא פירסם ביוגרפיה של אביו בעברית מלוטנת, ופעמיים גם עשה נסיונות קצרי-ימים להוציא עתונים בכתב לטיני (ראו למטה).

כשהיה ילד קטן כתב מכתב לבארון רוטשילד, וביקש ממנו לממן צבא עברי. לשכנע את הבארון, הוא אפילו תירגם את ה'מארסילייז' לעברית. ב-1915 הציע צי עברי.

כשנתקף מרה שחורה, הוא היה נוטה לאבד פרופורציות. למשל כאשר תיאר את המחלוקת על תפילות בכותל המערבי, סביב ראש השנה של 1928, כאיום על עצם זכותם של היהודים בארץ ישראל. כותרות ענקיות ב'דואר היום', יום אחר יום, יצקו שמן על מדורה שאולי לא היתה מוכרחה לבעור. הוא כתב פמפלט נרגש, וקרא לו "הכותל כותלנו, הכותל אחד".

כבר אז נשמעו טענות, מצד עתונים ערביים, שהפירסומים ב'דואר היום' החישו את מאורעות הדמים של 1929, שבהם נרצחו 400 יהודים.

אולי הגליון המפורסם ביותר, והשנוי במחלוקת ביותר, של 'דואר היום'. 25 בספטמבר 1928 

 

 

 

זמן קצר לאחר "שערוריית הכותל המערבי", בן אב"י העביר את 'דואר היום' לידי זאב ז'בוטינסקי, ונסע לו לחודשים ארוכים אל מעבר לים. מדוע העביר? זו תעלומה שלא התבררה לי. הוא יטען לימים בזכרונותיו, שניסה בזה לקרב את ילידי הארץ, בייחוד הספרדים – הוא, אשכנזי בן אשכנזים, היה מדובריהם הבולטים של הספרדים – אל "הרוסים", שבהם כלל את ז'בוטינסקי. הוא הטעים בתוקף שלא התכוון כלל להפוך את 'דואר היום' לבטאון הרוויזיוניסטים, וכל העניין היה רק סידור אישי. אם הוא אמנם האמין באֶפשָרִיוּת של סידור כזה, לא היה כנראה קץ לתמימותו, שלא להשתמש במלה בוטה יותר.

בזכרונותיו הוא מתאר בַּאריכוּת כיצד נערי ז'בוטינסקי (הם אמנם היו צעירים מאוד) צינזרו את מאמריו, עד שדחקו אותו בהדרגה מן העתון שיָסַד. בסופו של דבר, ב-1930, הוא חזר ותפס את העתון מידי הרוויזיוניסטים באמצעות פלוגת גברתנים מהסתדרות 'בני בנימין', ארגון האיכרים הצעירים שהוא היה ממייסדיו (ראו למטה).

זה סיפור קצת משונה, בהתחשב בזה שבן אב"י קירב כותבים רוויזיוניסטיים עוד לפני שמסר את העתון לז'בוטינסקי. תחת עריכתו, אב"א אחימאיר הצעיר התחיל לפרסם את טורו 'מפנקסו של פשיסטן' (זאת אומרת 'פשיסט'. אז נטו לפעמים להוסיף "ן" לתארים זרים, כדי להעניק להם מראית-עין עברית).

בן אב"י עצמו היה מעריץ גלוי של מוסוליני, והתפאר שכמה מן הקרובים בעוזרי הדוצ'ה היו ידידיו האישיים. אפשר ללמד עליו סניגוריה, ולהגיד שהוא הִתפַּתָה לקסמו של הדוצ'ה בזמן שהרבה אינטלקטואלים מעמיקים ממנו ופוליטיקאים חריפים ממנו באירופה חשבו את הדוצ'ה למציל הציוויליזציה. בניגוד לאב"א אחימאיר, בן אב"י לא פלירטט עם רעיונות טוטליטריים, ולא רחש אהדה לדיקטטורים באשר הם. אבל לגנותו צריך להוסיף, שהוא לא התנער ממוסוליני גם כאשר התחיל להתברר אופיו הממשי של הפשיזם האיטלקי.

מה ל'ילד העברי הראשון' בחצרו של אבי הפשיזם? במקצת, זו היתה תוצאה של משבר הדור השני של העליה הראשונה — משבר כלכלי ומשבר מוסרי. העליה השניה והשלישית היו דינאמיות לאין שיעור, השתלטו על שוק העבודה, ומעט מעט התחילו לתבוע גם את הבכורה הפוליטית. אבל בן אב"י היה רומנטיקן ובוהמיין, לא לוחם מעמדי. נְהִיָתו אחרי מוסוליני היתה קשורה כנראה הרבה יותר בָּעֶרגה אל עָבָר הירואי. מוסוליני אמר לחזור ולכונן את הקיסרות הרומאית; בן אב"י נכסף אל ה"יהודאים" העתיקים, אל דודניהם הפיניקיים, אל "כנען ארצנו".

בן אב"י אהב לספר על ביקורו הראשון אצל מוסוליני. הילד העברי הראשון ביקש מן הדוצ'ה להחזיר לירושלים את מנורת בית המקדש, זו הקבועה במשקופו של שער טיטוס. הדוצ'ה השיב בקול גדול ובחיוך רחב, "בואו וקחוה!" (הסיפור הזה אושר גם ממקורות אחרים, כפי שהיה בן אב"י חוזר ומטעים כל אימת שמיחזר אותו. לרוע המזל, אישור כזה לא נמצא לסיפורים פנטסטיים אחרים שלו, כמו מסיבת השיכורים עם מוסטפא כמאל אטאטורק בבית מלון בירושלים ב-1911, ראו למטה.)

כנגד ההתלהמוּיוֹת הפתאומיות, מלאות הפאתוס, היו לבן אב"י רגעים של צלילוּת פוליטית מרשימה. ברגעים ההם, לא לעתים קרובות מספיק, היתה מִתגַלָה בו גדוּלה של ממש וַהבנה מעשית להפליא של המציאוּת ההיסטורית. כנראה לפני כל בני דורו הוא הקדים להבין את הצורך בכינון מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל, יהיה קטן כאשר יהיה. הוא כתב על זה עוד בשנת 1917, בהיותו פליט בניו יורק.

למרבה חוסר המקריות, בעצם היום שבו הופיע הסקופ של ג'ו לוי ב'ניו יורק טיימס', מאמר מדיני ארוך של בן אב"י הופיע בעתון 'הזמן', בארץ ישראל. שמו היה "מ'קַנְטוֹנִיוּת' למַלכוּת". הוא סיפר בו על שׂיחה בלונדון עם ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, תחת הרושם של הטבח הערבי הראשון ביהודים, ב-1920. וייצמן, לדבריו, עמד על סף הייאוש.

 "גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כִּשחוֹר הלילה […], קולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות וּמטילות אימה: הכול אבוד!"

בן אב"י, לפי גירסתו, טען באוזני וייצמן שהצהרת בלפור צריכה חיזוק מיידי. במקום לעמוד על זכויותיהם המלאות בכל ארץ ישראל מוטב שהציונים ידרשו מן הבריטים "ליצור לנו לעת-עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל אביב כבירתה".

וייצמן דחה את הצעתו על הסף. ארץ ישראל תהיה יהודית, הוא אמר, כפי שאנגליה היא אנגלית.

בן אב"י, בדרך כלל נוח לנימוקים של פאתוס, חשב שתגובת וייצמן לקתה בעודף פאתוס. הוא האמין שהציונים צריכים ללמוד מנסיונם של היוונים, של האיטלקים, של הסרבים ושל הרומנים. כולם התחילו בִּטלָאים זעירים של ריבונות. ב-1927 הוא כתב ב'דואר היום'

בינתיים אל נא נרקיע אל [השחקים], טובה ציפור ביד משתיים על הגג […] דירשו-נא איפוא את הניתן להשגה, הסתפקו נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצרית.

ז'בוטינסקי חשב שהערבים הם "מחלה בִּבְשָׂרֵנוּ"

רעיון הקנטונים של בן אב"י עורר עניין מוגבל. לפי עדותו שלו, בהקדמה לקובץ מאמרים שפירסם ב-1930 (וקרא לו "יהודה מיידית — 'קנטונים' וערים-אחיות"), רעיונותיו "עוררו ויכוחים עזים בעתונות הערבית […] כשחלק מהעתונים הערבים התייחסו אליי באהדה ובידידות".

לעומת זאת ז'בוטינסקי, שידידוּת אישית שׂררה בינו וּבין בן אב"י, "יצא גלויות נגדי". בזכרונותיו, בן אב"י סיפר על שיחה נוקבת עם ז'בוטינסקי.

ראש בית"ר ליגלג על "הקַנְטוֹנִינִיוּת" (מִשׂחַק מלים על "קנטון" ו"קטנוּניוּת") של בן שיחו. בן אב"י השיב בהתרגשות שטובה "קַנטֹונִינִיוּתי ביחסינו לערבים מגְדַלְדוּלִיוּתְךָ באיבתך אליהם". לפי בן אב"י, רק התערבות אשתו ציננה את הריב. לדבריו, ז'בוטינסקי אמר לו

הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית — הרחקת המחלה.

ראה זה פלא, בן אב"י, בהיותו בן אב"י, שכח את מחלוקתם העמוקה, הקיומית, המוסרית כאשר החליט למסור את עתונו לידי ז'בוטינסקי זמן קצר אחר כך.

