התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 16-17 בנובמבר 2004
קולין פאוול במעמד השבעתו של הנשיא בוש, ינואר 2001. במידה רבה הוא היה בחזקת המֵציץ שנפגע, עם מצלמה ביד, לפעמים עם מגאפון — אבל עם השפעה מוגבלת מאוד, קטנה בהרבה ממה שהדעת נתנה לפני ארבע שנים
על רונלד רייגן היו מסַפּרים, כי יום אחד נכנס לישיבת הקבינט שלו, וראה שם פנים לא מוּכָּרוֹת. “ומי האיש הצעיר הזה?”, שאל הנשיא ה-40 של ארה”ב. האיש “הצעיר” (60 ויותר) לא היה אלא שר השיכון והפיתוח העירוני סמיואל פּירְס, הֶחבר השחור היחיד בקבינט של רייגן. הוא כיהן שמונה שנים מלֵאוֹת. האם זה היה מסימני האלצהיימר, שהכריע לבסוף את מוחו של רייגן, או שזה היה ביטוי לחוסר החשיבות של פירס?
כך או כך, שחורים שוב אינם יושבים בשום קבינט על תקן של קישוּטים פוליטיים. אצל ביל קלינטון היו בנקודה אחת חמישה שרים שחורים, אם כי איש מהם לא החזיק בכהונה מיניסטריאלית של השורה הראשונה.
דווקא ממשל רפובליקני, זה של ג’ורג’ דאבליו בוש, הציב שחור בכהונה הקבינטית הרמה ביותר, מזכיר המדינה. איש לא היה צריך לחשוש שהנשיא לא יזהה את תווי פניו. גנרל קולין פאוול היה ידוע יפה לאמריקנים הרבה לפני כן, הרבה יותר מן הנשיא שאותו שירת. בדרך כלל, הכהונה הזו מאצילה מזיווה על המכהן. במקרה של פאוול, הוא האציל מזיוו עליה.
במובן הזה, ביום כניסתו לתפקיד הוא היה בעל יותר השפעה ויותר יוקרה מכל מזכיר מדינה אחר זה 50 שנה ויותר. גזירה שווה הוצאה בינו ובין גנרל ג’ורג’ מרשל, הרמטכ”ל האמריקני בימי מלחמת העולם השניה, שנקרא אחר כך להיות מזכיר המדינה בממשל טרומן, ותואר כ”אמריקני הגדול ביותר” של דורו.
אתמול הודיע קולין פאוול שהוא פורש ממחלקת המדינה. הוא הניח את מכתב ההתפטרות על שולחנו של הנשיא עוד ביום ו’ שעבר. ההחלטה, הוא אמר, “התקבלה במשותף”. עד הרגע האחרון, פאוול היה החייל הנאמן. אפילו החלטה אישית בהחלט הוא נמנע מלייחס לעצמו. כאשר נשאל על עתידו, לפני כמה חודשים, הוא השיב “אני משרת על פי רצונו של הנשיא”.
במערכת הבחירות של 2000, ג’ורג’ בוש השתמש בפאוול כדי להפיג חששות של מהססים מפני חוסר נסיונו המדיני. פאוול, לצד חכמי מפלגה אחרים, נועד להעניק למושל המתחיל מטקסאס את ה’גְרַביטאס’ שלא היה לו
אף על פי שהערכות על פרישתו הממשמשת ובאה מילאו את החלל הפוליטי, הוא סירב להעמיד את הנשיא בפומבי לפני עובדה מוגמרת. אכן, נאמנות מיניסטריאלית הצריכה למלא כל ראש ממשלה ישראלי בקנאה, וכל שר חוץ ישראלי באי-נוחות. סילבן שלום עמד אתמול אחר הצהריים לצד פאוול, בחזית בניין מחלקת המדינה, כאשר הגנרל בן ה-67 חזר והטעים את “מנהיגותו של הנשיא בוש”.
