מה אומר לכם הקול הזה, הבוקע מבנגקוק? “75 שנה של ניסויים פרלמנטריים הספיקו. דמוקרטיה אינה מתאימה לארצנו”. וּמה אומר לכם המספר הזה, הנרשם בירושלים? “0.00008”. רמז: הוא מייצג עכשיו את הדמוקרטיה הישראלית. אבוי למערכת דמוקרטית המניחה שאין לה תחליף. מדהים להיווכח עד כמה קל להיפטר ממערכת כזאת, ועד כמה קשה להיפטר ממה שמחליף אותה
מה אורך חייו של משטר פוליטי? האם אפשר לזהות את גיל העמידה שלו? את זִקנתו? את ייסורי גסיסתו?
ב”משטר פוליטי” אינני מתכוון לזהותה של מפלגת שלטון, או לאידיאולוגיה. “משטר פוליטי” הוא צורת השלטון, אופיו החוקתי (בארצות המעטות, איזה 195, שיש להן חוקה).
משטרים באים וּמשטרים הולכים. לצרפת היו ב-220 השנה האחרונות חמש רפובליקות, שתי קיסרויות וּשתי מלוכות. אין סיבה להניח שהרפובליקה החמישית היא האחרונה. לאנגלים לא היתה מעולם חוקה, והם לא החליפו משטר בכוח זה 320 שנה (בדיוק). גדוּלתה של חוקתם הלא-כתובה היתה בִּיכולתה להשתנות בהדרגה.
האמריקאים גאים ביציבותה המופלאה של חוקתם. היו רק ארבעה מיליון מהם, ב-13 מדינות, כאשר החוקה קרמה עור וגידים, לפני 220 שנה (בדיוק). 300 מיליון אמריקאים, ב-50 מדינות, מוסיפים לדבוק בחוקה הזו. אבל גם היא השתנתה, וניתנו לה פירושים מעשׂיים שהיו מקפיצים את מנסחיה מעוֹרם.
לא לזה אני מתכוון. הנסיון לשכלל חוקה דמוקרטית הוא מובן מאליו. אבל מה על האפשרות שאי אפשר עוד לשכלל את הדמוקרטיה? מה אם חברה מגיעה לכלל מסקנה שהדמוקרטיה אינה משרתת אותה עוד?
אין צורך לכעוס על השאלה הזו. היא אינה מוּצגת כאן מתוך הסכמה עם תוכנה. היא מוצגת רק מפני שהיא כבר הוצגה; היא מוצגת מפני שהיא מזמנת לקחים, או לפחות מצריכה מחשבות.
להציל את המולדת מידי עצמה
קחו למשל את תאילנד. כמובן, תאילנד אינה מקור השראה לכותבי חוקות דמוקרטיות. אנחנו מדברים על ׳דמוקרטיה של ווסטמינסטר׳, או מצטטים את חוות הדעת של תומס ג’פרסון. פילוסופיה פוליטית תאית? לא בדיוק.
אנדרטת הדמוקרטיה בבנגקוק. למרבה האירוניה, הצבא הוא שהקים אותה כדי לציין את הפלת המלוכה האבסולוטית, ב-1932. הגנרלים נטו מאז לתפוס את מקומו של המלך האבסולוטי משכבר הימים (צילום: יואב קרני)
אבל תאילנד היא ארץ גדולה, 65 מיליון בני אדם, והיא מסיפורי ההצלחה הכלכליים של אסיה (פעם קראו להם “נמרים”). היא גם הארץ היחידה בסביבתה שלא איבדה את עצמאותה, ולא נפלה בידי מעצמה אירופית. עד לפני 75 שנה היא היתה מלוכה אבסולוטית. ב-1932, הצבא הכריח את המלך להסכים לאמץ את הדגם הבריטי: למלוך, מבלי לשלוט. כל כך היה הצבא גאה במהפכה ההיא, עד שהקים “אנדרטת דמוקרטיה” ענקית במרכז בנגקוק.
כל כך גאה היה הצבא, עד שמאז לא הצליח לחזור אל קסרקטיניו. מפעם לפעם הוא מתערב, כדי להציל את המולדת מידי הפוליטיקאים הנִרפים. בזמן האחרון, הפוליטיקאים נרפים באופן מיוחד. אחד מהם, פופולרי יותר מכל קודמיו, נבחר פעמיים, ברוב גדול. עיקר אהדתו באה מאזורים כפריים. הערים הגדולות, בייחוד בנגקוק, שנאו אותו. הצבא ניצל מסע של ראש הממשלה לחו”ל, לפני שנתיים, כדי להציל את המולדת מידי עצמה.