יומיים לאחר פירסום הידיעה על תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס', 'דואר היום' של ז'בוטינסקי פירסם בפעם הראשונה בארץ ישראל שיר קטן שכתב ראש בית"ר שבועות אחדים קודם.

'דואר היום', 11 באפריל 1930. הרקע הכחלחל אינו במקור. הוספתי אותו לאפקט ולצורך בהירות

 

 

 

מעטים הם החרוזים שהשפיעו על מהלך הפוליטיקה הציונית יותר מ'שתי גדות לירדן'. הם הדריכו את מחשבתם של שלושה דורות, שלושה ראשי ממשלה של ישראל גדלו על ברכיהם, הם העניקו השראה לאסכולה של תופסי מרוּבֶּה. והם נשמעו בארץ בפעם הראשונה בקשר ישיר עם הסקופ של ג'ו לוי.

במטבחה של משפחת לוי

לוי היה אז בן 28. הוא היה הרפתקן, דיפלומט חובב, איש סוד ומה שהצרפתים מכנים impressionable, זאת אומרת נוח מאוד להתרשם. הוא נולד בניו ג'רזי, ועבר עם אמו לירושלים בהיותו זאטוט. הוא למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, וחי במשך שבעה חודשים עם שבט בדואי בעבר הירדן. הוא דיבר "שמונה לשונות על בוריין", ובהן ערבית, טורקית ועברית, נוסף על אנגלית וצרפתית ומי יודע מה עוד. (הפרטים הביוגרפיים האלה מוּבאים מרשימה קצרה שהתפרסמה ב'ניו יורק טיימס' לאחר מותו.)

ב-1918, או 1919, הוא נִשׂכַּר לתרגם קטעי עתונות במַטֶהוּ של מושל ירושלים הֶחדש, רונלד סטוֹרס. שם פגש בו בן אב"י בפעם הראשונה. לוי נעשה אחר כך נציג של סוכנות נסיעות גדולה, 'קלארק טוּרְז', בארץ ישראל ובסוריה.

ב-1928 הופיע שמו בפעם הראשונה כ"כתב מיוחד" של ה'ניו יורק טיימס'. הוא ישב תחילה בירושלים, אגב גיחות תקופתיות לרחבי המזרח התיכון. אחר כך עבר לקאהיר.

בירושלים, קשריו עם בן אב"י התהדקו והלכו. בן אב"י התחיל להוציא שבועון בלשון האנגלית, Palestine Weekly, והוא עצמו מעיד בזכרונותיו שאת הגליונות היה עורך במטבחה של משפחת לוי, בעזרת ג'ו ורעייתו.

ואמנם, בספריית הקונגרס בוושינגטון מצאתי גליונות של השבועון, שבהם מתנוסס שמו של ג'וזף לוי כעורך משנה לצד שמו של בן אב"י כעורך ראשי.

 

 

זה לא הפריע ללוי לצטט מדי פעם את ה'פלשתיין וויקלי' בדיווחיו ב'ניו יורק טיימס', מבלי לציין שהוא אחד מעורכיו. זה גם לא הפריע לו לראיין מפעם לפעם את בן אב"י, ולהעניק לו בזה נוכחות באמריקה, החורגת הרבה מחשיבותו של עורך עתון קטנטן בירושלים הקרתנית.

מחלון מטבחה של משפחת לוי, באוגוסט 1929, בן אב"י התבונן בתהלוכה הערבית הראשונה שבישׂרה את מה שאנחנו מכנים "מאורעות תרפ"ט". הקיץ ההוא, שבו התחולל טבח היהודים בחברון, שָׂם קֵץ כמעט לכל תקווה של דו-קיום בשלום.

 

יהודה לייב מגנס

"לא כיהושע בן נון", אמר מגנס

 

על הר הצופים בירושלים צפה במאורעות ההם יהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית הקטנטנה, שעדיין לא מלאו לה חמש. מגנס, רב רפורמי ידוע מסן פרנסיסקו, הוגה דעות והומניסט,

ג'וזף לוי מוסר דיווח אוהד מאוד על נאום מגנס, 19 בנובמבר 1929

עלה לארץ ב-1922. ברוח אחד העם, הוא רצה לכונן מרכז רוחני. מדינה יהודית בתור שכזאת לא עניינה אותו. עוד ב-1920 הוא כתב ש"פלשתינה היהודית" עומדת להיוולד בסימן של "חוסר ניקיון". כאשר הוזמן לנהל את האוניברסיטה, הוא רצה להכשיר בה אליטה קטנה של אינטלקטואלים, לאשר את חזון אחד העם של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא לא ראה בעיני רוחו קמפוס, שינהרו אליו רבבות מכל רחבי העולם. עשר שנים לאחר ייסודה היו באוניברסיטה רק 400 סטודנטים.

מגנס שָׂנֵא את השְׂרָרָה הפוליטית. הוא לחם ללא הרף בנסיונותיו של ד"ר וייצמן להשפיע על תכנית הלימודים. הוא לא רצה פוליטיקאים באקדמיה, באותה מידה שלא רצה אנשי אקדמיה בפוליטיקה. אבל מאורעות הקיץ של 1929 שינו את דעתו. פוליטיקה היתה עכשיו עניין של חיים וּמוות. שלושה חודשים אחר כך, בפתיחת שנת הלימודים החדשה, ד"ר מגנס נשא נאום שֶהֵדָיו נשמעו בלונדון ובניו יורק.

אם הדרך היחידה לכונן בית יהודי לאומי היא על כידוניה של איזו אימפריה, הנה כל פעולתנו כאן היא חסרת ערך… אחת המשימות האנושיות החשובות ביותר שלנו היא לנסות וּלהיכָּנס אל הארץ המובטחת לא כדרך שנִכנס אליה יהושע בן נון, אלא להביא אליה שלום ותרבות, חריצוּת והקרבה ואהבה – והחלטה נחרצת שלא לעשות בה משהו שלא יהיה אפשר להצדיקו לפני מצפון העולם.

ארתור הייס סולסברגר נָשָׂא לאשה את אייפיג'יני, בתו של אדולף אוֹקְס. זה האחרון רכש את ה'ניו יורק טיימס' בשנות ה-90 של המאה ה-19, כאשר היה עתון קטן, לא חשוב במיוחד ומשעמם להחריד. אוקס וחתנו העלו אותו בהדרגה אל הפנתיאון של העתונות העולמית.

אוקס עצמו היה נשוי לבתו של מייסד התנועה הרפורמית בארה"ב, הרב אייזאק ווייס מסינסינאטי, שהשראתו האנטי-ציונית פיעמה בחלקים ניכרים של התנועה הרפורמית עד אמצע המאה ה-20. ממילא, סולסברגר ואשתו לא נטו אהדה לציונות.

חוסר האהדה של סולסברגר התפתח לאיבה גלויה, והגיע עד הפרזות מכוערות. למשל, ב-1942, בעצם השבוע שבו אישרה ממשלת ארה"ב בפעם הראשונה בפומבי שיהודים מושמדים בתאי גאז באושוויץ, סולסברגר ראה צורך להופיע בבית כנסת בבולטימור וּלגַנוֹת את דרישת הציונים לצבא ולִמדינה. כאשר התעוררה כלפיו תגובה כמעט אוניברסלית של כעס, בייחוד מצד האגף הציוני המתרחב של התנועה הרפורמית, הוא הכריז, "עד כה הייתי רק לא-ציוני. מעכשיו אני אנטי-ציוני".

כאשר נולדה המדינה הציונית, למגינת לבו, הוא אמר, "אני מאחל לה כל טוב – כשם שאני מאחל כל טוב גם לאינדונזיה. לא יותר".

ג'וזף לוי מסר את דברי מגנס ב'ניו יורק טיימס' בַּאריכוּת, תחת הכותרת "סטודנטים מחרישים את נאומו של ראש המכללה העברית". לפי הדיווח, מנחם אוסישקין, אז ראש הקרן הקיימת לישראל, מן הדמויות הבולטות בתנועה הציונית, הפסיק את מגנס בקריאת ביניים נרגזת.

ברור בהחלט שדברי מגנס נעמו למו"ל של ה'ניו יורק טיימס', ארתור הֵייס סולסברגר, שחוסר אהדתו לציונות התפתח לימים לאיבה גלויה, כמעט כפייתית (ראו מסגרת בצד).

ב-1929 ובתחילת 1930, סולסברגר נתן את ברכתו ליוזמה דיפלומטית משונה של כתבו במזרח התיכון. ג'וזף לוי נעשה המתווך בין ד"ר מגנס ובין סט' ג'ון פילבי, דיפלומט והרפתקן בריטי, הידוע לנו בייחוד בזכות בנו קים פילבי, הבוגד הגדול של ימי המלחמה הקרה, שמכר את סודות המערב לסטאלין.

"עליהם להבין כי החלום הציוני מת"

בסוף שנות ה-20, פילבי האב עבד בשירות אבן סעוד, המלך לעתיד לבוא של של ערב הסעודית. באוקטובר 1929 פילבי עצר בירושלים, בדרכו לשוב לגֶ'דַה, והעניק ראיון ללוי. כתב ה'ניו יורק טיימס' נפעם. רעיונות פילבי, הוא כתב, הם "אולי ההצעה ההגיונית וההוגנת ביותר מפי אחד מבני-הסמכא הבריטיים הגדולים ביותר על ענייני ערבים".

