הסיכוי האחרון של מקיין (כקאוביו זקן היוצא מבאר במערב הפרוע): קריקטורה על פני עמוד השער של ‘דיילי ניוז’ הניו יורקי ערב ויכוח הטלויזיה. הרוב נוטים להסכים שהסיכוי הוחמץ
הנסיון להשיב על השאלה “מי ניצח” בוויכוח הטלויזיה השלישי והאחרון תלוי הרבה בשאלה אחרת: אל מי ניסו המועמדים לנשיאות להגיע. כמובן, איש מהם לא ימחה בחומרה רבה מדיי על הערצת הצופים. אבל אין זה מובן מאליו שזה הפאקטור המכריע.
הנה מדוע: אמריקאים מפורסמים באדישותם הפוליטית. אחוז ההימנעות מהצבעה בבחירות הוא מן הגבוהים בעולם המתועש (2004 היתה יוצאת דופן, אבל גם אז השיעור הגיע רק ל-55%). פעם אחר פעם ראינו מועמדים לנשיאות נוחלים נצחון מפני שהצליחו להקטין את אדישותם הטבעית של תומכיהם.
למשל, בשנת 2000 כמעט כל הסקרים חזו נצחון ברור לג’ורג’ בוש על פני אל גור. סקר אחד העניק לבוש יתרון של 9%. קארל רוב, יועץ הסתרים רב הכוח של בוש, התרברב ערב הבחירות ש”אנחנו עומדים לנצח בהליכה”.
ביום הבחירות, גור אמנם נוצח, אבל קיבל חצי מיליון קולות יותר מאשר בוש (מן הפרדוקסים של שיטת הבחירות האמריקנית).
זה היה פיספוס דרמטי למדי, ואין עליו הסברים חד משמעיים. יועץ הסתרים רוב הסביר אחר כך שרבים מתומכי בוש בין הנוצרים האוונגליסטים נשארו בבית. בבחירות הבאות, ב-2004, רוב הקדיש תשומת לב מיוחדת לאוונגליסטים. הוא לא היה צריך לשכנע אותם להעדיף את בוש על פני ג’ון קרי. הוא היה צריך לעומת זאת לשכנע רבים מהם לטרוח אל הקלפי כדי להצביע בעד בוש.
בארה”ב, יום הבחירות אינו שבתון. אנשים צריכים לעבוד. יתר על כן, בתחילת נובמבר כבר משתולל החורף בחלקים של ארה”ב. כדי שאנשים יקראו תיגר על איתני הטבע, צריך לתת להם סיבה טובה. בעגה הפוליטית האמריקאית “צריך להלהיב את הבסיס”.
אף הדמוקרטים ניסו “להלהיב את הבסיס”. ב-2004, הם השתמשו למשל במוסיקאי ‘ראפ’ כדי לשכנע צעירים שחורים בשכונות עוני להצביע.
במדינה אחת, אוהיו, התנהלה ההתגוששות הגדולה ביותר בין מגייסי הבסיסים. יד הרפובליקנים היתה על העליונה, אבל בהפרש קטן למדי: 130,000 קולות מתוך ששה מיליון. אילו נשמטה אוהיו, בוש לא היה נבחר לתקופת כהונה שניה.
הרבה יותר ימינה
העימות השלישי בין מקיין לאובמה עורר את הרושם שהמועמד הרפובליקאי ויתר על הנסיון לשנות את דעתם של מצביעים מהססים, או לדבר אל לבם של מתונים. תחת זאת הוא העדיף לגייס את הבסיס. הדגשיו, סגנונו ואפילו לשון הגוף שלו העמידו אותו הרבה יותר ימינה ממה שמועמדים רפובליקאים משתדלים לעמוד בבחירות הכלליות.
חוכמת אנשים מלומדה בפוליטיקה האמריקאית היא שבזמן הבחירות המקדימות, מועמד לנשיאות מתחרה על חסדיו של הבסיס האידיאולוגי – ימין שמרני אצל הרפובליקאים, שמאל ליברלי אצל הדמוקרטים. כשמתחילה מערכת הבחירות הכללית, המנצח מוכרח לסגת אל המרכז, מפני ששם נמצאים הקולות שיכריעו את הכף. החיזור אחרי העצמאים והמהססים נוטה לצנן את הלהט וּלמַתֵן את הרטוריקה. זה מה שעשה ביל קלינטון, הדמוקרט היחיד מאז מלחמת העולם השניה שהצליח להיבחר פעמיים. זה מה שעשה הרפובליקן ריצ’רד ניקסון לפני ארבעים שנה בדיוק, כדי להפיג את החששות שהוא קיצוני מדיי.
