תראו מי מצטט את מציל ארצות הברית, את פּוֹדֵה העבדים: הרודן הברוטלי של פקיסטן. לישראלים דווקא כדאי להאזין, מפני שלינקולן שָאַל שאלה רלוונטית מאוד (ולא נעימה מאוד): האם חוקה דמוקרטית חשובה יותר מן הארץ שהיא נועדה לשָרֵת?
הדו-שיח הבא התנהל, אם התנהל, בשִלהֵי האביב של 1967 באתונה. עתה זה התחוללה שם הפיכה צבאית, וְלַשִלטון עלתה קבוצה של קולונלים. הם רצו למנוע את נצחון השׂמאל הדמוקרטי בַּבּחירות לפרלמנט, אשר עמדו להתקיים חמישה שבועות אחר כך.
שגריר ארה”ב ביוון, פיליפ טאלבּוֹת’, התלונן באוזני ראש ‘התחנה’ של הסי.איי.אי באתונה, כי מחוללי ההפיכה “אנסו את הדמוקרטיה”. נציג סוכנות הביון המרכזית, ג’ק מורי (Maury), השיב, “איך אפשר לאנוס זונה”?
משטר הקולונלים היה פעם אות קין על מצחה של אירופה, רְאָיָה עגומה, דור אחד לאחר מלחמת העולם השניה, שהדמוקרטיה אינה מסוגלת לנצח אפילו בעיר שהמציאה אותה. אנשי שמאל, שהיו מוכנים לסלוח לברית המועצות ולגרורותיה את חניקת החירות, לא סלחו לקולונלים, ובייחוד לא סלחו לארה”ב.
בימים ההם, יוון היתה הארץ שליברלים, וכמובן רדיקלים, אהבו לשנוא. איש עדיין לא שמע על פינוצ’ט, אבל הכול שמעו על תיאודורקיס, והכול צפו ב Z של קוסטאס גַווראס, ושאלו האם-זה-יכול-לקרות-גם-כאן.
חזרתי ונזכרתי בדיאלוג האמריקני באתונה למישמע החדשות על ההפיכה, שהגנרל הפקיסטני פֶּרווֶז מוּשארף חולל נגד עצמו. הנשיא הכמו-לגיטימי הזה החליט לוותר על העמדת הפנים. הכול יודעים שהוא שולט דרך קנֵה הרובה, עכשיו הוא מראה שגם הוא יודע.
מה בדיוק אמר ראש תחנת הסי.איי.אי באיסלמבד לשגרירת ארה”ב, איננו יודעים. מותר לנחש שהוא לא חזר על דברי קודמו מאתונה. ארה”ב, אם מפני שלמדה לקח, ואם מפני שלא היה לה נעים, גינתה את מושארף, ודרשה לחזור אל זה המכוּנֶה “התהליך הדמוקרטי”.
משתחווים לפני האבות המייסדים
ההפתעה הגדולה של תחילת השבוע בפקיסטן היתה אולי רטורית ודידקטית. מושארף נאם לאומה, שאינה סובלת אותו, כדי לנסות ולהצדיק את עצמו. הלשון הרשמית בפקיסטן היא אוּרדוּ, אבל אנגלית נמצאת בשימוש נרחב, ונאומים כאלה נוטים תמיד לכלול כמה משפטים באנגלית. אף על פי כן, הפעם חצי הנאום היה באנגלית, ומושארף כיוון אותו במפורש לאוזני “ידידינו בחו”ל, בעיקר בארה”ב”.
הוא ידע שוושינגטון מתנגדת ל”מצב החירום” שהוא הטיל. קונדליסה ראייס התערבה עוד לפני חודשיים כדי לסכל תכנית קודמת של מושארף. עכשיו הוא דיבר מעל ראשה של מזכירת המדינה, והוא גייס לעזרתו מסביר יוצא דופן: אייברהם לינקולן.
לינקולן הוא אחד האֵלים בדת האזרחית האמריקנית, או לפחות אחד האיקונין שלה. יעדי הפולחן בדת הזו הם האבות המייסדים של הרפובליקה. מרכז וושינגטון הוא מקום עליה לרגל אל סמלי הרפובליקה ואל היכלי השיש, שבהם אמריקנים משתחווים לפני ג’פרסון ולינקולן.
ועכשיו, הגנרל ההוא, הדיקטטור ההוא, השותף ההכרחי-אבל-לא-נעים במלחמה בטירור, מֵעֵז להעלות באוב את רוחו של הנשיא ההוא, המשחרר, הגואל, זה שעבדים שחורים פדויים קראו לו “אבא אברהם”; הנשיא עצוב העיניים וארך הגפיים, אשר העניק לאמריקה כמה מאבני החן היקרות ביותר של הרטוריקה שלה; הנשיא, שברגע מותו אמר עליו אחד מחברי הקבינט שלו, “עכשיו הוא שייך להיסטוריה”, ומאז אמריקנים – היסטוריונים ולא-היסטוריונים – אינם חדלים לקלף כל קליפה אפשרית (ולא-אפשרית), כדי להתבונן אל תוך לבו.
לינקולן בפקיסטן הזכיר לי ראיון טלויזיה, שאחד הקולונלים היווניים הלא-נעימים העניק בסוף שנות ה-60, או אולי תחילת שנות ה-70. נדמה לי שהמרואיין היה קולונל פאטאקוס, האיש מס’ 2 בחונטה.