פילבי הציע לכונן בארץ ישראל "ממשלה רפובליקנית", שבה יינתן ייצוג לכל האזרחים על יסוד חלקם היחסי באוכלוסיה. היהודים יוכלו להוסיף וליהנות מאוטונומיה קהילתית, הם יורשו אפילו להגר לארץ במספרים מוגבלים ולהתיישב בה, אבל "יהיה עליהם להבין כי החלום הציוני של שליטה בארץ הקודש מת, ולא תהיה לו תקומה".

בחזונו של פילבי, פלשתינה לא תמשוך עוד את היסוד הציוני שוחר הדומיננטיות, "שעניין מתמיד לו בזריעת ריב ומדון". תחת זאת יגיעו לארץ "האלמנטים הטובים ביותר של היהדות", אלה המוכנים להסתפק בלימודים, בתיירות נוסטלגית, בקצת עיבוד אדמה.

התפעמותו של ג'ו לוי נשאה אותו עד משרדיו של ד"ר מגנס. הוא הציע להפגיש את נגיד האוניברסיטה העברית עם בעל המניפסט האנטי-ציוני. גם מגנס התפעם, והבריק את התפעמותו אל המו"ל של ה'ניו יורק טיימס'. סולסברגר עודד את לוי להוסיף ולהיות פרי-לאנסר בשירות הנֶצַח.

אמרגנותו הדיפלומטית של לוי כללה את הסעת פילבי מקאהיר לירושלים. השיחות הניבו מסמך של שנים-עשר עקרונות, שפילבי תיקתק על מכונת הכתיבה שלו. לוי נשא אחר כך את המסמך אל משרדו של המופתי, אמין אל חוסייני.

התנועה הציונית כולה התנערה מיוזמת מגנס. ד"ר וייצמן אמר עליה שהיא "מעשה פשע". 'דבר' כתב, בתערובת של לעג ושל צער, "פח מוֹקשים טמן לוֹ פילבי וד"ר מגנס נלכּד ברשתוֹתיו". הימין הציוני טבע על מצחו של מגנס את חותם "הבוגד בעמו". בעיני כמה מליצי יושר של הימין בדורנו, זו היתה ההתחלה של "בגידת האינטלקטואלים".

התקפה על ד"ר מגנס בעמוד הראשון של 'דואר היום' (בשליטת הרוויזיוניסטים), שלושה באפריל 1930, שבוע אחד ופחות לפני פירסום תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס'. הכותרת הזו בשום פנים אינה החריפה ביותר שהתפרסמה נגד מגנס בימים ההם, או אחריהם

 

 

ענייננו כאן אינו במגנס, אלא בג'ו לוי וב'ניו יורק טיימס'. את ה"ראיון" עם פילבי פירסם לוי ב-26 בנובמבר 1929, חודש ויותר לאחר שהתחיל את שירותי התיווך שלו. ברשימה ארוכה של 2,000 מלה ויותר, שהיתה בעצם מאמר של פילבי תחת שמו של לוי, לא נזכר אפילו ברמז תפקידו האישי של לוי בקידום דעותיו של פילבי.

ג'ו של ליגיון הכבוד

בחודשים הבאים יוסיף לוי לפרסם מפעם לפעם ציטוטים ארוכים ואוהדים של ד"ר מגנס. אבל הם ייפסקו באביב 1930. באפריל 1930 יבוא הסקופ על הקנטונים. היתכן שלוי קיווה לפתוח שלב חדש בדיפלומטיה החשאית שלו? היתכן שידידו בן אב"י, אשר התנגד מעיקרה לתכנית פילבי-מגנס, דיבר על לבו לחדול?

על חלקו בפילבי-מגנס, ג'ו לוי זכה בהערת שוליים בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי. כל אימת שהוא מוזכר (לא לעתים קרובות), הוא מתואר כאנטי-ציוני. אינני בטוח כלל שזה איפיון נכון. במרוצת השנים הוא כתב שורה של מאמרים, שנקראו כמו תשדירי שירות של הסוכנות היהודית, כולל שיר הלל לתועלת שההתיישבות הציונית הביאה לערביי הארץ. בימי השואה, לוי, שהועבר לטורקיה, שלח את הידיעות הראשונות על השמדת יהודי הונגריה, בפירוט מרשים. הוא גם עזר לשליח של הנשיא רוזוולט להציל ילדים יהודיים.

נדמה לי שלוי פשוט לא הצליח לעמוד בפיתוי: מְסַקֵר החדשות חצה את הקווים, וניסה להיות חלק מן החדשות שסיקר. לא מעט עתונאים יוכלו להבין את מקור הפיתוי ואת סיבות הכשלון. חרפת הכשלון, לעומת זאת, לא היתה של לוי אלא של מעסיקיו ב'ניו יורק טיימס'. אולי אין זו הגזמה לטעון שהם מעלו באמון קוראיהם, לא מפני שהחזיקו בדעה פוליטית מסוימת, אלא מפני שהסתירו את הקשר בין הדיווח ובין הדעה.

לוי רצה לחזור לירושלים בסוף מלחמת העולם השניה. מבוקשו לא ניתן לו. אחיינו של ארתור סולסברגר, סאיירוס סולסברגר, שנעשה אז כתב החוץ הראשי של העתון, ניסח כלל מעשי חדש: יהודי לא יישלח עוד לסקר את ארץ ישראל. יעברו ארבעים שנה לפני שיפוג תוקפו של הכלל המביש.

המו"ל סולסברגר פיטר את לוי ב-1945. ההרפתקן שלא הצליח לשנות את פני ההיסטוריה קיבל משרת יועץ בשגרירות צרפת באו"ם. ב-1961, הצרפתים אסירי התודה העניקו לו את אות ליגיון הכבוד. הוא מת ארבע שנים אחר כך.

"ניקחנה!"

איתמר בן אב"י דבק בתכנית הקנטונים עד יומו האחרון. ב-1937, כאשר ועדת פיל פירסמה את המלצותיה לכינון מדינה יהודית מוקטנת במישור החוף ובגליל, בן אב"י פירסם עתון חד-פעמי, שלרוחבו הופיעה הכותרת הענקית "ניקחנה!" אף על פי שהעתון הודפס בתל אביב, בראשו התנוססה הכתובת "נתניה, בירת חצי המנשה". זה היה שמו של הקנטון היהודי שבן אב"י תיכנן בשרון. הוא היה ממייסדי נתניה, והיא קראה על שמו את שכונת "נווה איתמר".

נוֵה איתמר, על שם איתמר בן אב"י, קמה תחילה כיישוב נפרד סמוך לנתניה, העיר שבן אב"י היה שותף בכיר בייסודה, והועיד להיות "בירת הקנטון של חצי-המנשה". כשנתניה התרחבה, היא בלעה את נוה איתמר. זה צילום מימיה הראשונים של השכונה. הוא התפרסם ב'גלובס' 

 

 

בן אב"י ירד מנכסיו העתונאיים והחומריים, והגיע עד פת לחם. לפי אמו החורגת, חמדה בן יהודה, הוא רמז על כוונתו להתאבד. מי יודע. כך או כך, בסוף 1939 הוא אסף את משפחתו – את אשת נעוריו לאה (שסיפור אהבתו אליה העניק השראה לפזמון פופולרי משנות ה-80), ואת בנותיו דרור ורינה – וגלה לאמריקה. בדצמבר 1939 נכונה לו הרפתקה קטנה וסמלית: סמוך לִמְצָרֵי גיברלטר, צי המלחמה הבריטי עצר את האניה האמריקנית שבה הפליג בן אב"י, והחרים את הדואר הגרמני שהיא נשאה לניו יורק. ארה"ב היתה עדיין נייטרלית. זה היה אולי מעשה סמלי: המלחמה טרקה את הדלת לים התיכון, ובן אב"י ששר לים הזה שירי תהילה לא יִראֶה אותו עוד.

באמריקה, ב-1942, הוא עשה נסיון מוזר להציע את שירותי התיווך שלו בין בריטניה הגדולה ובין איטליה הפשיסטית. הוא האמין שזכרון "ידידותו" עם מוסוליני, עוד משנות ה-20, יעמוד לו — ליהודי, נתין האימפריה הבריטית — להיכנס לאיטליה מבלי להיעצר, להגיע עד הדוצ'ה, ולשכנע אותו לסיים את בריתו עם היטלר. הוא בא בדברים עם נציגים של ממשלת בריטניה בארה"ב, כולל הציר בוושינגטון, סיר רונלד קאמבל, והראה להם בגאווה את החותמת האיטלקית בדרכונו הפלשתינאי, המכריזה עליו "אישיות רצויה באיטליה" לעולם ולעולמי עולמים.

הוא הציע לבריטים לנצל את ידידותו עם הציר האיטלקי בליסבון, גנרל בצבא מוסוליני, כדי שיורשה להיכנס לאיטליה. הוא הציע אפילו מסלול כניסה, שיהיה כרוך בדילוגים בין איים העוברים מיד ליד, בעיצומה של מלחמה.

אל המאמץ הדיפלומטי המוּטרָף הזה התגנב לרגע חטוף אחד גם ג'ו לוי. הוא סר לניו יורק לביקור מולדת. בן אב"י הפציר בו לעזור לו להגיע למצרים. אמנם מצרים עצמה היתה זירת מלחמה עם איטליה — רוֹמֶל עדיין לא הובס באל עלמיין — אבל ממנה, איכשהו, כל הדרכים יוליכו אל רומא, חשב בן אב"י, או אולי לא כל כך חשב.