מאז 1932 היו לתאילנד לא פחות מ-17 חוקות. האחרונה נכתבה כאשר הצבא הואיל לפַנות את השלטון, בשנה שעברה. בחירות כלליות הניבו נצחון לנֶאֶמְנֵי ראש הממשלה המודח. הצבא חרק שיניים. העירוניים חרקו שיניים. המודח ניסה לחזור, אבל נמלט לאחר שאשתו הורשעה בהעלמת מס, וגורל דומה ציפה לו.
באוגוסט יצאו המוני האופוזיציה לחוּצוֹת בנגקוק בדרישה לסילוק הממשלה הנבחרת. הם כבשו את משרדיה, הם שיתקו חלקים של עיר הבירה, הם יזמו שביתה כללית שלא האריכה. תיילנד התנדנדה על פי תהום, וּבתי המלון של ארץ התיירות הזו עמדו בשממונם.
ראש הממשלה הטיל מצב חירום, וציפה שהצבא יֶאכוף אותו. לא, אמר הצבא, אנחנו לא נתערב. ראש הממשלה הציע לערוך משאל-עם על המשך שלטונו. כשהיה נדמה שהסיפור הזה יתארך מעבר לסקרנותו הטבעית של קהל הקוראים, בית משפט הואיל לקצר את ייסורי המולדת: הוא פסק שראש הממשלה הפר את החוקה מפני שקיבל תשלום תמורת השתתפותו בתוכנית בישול בטלויזיה. כן, כן. הם דיברו על הנצח ואגב כך נפלו אל תוך הסיר. ראש הממשלה התפטר, גיסו של ראש הממשלה שהוּפּל בהפיכה התמנה לראש הממשלה, וחזקה על הסיפור הזה שהוא יתחדש בקרוב. [לאחר כתיבת הרשימה אמנם התחדשו מהומות הרחוב בבנגקוק.]
פוליטיקאים יורשו לקרוא קריאות ביניים
התנועה המנהלת את המאבק נגד ממשלת תאילנד נקראת ‘הברית העממית למען הדמוקרטיה’. לאמתו של דבר, היא, במפורש, הברית העממית נגד הדמוקרטיה. היא רוצה לשים קץ ל-75 שנות הניסויים. הדמוקרטיה, היא אומרת, פשוט אינה מתאימה לתאילנד. היא בולמת התקדמות. היא אינה מצליחה להניב קונסנסוס. היא מושחתת. היא מעוררת אי יציבות. היא מעניקה “ייצוג יתר” ליסודות הלא-מתוחכמים והלא-משכילים של החברה.
הברית מציעה להחזיר את הגלגל אחור: פרלמנט ש-70% מחבריו ימונו, לא ייבּחרוּ. לשון אחר, פוליטיקאים יורשו לקרוא קריאות ביניים, פה ושם להצביע – אבל את הממשלה ינהלו גנרלים, פרופסורים, אריסטוקרטים. כך נוהלו הרבה ממשלות באירופה בסוף המאה ה-19 וּבתחילת המאה ה-20. היה פרלמנט, היו לו סמכויות לא בלתי חשובות (כולל אישור התקציב) — אבל ממשלות לא היו זקוקות להצבעות אמון כדי לשלוט.
תאילנד מזכירה קצת את טורקיה, וּבמידה פחותה את פקיסטן, לפחות במובן הזה שהצבא חושב את עצמו לאפיטרופוס הראשי של שלום האומה, והגנרלים אינם מעריכים את התערבות הפוליטיקאים בענייניהם.
בטורקיה יש מתח קבוע בין הגנרלים לכל ממשלה, והמתח הזה גובר והולך בימים האלה בין הגנרלים וּבין המנהיגים הנבחרים של הממשלה הניאו-איסלאמיסטית. המפקד החדש של חילות היבשה בטורקיה אפילו הכריז זה לא כבר בנאום פומבי, שהצבא יתערב כדי להגן על אופיה החילוני של טורקיה. אחד ממאזיניו היה ראש הממשלה.
שלוש הארצות האלה אינן מופתים של הצלחה פוליטית. אבל הצבא מילא בהן, לפחות לפעמים, תפקיד חיובי. אילמלא התערב, לא היו מתאפשרות הרפורמות שהעניקו לטורקיה חיים חדשים כמעט לפני 80 שנה; ותאילנד היתה עדיין, אולי, ארץ סיאם מן ׳המלך ואני׳.
“ספטמבר השחור”, מכריזה הכותרת ב’ניישן’, עתון בלשון האנגלית המופיע בבנגקוק. שימו לב למאכלת הענקית בצילום למטה מימין. מניף אותה תומך של הממשלה הנבחרת, אבל היא אולי מטאפורה לייסורי המשטר הפרלמנטרי הכושל בתאילנד
פוטנציאל ההתאבדות
התנועה נגד הדמוקרטיה בתאילנד כמו גזוּרה מן השנים האחרונות של הרפובליקה השלישית של צרפת. ב-1934, כמו התאים, גם הפשיסטים והפרו-פשיסטים הצרפתיים כבשו בנייני ממשלה, הִכּוּ פוליטיקאים ואיימו על חייהם, זכו ביחס אוהד מצד כוחות הבטחון – והטעימו במפורש כי אין הם מסתפקים בהחלפת ממשלה: הם רצו את נפשה של הרפובליקה.