בתקופה הזו, רק מועמד אחד הצליח להיבחר מבלי לחזור אל המרכז: רונלד רייגן, ב-1980. היה לו מזל, מפני שהסטאטוס קוו נמאס על רוב האמריקאים. אבל הוא היה גם המועמד הראשון שהוכיח את חשיבות שילהובו של הבסיס בשלב הגמר, לא רק במקדימות. הוא אמנם לא היה מנצח אילמלא ערקו אליו מצביעים דמוקרטיים (בייחוד קתולים בעלי צווארון כחול), אבל הוא בוודאי לא היה מנצח אילמלא נוצרים ימניים, בדרך כלל פרוטסטנטים, נהרו בהמוניהם אל הקלפי.
הסנאטור מקיין אינו בעל ברית טבעי של אלה האחרונים. לפני שמונה שנים, כאשר התחרה על מועמדות מפלגתו נגד ג’ורג’ בוש, מקיין האשים את דוברי הימין הנוצרי שהם “מעוררים אי סובלנות”. אבל בעימות הטלויזיה עם אובמה הוא דיבר מגרונו של הימין הנוצרי ואל לבו, בייחוד בעניין שנעשה בבת עינם של הנוצרים – ההתנגדות חסרת הפשרות להפלות מלאכותיות.
המזימה: “לחלק את העושר”
מקיין גם יצא מגדרו לשכנע מרכיב חשוב אחר בקואליציה ההיסטורית של רונלד רייגן: השמרנים הפיסקאליים, אלה הדוחים על הסף כל העלאת מסים. היה כמעט משונה לשמוע את מקיין משתמש בביטויים מוּצפָּנים של השמרנים האלה כדי לנגח את אובמה. למשל, הוא האשים את יריבו הדמוקרטי פעם אחר פעם שהוא זומם “לחלק את העושר”.
בעיני הימין, מצירוף המלים הזה נודפים ניחוחותיו המסוכנים של סוציאליזם עלי אדמות. אמנם במצב הרוח הפופוליסטי השורה עכשיו על אמריקה, לא בטוח של”חלוקת העושר” יש אותו הצליל הדוחה שהיה למלים האלה לפני עשרים או שלושים שנה. אבל מקיין כנראה הגיע למסקנה, שכך, ורק כך, הוא יביא את הבסיס הרפובליקאי אל הקלפי.
הסקרים ביום הוויכוח הוסיפו לבַשֵׂר רעות למועמד הרפובליקאי. משמונה סקרים ארציים, ששה העניקו לאובמה יתרון של 7% ויותר. סקרים ממדינות אינדיבידואליות של ארה”ב חזרו ואישרו שמקיין מתקשה לשמור על נכסים מסורתיים של מפלגתו, קל וחומר לסַכֵּן נכסים דמוקרטיים. פלורידה, וירג’יניה, צפון קרוליינה ומיזורי, שכל אחת מהן העניקה לג’ורג’ בוש נצחון של 5% ויותר, מאיימות להישמט מידי הרפובליקאים.
סקר של סי.אן.אן, עם מדגם לא-מדויק (יותר דמוקרטים מן הממוצע הארצי) הראה מייד לאחר העימות כי 55% חושבים שאובמה ניצח, בערך אותו השיעור שהעניקו לו את הבכורה בשני הוויכוחים הקודמים. הוא היה “נשיאותי”, הוא היה שקול, הוא הקרין בטחון ונינוחות. בקצרה, הוא נראה מנצח טבעי.
מקיין כנראה אינו מתעניין בתוצאות תחרות היופי הזו. הוא מתעניין הרבה יותר בהשפעתו על מצב הרוח של רפובליקאים בערים קטנות באוהיו, במיזורי ובווירג’יניה. הוא חשב עליהם לפני ששה שבועות, כאשר הוציא את שרה פיילין מאלמוניותה. לפני מינוי פיילין, הרבה רפובליקאים נטו אל מקיין בחוסר חשק בולט, רק מפני שלא היתה להם בררה. פיילין הקלה עליהם מפני שהיא בָּשָׂר מִבְּשָׂרָם האידיאולוגי, וּבתוֹר שכזאת ראויה להתלהבותם. בעימות השלישי עם אובמה, מקיין ניסה להוכיח להם שגם הוא בשר מבשרם, שגם הוא ראוי למאמץ האחרון להגן על “המהפכה הרייגנית”.
ג’ון מקיין עומד עכשיו לפני הר תלול מאוד. הוא לא יקבל עוד הזדמנות לסגת אל המרכז, מפני שהשבוע הוא שֹרף את אחרוני הגשרים.