הפרטים האלה מופיעים בספר זכרונותיו של בן אב"י. מייד אחריהם מופיע כנראה המשפט הרציני היחיד בסיפור הזה: "הייתי נבוך וּמבולבל לגמרי".

מה עצובה היתה שקיעתו של הילד העברי הראשון, מה עמוקה היתה נפילתו ממרומי האולימפוס של העתונות העברית, ממרכז תשומת הלב הציבורית, מֵעֶמדַת הַמַקניט הלאומי יְפֵה-הקלסתר והנועז, שֶהברקותיו התקופתיות סחטו אנחות הִשתָאוּת (וגם לעג). הוא מצא את עצמו בעיירה נידחת בניו ג'רזי, מתקשה לפרנס את משפחתו, חוזר על פתחים ונדחה כלאחר יד.

הוא מת שם פתאום, באפריל 1943, בהיותו בן 60, צעיר במותו אפילו מאביו ידוע החולי. במותו, ה'ניו יורק טיימס' חלק לו כבוד נדיר: הספד בולט שאליו צורף צילום. אני מנחש שידו של ג'וזף לוי היתה בַּכּיבּוּד הזה. (ללַמֶדְכֶם מה גדול היה הכיבוד, 48 שנה אחר כך, כאשר מת העורך הראשי של 'הארץ', גרשם שוקן, לא הצלחתי לשכנע את ה'ניו יורק טיימס' להסמיך צילום לידיעה על פטירתו.)

ה'ניו יורק טיימס' מודיע על מות איתמר בן אב"י, 19 באפריל 1943

 

 

גם עתוני הארץ מצאו מקום בשביל בן אב"י בעמודיהם הראשונים, בימי מלחמה ושואה.

'הארץ' כתב עליו: "בעיירה באמריקה, רחוק מירושלים עיר מולדתו, מת אדם, שקורותיו וכשרונותיו צריכים היו להבטיח לו חיי הגשמה ויצירה וסיפוק פנימי הרבה יותר גדולים מאלה שנפלו בחלקו של ילד-הפלאים 'האשכנזי' הראשון שחונך וגדל כשלשונו היא הלשון העברית החיה. ילד-פלאים היה, וילד-פלאים נשאר עד יומו האחרון – סוער ברוחו, מבקש ואינו מוצא".

העמוד הראשון של 'הארץ', 20 באפריל 1943

הרשימה הזו התפרסמה ב'דואר היום' ב-1935, במוסף מיוחד לציון יום הולדתו ה-50 של בן אב"י. כתב אותה פסח גינזבורג, העורך הראשי האחרון של 'דואר היום'

    • לקרוא את פרטי חזון הקנטונים של בן אב"י, כפי שנכלל בקובץ מאמריו 'יהודה מיידית' (תל אביב, תר"צ, 1930), הקישו נא על הקישור הזה. צילום של הטקסט ייפתח אז לרוחב המסך
    • ספר זכרונותיו של איתמר בן אב"י, 'עם שחר עצמאותנו', הופיע ב-1961, בהוצאת 'הוועד להוצאת כתבי איתמר בן אב"י'. אף כי זה ספר עב כרס, 500 עמוד ויותר, זו גירסה מקוצרת ומסוננת של המקור. אפילו לשונו הצבעונית של בן אב"י עברה עריכה. זו היתה כנראה החלטה הכרחית לצורך בהירות, אבל יש לי ספק אם בן אב"י היה מעריך אותה. זה ספר מרתק, הצריך להיקרא בספקנות אוהדת — כלי-עזר ללימוד היסטוריה, אבל בשום פנים לא סמכות בלעדית על הדברים שהוא מתאר.
    • הוועד להוצאת כתבי בן אב"י היה בעצם מורכב מאיש אחד, העתונאי הנהדר, החכם והנדיב אהרן אבן-חן, שהיה במשך שנים רבות סופר 'מעריב' בנתניה, וכתב תחת הכינוי "ג. שרוני". הוא שימש בתפקיד הזה עצמו גם ב'דואר היום', וּממילא הכיר היטב את בן אב"י. כשהייתי ילד, אבן חן, שהיה חֵרֵש, הזמין אותי לכמה ימים אל ביתו בנתניה לשַמש כעוזרו, ובעצם כאוזניו. זו היתה במידה מסוימת טבילת האש העתונאית הראשונה של חיי. בזכות אבן חן יצא ב-1978 קובץ מאמריו של בן אב"י, 'חלומות וּמִלחמות', שאפשר למצוא בו גם את המאמר הנזכר למעלה על הצורך במדינה יהודית בחלק כלשהו של הארץ.

    • הכנסתי לאתר רשימה מרתקת שכתב אבן חן על מהפכת הדפוס של בן אב"י, בירושלים של תחילת שנות ה-20. היא עוררה התנגדות מרה מצד פועלי הדפוס, שפתחו שביתה — מסכסוכי העבודה הראשונים בארץ. אבו חן מספר כיצד נולד הרעיון לייסד את 'דואר היום', כאשר בן אב"י הילך קסמים על איש עסקים יהודי עשיר מאנגליה. הנה הקישור לרשימה, הניתנת בדיוק כפי שהופיעה ב'מעריב', 23 באוקטובר 1970
    • נסיונו של בן אב"י ללַטֵן את הכתב העברי מעולם לא חרג ממסגרת של קוריוז. אבל הוא התמיד בקוריוז הזה, וזמן מה היתה נתונה לו תמיכת ז'בוטינסקי. הוא כתב את הביוגרפיה של אביו, אליעזר בן יהודה, באותיות לטיניות. הוא פירסם שבועון קטנטן בירושלים בסוף שנות ה-20, ששמו היה 'השבוע הפלשתיני', והוא התקין בשבילו תעתיק מיוחד (בתעתיק הזה, שם השבועון נכתב ha Savuja ha Palestini). בראש אחד מגליונותיו הופיעה הכותרת "שפתנו — אספרנטו היהדות העולמית. רק האותיות הלטיניות תאפשרנה חלום יפה זה". (הקישו-נא על הקישור הזה כדי לראות את הכותרת המקורית). למטה אני נותן צילום של שיר, שהתפרסם ב'שבוע הפלשתיני' ב-11 בינואר 1929, "רק עברית", מאת קדיש יהודה סילמן, המורה, הפזמונאי והמשקיף רב החן על חיי הארץ.
    • חלקים מתגובתו של זאב ז'בוטינסקי על רעיון ה"פלשתינאות" של בן אב"י אפשר לקרוא באתר הרשת של תנועת בית"ר. שם הוא מאשים את בן אב"י, בנימוס, ש"דעותיו אינן ציונות".
    • ה'פלשתינאות' של איתמר בן אב"י היתה תוצאה של אמונתו שלילידי הארץ נועד תפקיד מיוחד בעיצוב עתידה — תפקיד חשוב בהרבה מזה שהועידה להם ההנהגה הציונית בחו"ל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בן אב"י היה ממייסדי הסתדרות 'בני בנימין', שנועדה לארגן את בני הדור השני של העליה הראשונה במושבות הוותיקות, גם כמשקל-נגד להסתדרות ולתנועת העבודה. על 'בני בנימין' בכלל, גם על חלקו של בן אב"י בתנועה, כתב בהרחבה ובעניין ד"ר דוד סיון באתר הרשת 'ארץ הצבי'.
    • את פרשת "המשא-ומתן" בין נגיד האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מגנס, ובין ההרפתקן הבריטי סט' ג'ון פילבי (שבו ג'ו לוי מן ה'ניו יורק טיימס' מילא את תפקיד המתווך) חקר בהרחבה מנחם קאופמן. ספרו, The Magnes-Philby Negotiations, 1929, התפרסם ב-1998 בהוצאת הספרים על שם מגנס של האוניברסיטה העברית. על אף שמה של ההוצאה, הספר הזה הוא כמובן מופת של אובייקטיביות. מה חבל שהאוניברסיטה העברית לא ראתה צורך לתרגם את הספר לעברית.
    • ביקורת חריפה על מגנס-פילבי מן הזמן ההוא אפשר לקרוא על הרשת באתר בן יהודה. כתב אותה משה בילינסון — כן, כן, זה שנתן את שמו לבית החולים — והיא התפרסמה ב'דבר', בנובמבר 1930. בילינסון היה מן הדוברים המעמיקים והרהוטים של תנועת העבודה.
    • בזכרונותיו, איתמר בן אב"י מספר על מסיבת שיכורים עם קצין טורקי בבית מלון בירושלים, ב-1911. כטוב לבו ב'ראקֶה' (הלוא הוא אַרַק), הטורקי מתוודה לפני בן אב"י על מוצאו היהודי, וּמשמיע באוזניו, בעברית צֶחה, את 'שמע ישראל'. הקצין הזה, טוען בן אב"י, לא היה אלא מוסטפא כמאל, שעשר שנים אחר כך יסד את הרפובליקה הטורקית, ונטל לעצמו את השם 'אטאטורק' ('אבי הטורקים'). הסיפור הוא כל כך אבסורדי על פניו, עד שכל הביוגרפים הרציניים של אטאטורק התעלמו ממנו. האינטרנט העניק לו תפוצה פתאומית, קודם כול

מפני שהוא נמסר ללא ביקורת של ממש על מקורותיו; ושנית, מפני שדוברים מוטרפים של איסלאמיזם אנטישמי ואנטי-מערבי אורבים בכל רחבי הרשת לרבעי פירורים של מידע כדי לפרנס תיאוריות קונספירציה מפולפלות. בעיניהם אטאטורק היה מאז ומעולם אבי-אבות הטומאה — ואם אפשר לייהד אותו (וגם להכריז שהוא היה הומוסקסואל, זה תמיד מועיל), מה טוב. מה חבל שסופר ומתרגם רציני כהִלל הלקין היה ממפיצי הסיפור הזה, מבלי שניסה לעמוד על קנקנו (רב הארק) של בן אב"י. הנה מאמר שכתב הלקין, תושב זכרון יעקב, בעתון הניו יורקי 'סאן', ביולי 2007. והנה דוגמה לשימוש שקנאיםמוסלמים עושים בסיפור, כדי לעורר את הרושם שיהודים קשרו קשר נגד האיסלאם (הצילום משמאל, "הדיקטטור היהודי מוסטפא כמאל", מאייר מספר ניכר של אתרים, המצטטים בעונג את איתמר בן אב"י.)