הם קיבלו את מבוקשם ארבע שנים אחר כך, לאחר נפילת פאריס בידי הגרמנים. הפרלמנט האחרון של הרפובליקה – שהיה בו מלכתחילה רוב מסיבי של השמאל – הסכים להתאבד. הרפובליקה בוטלה, כל סמכויות השלטון והחקיקה נמסרו לידי איש אחד בן 85. לא רק ימין קיצוני, כי אם גם סוציאליסטים הריעו לו בהתלהבות.
פוטנציאל ההתאבדות קיים כמעט בכל מערכת פוליטית, בעיקר כאשר היא מקוּטבת, אין בה גינוני התנהגות, משתתפיה מְשַלחים כל רסן רטורי, ועניינים כִּבדי משקל מאוד זקוקים להכרעה דחופה.
אבוי למערכת דמוקרטית המניחה שאין לה תחליף. אבוי לה אם היא פוטרת את עצמה מן הצורך להניב תוצאות וּלקיים סטנדרטים. מדהים להיוָ כח עד כמה קל להיפטר ממערכת כזאת, ועד כמה קשה להיפטר ממה שמחליף אותה.
הקורא כבר ניחש אל נכון שבנגקוק, 2008, ופאריס, 1934, הן רק מטאפורות. כאשר המערכת הפוליטית של ישראל מתרוקנת משאריות האמון הציבורי, כאשר ישראל מתכוננת להעמיד לדין ראש ממשלה, כאשר מפלגת השלטון הבאה מסרבת לחזק את שורותיה בלא-פוליטיקאים בעלי משקל, לא נשאר אלא רק לתכנן את שורת הסיכום. “הם החליטו להתאבד”, יכתוב ההיסטוריון של העתיד על אחרוני הרפובליקה הישראלית הראשונה, “והם אפילו לא שמו לב”.
בפארסה של בחירות ‘קדימה’, הדמוקרטיה הישראלית טעמה את עֲקָרוּת חייה. היא מתחילה עכשיו את תקופת ההמתנה הדיסקרטית שלה. מה בא אחרי רפובליקה?
איזו פארסה. בבחירות לכנסת ה-17 הצביעו 3.18 מיליון בני אדם, או 62% מבעלי זכות הבחירה. בעד ‘קדימה’ הצביעו בערך 690,000 בני אדם, 22% מן הקולות הכשרים, או 13.3% מבעלי זכות הבחירה.
מכלל מצביעי ‘קדימה’, בערך 70,000 התפקדו, זאת אומרת 10%, או 1.35% מבעלי זכות הבחירה. 55% מן המתפקדים, בסביבות 40,000, הצביעו בבחירות ליושב ראש המפלגה, זאת אומרת כמעט שמונה עשיריות האחוז של בעלי זכות הבחירה.
הפרש נצחונה של ציפי לבני היה 431 קולות, שהם קצת יותר מאחוז אחד של קולות המצביעים ב’קדימה’, או שש עשיריות האחוז של קולות המתפקדים, או שש אלפיות האחוז של מצביעי ‘קדימה’ בבחירות לכנסת, או 0.00008 אחוזים של בעלי זכות הבחירה בישראל.
אכן, רק מליצותיו הרמות של וינסטון צ’רצ’יל יוכלו להעניק לתוצאות האלה את מלוא משמעותן ההיסטורית. הוא היה חוזר ואומר אל נכון שמעולם לא חבו כל כך הרבה אנשים חוב כל כך כבד לכל כך מעטים. (הוא העניק את הכבוד הזה מלכתחילה לגיבורי חיל האויר הבריטי במהלך הבליץ של 1940.)
כמובן, נצחון הוא נצחון, ודמוקרטיה אנוסה להכיר אפילו בחוּדוֹ של קול. ג’ורג’ בוש הגיע לבית הלבן ב-2001 בזכות 571 קולות בפלורידה. בהשוואה עם הפרש נצחונו של בוש, יחסית לגודל האוכלוסיה של ארה”ב, הפרש נצחונה של ציפי לבני היה מוחץ. אבל בארה”ב היו בחירות כלליות, ואין זו אשמתו של איש שהן הסתיימו בתיקו.
בישראל מורכבת והולכת ממשלה מכוח תיקו בבחירות פנימיות דלוֹת משתתפים, במפלגה שאפילו בשיא כוחה נהנתה מתמיכת 13.3% מבעלי זכות הבחירה.