האם ג’ון מקיין עדיין יכול להפוך את הקערה על פיה? התשובה ההגיונית מוכרחה להיות “לא”. אם בכלל, פיגורו הגדל בסקרים עומד בסימן התרחבות
ביום רביעי השבוע ניתנה לג’ון מקיין ההזדמנות להודות בתבוסתו, וּלהסתלק מן המירוץ. ועדת הבחירות המרכזית היתה מכריזה שברק אובמה נבחר ללא התנגדות, שלושה שבועות לפני יום ההצבעה. ג’ורג’ בוש, במחווה פטריוטית אחרונה, הודיע כי יקדים את פרישתו, וממשל אובמה יוכל להיכנס לתפקידו כבר בתחילת החודש הבא.
מה חבל, או איזה מזל, שלחוקת ארה”ב אין גמישות כזאת. לוח הזמנים קבוע במידה חסרת תקווה. זה 220 שנה שהאמריקאים בוחרים נשיא אחת לארבע שנים, בדיוק באותו היום, באותו השבוע, באותו החודש. אפילו שתי מלחמות עולם, אפילו מלחמת אזרחים אחת, לא שינו. כיוצא בזה, ממשל אינו יכול להקדים את פרישתו אפילו ביום אחד. זו ארה”ב, לא ארגנטינה.
הדעה הכמעט כללית בעקבות עימות הטלויזיה של השבוע היתה שמקיין היטיב יותר מאשר בשני הוויכוחים הקודמים. אבל הוא לא הניב את מכת הסנוקרת, את הנוקאאוט, שישנה את כיוון המירוץ. לפי דעת רוב הצופים הוא אפילו לא ניצח בנקודות. הדעת נותנת שזה היה ויכוח הטלויזיה הנשיאותי האחרון של חייו הפוליטיים.
מקיין מפורסם בחיבתו אל מעמד ה’אנדרדוג’. הוא אוהב להיות הרחק מאחור, הוא אוהב לשמוע את המדיה סופדת לו. אולי אוהב אינה המלה הנכונה. אולי אצל האיש המסובך ורב הסתירות הזה, הפועל הראוי הוא “שונא”. הוא שונא להיות מאחור, הוא שונא לשמוע את הספדיו. מרחק פיגורו מפיח בו רוח חיים חדשה, וּ”מניח למקיין להיות מקיין”, ברוח אחת הקלישאות החבוטות.
בייחוד מתחת לחגורה
כשמקיין נעשה מקיין הוא נחמד, הוא משעשע, הוא ספונטני, הוא חביב על העתונות וחביב על שומעיו. ואז הוא מצליח למחוק את הפיגור; ואז הוא מתחיל להאזין ליועציו, והם אומרים לו להיות פחות ספונטני, והם אומרים לו לתקוף בחמת זעם, גם מתחת לחגורה, בייחוד מתחת לחגורה.
ואו אז הוא מתחיל לצלול, והוא מפגר הרחק מאחור, ואנשים שׂמים לב לשִׂנאוֹתָיו וּלמִזגוֹ הַחַם הרבה-יותר-מדיי, והם מתחילים להיבהל מפניו. והם שוכחים את גבורת נעוריו ואת אהבת המולדת שלו, את עושר נסיונו ואת ידיעותיו.
ואז הוא מנסה לשוב ולהיות מקיין, אבל זה כבר מאוחר מדיי. מן הפיגור הזה הוא כבר אינו מסוגל להתאושש. כפי שאומרים באנגלית אמריקאית, “הוא מתבונן אל תוך עיניה של התבוסה”.
ביום ג’ השבוע נפלטו אל השוק עשרים סקרים חדשים, מחציתם סקרים ארציים ומחציתם סקרים במדינות בודדות. אף סקר אחד לא העמיד את מקיין ביתרון על פני ברק אובמה. הסקרים הארציים הבולטים ביותר היו אכזריים במיוחד.
- ה’ניו יורק טיימס’ ורשת סי.בי.אס – ברק אובמה מוליך בהפרש של 14%, כן, ארבעה-עשר.
- סקר של גאלופ בשביל העתון יו.אס.אי טודיי – 10%.
- סקר משותף ל’לוס אנג’לס טיימס’ וּלסוֹכנוּת בלומברג – 9%.
אֲיוּמים לא פחות הם הסקרים מכמה מדינות קריטיות, שעד זה לא כבר נחשבו למתנדנדות.
- פנסילווניה, שני סקרים – אובמה מוביל בין 13% ל-15%.
- וויסקונסין – אובמה מוביל בהפרש של 17%.
- מישיגן – אובמה מוביל בהפרש של 16%.
- קולורדו – על פי סקר אחד אובמה מוביל ב-9% (רק 4% בסקר אחר).