אני מקווה לעַבּוֹת את הביבליוגרפיה הזו במרוצת הזמן. המתעניינים מוזמנים לחזור ולבדוק את העמוד הזה מפעם לפעם. אני מכניס גם שינויים בטקסט, גם לצורכי הבהרה וגם לצורכי הרחבה. זו "רשימה דינמית", זאת אומרת טיוטת אינטרנט, שיש לה התחלה — אבל אין לה סוף, או לפחות אין לה סוף הכרחי.

"רק עברית", קדיש יהודה סילמן, 'השבוע הפלשתיני', 11 בינואר 1929

נכבדה, נכבדה מאוד

החודש לפני 125 שנה, אליעזר בן יהודה חתם את שמו בעברית, בפעם הראשונה. הוא חשב שהעברית הזאת תספיק, אבל גילה עד מהרה שהיא אינה מספיקה אפילו לַמִטבָּח. באפריל 1879, בכתב עת ששמו 'השחר', יסד בן יהודה את "העברית המדינית", ושינה את מהלך ההיסטוריה

גירסה ראשונה, קצרה בהרבה, התפרסמה ב'גלובס', 23-22 באפריל 2004

 

החודש לפני 125 שנה, אפריל 1879, עורך של כתב עת עברי קטן בווינה, 'השחר', התחבט בניסוח הכותרת למאמר הפותח של ירחונו. "שאלה לוֹהֲטָה", קרא למאמר כותבו, סטודנט נלהב בן 21. העורך, פרץ סמולנסקין, איסטניס ויודע ספר, עיקם את חוטמו. הוא מחק את "לוהטה", והכניס תחתיה "נכבדה".

וכך נולד מאמר, שההיסטוריון של הספרות והעתונות העברית, ג. קרֶסֶל, כתב עליו לימים, כי

הוא מן המעטים "שניתן לומר עליהם בפה מלא, שֶפּתחוּ תקופה חדשה בתולדות עמנו ותרבותנו".

'שאלה נכבדה' היתה צליל הפתיחה של מעשה כל כך נועז וּמהפכני, עד שהוא התפתח למדרגת מיתוס. הואיל ואנשים רציניים אינם אוהבים מיתוסים, המעשה הניב מַפָּלים של היסטוריה רוויזיוניסטית.

את 'שאלה נכבדה' כתב אליעזר אוליאנוב, צעיר יהודי מליטא, שהיה נוח מאוד להתפעם. הצרפתים קוראים לאנשים כאלה impressionable, וּמוֹסיפים חיוך סלחני. אוליאנוב הספיק עד אותה השעה לפלרטט עם רעיונות של מהפכה ושל תיקוּן עולם. אבל, הוא כתב לימים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 תקף אותו ״חיידק הלאומיות״. (אגב, המלה ׳חיידק׳ עצמה היתה חידוש של בן יהודה.)

על מאמרו, באפריל 1879, הוא חתם בשם הספרותי הסתמי והלא-מקורי 'בן יהודה'. כמה שנים אחר כך, בירושלים הזעירה והקרתנית, הוא ויתר רשמית על אזרחותו הרוסית, נעשה אזרח עות'מאני, ואימץ רשמית את השם הזה.

זה היה מעשה פוליטי

ההיסטוריונים הכלליים הניחו את בן יהודה לחוקרי הלשון. חוקרי הלשון, הואיל וּמיעטוּ להתעניין בפוליטיקה, וידעו ששום בן תמותה לא היה ראוי להיחשב ל"מְחַיֵה הלשון", נטו להמעיט מבן יהודה.

ראו למשל את תלונתו של פרופ׳ מנחם צבי קדרי מאוניברסיטת בר אילן, חבר האקדמיה ללשון העברית, בהקדמה לספר על תחיית הלשון העברית, 1997, על הפיכת בן יהודה

״לדמות מעין-מיתית, המאפילה על כל הנפשות הפועלות האחרות מאותם ימים… לקורא הביקורתי של דור שבירת הצְלמים בסוף המאה [העשרים] אין הציור האַ-היסטורי יכול לבוא במקום התיאור העובדתי״.

אי אפשר כמובן להתווכח עם טענה כזאת, מפני שכולנו מבכּרים תיאור עובדתי על פני ״ציור אַ-היסטורי״. אבל התוצאה המצטברת של המסע המלומד נגד המיתוס ונגד ה״צֶלֶם״ אינה משׂכּילה אותנו יותר מן המיתוס עצמו, מפני שהיא דחקה את בן יהודה אל שוליים אנקדוטיים. קוריוז. "יהודי מבדח", שרו לו מתי כספי וחווה אלברשטיין ממלים של ירון לונדון.

רובנו יודעים את עיקרי המיתוס של אליעזר בן יהודה, הרבה בזכות ספרי הילדים הנפלאים של דבורה עומר. אבל זה מיתוס מוגבל. בן יהודה מעולם לא נכנס כניסה ממשית אל תכנית הלימודים. תחיית העברית, במידה שנקשרה בשמו, נתפסה באופן תרבותי. היא לא הועמדה בהקשר הראוי לה, ההקשר הפוליטי.

אני מציע לראות בבן יהודה את מייסד 'העברית המדינית', באותו האופן שבו הרצל היה מחולל 'הציונות המדינית'. החייאת הלשון היתה מעשה פוליטי, שאפשר להבין רק מתוך התבוננות בכור ההיתוך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השניה של המאה ה-19.

זה היה זמן שֶבּוֹ עמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והכרה, והיו מוכנים לטלטל מעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם, כלִי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון. פעם אחר פעם, תנועה של תחיה לשונית ותרבותית נקשרה בשמו של אדם אחד וּבמַאמציו. הוא חיבר מילון, הוא הקים בית ספר ראשון בלשון הלאומית, הוא הנהיג סטנדרטיזציה של השפה (תנאי ולא יעבור להתפשטות ההשכלה).

האנטישמי ההונגרי והרב מברלין

אישטוצי, האנטישמי הכמעט-ציוני

אישטוצי, האנטישמי הכמעט-ציוני

הרב פיליפזון: נבהל מן הרעיון

הרב פיליפזון נבהל מן הרעיון

ההיסטוריון ג. קרֶסֶל הציע דרך להבין את 'שאלה נכבדה' בקונטקסט של זמנה: היא היתה תגובה על ויכוח בין ציר אנטישמי קיצוני בפרלמנט של הונגריה, גיוזו אישטוצי (Győző Istóczy), וּבין רב רפורמי יהודי בגרמניה, לודביג פיליפזון (הונגריה היתה שותפת שוות-זכויות בקיסרות ההבסבורגית, עם ממשלה משלה ועם אסיפה מחוקקת משלה).

אישטוצי נשא נאום במליאת הפרלמנט ב-24 ביוני 1878, שבו קרא להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, כדי שיעזבו את אירופה (כמעט עשרים שנה לפני הרצל).

לפנים, הסביר אישטוצי, כאשר ארצות רצו להיפטר מיהודיהן הן היו מוציאות אותם להורג. על שיטות כאלה אבד הכלח.

שלושה שבועות אחר כך הוא הניח הצעה על מדוֹכת הפרלמנט, שממשלת אוסטריה-הונגריה תכריח את העות׳מאנים לוותר על פלשתינה, כדי שיהיה אפשר לגרש לשם את כל יהודי הונגריה. אבל שר הדתות והחינוך בממשלת הונגריה, אגוסטון טרפורט, דחה את ההצעה, וגינה את אישטוצי על העלאת רעיונות הסותרים את ״רוחו האצילה״ של בית הנבחרים. אישטוצי הסיר את הצעתו, אם כי הטעים שהעתיד עוד יצדיק אותן.

הנאום ההוא עשה רושם עצום על וילהלם מאר, לאומן גרמני, שרצה להיפטר מן היהודים. מאר היה האיש שטבע את המושג ״אנטישמיות״. הוא אימץ את רעיונו של אישטוצי, ואף הרחיב אותו. הוא הציע אפילו לממן את רכישת ארץ ישראל בשביל היהודים.

הציונות האנטישמית הזו עוררה חששות בין יהודים במרכז אירופה, שהתערו היטב בחברה הכללית מבלי לוותר על יהדותם.