‘הארץ’ מכריז (17 בספטמבר) על נצחון “סוחף” של לבני. עם טיפ טיפה מזל (אם ‘מזל’ היא המלה הראויה), מופז היה יכול לנופף בגליון הזה כדרך שהארי טרומן נופף בגליון המפורסם של ה’שיקאגו טריביון’, אשר הכריז “דיואי מביס את טרומן”. ‘הארץ’ כמובן אינו אשם, והגזיר הזה אינו מוּבָא כאן לצורך הקנטה, אלא רק לצורך הזכרה
אהוד, ציפורה והטסטוסטרון
כשלעצמי אני מעדיף את ציפי לבני לא רק על פני יריביה ב’קדימה’, כי אם על פני כל מועמד אחר במערכת הפוליטית. מה טוב לראות את המונופול של הבנים נשבר: הבנים מן הכיתה, הבנים מן הפלוגה, הבנים מן התנועה.
מה נפסד היה אהוד ברק בהזמינו את פְּקוּדוֹ לשעבר בנימין נתניהו אל לשכתו, כדי להמתיק סוד גברים קנאים. מה נפסד היה ברק ברמיזותיו ש׳ציפורה׳ אינה יכולה לתת לו פקודות. מה נפסדת, ונוטפת סקסיזם, היתה הודעת הליכוד שהסורים רוצים בלבני מפני שהיא “חלשה”. לא סתם חלשה, אלא נטולת טסטוסטרון.
יהיו ההעדפות הפוליטיות אשר יהיו, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. לא בשיטה דמוקרטית. האנגלו-סאקסים למדו להניח, וניסו ללמד גם אחרים להניח, שתהליך טוב מניב תוצאות טובות. למרבה הצער, ההנחה הזו אינה עומדת בחלק ממבחני המציאות. אבל גם ההיפך אינו נכון: ויתור על סדירוּתוֹ של תהליך בוודאי אינו מניב תוצאות טובות.
פרלמנטים וקבינטים
דמוקרטיה פרלמנטרית בדרך כלל מאפשרת למצביעים להודיע את מי היו רוצים להעמיד בראש הממשלה הבאה. ההנחה היא שזהותו של מנהיג המפלגה ידועה למי שמצביע בעדה.
אבל דמוקרטיה פרלמנטרית אינה מעניקה שום התחייבות על תוחלת חייה של הממשלה. לפי הידוע לי רק דמוקרטיה פרלמנטרית אחת בעולם, נורווגיה, אוסרת על פיזור הפרלמנט קודם זמנו. בכל השאר, פרלמנטים יכולים להתפזר כאשר ממשלה נופלת בהצבעת אי אמון, ובדרך כלל הם אמנם מתפזרים. אבל אם ראש ממשלה מתפטר במהלך כהונתו של פרלמנט, מפלגות הרוב רשאיות להחליף אותו, והן גם מחליפות.
זה קרה בבריטניה חמש פעמים ב-50 השנה האחרונות, זה קרה בקנדה ובאירלנד ארבע פעמים ב-40 השנה האחרונות, בגרמניה – שלוש פעמים ב-45 שנה ; זה קרה ללא הרף ביפאן ובאיטליה אבל הן בדרך כלל אינן ראויות לחיקוי. זה כמובן קרה בישראל ארבע פעמים (במניין הזה לא כללתי את מותם של שני ראשי ממשלה במהלך כהונתם).
חיי פרלמנטים אינם קשורים בחיי ממשלותיהם. אבל אין זאת אומרת שהסידור הזה רצוי. כאשר ממשלות מתחלפות במרוצת כהונה אחת של בית נבחרים, המשטר עצמו מתחיל להשתנות: מליאת הפרלמנט נעשית חשובה יותר ממליאת הקבינט, ממשלות נחלשות והולכות, גוברת תכיפות התחלפותן, ויציבותה של המערכת נפגעת.
מעשה טורקי, רעיון איטלקי
ישראל, למי שאינו זוכר, היתה פעם דמוקרטיה פרלמנטרית יציבה מאוד. עד שנת 1996, כאשר ראש הממשלה נבחר בפעם הראשונה בבחירות ישירות, כל מפלגות השלטון שלה קיבלו לפחות 40 מושבים. עד השנה ההיא, שתי המפלגות העיקריות החזיקו שני שלישים ויותר של מושבי הכנסת (ב-1973 הן החזיקו שלושה רבעים). גם ביטול הבחירה הישירה לא שינה את ההרגלים החדשים. בבחירות האחרונות, שלוש המפלגות הגדולות ביותר קיבלו יחד מושב אחד פחות ממה שקיבלה המפלגה המנצחת לפני 35 שנה.