“לרפובליקאים מצפה מרחץ דמים”
האם בשבועיים וחצי הבאים יוכל מקיין להפוך את הקערה על פיה? התשובה הרציונלית היא לא. בתולדות הסקרים עדיין לא היה מועמד שהצליח למחוק פיגור כזה בשלב כזה. היו מועמדים שהצליחו לצמצם הפרשים. פעמיים – ב-1968 וב-1976 – אמרו על המפסיד, כי היה מנצח “אילו הבחירות התקיימו שבוע אחד אחר כך”. אבל איש לא הצליח לשנות מעיקרו את כיוון נשיבתה של הרוח.
עכשיו הרבה יותר סביר להניח שהרוח תצבור תאוצה, לא תאבד אותה; שההפרש יגדל, לא יקטן; שתבוסה בעלת מְמדים היסטוריים תפקוד את המפלגה הרפובליקאית על כל מועמדיה – נשיא וּסגן נשיא, סנאט, בית נבחרים, מושלי מדינות. בלשונו הציורית של רוג’ר כהן, בעל טור ב’ניו יורק טיימס’, בעצמו תומך מובהק של אובמה, לרפובליקאים מצפה “מרחץ דמים”.
סקר ה’ניו יורק טיימס’ השבוע מייחס את התמוטטות התמיכה במקיין לסדרת ההתקפות האישיות שלו ושל שרה פייילין על אובמה. ששה מכל עשרה משתתפים בסקר סמכו את ידיהם על ההנחה ש”מקיין מקדיש יותר זמן להתקיף את אובמה מאשר להסביר מה יעשה כנשיא”. אצל אובמה היחס הפוך, ששה מכל עשרה חושבים שהוא מסביר, לא תוקף.
עוד לפני הסקר הזה, מקיין התחיל לשנות כיוון. ערב העימות עם אובמה הוא בילה את רוב זמנו בהסברים. בתחילת השבוע הוא פירסם תכנית, שנועדה להקל על הקרבנות המובהקים ביותר של המשבר הפיננסי – קשישים, עובדי-כפיים וּמובטלים. הוא גם מציע הפחתה זמנית של 50% במס רווחי הון, הגדלה זמנית של ניכויי מס שאמריקאים יכולים לתבוע בגין הפסדים בבורסה, וַערוּבּה ממשלתית לכל פקדונות החיסכון בבנקים למשך שנה.
התכנית הזו תעלה 52.5 מיליארד דולר, סכום עתק בימים רגילים, אבל כמעט הערת שוליים לנוכח אוסף המספרים האסטרונומיים של כל מיני תכניות הצלה וחבילות חילוץ.
הצעה קודמת של מקיין, עם מחיר גבוה בהרבה, נועדה להחליף משכנתאות יקרות לדיור במשכנתאות נמוכות-רבית, שיחושבו על יסוד הערך הריאלי של בתים. על ההצעה הזו נמתחה ביקורת חריפה מימין ומשמאל, אבל איש אינו יכול להגיד עליה שהיא אינה רלוונטית לדיון הפוליטי. אם היא עוררה מידה מוגבלת של עניין ציבורי, אין זה אלא מפני שמקיין העדיף לעסוק בביוגרפיה של אובמה.
עיסוק בביוגרפיה של מועמדים פוליטיים, בייחוד כשהוא כרוך בהפרחה של חשדות סנסציוניים (“אובמה מתחבר עם טירוריסטים”), בדרך כלל מניב פירות. עיסוק כזה עזר לרפובליקאים לנצח לפחות בשתי בחירות בעשרים השנה שעברו. האומנם ציבור הבוחרים האמריקאי מתחיל לפתח חיסון טבעי לשיטות האלה? היתכן שנסיונות לרצח אופי אינם עוד מטבע עובר לבוחר?
מוקדם להגיד. לפחות פרשן ימני אחד התלונן השבוע דווקא על רכּוּתָן של ההתקפות נגד אובמה. אילו הוא היה לבן, כתב ג’ונה גולדברג ב’לוס אנג’לס טיימס’, “הרפובליקנים היו הולמים בו בכוח גדול כפליים”.
|
זה אינו מדע — זו אמנות
השבוע עמד בסימן ציפיה כללית לנצחון אובמה. שום דבר אינו משנה את הציפיה, ואין לי כל כוונה לסייג את הערכותיי הקודמות שמקיין מוּעָד לתבוסה ניצחת. אבל הנה הערה אחת, שמקור ההשראה שלה הוא דיווח ב’וול סטריט ג’רנל’ אתמול (יום ו’, 17 באוקטובר). (אני נמנע מלתת כאן את הקישור, מפני שרק מנויים בתשלום יכולים להיכנס אל האתר. קוראים המעוניינים בטקסט מוזמנים לכתוב אליי, באמצעות הקשה על הקישור הניתן בתיבה השמאלית העליונה של העמוד. אני אשמח לשלוח לכל אחד מהם קישור דואל לגיטימי מתוך האתר עצמו.)