הרב פיליפזון היה אחד מהם. הוא היה חוקר וּבלשן, שתירגם את התנ״ך לגרמנית מודרנית, יסד כתב עת בולט לעניינים יהודיים, והנהיג קהילה יהודית בעיר מאגדבורג. הוא דחה את ההצעה האנטישמית להקים מדינה ליהודים בפלשתינה. איך אפשר, הוא שאל.

"לשון משותפת היא עיקר העיקרים לחיים לאומיים – והלוא ליהודים אין לשון כזאת".

קטע מן המאמר ההיסטורי ב'השחר': עברית לנו, "אם אך נחפוץ", הכריז בן יהודה בתשובה ישירה לקיטרוג האנטי-לאומי של הרב פיליפזון (שהוא מאיית, כמִנהַג היידיש, 'פיליפזאָן') ב״מִכתַב-עִתּוֹ״ (מ״ע), זאת אומרת בעתונו. בן יהודה עדיין לא התחיל להמציא מלים ממוחו הקודח. ׳עתון׳ תהיה אחת המלים הראשונות שהוא יחדש. שנתיים וחצי אחר כך הוא עלה לארץ ישראל — החלוץ החילוני הפוליטי הראשון של כל הזמנים, עוד לפני הביל"ויים — וניסה להשתמש בעברית בחיי היום יום. הוא עמד על טעותו. היא לא היתה נתונה למשתמשים מודרניים. הוא יצר אפוא את "בית החרושת למלים", שהשניא אותו על גדולי הספרות העברית. שיטתו ניצחה — אבל הם מעולם לא סלחו לו, והנחילו את שנאתם כלפיו לדורות של אינטלקטואלים עבריים

'התחנה הבולגרית'

ב-1877 באה רוסיה לעזרת בולגריה בהתקוממותה עקובת הדם נגד העות'מאנים.

בן יהודה היה בן 19 כאשר רוסיה אסרה מלחמה על הקיסרות העות'מאנית, כדי לשחרר את הבולגרים, האחים הסלאביים. התרגשות עצומה תקפה אז את כל האינטליגנציה הרוסית. רגשי אחווה עם עמים סלאביים קטנים וּמדוכאים הֵציפו את העתונות, את בתי הספר, את האוניברסיטאות ואת הסלונים האינטלקטואליים. זו היתה חוויה מכוננת בשביל בן יהודה.

להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא 'התחנה הבולגרית'

פתאום כמו נפתחו השמיים, ואור מבהיק, אור צח וּמצוּחצַח הבריק לפנֵי עיניי, וקול פנימי אדיר קרא באוזניי, 'תחיית ישראל על אדמת אבות'!

זו היתה חוויה מכוננת בשביל משכילים בכל רחבי אירופה, בייחוד מִקרב עמים קטנים. הכול רצו לקום לִתחיה, לייסד מדינות, לחדש לשונות.

סיפור תקומתה של בולגריה, אלף שנה לאחר שאיבדה את עצמאותה, עשה רושם ניכר על מספר לא מבוטל של יהודים. בזמן הכנת הרשימה הזו מצאתי מאמר ארוך ורב התפעלות על "תחיית בולגריה" בגליון משנת 1909 של כתב העת העברי החשוב ביותר בזמנו, 'השילוֹחַ', אשר יצא באודסה.

להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא 'התחנה הבולגרית'.

"קחי את הככה"

ב'שאלה נכבדה' הודיע בן יהודה, שהיהודים אינם ראויים פחות מן הבולגרים. לרב פיליפזון הוא ענה, כי

יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידינו אם אך נחפוץ.

הוא גילה עד מהרה עד כמה אין הוא יכול לכתוב וּלדבר "כאשר יחפוץ".

פרופ' יוסף קלוזנר כתב לימים על המשכילים העבריים באירופה, כי הם נהגו לתאר את סביבתם באופן סלקטיבי. כאשר חסרו להם מלים לבטא מציאוּת מוחשית, הם התעלמו מן המציאוּת.

אחד מראשוני הלקסיקוגרפים העבריים, יהושע שטיינברג, היה מביא במילוניו את שמו הגרמני או הרוסי של עץ, ומתרגם לעברית "מין עץ".

המשכיל העברי, לפי קלוזנר,

"התרגל לאט לאט לחשוב לא כאיש החי במאה [התשע-עשרה] באירופה, כי אם כאילו היה חי לפני שלושת אלפים שנה בארץ הקֶדֶם, ולא הרגיש כלל את חֶסרוֹן המלים".

בן יהודה לא היה מן המשכילים ההם. הוא היה בעל תאבון מהפכני רוסי. כפי שהמהפכנים הרוסיים של זמנו עזבו את העיר הגדולה, המשגשגת ורבת התרבּוּת, כדי להתיישב בין האיכרים הנִבערים, כך בן יהודה פנה עורף לאירופה, ועלה ארצה ב-1881. הוא החליט לדבר עברית, וגילה בדיוק מה שתיאר קלוזנר.

פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו המנוח של נשיא המדינה, ואַחַד האנשים החכמים והמרתקים ביותר שנראו בארץ, סיפר לפני שנים רבות על ביקור, כנראה של אביו, ראובן ריבלין, בבית בן יהודה בירושלים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. אליעזר היה מחלק הוראות לאשתו הראשונה דבורה, שהיתה עסוקה בבישול.

"קחי את הכָּכָה, ושׂימי אותו על הכָּכָה, והוסיפי לו כָּכָה", אמר אליעזר לדבורה. (אני מצטט מזכרוני. פרופ׳ ריבלין אמר את הדברים האלה זמן קצר לפני מותו בתכנית טלויזיה, בסביבות 1970. הוא מת ב-1971. הם מופיעים בגירסה דומה בזכרונותיו הכתובים.)

פשוט לא היו מלים בעברית בשביל "ככה". והואיל וככה, הוא התחיל להמציא מלים.

״בית חרושת למלים״

זה הספיק למשכילים העבריים של מזרח אירופה לקדש מלחמה איומה ונוראה על בן יהודה, שנמשכה עשרות שנים.

עליו ועל אנשי חוגו הם אמרו, כי לא "מרחיבֵי הלשון" הם, אלא "מחריבֵי הלשון". הם תקפו את "הפַבּריקַציַה [בית חרושת] למלים" של בן יהודה.

רבינצקי (מימין) וביאליק (אוסף סוסקין)

רבינצקי (מימין) וביאליק (אוסף סוסקין)

יהושע חנא רבניצקי היה מחשובי הכותבים העבריים של זמנו, שותפו של ביאליק ב׳ספר האגדה׳, משתתף קבוע בעתוני התקופה. ב-1907 הוא פרסם את הקיטרוג הבא על שיטת בן יהודה בכתב העת הספרותי ׳עומר׳, שיצא בארץ ישראל.

וּממציאי מלים קמו, והקימו להם ׳בתי חרושת׳ מיוחדים לשם יצירת מלים לשעת הדחק, וּבייחוד בארץ ישראל, מבלי לדאוג כלל גם להִלכות צירוף המלים וסידוּר המשפטים — ויצא לנו אותו הסגנון שקראו לו ״חי״ כביכול, או הסגנון הארץ-ישראלי, שאין בו כל נשמה ישראלית ורוח כל שהוא מִתכוּנת העברית…. רבים מהחדשים פני סגנונם משתנים כִּכרוּם [לכמה גונים]. והם נותנים לפנינו לִפרקים קרובים דוגמאות של בלבוּל לשונות וסגנונים וערבּוּב מלים, שכבר נשתכחו מיוֹשֶן, עם מלים ״חדישות״, שאינן ידועות כלל אפילו לסופרים וקוראים וָתיקים…

הם התנגדו לסמכותו המדעית של "ועד הלשון", שבן יהודה הקים בירושלים (מן הַוַעַד צמחה 65 שנה אחר כך האקדמיה ללשון העברית), אם כי למרבה העניין י״ח רבניצקי הנ״ל נעשה לימים חבר מן המניין בוועד הלשון. זה קרה שבע שנים לאחר מות בן יהודה. הוא לא היה היחיד שהמתין להסתלקות בן יהודה, כדי להצטרף אל הוועד, שהוא וחבריו נהגו לכפור בסמכוּתוֹ פעם אחר פעם, ולצקת עליו קיתונות של בוז.

בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית. "דַבֵּר אליי יהודית", אמר לו סוקולוב, "ואל תדבר אליי בן יהודית".

אפיזודה אחת מְמַצָה את הפרשה. בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, שנטה חיבה לבן יהודה.

"דַבֵּר אליי יהודית", אמר לו סוקולוב, "ואל תדבר אליי בן יהודית".

בן יהודה לַאמִתּוֹ של דבר לא המציא הרבה מלים. ד"ר ראובן סיוון המנוח, הבלשן המהולל שחקר את תחיית השפה, ספר פחות מ-300 מלה. אבל אילו מלים. נַסוּ נא להסתדר בלי מדרכה, או מגבת, או מברשת, או כרובית, או גלידה, או רכבת. זה הספיק.

הגדת בן יהודה, כפי שהיא ידועה לרובנו, כוללת את שִׂנאתם של רבני ירושלים כלפיו. אבל אין היא כוללת את שנאת אחד העם וביאליק ומנדלי מוכר ספרים, את שנאת ברנר, ליליינבלום ורבניצקי (כן, כן, כל רחובות תל אביב היו נגדו). ואין היא כוללת את שנאתה היוקדת של העליה השניה, ואת הַחֲרָמוֹת ואת הנידויים ואת הגידופים.