שום דבר אינו מבטיח את תקנת המצב הזה, אפילו לא שינוי שיטת בחירות. כמובן, אם ישראל תעשה מעשה טורקיה, ותעלה דרמטית את אחוז החסימה, בהכרח פחות מפלגות יגיעו לכנסת. אבל אינוס החוקה הוא עניין מסוכן, וּמניעת ייצוג ממיעוטים – פוליטיים, דתיים, אתניים – עלולה להיות הרת אסון.
אפשר לאמץ את הרעיון האיטלקי: הגוש המנצח בבחירות מקבל הזדמנות לשלוט באמצעות הגדלה אוטומטית של מספר מושביו. אבל הנוסחה האיטלקית מניחה שאחד הגושים יקבל רוב, קטן כאשר יהיה. ההגדלה נועדה להעניק יציבות למנצחים, לא להמציא את נצחונם.
הנוסחה האיטלקית לא תעבוד, אם המפלגה המנצחת תקבל 30 מושבים או פחות. השאלה היא איפוא מה ירים מפלגה ישראלית באופן משמעותי מעל סף ה-30. מן ההיסטוריה הפוליטית של ישראל אנחנו לומדים שאיחוד מפלגות אינו הפתרון: כל האיחודים הקטינו בשיעור דרמטי את ייצוגן של המפלגות המתאחדות. גם השמאל הציוני, גם הימין החילוני מחזיקים כיום קצת יותר משליש המושבים שהיו למפלגותיהם באמצע שנות ה-60.
אני חושש שאין לי פתרון, לא רק מפני שאני מתקרב למלא את מיכסת המלים המוקצבת. הקליימאקס העגום של הטור הזה הוא שהמערכת הפוליטית מתקרבת אל מבוי סתום. בפארסה של ‘קדימה’, הרפובליקה הישראלית טעמה את עקרוּת חייה. מאחר שהיא מוכרחה לכונן ממשלות, היא תוסיף לכונן אותן, או תעמיד פנים שהיא מכוננת. אבל היא נמצאת עכשיו בתקופת ההמתנה הדיסקרטית: היא מחכה למשהו שיגאל אותה מייסוריה.
לפעמים במקום רפובליקה באה רפובליקה אחרת. ולפעמים לא.
היסטוריה צרפתית פוגשת היסטוריה ישראלית, כאשר ישראלים מתחמקים מן הזיכרון, ושוכחים לשאול איך מכוננים שביתת נשק בין ימין לשמאל ישראלים מצליחים למַמֵש לפחות פוטנציאל מקומי אחד, הלוא הוא פוטנציאל ההחמצה של יובלות היסטוריים. אמריקאים, לעומתם, שקועים כמעט עד הגזמה בציוּן ימי השנה שלהם. עוד מעט קט הם יתחילו לציין, כמעט יום אחר יום, מלאות 150 שנה למאורעות שהובילו למלחמת האזרחים. הם אלופי העולם בשִחזורים. אפילו כשהתאריכים אינם עגולים, אלפים מהם מתלבשים במדי הצפון והדרום, שולפים רובה ישן מן המרתף, מבשלים מרק גריסים, וּמעמידים פנים שהשנה היא 1863, או משהו כזה (ראו רשימה באתר הזה על תאבון השחזורים האנגלו-סאקסי לעומת חוסר החשק הישראלי, אדמירל נלסון, בכפר תבור). בחודשים האחרונים, זה בדיוק מה שעושים הספרדים. הם משחזרים בגאווה את קרבות מלחמתם הנועזת נגד פלישת נפוליאון, בדיוק לפני מאתיים שנה. החברה ההיסטורית של אראגון, בצפון מזרח ספרד, משחזרת את קרב סאראגוסה, אוגוסט 1808, שבו הצליחו המגינים להדוף את אחד הגנרלים של נפוליאון (גזיר מן העתון Heraldo, המופיע בסאראגוסה, 5 באוגוסט 2008) ישראלים אינם נוטים לשחזר, אולי מפני שהם מעדיפים להגביל נוסטלגיה לשירי עם ישנים, או מפני שהם מעדיפים להשתמט מפני ההשתמעויות הפוליטיות, או מפני שהם שכחנים, או מפני שהם עצלים. ישראלים נוטים