התפרסם ב’גלובס’, 25-26 בנובמבר 2004
השאלה אם ידיו של מרוואן ברגותי מגוֹאָלוֹת בדם יהודים אינה בלתי חשובה, אבל גם אינה החשובה ביותר. חשובה ממנה השאלה אם הוא מסוגל להתנער מצללי הֶעָבָר. חשובה ממנה השאלה אם הוא יכול להיות הַגשר, שֶעָלָיו תֶחצֶה התנועה הלאומית הפלסטינית את התהום, שֶכָּרתה בשבילה ההתמַכּרוּת לְאַלימוּת פיזית ולטירור.
השאלה אם מרוואן ברגותי יוכל להזדקף מלוא קומתו מִתָא הכלא הצר שבו חבשו אותו אויביו, ולהודיע לעמו שאין זה מספיק להעריץ מנהיג על אומץ לבו. מנהיג יכול להצליח רק כאשר תומכיו מוכנים לקבל עליהם את מָרוּתוֹ. אין לך קבלת מָרוּת אלא אם כן היא כרוכה בנכונות למלא אחר החלטות לא-פופולריות.
לשון אחר, האם מרוואן ברגותי יכול להפוך את עצמו, על אַפָּם ועל חמתם של סוהריו? האם הוא יכול להפוך את עצמו מגיבור לקדוש? מן הביטוי העליון של המאבק הלאומי לביטוי העליון של ההקרבה הלאומית? מן הביטוי המובהק ביותר של כעס קיבוצי לביטוי המובהק ביותר של רציונליות קיבוצית?
האם מרוואן ברגותי, שֶהֵיטיב כל כך לתָעל את הכעס לפוליטיקה של סמלים, יוכל לתעל את הכעס לפוליטיקה של תוצאות? האם ברגותי יוכל להיות נלסון מנדלה פלסטיני, או – וזו ההשוואה שאני מעדיף – שאנאנה גוּסְמַאו פלסטיני? גוסמאו הוא כיום נשיא הרפובליקה של מזרח טימור, בין אינדונזיה לאוסטרליה.
שניהם היו מנהיגי התנועות הלאומיות של עמיהם עוד לפני שנכנסו לכלא, מנדלה בגלוי, גוסמאו במחתרת (נגד הכיבוש האינדונזי, שהתחיל ב-1975). הכלא רוֹמֵם את שניהם למעלת קדושים. בכלא הם התחילו להרהר בִּבשׂוֹרָה של פיוס. מן הכלא, בנקודה הקריטית ביותר של מאבק השחרור, גוסמאו הורה לאנשיו להניח את נשקם, תהיה האלימות נגדם גסה וקטלנית כאשר תהיה. מנדלה, תיכף ליציאתו מן הכלא, התייצב לפני אלפים מן הצעירים הרדיקליים ביותר של הקונגרס האפריקני הלאומי, והכריז: “קחו את רוביכם, והשליכו אותם לים”.
| “עוד מעט נחדל לציית לך” |
הן מנדלה והן גוסמאו היו יכולים לתבוע גם את ההיפך הגמור. סוף סוף, עמיהם היו קרבנות מובהקים של אלימות. אבל הם ביכּרוּ לנַצל את הַסַמכוּת המוּסרית, שמאסרם הממושך העניק להם, כדי להורות על אי-אלימות, ולעמוד על צִיוּת מלא.
גוסמאו עשה כן גם כאשר היה ברור, שהאינדונזים אינם מעריכים במיוחד את מֶחווֹתָיו; גם כאשר הוסיפו להגיע אליו ידיעות על מעשי טבח פראיים בתוך כנסיות, כולל רצח בדם קר של שלושה כמרים. “עוד מעט נחדל לציית לך”, אמרה הודעה אחת שהגיעה אליו במקום מעצרו.
מנדלה קיבל עליו סיכון ניכר. הוא אמנם שוחרר מן הכלא ללא תנאי, אבל משטר האפרטהייד עדיין עמד על מכונו, עם צבא ושירותי בטחון רבי-כוח. לא היה ברור כלל שהמשטר אמנם נושא את עיניו לפיוס היסטורי. מנגד, הזעם המצטבר אצל המוני הצעירים בערי השינה השחורות היה עלול להתפרץ גם ללא אישורו, ולהניב מלחמת שחורים בשחורים. כאשר הוא השמיע את הדרישה “להשליך את רוביכם אל הים”, אלפי שומעיו הגיבו בשריקות בוז קולניות. מנדלה לא היה משועשע. אם הם רוצים בו כמנהיג, הוא אמר, עליהם למלא את הוראותיו. אם אין הם רוצים, הם חופשים בהחלט להשליך אותו לים.
היוכל מרוואן ברגותי לחקות את המופת של מנדלה ושל גוסמאו? כמעט כל השומע יצחק. אינטלקטואל פלסטיני בולט, שהצגתי לו את השאלה, השיב בהרצאה ארוכה מאוד על מהות התרבות הפוליטית הפלסטינית, שאיסלאם עומד במרכזה, וממילא לא יתכן לצַפּוֹת ממנה ל”פציפיזם”.
אינטלקטואל ישראלי בולט פחות, איש שמאל, שֶיָדוֹ לו רב בנסיונות הידברות ישראלים-פלסטיניים, השיב לי בהרצאה ארוכה על חולשות האופי של ברגותי. הוא תיאר באוזניי מקרים שבהם ברגותי השתמש באלימות נגד פלסטינים, לא מפני שהם עמדו בדרכו, אלא מפני שהוא רק רצה להוכיח מה רב כוחו, ואין לך כוח רב יותר מן הכוח המופעל באופן שרירותי וקפריזי. לא, אמר לי הישראלי, ברגותי אינו יכול להיות מנדלה פלסטיני.