הג’רנל מסב את תשומת הלב לא לעצם יתרונו של אובמה בסקרים, כי אם לאי ההסכמה בין עורכי הסקרים על גודל היתרון. במרוצת השבוע ראינו סקר אחד (‘ניו יורק טיימס’ ו CBS) מעניק לאובמה יתרון היסטורי של 14% — וסקר אחר (של מכון גאלופ) המעמיד את יתרונו על שני אחוזים בלבד, זאת אומרת בגבולותיה של סטיית התקן. רוב הסקרים נתנו לאובמה יתרון של סִפרָה אחת, אם כי ספרה גבוהה מספיק כדי להוציא את התוצאות מסטיית התקן.
איך קורה דבר כזה? לפני שאנחנו מְריעים לאידם של סוקרי דעת הקהל – ולפני שקוראים בעלי זכרון מואילים להזכיר לי את ההיסטוריה הארוכה של תחזיות כושלות בארץ וּבַתפוּצוֹת – מוטב להודות שמשימתם של הסוקרים קשה במידה עוצרת נשימה. היא קשה שבעתיים בארה”ב, שבה יהיו בארבעה בנובמבר חמשים בחירות מקבילות. זאת אומרת, אובמה יוכל לנצח בהפרש של 20% בקליפורניה, בניו יורק, באילינוי, במסצ’וסטס – ועדיין להפסיד בבחירות אם ינוצח בהפרש של אלפית האחוז באוהיו, בפנסילווניה, בפלורידה, בווירג’יניה ובצפון קרוליינה.
המשימה קשה במיוחד בגלל נטייתם של אמריקאים לא לטרוח. יש שתי רמות של אדישות באמריקה.
רמה אחת היא ההימנעות מלהירשם להצבעה – כאן הזכות להצביע אינה מתורגמת אוטומטית לִרְשות להצביע. הואיל ואמריקאים אינם מחויבים לשֵׂאת תעודות מזַהוֹת – אין באמריקה כלל תעודות זהוּת, אבל יש רשיונות נהיגה ויש דרכונים – אזרח אמריקאי צריך להירשם כדי שיוכל למלא את זכותו האזרחית. סביר להניח שבסביבות רבע מבעלי זכות הבחירה אינם טורחים להירשם, על אף מסעות התעוררות המוניים, בייחוד מצד הדמוקרטים.
רמה שניה של אדישות היא ההימנעות מלהצביע ביום הבחירות, מִסִיבּוֹת המוזכרות למעלה.
כאשר סוקר מציג שאלות לנסקר, אין זה מספיק לברר בעד מי יצביע. צריך לברר מה הסיכוי שיצביע. הנסיון מלמד כי את הסיכוי הזה אי אפשר לברר בפשטות. “האם את מתכוונת להצביע?” אינה השאלה הרלוונטית היחידה. כדי לכַמֵת את סיכויי ההצבעה צריך לברר עוד דברים, כמו למשל דרגת ההשתתפות הפוליטית במרוצת השנים.
לפני שמונה שנים, הפרדוקסים הקטנים-גדולים האלה התחוורו במלוא הדרמטיות שלהם בהתמודדות בוש-גור. אז אמר מישהו – יש לי הציטוט המפורש אי שם במעמקי ארכיוני, ואני מבטיח למצוא, ולתת מראה-מקום – שסקרי דעת הקהל “חדלו להיות מדע ונעשו אמנות”. זאת אומרת, הפרמטרים אינם יצוקים, והמודלים אינם מקודשים. יתרונו של סוקר אחד על פני סוקר אחר הוא תוצאה של יכולתו לנחש ניחושים מלומדים.
בבחירות של 2000, המנחש המלומד הגדול ביותר היה ג’ון זוגבי, שקנה אז את עולמו כמעט בשעה אחת. הוא היחיד שהראה תיקו סטטיסטי בין בוש לגור ערב ההצבעה. אחרים הוסיפו להראות הפרשים ברורים לטובת בוש (גור ניצח במניין הקולות הכללי, אבל הפסיד בגלל שיטת הבחירות).
זוגבי הוא זה המניב עכשיו סקרים יומיים המראים יתרון לאובמה של ארבעה עד ששה אחוזים. היום ממש, 18 באוקטובר, היתרון עומד על ארבעה אחוזים. זוגבי מסביר (בידיעה המוזכרת ב’וול סטריט ג’רנל’) שהוא עומד על הרלוונטיות של ההתפלגות ההיסטורית בין דמוקרטים לרפובליקאים. הוא מניח שוויון כמעט מלא בין אלה המזהים את עצמם כתומכים של אחת משתי המפלגות (38% לדמוקרטים, 36% לרפובליקאים). ממילא הוא מקפיד שהחלוקה הזו תישמר במִדגָם שלו.