למרבה האירוניה, לפני ארבע שנים וחצי, מושל טקסס ג’ורג’ בוש, ללא כל נסיון ממשי בענייני מדיניות, ביקש מפאוול לערוב לו בפומבי. הגנרל הוצב על במה, לצד עוד כמה מִזִקנֵי המפלגה הרפובליקנית וַחכמֶיהָ, כדי להניח את דעתם של כל החוששים מפני תוצאות חוסר נסיונו של הטוען לנשיאות. המסר היה פשוט: בוש, והיה כי ייבחר, יוכל להסתמך על נסיונם הֶעָנֵף של כמה מן המוחות הטובים ביותר באמריקה.
| “המשנה לנשיא”? |
מינויו של פאוול למזכיר המדינה היה צפוי וּמוּבָן מאליו. הציפיה היתה שהוא יהיה הרבה יותר מסתם מזכיר מדינה, שהוא יהיה כמעט המִשנֶה לנשיא לענייני חוץ, בשעה שבוש יעסוק בדברים המעניינים אותו באמת, כמו רפורמה בחינוך ובשירותי הרווחה.
אמנם איש לא חזה את אחד-עשר בספטמבר, אבל פאוול הוצב בעמדה הקדמית בדיוק כדי לקדם סכנה מעין זו. איש לא השתווה לו בידיעת ענייני חוץ ובטחון. לא זו בלבד שהוא היה חייל מקצועי במשך שלושים שנה, לא זו בלבד שהוא שימש יושב ראש המטות המשולבים של הכוחות המזוינים בזמן מלחמת כוויית – הוא היה גם היועץ לבטחון לאומי בשלהי ממשל רייגן, בימים קריטיים ביותר, כאשר המערכות נטרפו סביב שערוריית איראן והקונטראס.
אתמול נשאל פרשן אחד בשידורי הרדיו הציבורי בארה”ב מה תהיה המורשת המובהקת ביותר של פאוול. הוא השיב ללא היסוס, “מַפָּלוֹתָיו”. האיש שנועד לטבוע חותם עמוק על מדיניות החוץ האמריקנית יכול להיחשב בסופו של דבר למזכיר המדינה מעוט ההשפעה ביותר מאז ישב שם גנרל אלכסנדר הייג מהיר החימה ודל הטאקט; אולי אפילו מאז ימי ויליאם רוג’רס, מזכיר המדינה הראשון של ריצ’ארד ניקסון, שחימם את הכסא בשביל הנרי קיסינג’ר.
כשלונו הברור ביותר של פאוול היה אי-יכולתו למנוע את הפלישה לעיראק. היא היתה מנוגדת לחוכמת המדינה שלו ולכל האינסטינקטים בגופו. הוא היה שייך לאסכולה מדינית וצבאית, שאיתה נמנו גנרל ג’ורג’ מרשל וגנרל דוואייט אייזנהאור, הנשיא ה-34 של ארה”ב. דווקא מפני שהיתה להם הבנה עמוקה ומעשית של כוח צבאי, הם לא היו להוטים להשתמש בו, והתייחסו בחשד ניכר לאלה שהיו להוטים.
פאוול מעולם לא היה אינטלקטואל, אבל נסיונו המעשי כקצין זוטר בווייטנאם, בסוף שנות ה-60, לימד אותו את מגבלות השימוש בכוח. בכל עמדות ההשפעה שלו הוא ניסה לצנן את להיטותם של פוליטיקאים להתקין קסדות פלדה על ראשיהם. הוא התנגד להתערבות ארה”ב במלחמות הבלקנים (“כמעט חטפתי שבץ”, הוא כתב בזכרונותיו על הרגע שבו מדלן אולברייט, אז שגרירת ארה”ב באו”ם, שאלה, “בשביל מה יש לנו צבא אם אין אנחנו מוכנים להשתמש בו?” זה היה ב-1993, כאשר פאוול היה רמטכ”ל).
אפילו מלחמת עיראק הראשונה היתה לצנינים בעיניו. הוא לא רצה לחזור ולהשליך צבא אל ארץ זרה ורחוקה מבלי לדעת כמה זמן תימשך המלחמה, איך הכוחות ייצאו לכשתושלם משימתם, ובאיזו מידה המלחמה תיהנה מתמיכה ציבורית איתנה. כל אלה היו הלקחים הטראומטיים של וייטנאם.