הרבה יותר מאחרים (אמריקאים, או צרפתים, או ספרדים) לשכוח את מקורות תרבּוּתם הפוליטית. לא קל לאנשים החיים במאה ה-21 להודות שהֶרגלֵיהם עוצבו מאה שנה קודם; שלפעמים, הָרָמָה בִּקריאותיהם אינה אלא הד של קול שהוּרם, נניח, ב-1908. קַנָאוּת מזרח-אירופית זה הזמן לתכנן את חגיגות יום השנה לארגון ההגנה הראשון של היהודים בארץ, ‘השומר’ (נוסד באביב 1909): אוסף של רומנטיקונים נועזים, שהביאו אִתָם מהפּכנוּת וּמסירוּת נפש וגם קצת בִּריוֹנוּת. אבל השׂמאל אינו מעוניין, כי הוא מתבייש; והימין אינו מעוניין, כי אין לו חֵשֶק להיזכר שסוציאליסטים חילוניים הסמיכו זה לזה הגנה עצמית ותיקון עולם. עם ‘השומר’ באה תרבות פוליטית, המעוררת בהכרח רגשות מעורבים. האידיאליזם וההקרבה לא יצאו מֵחֲלָצָיו של ליברליזם אנגלו-סאקסי, אלא מֵחֲלָצֶיהָ של קַנָאוּת מזרח אירופית. אבותינו המייסדים ואִמותינו המייסדות היו כל כך בטוחים בצִדקתם, וממילא בשִגיוֹנם של כל השאר, עד שהניחו כי יש להם הזכות הטבעית להשתיק יריבים פוליטיים. מוטב לא להתחסד יותר מדיי בעניין הזה, מהפכות גדולות חזרו וחטאו בקנאוּת, והיו מתקשות להצליח בלעדיה. השאלה היא בדרך כלל כמה זמן מתארכים חֶטאֵי הנעוּרים, וּבאיזה גִלגול הם מתגלגלים בִּרבוֹת הימים. האם האי-סובלנות נעשית עווית קבועה, ‘טיק’, או שהיא מזהירה את בני ההווה מפני חזרה על טעויות הֶעבר? בביוגרפיה חדשה של אליעזר בן יהודה (יוסף לאנג, הוצאת יד בן צבי) מצאתי פרט מפתיע. באחד הסכסוכים הקרתניים של ירושלים בתחילת המאה ה-20, עלתה ההצעה להתנקש בחייו של איש ציבור שָנוּי במחלוקת. בעל ההצעה היה מורה ירושלמי פופולרי ורב מוניטין, קדיש יהודה סילמן. סילמן לא היה קנאי, וּשמו זכור במקצת בִּזכוּת פִּזמוניו (כולל “כשהרבי אלימלך” ו”עשרה ציונים היינו”). יוזם של רצח פוליטי? לא יתכן. יתכן. לפחות מצד הסטנדרטים של זמנו. איתמר בן אב”י מספר בזכרונותיו, כי סגנון עתוניו קומם עליו במידה כזאת את חלוצי העליה השניה, עד ששניים – אחד מהם היה יוסף חיים ברנר בכבודו ובעצמו – הופיעו בפתח ביתו, ודרשו ממנו לחדול. מלווהו של ברנר, זאב אשוּר, הרים את כנף בגדו, וחשף מאכלת ארוכה. האומנם היה מוכן להניף אותה? מי יודע. אני מנחש שהיה מוכן. בשנים ההן, שמאל יהודי רדיקלי באימפריה הרוסית היה שקוע ב”עבודה מהפכנית”, שטירור ורצח היו חלק טבעי שלה. רוּבּם לא התעניינו בציונות, אבל אחדים עלו ארצה, והשתלבו בחייה. ביניהם היו מייסדי השומר וּמייסדי ההגנה, מתיישבי הגליל וַחלוצי העבודה. יהודי דווקא היה מסוגל מה שמחזיר אותי אל יובל מוחמץ למדי: ב-30 ביוני מלאו 75 שנה לרצח חיים ארלוזורוב. זה היה מאורע מכונן בהיסטוריה שלנו. הוא קרע את התנועה הציונית לִגזרים, הוא קירב את היישוב בארץ במידה מסוכנת אל מלחמת אחים. אני חושב שהתרבות הפוליטית שלנו יצאה מחלציו (הקורא מוזמן לעיין ב’פרוייקט ארלוזורוב’ באתר הזה).