סוקרים אחרים, למשל ב’לוס אנג’לס טיימס’, מקבלים כִּפשוּטם סקרי דעת קהל המראים נסיגה דרמטית במספר האמריקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים. מדגם ה’טיימס’ מעניק איפוא ייצוג גדול בהרבה לדמוקרטים. התוצאה: יתרון של תשעה אחוזים לאובמה.
אנחנו עוסקים כאן איפוא ברמות של ספקולציה, המעמידות את הֶעָנָף כולו במבחן חמוּר. אני, כמו נרקומנים פוליטיים אחרים, מכור לחלוטין לסקרים. אני מבקר אחת לשעה באתר המעודכן ביותר (realclearpolitics.com) כדי למדוד את הדופק. יש ימים שבהם מוצגות שם תוצאותיהם של שלושים סקרים. אבל אינני בטוח שזה טוב.
אינני בטוח שזה טוב לי – זאת אומרת לִיכולתי להבין דברים לַאשורם. אינני בטוח שזה טוב לתרבותנו הפוליטית – אי אפשר שהתהליך יהיה תלוי בגַחמותיהם האינטלקטואליות של אנשים שמניעיהם לא תמיד מוּבָנים.
יש ארצות האוסרות על סקרים בימים האחרונים של מערכת הבחירות. אינני מציע את זה. אני מציע לעומת זאת נסיון שיטתי וּרציני להסביר לציבור את פגמיהם האיומים של הסקרים.
עכשיו, נחזור נא אל realclearpolitics.
|
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on שבת, אוקטובר 18th, 2008 at 16:54 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
למקקיין יש כל מיני הבעות פנים לא נעימות כשאובאמה מדבר ובמידה רבה העימות האחרון מזכיר את העימות המפורסם של קנדי וניקסון. האמירות שלו נשמעות נוסחתיות. הוא לא מדבר במשפטים מורכבים אלא בסאונד בייטים וזה נשמע ממש לא אמין.
בחישוב כללי פיילין גרמה למקקיין נזק עצום. חוסר הניסיון שלה מוביל לאמירות שערורייתיות שפוגעות ברפובליקנים. גם עניינים שקשורים לתקשורת פוגעים בהם (טינה פיי בSNK, ההברזה שלו מדיוויד לטרמן שהוא נאלץ להתנצל עליה השבוע).
השיטה האמריקאית באמת משונה. השבוע נסתיימו הרישומים להיכלל בפנקס הבוחרים ומי שלא נרשם לא יכול להצביע. אגב, נכון שאין יום שבתון אבל במקומות רבים אפשר גם להצביע מוקדם.
להערכתי המירוץ גמור. גם אם פה ושם יהיו טעויות במדינה זו או אחרת, הסיכויים שבכל הסקרים בכל המדינות יש טעות נמוכים. השאלה היא אם הדמוקרטים יגיעו למספר הקסם 60 בסינאט.
אף מילה על ג’ו השרברב? האמת שאני יכול להבין. הנושא נטחן מכל כיוון השבוע.
ג’ון מקיין ה”ישן” העיד כריסטופר באקלי בטור הידוע שבו החליט לתמוך באובמה
http://www.thedailybeast.com/blogs-and-stories/2008-10-10/the-conservative-case-for-obama/
מעניין גם הטור של אד רולינס, שהיה מאנשיו של רייגן, בו הוא מסביר את הטעויות שעשה מקיין באיוש הקמפיין שלו ובכך שנן לאותם אנשים שתקפו אותו כשרץ מול בוש, לנהל את הקמפיין שלו.
http://www.cnn.com/2008/POLITICS/10/11/rollins.endgame/index.html
אני מסכים לגבי נושא הסקרים; גם אני מתנגד לחקיקה נגדם, אך תומך בחינוך להמעטה בחשיבותם. בעיקר הייתי שמח אם כלי-התקשורת יפסיקו לנתח את כל הטיעונים והטיעונים הנגדיים במערכת הבחירות לפי תוצאות הסקרים.
באשר להערה של גיל על הבעות פנים: אובמה צחק בכל פעם שמקיין השמיע נגדו האשמה- ואני מדבר גם על האשמות שענייניותן מוסכמת על שני הצדדים, ולא רק על פרשת איירס וכו’. אם מועמד שהוא פחות חביב-התקשורת מאובמה היה מגיב כך, אני חושב שהערות על השחצנות שלו היו נשמעות ללא-הפסק.
http://www.fivethirtyeight.com/
…כמו למשל שבע מאות מיליארד הדולרים שמחולקים בימים אלה בין הבנקים כדי שלא ייכשלו.