להבטיח שווייטנאם לא תישנה, הוא עיבד כמה עקרונות פעולה: כוח צבאי מסיבי, שיוטל לזירה במכה אחת, עם כל הציוד הנחוץ; הגדרה ברורה של מטרות בנות-השגה לטווח קצר; וניסוח מדויק של “אסטרטגיית יציאה”. לפרגמטיות הצרופה הזו ניתן לימים השם “דוקטרינת פאוול”, והיא נחשבה לנוסחת הפעולה של צבא ארה”ב עד מלחמת עיראק השניה.
| לא “להפיל משטרים” |
לאחר אחד-עשר בספטמבר, פאוול לא היה להוט במיוחד אפילו למלחמת אפגניסטן. בעיניו, הפלת משטר הטליבאן, היא כשלעצמה, לא העלתה ולא הורידה. אם הטליבאן יסגירו את אוסאמא בן לאדן ואת מרעיו, זה יספיק, כך הוא אמר במפורש בסתיו 2001. כאשר המשנה לשר ההגנה, פול ווּלפוֹביץ, האינטלקטואל הניאו-קונסרבטיבי, הטעים את הצורך “להפיל משטרים”, מייד לאחר ההתקפה על המגדלים התאומים, פאוול נזף בו בפומבי, בַּחריפוּת לא-אופיינית. וולפוביץ, חסיד רב שנים של הפלת סדאם חוסיין, התקפל מייד. היה נדמה שהנשיא בוש מתייצב לצד מזכיר המדינה שלו.
אבל מראית-העין הזו לא ארכה ימים. הקו האולטרה-ניצי של וולפוביץ נעשה עד מהרה מדיניות רשמית. פאוול הצליח להאט את מִצעד המלחמה, ושִכנע את הנשיא לנסות את ערוצי האו”ם. בסופו של דבר, פאוול עצמו הופיע בישיבה היסטורית של מועצת הבטחון, בפברואר 2003, כדי להציג את טיעוני ארה”ב לטובת מלחמה. ברגע דרמטי במיוחד הוא אחז מבחנה קטנה באצבעותיו, והכריז שהאבקה הביולוגית שתיאסף בה תוכל להמית אלפים. הראיות בידי ארה”ב לקיומו של נשק השמדה המונית בעיראק “אינן ניתנות להפרכה”, הוא הכריז.
מאז, המלים האלה רדפו אותו. חינו סר בעיני כל מי שציפו, כי הוא ישתמש במשקלו הפוליטי והאישי הֶעצום כדי לרסן ממשל, שנעשה רדיקלי יותר ויותר. למרבה העניין, חינו כלל לא עלה בעיני האגף השמרני הנוקשה של המפלגה הרפובליקנית. בעיני האגף הזה הוא היה, אם נשתמש בביטוי העברי בן-האלמוות, “חתרן בלתי נלאה”. אף על פי שבהדרגה הוא נדחק מכל עמדת השפעה ממשית, ההתנגדות לעצם נוכחותו הוסיפה לבעבע.
ידיעות בוושינגטון אמרו בימים האחרונים, שפאוול היה מוכן להישאר עוד קצת בסוויטה הנאה של המזכיר, בקומה השביעית, כדי “להקל על כניסתם של בעלי כהונות חדשים”. אבל נראה שהנשיא פטר אותו מן הצורך.
מדוע היה עליו להצטרף למפלגה הרפובליקנית? אילו בחר בדמוקרטים, לאחר שֶפָּשַט את מַדָיו, הוא לא היה מתקשה להיבחר למועמדם לנשיאות, ב-2000, או ב-2004. השקפותיו בענייני חברה וזכויות אזרח מעמידות אותו הרחק מן הרפובליקנים. הוא בחר בהם מן הטעם המסורתי, שהרפובליקנים ייצגו פרגמטיזם צָרוּף וּבוֹגֵר, בניגוד לאידיאליזם הקפצני וחסר המשמעת של הדמוקרטים. התוצאה היתה שהוא קיבל מנה כפולה של מה שרצה למנוע. בצילום הזה הוא נראה בוועידת הרפובליקנים בפילדלפיה, לפני ארבע שנים. השנה הוא נמנע מלהופיע בוועידה, בשעה שקונדי ראייס תיעמלה לטובת הנשיא בכל רחבי ארה”ב
ג’ורג’ בוש הכריז יומיים לאחר נצחון הבחירות שלו, כי מעכשיו יש לו “הון פוליטי” שהוא מתכוון לנצל. זה היה צירוף מלים קצת לא רגיל בשביל נשיא אמריקני, אבל המלים האלה מבטאות את הבטחון העצמי העצום שלו. הוא אינו זקוק עוד למדינאים בכירים מן הגווארדיה הישנה, שֶיַנחוּ אותו בדַרכֵי החיים. מנוי וגמור אִתו להפוך את ארבע השנים הבאות לנשיאות אותנטית וּמלֵאָה של עצמו, בלי שותפים בכירים, עם מה שהרפובליקנים מכנים עכשיו “מנדט ברור”.