ראשי סיעת אודסה בהרכב כמעט מלא. עומדים, מימין לשמאל, חיים-נחמן ביאליק, ד״ר יוסף קלוזנר (עורכו של כתב העת ׳השילוח׳, לימים היסטוריון ידוע, לימים מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה אהרן בורוכוב (אביו של דב בר בורוכוב, אבי הציונות הסוציאליסטית); יושבים, מימין לשמאל: אלחנן ליב לוינסקי (שעל שמו נקראים הרחוב והמכללה), מנדלה מוכר-ספרים, אחד-העם, י״ח רבניצקי, משה לייב ליליינבלום (ועוד איזה רחוב!), חיים צ׳רנוביץ (שהיה ידוע בכינוי ׳רב צעיר׳ (רחובות בירושלים ובתל אביב). עוד על ׳חכמי אודסה׳, ראו-נא את רשימתו המעניינת של פרופ׳ דן מירון ב׳זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני׳ (אפשר לקרוא את העמודים המתאימים על הרשת, באיכות מצוינת)

ראשי סיעת אודסה בהרכב כמעט מלא. עומדים, מימין לשמאל, חיים-נחמן ביאליק, ד״ר יוסף קלוזנר (עורכו של כתב העת ׳השילוח׳, לימים היסטוריון ידוע, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה ב-1948), אהרן בורוכוב (אביו של דב בר בורוכוב, אבי הציונות הסוציאליסטית); יושבים, מימין לשמאל: אלחנן ליב לוינסקי (שעל שמו נקראים הרחוב והמכללה), מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם, י״ח רבניצקי, משה לייב ליליינבלום (ועוד איזה רחוב!), חיים צ׳רנוביץ (שהיה ידוע בכינוי ׳רב צעיר׳, רחובות בירושלים וּבתל אביב). נעדרים מן הצילום הזה אודסאים בולטים אחרים, כמו מרדכי בן עמי, שמעון פרוּג, ש. אנ-סקי. עוד על ׳חכמי אודסה׳, ראו-נא את רשימתו המעניינת של פרופ׳ דן מירון ב׳זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני׳. אפשר לקרוא את העמודים המתאימים על הרשת. (הצילום שאול מאתר בלשון הרוסית על תולדות תל אביב. אפשר למצוא שם צילומים היסטוריים מעניינים נוספים)

הוא ניצח – והוא הפסיד

אודסה היתה אז עיר הבירה הלא-מעורערת של התרבות העברית. מלחמת אודסה של אחד העם וביאליק בירושלים של בן יהודה היתה מן הפרקים המרתקים בתולדות התחיה היהודית, וּבִמרוּצתה נבטו הסגנון והרטוריקה שלנו.

בן יהודה ניצח, ובן יהודה הפסיד.

הוא ניצח, מפני שגישתו המעשית להרחבת הלשון גברה על גישתם המתנשאת של סופרי אודסה.

הוא הפסיד, מפני שסגנונה של העברית המודרנית הוא סגנונם של סופרי אודסה, לא סגנונו. יתר על כן, את הבוז ואת האיבה כלפיו הם הורישו לדורות הבאים של אינטלקטואלים ושל היסטוריונים. הם טענו, במידה של הכללה, שמַעֲשֵׂה בן יהודה היה בדוי מלב. "פוסט-ציונים" שבין יורשיהם הוסיפו, שהמעשה נועד רק לשרת את התעמולה הציונית.

אני מודה שתמונת בן יהודה מתנוססת מעל שולחן הכתיבה שלי מאז גיל 13. לא תמיד אני יודע מדוע. במרוצת השנים, קַנָאוּתוֹ המופלגת חדלה להתיישב עם הטמפרמנט שלי. אולי אני מוסיף להעריץ אותו, מפני שחייו הם תזכורת לחיוניותו של המעשה המהפכני הראשון.

כנראה, צריך אדם להיות צעיר מאוד ולהוט מאוד ולא ריאלי מאוד, כדי להכניס שינויים של ממש במהלך הטבעי של ההיסטוריה. אחר כך, כאשר דעתו מתיישבת, והוא רוכש פרספקטיבות, וגוברים ספקותיו העצמיים, הוא נוטה לאַבּד את האמונה ביכולתו להפוך את הסדר הטבעי על ראשו.

בן יהודה חי עוד ארבעים-ושלוש שנה לאחר 'שאלה נכבדה', והספיק לראות את העברית מוכרזת לאחת משלוש הלשונות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. זמן קצר לפני מותו, ביום שלג ירושלמי, הוא פגש מַכּר, רופא ידוע. השלום לו? שאל בן יהודה. I am sick, השיב הרופא. בן יהודה זקף גבה, וקרא, "דבר עברית – והִבראת"!

עֲצָתוֹ של בן יהודה לרופא הירושלמי המצונן התנוססה בראש עמוד א' של 'דואר היום', שבנו, איתמר בן אב"י, היה עורכו הראשי. כדי להתבונן בצילום מוגדל של של המימרה מתחת ללוגו של העתון, הקישו-נא כאן.  הצילום הזה הוא מגליון של 'דואר היום' משנת 1927, הנמצא בארכיוני

 

בן יהודה בַּחדר העבודה שלו, בבית ברחוב החבשים (כיום, רחוב אתיופיה), בירושלים, בצילום של יצחק בן דב משנת 1910. את מילונו המהולל, שעד היום לא נמצא לו תחליף מלא, הוא חיבר בעמידה, 17 שעות ביממה. עֶמדוֹנוֹ נשמר עד היום בחדר בן יהודה בבית האקדמיה ללשון העברית בירושלים (הוא אל-נכון לא היה מתפעל ביותר משמה היווני). על הקיר מנגד נראה השלט "הזמן קצר, המלאכה מרוּבָּה". ואמנם, מה קצר היה היום בשביל חולה שחפת כרוני, שב-1881 הרופאים חזו לו עוד שנת חיים אחת. אף כי חי עוד 41 שנה, הוא ידע שהמוות אורב לו. הוא היה בן 64 במותו, ב-1922. למטה נראה העמוד הראשון של 'דואר היום', העתון שערך בנו איתמר בן אב"י, למחרת מותו. אני מצטער על עליבותו של העותק, המתפורר והולך באוסף הפרטי שלי.

'דואר היום', דצמבר 1922

על הרשת

  • את מלוא הטקסט של 'שאלה נכבדה' אפשר למצוא באתר 'פרוייקט בן יהודה', לצד עשרים מאמרים נוספים של בן יהודה משנות פעילותו הראשונות. הקורא לא יתפעל מסגנונו של אב"י, שהיה טבוע בחותם המליציוּת של תקופת ההשׂכּלה, ושרתה עליו מלאכוּתיוּת. את הסגנון הספרותי העברי שִכללוּ בסופו של דבר סופרי אודסה וסופרי העליה השניה. אנחנו — לפחות במובן של לשון נורמטיבית — הננו יורשיהם של סופרי אודסה. אבל ההעזה היתה בעיקרה של בן יהודה.
  • בעתוניו של אליעזר בן יהודה אפשר לעיין על הרשת באתר היוצא-מגדר-הרגיל של בית הספרים הלאומי.
  • על תחיית הבולגרים וחידוש לשונם — מקורות השראה מובהקים של אליעזר בן יהודה וכנראה גם של אחרים (עניין הצריך לימוד) — אפשר למצוא באתר בולגרי בלשון האנגלית. באתר אחר אפשר למצוא קטעים מספר על תולדות בולגריה. אפשר גם לקרוא על "הביטויים התרבותיים"של התחיה הלאומית בבולגריה, כולל סיפורם של שניים, שנמזגו בהם תכונות של "בן יהודה הבולגרי" (הם קדמו לבן יהודה). ואפשר לקרוא גם במאמר בירחון 'השילוח', ינואר-יוני 1909.
  • מסע אל 'אודסה הספרותית': סקירה מצולמת נאה של מה שהיתה עיר הבירה של התרבות העברית והיידית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כולל בתי הדירות שבהם התגוררו ויצרו ח"נ ביאליק, שלום עליכם וּבַּאבֶּל. באנגלית, מה לעשות.

הֲיִחיוּ הלשונות היבֵשוֹת האלה?

הנסיונות לחדש את השימוש בלשונות קטנות אחרות שנזנחו במרוצת הדורות


 

מן הארכיון (לרגל כ"ט בנובמבר): ניקחנה!