העושר מחולק ועוד-איך, אבל הוא מחולק על ידי הימין הבושי לעשירי ארה”ב. אוי לעיניים שכך רואות.
הדיון על אחוזים הוא חסר רלוונטיות מעשית, בדיוק כפי שנוכחנו לראות בבחירות בהן אל גור זכה במירב קולות הבוחרים, ובכל זאת הלך הביתה בסופן. האחוזים, בסופו של דבר, הם רק קוריוז. תוצאות הבחירות בארה”ב נקבעות לפי ספירת האלקטורים של כל מדינה ומדינה, כשהזוכה בכל מדינה בנפרד זוכה בכל קולות האלקטורים שלה. אם בוחנים את הנתון הזה, ניתן לראות שעד כמה שהדבר ניתן לצפייה בסקרים, הזכייה במירוץ הזה למעשה מונחת בכיסו של אובאמה.
הבלוג שהוזכר באחת התגובות לעיל, http://www.fivethirtyeight.com (אכן מומלץ בחום), עורך ניתוח סטטיסטי של תוצאות עשרות סקרים באופן יום-יומי, ונחשב מקור אמין ורציני ע”י בלוגרים רבים וטובים בתחום. הבלוג צופה בשלב זה יתרון של 5.5% “בלבד” לאובאמה במניין הקולות המוחלט, אך יתרון של 349 אלקטורים דמוקרטים כנגד 189 אלקטורים רפובליקאים. יתרון כמעט כפול לאובאמה.
ברוב המדינות עם מספר האלקטורים הגבוה (קליפורניה, טקסס, ניו יורק ועוד כמה) התוצאות למעשה סופיות. ישנן מספר מדינות “הכרעה” רלוונטיות (פלורידה, אוהיו, צפון קרולינה), שבשלב זה גם בהן צפוי לאובאמה ניצחון. למעשה, אין אפילו מדינת הכרעה אחת בה בשלב זה צפוי רוב למק’קיין. עדיין, אפילו אם מק’קיין יפתיע וינצח ברובן, עדיין יזכה אובאמה בבחירות.
ניתן לראות ניתוחים דומים גם באתר להלן:
http://election.princeton.edu/
אבל http://www.fivethirtyeight.com הוא פשוט מעולה.
אבל זה ממש לא נובע משחצנות אלא מזה שהאשמות כלפיו היו מגוחכות. כמות השקרים שנאמרה אל אובאמה בקמפיין הזה פשוט מדהימה ומה שיותר מטריד זה שאפילו כאשר כולם הצביעו על השקרים של הרפובליקאים הם המשיכו להשמיע אותם. גם הדמוקרטים טענו הרבה טענות לא נכונות עובדתית אבל ברגע שתיקנו אותם הם הפסיקו עם זה.
לגבי הסקרים, בהחלט יש הגזמה בניתוחים שלהם. אנשים לפעמים מחכים לראות מה הסקרים אומרים כדי לקבוע את דעתם וזה לא טוב. לא צריך להגביל אותם אבל בהחלט צריך לחנך את הציבור להיות יותר ביקורתי כלפיהם.
אני מבקש ש”אוירה” ו”קרטופל” יואילו לעמוד בכללי הזיהוי המלא. אני מתכוון להסיר את תגובותיהם ביום שני בערב אם לא יעשו כן. אני אגיב רק על מסרים העומדים בכללים — שם מלא בצירוף דואל (שלא יופיע), או שם של אתר רשת.
גיל, מאחר שאין “פנקס בוחרים” ארצי אי אפשר גם לדבר על סגירתו. נדמה לי שאתה מתגורר בדרום מערב ארה”ב, ואתה מעיד על מראה עיניך. כאן, בוושינגטון, עדיין אפשר להירשם. יש מדינות שבהן אפשר להירשם אפילו ביום ההצבעה. ההרשמה היא עניין למדינות, לא לממשלה הפדרלית.
אשר לנזק שגרמה פיילין: אני חושב שהעניין הזה עדיין פתוח לדיון. היא עדיין מפיחה התלהבות עצומה באסיפות שבהן היא נואמת. הסברתי ברשימה הזו מדוע התלהבות חשובה, גם אם היא התלהבותם של אלה המסכימים איתה ממילא. ההתלהבות תביא אותם לקלפי. מציע לעיין ברשימה הלא-מאוד-אוהדת של ה’ניו יורק טיימס’ הבוקר
http://www.nytimes.com/2008/10/19/us/politics/19palin.html?ref=todayspaper
ידין, אכן עריקתו של באקלי הצעיר, בנו של אחד הכוהנים הגדולים המהוללים ביותר של השמרנות האמריקאית, מוכרחה להכאיב למקיין. לא כמו עריקתו של קולין פאוול, שעליה נודע רשמית הבוקר. זו מהלומה כבדה.