אני מתקשה להתווכח עם התשובות המוחצות האלה. אינני מכיר את ברגותי, מעולם לא דיברתי אתו, הוא כַּסֵפֶר החתום בעיניי.
| בעולם המראות והצללים |
אפשר לעומת זאת לטעון שהנטיה “הטבעית”, או “התרבותית” לאלימות אינה חסרת תקנה. נלסון מנדלה ושאנאנה גוסמאו לא היו בני דמותו של הַמַהַטמַה גאנדי. אדרבא, שָנים לפני שאימצו שיטת מאבק לא-אלימה, הם הגיעו למסקנה הפוכה, שאין מנוס מאלימות. הם הטיפו לאלימות. הם שלחו אנשים לעשות מעשים אלימים. הם כוננו ארגונים אלימים. מנדלה נעצר זמן קצר לאחר שהתחיל את המאבק האלים, ודחה על הסף כל הצעה לשחרר אותו מכלאו תמורת התנערות מן המאבק האלים.
מנדלה וגוסמאו של ימי נעוריהם ניחנו במידה גדולה של אומץ לב ושל הקרבה. אבל ההעזה לֶאֱכוֹף משמעת לאומית הבשילה בהם רק בזִקנתם (יחסית, מנדלה היה כבן שבעים, גוסמאו היה צעיר בעשרים שנה). היא כנראה לא היתה מתאפשרת אילמלא הרעיפו עליהם אויביהם את הילת הקדוּשָה המעוּנָה של בית הסוהר.
עד בית הסוהר הם היו מנהיגים לאומיים מוּכָּרים. בבית הסוהר, הביוגרפיה שלהם התמזגה עם הביוגרפיה של עמיהם במידה כמעט מטאפיזית. בבית הסוהר נקשר קשר של גורל בין המנהיג לעמו, שהוא הרבה יותר מקשר של היררכיה.
בעולם המראות והצללים של הפוליטיקה הפלסטינית מתהלכת זה זמן מה תיאוריית הקונספירציה הבאה: הישראלים השליכו את ברגותי אל הבור, והעמידוהו למשפט פומבי, והרשו לו להצטלם פעם אחר פעם באגרוף קמוץ, כדי להקפיץ אותו לעמדת המנהיגות, כדי לעשות אתו עסקים. איזה הסבר אחר אפשר לתת ליחס המועדף הזה? אילו באמת רצו להיפטר ממנו, היו יכולים לעשות לו מה שעשו לאבו עלי מוסטפא ולשייח’ יאסין. או לפחות היו יכולים להחזיק אותו במעצר מינהלי עד שֶיִכלוּ כל הקיצים.
אולי. אבל אותו דבר היה אפשר להגיד גם על נלסון מנדלה ועל שאנאנה גוסמאו. בית המשפט שֶדָן את מנדלה על בגידה, ב-1964, היה יכול לגזור עליו דין מוות, לא מאסר עולם. סוהריו בבית הכלא היו יכולים לקרב את קיצו, בדיוק כפי שעשו למנהיג ידוע אחר של ההתנגדות השחורה לאפרטהייד, סטיב בּיקוֹ, ב-1977 (הוא נרצח בתא המעצר).
ואותו דבר היה אפשר להגיד על שאנאנה גוסמאו. הוא נעצר ב-1992, לאחר 17 שנה בהרים, ביערות ובמערות. האינדונזים מעולם לא היססו לתקוע כדור. הם יכלו לחסל אותו על המקום. לַחֲלוּפין, בית המשפט שדן אותו על בגידה היה יכול לגזור עליו מוות, לא מאסר עולם. בכלאו, היה אפשר להחזיק אותו בצינוק, ולמנוע אותו בקלות מלקיים קשר רצוף עם העולם החיצון.
האומנם משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה ומשטר הגנרלים באינדונזיה רצו לטפח אגדות, וּלרוֹמם את אסיריהם למעלת קדושים, כדי שיוכלו לעשות איתם עסקים? אני חושב שיהיה קשה מאוד לטעון את זה באופן משכנע. מוטב להניח שכולאיהם של מנדלה ושל גוסמאו פשוט עשו מִיקַח טעות. הם חשבו שיוכלו להפיק תועלת פוליטית ממשפט ללא דין מוות וּמִמַחבוש ללא עינויים. הם טעו. מנדלה וגוסמאו גדלו וגבהו בכלא, עד שֶהַתָאים היו צרים מלהכיל אותם. הם גברו על כולאיהם, והם הצעידו את עמיהם אל עצמאות ללא אלימות.
מה טוב היה אילו מרוואן ברגותי היה מעַיין בכובד ראש בביוגרפיות של מנדלה ושל גוסמאו. מה טוב אם הכלא ישחרר אותו מן הבראוואדו ומן ההרגלים הפוליטיים הנפסדים של נעוריו. מה טוב אם יום לא רחוק אחד הוא ישתחרר מבלי לשנוא, ישתחרר מבלי לשחור נקם, ישתחרר כדי שיוכל לחזור על המלים הנועזות של נלסון מנדלה, “השליכו-נא את רוביכם אל הים”.
על מזרח טימור ועל “האופציה המזרח טימורית”
על צדדי הדמיון בין דרום אפריקה לישראל-פלסטין |