המראיין שאל את פאטאקוס על מקורות ההשראה שלו. האם הוא קרא אי פעם פילוסופיה פוליטית? השאלה נועדה כמובן להקניט. קולונלים מרושעים, עם שפם קטן ועם משקפי שמש נצחיים, לא נהגו לקרוא פילוסופיה פוליטית. היווני היה יכול להשיב, “אפלטון”, כיאה ליווני. אבל משום מה הוא השיב, “לינקולן”.
“תשוקה אחת בערה בלינקולן”
מה זה היה להם, לדיקטטורים הצבאיים האלה? מדוע הם נתלים בזקנו המדובלל של מי שאמריקנים קוראים “אייב הֶהָגוּן” (Honest Abe)? לפי זכרוני הֶעָמוּם, קולונל פאטאקוס לא נשאל ולא הסביר. גנרל מושארף, לעומת זאת, הסביר גם הסביר. אודה ואבוש שנשימתי נעתקה.
מהיותו אידיאליסט, תשוקה אחת בערה בלינקולן בזמן המשבר ההוא [אמר מושרף על מלחמת האזרחים האמריקנית] לקיים את שלמותה של ארה”ב… לתכלית הזו הוא עבר על החוק, הוא הפר את החוקה, הוא עשה שימוש שרירותי בסמכויות-לא-לו, הוא רמס את חרויות הפרט.
להצדקתו הוא העמיד את הכּוֹרַח. במכתב, ב-1864, הוא נתן את הטעם להתעלמותו הגורפת מן ההגבלות שהטילה עליו החוקה: ‘שבועתי לשמור אמונים לחוקה הטילה עליי את החובה לנקוט את כל האמצעים האפשריים כדי לקיים את הממשלה ואת הארץ, שהחוקה היתה חוק היסוד שלהן. היעלה על הדעת שאנחנו נאַבּד את ארצנו אבל נשמור את חוקתנו?
‘עניין מובן מאליו הוא שחיים ואברי-גוף צריכים הגנה. אף על פי כן, לפעמים אין בררה אלא לכרות איבר-גוף, כדי להציל את החיים – אבל התבונה לא תניח לנו לוותר על החיים כדי להציל איבר’.
עד כאן הציטוט מלינקולן. להלן הוסיף מושארף, “תחושתי היתה שאמצעים לא-חוקתיים לכאורה עשויים להפוך לחוקיים, מפני שהם הכרחיים להצלת ארצנו, וממילא גם להצלת חוקתנו”. (הפכתי כאן את סדר המלים המקורי לתועלת ההבנה.)
האם לנו, ליברלים משכילים במערב המפותח והפלורליסטי, יש מה ללמוד מגנרל פקיסטני פרובינציאלי וברוטלי?
לא, בוודאי שלא, חוץ מאשר לפעמים.
“ללמוד”, לא במובן של הסכמה. “ללמוד” במובן הזה שחכמי היהודים שנו פעם, “צא וּלְמַד”. זאת אומרת, כאשר על שולחנך הונחה קושיה יוצאת מן הכלל, אינך יכול להשתמט מבירורה.
הקושיה היא השאלה הקלאסית של המטרה ושל האמצעים. האם השיטה הדמוקרטית היא אמצעי, או שהיא המטרה עצמה? כאשר שלום המדינה ושלום הדמוקרטיה אינם מתיישבים עוד, שלומה של מי קודם? האם מה שהצרפתים קוראים raison d’État, האינטרס הלאומי העליון, צריך להכריע את האינטרס העליון של החרות? היש בכלל סתירה?
הגנרלים מצילים
יש כל כך הרבה שאלות ושאלות-משנה, שקוצר היריעה יחייב דילוג עליהן. אבל שאלת לינקולן, מפי הגנרל הפקיסטני, אינה תיאורטית ואינה אבסטרקטית; והיא אינה נוגעת רק לגנרלים פקיסטניים (או טורקיים, שחזרו והתערבו, והפילו ולפעמים גם החליפו פוליטיקאים נבחרים, כדי “להציל את הרפובליקה”; או גנרלים תיילנדיים, שהפילו ממשלה אזרחית נבחרת לפני שנה “כדי להציל את הדמוקרטיה”; או בנגלאדשים, שביטלו בחירות כלליות, וכוננו משטר צבאי בתחילת השנה, כדי להילחם בשחיתות).
שאלת לינקולן נוגעת לכל ארץ, השוקעת במשבר קיומי, וּמגַלָה את המִגבָּלוֹת הנתונות של משטר דמוקרטי. והיא נוגעת שבעתיים לארץ שבה יש הרבה גנרלים, בשירות פעיל או לא פעיל; בארץ שהצבא הוא פחות או יותר המוסד הלאומי האחרון המעורר אמון (פחות או יותר, אמרתי); בארץ שהֶרגלים צבאיים מתפעמים בה, והפוליטיקאים שלה נמאסו על כל רואיהם; בארץ שבה רוב הנסיונות הרציניים ביותר לחשוב על העתיד מתנהלים במדים, או בסמיכות מקום ללובשיהם.
שאלת לינקולן אינה מחייבת את תשובת לינקולן, קל וחומר אינה מחייבת את תשובת מושארף. שאלת לינקולן, אם תחזור ותישאל בקול רם, אולי תזכיר לפוליטיקאים את הסכנה האורבת לדמוקרטיה, לכל דמוקרטיה, מצד הפרדוקס של לינקולן. מעט מאוד רפובליקות עמדו בדילמה של לינקולן והאריכו ימים אחריה.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.