שונרא, אני לא הייתי מתאר באופן הזה את 700 המיליארד. המשימה העיקרית עכשיו היא להציל את האשראי. בלעדיו הכלכלה תתמוטט, והקרבנות לא יהיו הבנקאים העשירים. קודם כול להציל, אחר כך להאשים ולשפוט.
תודה לכל המגיבים.
תפקיד המועמד לסגן הנשיא היא לעזור למועמד להבחר, מה שפיילין בפרוש לא עושה. נראה שכל כולה מוקדשת לקדם את הפופולריות של עצמה, ובחירתו של מקיין מבחינתה זו איזה משימה משנית. הניסיונות, הבוטים לעיתים, לתפוס את מעמד הכוכב על חשבון מקיין עלולה לעלות לו ביוקר.
שונרא – רוב השמרנים התנגדו לתוכנית ההצלה של הבנקים, חלקם בטיעונים דומים מאוד לשלך.
אני לא חושב שזהות המועמד הרפובליקני הייתה משנה הרבה בבחירות הללו. כבר בבחירות לפני שנתיים ראינו את התזוזה המסיבית בדעת הקהל ובבחירות הללו התזוזה הזו תתקבע. הבחירות הללו אינן על מקקיין או על אובמה אלא במידה רבה על מיאוסם של האמריקאים מממשלו של בוש ומהתנהגותם של הנבחרים הרפובליקנים. במידה רבה הרפובליקנים נכשלים בגלל שהם אימצו את הגישה של הדמוקרטים (ממשלה גדולה, ריכוזית ובזבזנית) ולא הציבו חלופה רעיונית.
הטקטיקה של מקקיין רק החריפה את מצבו – במקום להתחיל בחיזוק הבסיס ואז לחתור לקולות המרכז הוא נהג בדיוק להיפך. זהו אחד המועמדים הפחות מלהיבים לשמרנים הקלאסיים (הוא מצדד בשירות לאומי), שמרנים פיסקאלים או שמרנים דתיים. ועכשיו הוא הצליח להרגיז בסיס התמיכה העיקרי שלי (והסיבה שהצליח לנצח בניו-המפשייר לדוגמא) – המרכז.
אם ניצחונו של אובמה לא יהיה בסדר גודל של ניצחונו של ג’ונסון הוא צריך לבדוק מה הוא עשה לא נכון:)
השמרנים טענו שמן הראוי שהממשלה לא תשלוט בנכסי בנקים והתנגדו להלאמה מטעמי אידיאולגיה.
הם לא התנגדו למתן כסף לבנקים – להיפך.
אני מתנגדת לחלוקת העושר שלוקחת את הכסף מהמעמד הבינוני והנמוך ומחלקת אותו לבנקים ולבנקאים – בדיוק הפוך מהדיעה השמרנית.
יואב, צרות האשראי לא יתוקנו באמצעות הזרמת כספים לבנקים בצורה שהם מוזרמים כיום. אמנם, זה פחות גרוע מההצעה המקורית (פולסון רצה לקבל וזכויות להשתמש בו ללא בקרה) ומההצעה השנייה (אחרי קצת משא ומתן פולסון רצה לקבל כסף שישמש בעיקר לחלוקה לבנק, אם כי הוא קיבל על עצמו מגבלות). אבל מה שקרה בפועל הוא שפולסון יזרים את הכספים לבנקים בצורת רכישת מניותיהם – אבל הבנקים אינם מחוייבים לעשות דבר תמורת רכישה זו והם יכולים בקלות לקחת את הכסף ולשבת עליו זמן מה (שנתיים, נדמה לי) ואז לחלק אותו בין בעלי המניות הקיימים.
כלומר, קיימת אפשרות שהבנקאים ייקחו את הכסף של הממשלה ויחלקו אותו לעצמם. למה האפשרות הזו בכלל קיימת? זה לא קיים באמצעי ההצלה בבריטניה או בגרמניה. זה “חידוש” אמריקאי, רגע השיא של ניצחון תאוות הבצע על מוסדות הדמוקרטיה.
לדעתי, האיום של “צריך לפעול עכשיו כי אחרת הכל מתמוטט” משמש הרבה יותר מדי פעמים לניטרול יכולות התמרון של אזרחי ארה”ב, מכל צידי המערכת. בדיוק כפי שהועבר חוק הפטריוט וכפי שארה”ב הופחדה לתוך מלחמה חסרת תוחלת בעיראק, בדיוק כך מפחידים אותנו עם “צריך – כי הכל מתמוטט” ולא מתאפשר דיון בנושא יקר כל כך.
המסים שלי – ושל ילדי ונכדי-שעוד-לא-נולדו – כבר הובטחו באמצעות צעדי ה”הצלה” האלה.