"ניקחנה!", כתב איתמר בן אב"י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה


פורסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 19-18 בפברואר 2004

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים (הנראית בצילום)? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו (הצילום שאול מ www.alnakba.org)

 

אם אתם ישראלים, ואם אתם נוסעים מדי פעם לחו"ל, ואם אתם מנהלים מדי פעם ויכוחים אינטליגנטיים עם זָרים על "הַמַצָב", ואם אתם נקלעים מדי פעם לעמדה דפנסיבית (גם אם אינכם מסכימים עם מדיניות הממשלה, אל-נכון אתם נדהמים מן היוהרה וּמן החד-צדדיות של מבקרי ישראל), הדעת נותנת שאתם משתמשים מדי פעם בנימוקים הבאים:

  • אם אתם מתווכחים עם אירופים: טרנספר לא היה המצאה של הימין הישראלי, זה מה שעשו הטורקים ליוונים והיוונים לטורקים (1923), וזה מה שעשו הפולנים והצ'כים לגרמנים (1945), וזה מה שעשו ההינדו למוסלמים והמוסלמים להינדו (1947);
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים: סיפוח שטחים אינו המצאה ישראלית. מה יש? האמריקנים לא סיפחו רבע ממקסיקו (1849)? ולא גנבו את ממלכת האוואי, שהיתה אז מדינה עצמאית מוּכֶּרֶת, והיה בה אפילו ציר אמריקני (1893)?
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים, או עם קנדים, או (אולי) עם רוסים, או עם אוסטרלים: גאוּלַת קרקעות, שהיו שייכות לעמים ילידים, אינה המצאה של הקרן הקיימת לישראל. זה מה \שעשו האמריקנים והקנדים לאינדיאנים ולאסקימואים, וזה מה שעשו הרוסים לילידי סיביר, וזה מה שעשו האוסטרלים ל'אבוריג'יניז'.
  • ובאותו עניין: כן, אנחנו מודים, אנחנו לא השמדנו את האוכלוסיה הילידית, רק נישלנו אותה. לא היינו יעילים כמו האמריקנים, כמו הרוסים, כמו (באופן חלקי) האוסטרלים.

אינני מקנא בכם אם אתם משתמשים בנימוקים האלה, מפני שאתם כמובן צודקים, אבל אתם גם לומדים על בשרכם שלא תמיד חשוב להיות צודקים. לפעמים חשוב להיות מעשיים. לפעמים חשוב להיות בני מזל.

לפני שמישהו מתלונן

ההיסטוריה של מאתיים השנה האחרונות היתלה בהרבה מאוד עמים. מה שהיה מותר במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה אסור במחצית השניה; ומה שהיה מותר במחצית השניה היה אסור בששית הראשונה של המאה ה-20; ומה שהיה מותר בששית הראשונה היה אסור בששית השניה; ומה שהיה מותר ברבע השני היה אסור ברבע השלישי, וכן הלאה, וכן הלאה.

חַפְּשׂוּ-נא עקיבוּת וַהגינוּת, ולא תמצאו אותן. ולפני שמישהו מתלונן – וּמה לנו, הישראלים, ויכוח, אם אסור לנו להתלונן במהלכו לפחות אחת לשני משפטים – מוטב להזכיר לו עד כמה גם אנחנו, כן, אפילו אנחנו, היינו בני מזל.

מזל? אולי כדאי להשתמש במלה אחרת. נגיד, עד כמה אנחנו הצלחנו לנצל את ההזדמנות האחרונה, לפני שהדלת נטרקה.

תמיד היתה נחוצה לגיטימציה. גם העריצים הגדולים ביותר היו זקוקים לה. כל מה שקרה ביחסים הבין לאומיים ב-230 השנה הקודמות היה טבוע בחותם של לגיטימציה.

האמריקנים כוננו את הרפובליקה שלהם בשם הצדק, אירופה הישנה יצאה למלחמה על צרפת בשם הלגיטימיות, צרפת יצאה למלחמה על אירופה בשם הצדק האוניברסלי, נפוליאון הטביע את אירופה בדם בשם הצדק, המעצמות הריאקציוניות שהביסו אותו כוננו סדר חדש בשם הצדק (הם אפילו קראו לו 'הברית הקדושה'), הלאומיות הגיחה מגוּמחוֹתֶיהָ כדי להנחיל צדק למדוּכּאים, מהפכות רצחניות הבטיחו צדק, שתי מלחמות עולם נוֹהלוּ בשם זכויות ובשם רחמים עצמיים.

אבל אמות המידה לא חדלו להשתנות. מה שהיה מתקבל על הדעת בין 1890 ל-1910 חדל להתקבל על הדעת ב-1920. ארה"ב יכלה לבלוע את האוואי, יפאן יכלה לבלוע את קוריאה (1910), אבל כשאיטליה בלעה את חבש (1935) היא הוּקעה כתוקפנית והוּטלוּ עליה עיצומים (לא אפקטיביים, אבל זה עניין נפרד).

יפאן עצמה יכלה לבלוע את קוריאה מבלי שאיש זקף גבה, אבל כאשר ניסתה לעשות אותו הדבר לסין (מ-1931 ואילך) היא התחילה את ההידרדרות למלחמה עם ארה"ב.

מיעוטים לבנים יכלו להקים לעצמם רפובליקות עצמאיות בהרי האנדים (בוליביה, אקוואדור, פרו), בשנות ה-20 של המאה ה-18; אבל מיעוטים לבנים הוקעו כגזענים, נוּדוּ והוחרמו, כאשר ניסו לעשות אותו הדבר באפריקה הדרומית והמרכזית (בסוף שנות ה-40, בסוף שנות ה-50, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20).

הבריטים יכלו לצאת למלחמה על שלֵמוּת האימפריה שלהם באפריקה הדרומית, בסוף המאה ה-19 – אבל הצרפתים לא יכלו לעשות כן בהודו-סין ובאלג'יריה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20. העולם השתנה, ציפיותיו השתנו, עַכָּבוֹתָיו השתנו.

סי.אן.אן ב-1948?

כמה שהאפריקנרים של דרום אפריקה היו חורקים שיניים, כל אימת ששמעו ביקורת מפי אמריקנים. אנחנו מודים באשמה – היו דובריהם אומרים – אנחנו לא נסינו, וממילא לא הצלחנו, להרוג את האינדיאנים שלנו.

הם צדקו, לפחות במובן מסוים. אילו היו מחסלים את ילידיהם במידת הצלחתה של אמריקה, או במידת הצלחתה של רוסיה בסיביר, מדינה לבנה בדרום אפריקה היתה עובדה מוגמרת. ייסורי מצפון היו פוקדים מדי פעם את יפֵי-הנפש שלה, ואחרוני הזוּלוּ והקוֹסַה והצוואנה היו מקבלים פריבילגיות סמליות. אבל זה הכול.

החוכמה, אם חוכמה היא, היתה לתקוע את הרגל בדלת ברגע האחרון ממש: לתבוע זכויות, ולהשיג אותן, וּלקַבֵּעַ אותן, לפני שאמות המידה השתנו, ולפני שזכויות כאלה נעשו בלתי אפשריות, או בלתי לגיטימיות.

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו.

עצם הקונספציה של 'מדינת לאום' לא היתה עוברת את משׂוּכַת הלגיטימיות הבין לאומית בשִלהֵי המאה ה-20, בייחוד כאשר יש אי-התאמה בינה וּבין התפיסה של 'מדינת אזרחים'. ראו-נא מה עומד לקרות בחודשים הבאים למדינה הטורקית בקפריסין. ראו-נא את אי-הצלחתם של הארמנים בנגורנו קַרַבַּך לקבל הכרה בין לאומית אפילו מארץ אחת.

משימה לאומית יש רק אחת

 

היהודים מעוטי-המזל היו לשם שינוי בני-מזל ב-1948. הם תקעו רגל בדלת, רגע אחד לפני שהיא נטרקה. הפלסטינים, לרוע מזלם, שילמו את המחיר.

אבל המזל של 1948 אינו נצחי. ב-15 השנה האחרונות לא חדלנו לראות את המערכת הבין לאומית פושטת צורה ולובשת צורה, מבטלת הסכמות קודמות, ומשליכה את הסטטוס-קוו לכל הרוחות. "אלף שנה נבנתה האימפריה הזו, טיפה אחר טיפה", התלונן ב-1989 מנהיג סובייטי מן הדור הישן על הפירוק הממשמש ובא של ברית המועצות. אימפריה של אלף שנה פורקה, ונעל אחת שנתקעה בדלת ב-1948 לא תיחלץ?

לישראל יש משימה לאומית אחת: לשכנע את המערכת הבין לאומית לקַבֵּעַ את נוסחת 1948, ולהעניק לה, לישראל, הנחה שאין היא, המערכת, מוכנה להעניק לאיש – 'מדינת לאום', בלי קשר לדמוגרפיה, גם אם אין היא מתיישבת עם 'מדינת אזרחים'. הזמן אוזל במהירות.

יש אפיזודה אחת כמעט נשכחת בהיסטוריה הציונית: הצעת החלוקה של ועדת פיל, 1937. היא היתה איומה ונוראה, גרועה מתכנית החלוקה של 1947. היישוב היהודי בארץ היה אז פחות מחצי גודלו של היישוב ב-1947.

התגובה האינסטינקטיבית לוועדת פיל היתה זעם ופאניקה מצד כל המחנות. דיסידנט אחד ויחיד היה אז, איתמר בן אב"י. הוא עמד אז בערוב ימיו וּבַערוב הקריירה העתונאית הקפצנית שלו. אחרון עתוניו, 'דואר היום', נלקח ממנו. הוא הוציא איפוא עתון מיוחד, חד-פעמי, קרא לו 'דור היום', וּמרח לכל רוחב עמודו הראשון כותרת ענקית, "ניקחנה!"

אפשר רק לנחש מֶה היה קורה אילו ניתנה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה מדינה בגבולות הלורד פיל. אבל בן אב"י הקדים להבין מה שרוב היישוב הבין יפה עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה.

ישראל בגבולות 1967? ניקחנה! עוד מעט היא אפילו לא תהיה אופציה. עוד מעט הנעל תישמט, והדלת תיטרק. והדיבוק של מדינה דו-לאומית לא ייצא עוד. וזה כל כל ברור, וזה כל כך מובן מאליו, עד שאין אפילו טעם לצעוק.