כצפוי, הנשיא הודיע שהוא מועיד את קונדאליסה ראייס להחליף את פאוול; וסגנה הנאמן של ראייס בבית הלבן, סטיבן האדלי, יחליף אותה כיועץ לבטחון לאומי. בשבוע שעבר מינה בוש את יועצו המשפטי, אלברטו גונזאלס, לכהונה רבת-הכוח של תובע כללי (שר המשפטים). אתמול נודע שהוא ממנה את יועצתו לענייני פנים, מרגרט סְפֶּלינְגְס, לשָׂרַת החינוך. המכַנֶה המשותף: יועציו האישיים הנאמנים מאוד של הנשיא, החייבים לו את עצם נוכחותם בוושינגטון, נוטלים עכשיו את עמדות הכוח גם בקבינט. יתכן שזה יחזור גם בשורה של מינויי קבינט אחרים. אל-נכון, הנשיא הזה מתכוון להיות מזכיר המדינה של עצמו והיועץ לבטחון לאומי של עצמו ושר החינוך של עצמו, ומי יודע מה עוד.
יתכן שרוב האמריקנים יישנו בשקט בלילה לנוכח המגמה הזו. מותר אולי לנחש, שקולין פאוול לא יהיה אחד מהם. אולי הוא יתהפך על משכבו, ישאל את עצמו אם עשה בחוכמה, ב-1995, בערך שנה לאחר שפשט את המדים, כאשר החליט להצטרף אל המפלגה הרפובליקנית. בעיניו זה היה אז מעשה טבעי. הוא היה פרגמטיסט, לא אידיאליסט; הוא היה איש המעשה, לא איש הסנטימנטים. לפָנים, זה בדיוק מה שהיתה המפלגה הרפובליקנית. אבל בה בשנה שפאוול הצטרף, היא התחילה את התפנית הרדיקלית שלה. פאוול מצא את עצמו לבסוף בתפקיד הלא-סביר של מליץ יושר לפוליטיקה רדיקלית, שהיתה מנוגדת לאופיו ולהעדפותיו.
| חיילים ותיקים אינם מתים |
אפשר לשָעֵר במידה של סבירוּת, שאילו פאוול היה מצטרף אל המפלגה הדמוקרטית, הוא היה זוכה ללא קושי במועמדותה לנשיאות, אולי עוד בשנת 2000, בוודאי ב-2004. במפלגה הרפובליקנית לא היה לו כל סיכוי.
בגיל 67, בבריאות טובה ובצלילות דעת מלאה, הוא אינו מוכרח לתלות את הנעליים. רונלד רייגן נכנס לבית הלבן בפעם הראשונה בגיל 70. ג’ון מקקיין, הסנאטור הרפובליקני מאריזונה, מתכנן כנראה להתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות בעוד ארבע שנים, כאשר יהיה בן 72.
אבל הסימנים מעידים שפאוול אכן החליט לסיים את הקריירה הציבורית שלו. אומרים שכך הבטיח לאשתו. אומרים אפילו, שהתנגדותה של אשתו לקריירה פוליטית גברה מאוד בסוף 1995, בהשפעת ההתנקשות בחיי יצחק רבין. היא ויתרה בחוסר חשק לארבע שנים, אבל עכשיו היא רוצה את קולין לעצמה.
בסוף ינואר הוא ינופף לשלום, ויוכל לחזור על המלים המפורסמות, שחתמו את נאומו האחרון של דגלאס מקארתור, לאחר הדחתו: “חיילים ותיקים אינם מתים, הם רק נגוזים והולכים”.
“פאוול מצטרף ליציאת בוש”, מכריזה הכותרת הראשית בעתון ‘טאמפה טריביון’, היוצא בפלורידה. בזה אחר זה, חברי הקבינט של הנשיא עוזבים, ומאפשרים לו בזה לכונן נשיאות מלאה וסמכותית, ללא מדריכים בכירים. למרבה העניין, השריד הבכיר ביותר של הקבינט הקודם הוא דווקא שר ההגנה מעורר המחלוקת, דונלד רמספלד. אחד העוזבים הוא הערבי-אמריקני היחיד בקבינט, שר האנרגיה ספנסר אייברהם, נוצרי ממוצא לבנוני. בקבינט הקודם לא היה שום יהודי, ולפי שעה לא ברור אם יהיה יהודי בקבינט הבא