‘הארץ’, 18 ביוני 1933. ראו-נא את פרוייקט ארלוזורוב באתר הזה
החשד לרצח נפל על פעילים רדיקליים של הימין הציוני. הם הורשעו בבית משפט מחוזי – אבל עִרעורם התקבל, והם יצאו לחופשי. זיכּוּיָם לא ניקה את תנועתם או אותם. הם ניהלו מערכת הסתה נגד ארלוזורוב חודשים רבים לפני רציחתו. גם בִּקנֵי-המידה הסלחניים של הפוליטיקה הישראלית, ההסתה ההיא חצתה את רוב הגבולות הידועים. גם השמאל, כפי שהקדמתי, היה בעל פוטנציאל ניכר של אַלימוּת – גופנית ומילולית. שטות תהיה להעמיד פנים ש”יהודי לא היה מסוגל לרצוח” את ארלוזורוב. בין שתי מלחמות העולם, מעשי רצח פוליטיים באירופה היו עניין שבשיגרה; והשפעת אירופה על היישוב בארץ היתה מסיבית. (אין לי כאן המקום לדון בתיאוריות מפולפלות, המייחסות את הרצח לסוכני הנאצים או לסוכני מוסקבה. אף אחת מהן לא הוּכחה.) רפובליקה שלישית ואחרונה? חופשת קיץ מניחה לי לקרוא ספר עב כרס שאת עצם פתיחתו אני חוזר ודוחה: אנטומיה של נפילת הרפובליקה השלישית של צרפת מאת ויליאם שאיירר – אותו שאיירר שהנחיל לנו את הספר המפורסם על גרמניה הנאצית, ‘עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי’. השפעת ספרו על הרייך היתה עצומה, ועוררה אנשים לתהות אם גם החברה שבתוכה הם חיים מסוגלת לִלקוֹת בעיוורון קיבוצי כל כך קיצוני כזה שתקף את גרמניה. כבודו הניכָּר של הספר הראשון במקומו מונח, אבל אני מוצא את עצמי חוזר וּמשתאה דווקא על צדדי הדמיון בין ישראל ובין הרפובליקה השלישית הצרפתית. היא הגיעה אל קִצָהּ הָאָיוֹם ב-1940: בעקבות תבוסת צרפת להיטלר, משטר וישי הכריח את הפרלמנט האחרון של הרפובליקה להצביע לטובת פירוּקה. היו אז מעט מאוד סיבות להניח שצרפת תחזור ותהיה חופשית ארבע שנים אחר כך, ויהיו לה עוד רפובליקות. שאיירר מעמיד בראש ספרו שורה של אִמרוֹת כנף מתולדות הרפובליקה. אחת מהן שייכת לפוּסטֶל דה קוּלאנזֶ’ה (Fustel de Coulanges), היסטוריון מהולל שחווה בחייו שתי רפובליקות, מלוכה אחת וקיסרות אחת: “היסטוריה אצלנו הפכה למין מלחמת אזרחים קבועה. היא מלמדת אותנו לשנוא זה את זה“. הוא דיבר על צרפת במאה השנה הראשונות שלאחר המהפכה. אבל זה אִפיוּן הַיָאֶה גם למאה השנה הראשונות של הציונות. רצח ארלוזורוב התחיל “מלחמת אזרחים קבועה” בתנועה הציונית. מאז, יש לנו רק שביתות נשק קצרות. מי שהיו זקוקים לתזכורת קיבלו אותה זה לא כבר מחבר הכנסת אריה אלדד, הפטפטן מְעוּט ההשראה החוזר וּפונה אל השעשוע המסוכן של ימי ארלוזורוב האחרונים: הדבקת תוויות של בוגד לאומי על מצחו של יריב פוליטי. את רצח ארלוזורוב צריך ללמוד לא כדי להתנגח, אלא כדי להטעים את הכרחיותה של שביתת נשק קבועה. הרפובליקה השלישית של צרפת – מאת שאיירר, או כל כותב אחר – ראויה לתשומת לב דחופה למדי.
מלחמת אזרחים קבועה
״הכול לגיטימי״
חודשיים ויותר לאחר שהתפרסמה הרשימה שלמעלה, נעשה בירושלים נסיון להתנקש בחייו של פרופ’ זאב שטרנהל.אני מתקשה להאמין שהמתנקשים ידעו משהו על התמחויותיו של קורבנם המיועד, אבל איזו בחירה רבת אסוציאציות היסטוריות הם בחרו.
שטרנהל הוא היסטוריון של צרפת, וחיבורו החשוב ביותר עוסק בהידרדרותו של הימין הצרפתי בימי הרפובליקה השלישית לזרועותיו של פשיזם.
למעלה נראית כריכת ספרו, שנכתב במקור בצרפתית, והתפרסם בצרפת. המהדורה העברית הופיעה בדיוק לפני עשרים שנה.
אני חוזר וּמעלעל בספר, השזור אין-סוף ציטוטים עוצרי-נשימה, ומוצא ציטוט מפי גריפיאל, ממנהיגי תנועת האיגודים בצרפת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא אמר על הדמוקרטיה הפוליטית: “אני משוכנע שיש לאחסן אותה במחסן הגרוטאות“.
אל נכון, עכשיו תזומן לשטרנהל הערת שוליים חשובה בכל היסטוריה של נפילת הרפובליקה הישראלית כי תיפּוֹל.
אגב, בספר אחר (שאני קורא בעצם הימים האלה, France — the Dark Years 1940-1945 מאת ג’וליאן ג’קסון), אני מוצא את הציטוט הבא מֵעֵטוֹ המורעל של רוֹבֶּר בראסילאש (Robert Brasillach), אינטלקטואל פריזאי שנעשה מליץ יושר נלהב של פשיזם. הוא קרא להוציא להורג את כל הקומוניסטים המוחזקים בכלא. “כנגד אלה הרוצים את מותה של ארצנו — הכול לגיטימי”, כתב בראסילאש. הוא דיבר מלבם של המתנקשים בירושלים. אני חושש שהוא מדבר מלבם של מתנקשים נוספים.
לכו-נא אל ספרי ההיסטוריה, קיראו-נא על הרפובליקה השלישית. אני חושב שזה הזמן בשביל מו”ל ישראלי לשקול תרגום של אחד הספרים האלה לעברית. שאיירר הנ”ל מרתק — אם כי עבה מאוד.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
הוא עניין של מחזוריות.משהו בסגנון שאיבן ח’לדון כתב עליו.
רינו צרור כתב בעבר מאמר דעה מעניין, ששמו:הריבונות השלישית איבדה שליטה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389011,00.html
הכוונה למפלגה שעולה לשלטון באופן דמוקרטי, לא תוך שבירת כללי הדמוקרטיה.
יואב קרני יכול להיות אחד מ-40 המנדטים שמפלגה זו תקבל.
כמו תמיד, מצויין.
מספר נקודות:
כתבת: “…שתהליך טוב מֵניב תוצאות טובות. למרבה הצער, ההנחה הזו אינה עומדת בחלק מִמִבחני המציאות. אבל גם ההיפך אינו נכון: ויתור על סדירותו של תהליך בוודאי אינו מניב תוצאות טובות.”
השאלה היא, מה זה תוצאות טובות? מה משקלן של תוצאות טובות, אם הצלחנו להגדירן, יחסית ל”תוצאות מוסריות”
האם משטר צריך להיות מוצלח? צודק? מוסרי?
נראה לי שלפעמים השאלה הרלוונטית היא לא איזה שילטון יהיה למדינה, אלא איזו מדינה תהיה בכלל…
לפי דעתי הדמוקרטיה הישראלית לא תוסיף להתקיים עוד שנים רבות, ומהסיבה הפשוטה ביותר- העם עצמו אינו חפץ בה. שתי הקבוצות בישראל עם הגידול הדמוגרפי הכי גדול הן שתי קבוצות שבגדול מתנגדות לעצם הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. המפלגות הערביות מתנגדות להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והמפלגות החרדיות מתנגדות להגדרה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית (אם כי פחות בקול רם). ההנהגה הערבית תומכת בגלוי למאבק מזוין בישראל וההנהגה החרדית מתנגדת כמעט לכל מה שנגזר מעצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית: התרת מצעדי גאווה, תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, נישואים אזרחיים, קבורה לא דתית וכו’; ושתי הקבוצות הללו (הערבית והחרדית) מהוות כ40% מאוכלוסית המדינה. נוסף על כך גם בקרב הציבור היהודי החילוני בישראל אני שומע לא פעם אנשי ימין שכמהים ל”מנהיג חזק כמו פוטין שישליט פה סדר” ועל אנשי שמאל מאידך שחפצים במין דיקטטור לתקופה קצרה שיעשה שלום עם הסורים והפלסטינאים גם אם זה יהיה בניגוד לדעת רוב העם.
הבעיה השניה שמאיימת על הדמוקרטיה הישראלית היא סמכות-יתר שיש לפקידים: פקידות האוצר והיועץ המשפטי לממשלה. משרד האוצר, במקום לממש מדיניות כלכלית של הממשלה, הוא זה שקובע את המדיניות הכלכלית. נוסף על כך, האסכולה שאליה משתייכת פקידות האוצר היא האסכולה הניאו שמרנית שתומכת בהפרטות אומללות שמעבירות את שארית הסמכויות של הממשלה לבעלי הון ולגופים פרטיים, מה שמחליש עוד יותר את כוחן של הממשלות והופך את ההצבעה לכנסת לכמעט לא רלוונטית. היועץ המשפטי לממשלה מתערב הרבה פעמים בנושאים שהם פוליטיים נטו ובמקרים אחרים לא מתערב מתוך מניעים לא עניניים (למשל סוגר את תיק החקירה של שרון בפרשת “האי היווני” כדי לא לפגוע במהלך ההתנתקות שבו הוא תומך).
בגלל כל מה שציינתי לעיל אני מאוד פסימי באשר להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הלוואי ואתבדה.
מעניין שבחרת לפרסם את הרשימה ביום כיפור. האם באקראי?
ונראה המהומות בעכו יהיו עוד “הערת שוליים חשובה בכל היסטוריה של נפילת הרפובליקה הישראלית כי (אם?) תיפּוֹל”
אכן, סיון, יום הפירסום לא היה מקרי.
מהומות עכו בוודאי יהיו הערת שוליים חשובה בהיסטוריה כלשהי, אם כי הנפילה שעליה כתבתי כאן נוגעת לעניינים חוקתיים יותר מאשר למתחים אתניים. עכו תיגע, אני חושש, לנפילה אחרת.
אגב הביטוי “כי תיפול” כבר מכיל בתוכו את ה”אם”.