ברק וביבי, אלא מה

תרומתי הצנועה לזיכרון הלאומי: אפריל 2002, כאשר שני פנסיונרים פוליטיים ללא תקווה פוליטית, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ניסו את כוחם ברהביליטציה. כבר אז היה ברור שאין להם כל סיכוי, והם יישכחו מלב

התפרסם ב׳גלובס׳, ארבעה באפריל 2002, בימי מבצע ׳חומת מגן׳

אם יש שני אנשים, שישראלים צריכים לתלות בהם עכשיו עיניים מאשימות, וּלבקש שיואילו בטובם ללכת לכל הרוחות מבלי להשאיר כתובת למשלוח הדואר, השניים הם בנימין נתניהו ואהוד ברק.

שני ראשי הממשלה הגרועים ביותר שידעה לפי שעה מדינת ישראל, שני מתים פוליטיים שגמרו אומר לחזור וּלהנעים לנו את זמירותיהם. הראשון הוא כמובן מועמד טבעי להיות ראש הממשלה הבא, כי מה טבעי יותר מאשר להפקיד את ההגה חסר-הכיוון בידי מי שכבר עשה את כל הפניות הלא-נכונות, בדרך-כלל ברמזור אדום.

הצמד-חמד הזה מופיע, בנפרד, בכל-מיני שידורי טלוויזיה בארצות-הברית, לפחות מקצתם, אולי רובם, כחלק ממאמץ יזום של רהביליטציה.

אחד מדבר באנגלית האמריקאית המלוטשת שלו, וּמגייס את כל הקלישאות הטלוויזיוניות הידועות לפוליטיקאי אמריקאי ממוצע; שני מדבר באנגלית הקסרקטינים הצורמת שלו, אבל כמובן עם מידה הרבה יותר גדולה של אותנטיוּת. שניהם מדברים בַּיהירות הרגילה, שחיבבה אותם על כל שומעיהם בימי ראשות ממשלתם, והניבה את תבוסותיהם האלקטורליות עצומות-הממדים.

כמו הבורבונים, הם מוכיחים בכל הזדמנות שהם לא שכחו שום דבר, והם לא למדו שום דבר.

פנסיונר פוליטי מחפש פרנסה, וּמציע את שירותי הדיבור שלו לאוניברסיטאות נידחוֹת יחסית. הנה כאן מודיע עתון בג׳קסון, מיסיסיפי, על הופעתו הממשמשת וּבאה של מר לשעבר בארוחת ערב חגיגית של ׳אוניברסיטת יוניון׳ המקומית. עם כל הכבוד, זה לא הרוורד, או קולומביה, אבל מר שלעבר חיפש קהל — והכנסה (שלושה במארס, 2003)

אני חוזר ותוהה אם אחת הסיבות לִזמינוּתם הטלוויזיונית – הם מופיעים לפעמים בתוכניות, שעצם הצפייה בהן צריכה לעורר מבוכה – היא גינוּנֵי הפנייה של המראיינים.

מסורת רבת-שנים היא אצל האמריקאים לפנות אל אנשים על-פי התואר הרם ביותר שהחזיקו בו בחייהם, גם אם התואר נשמט מידיהם שלושים שנה קודם. נשיא אמריקאי הוא תמיד “מיסטר פרזידנט”, או לפחות “פרזידנט כך-וכך”; שר לשעבר תמיד יכול לסמוך על התואר secretary לפני שמו; כיוצא בזה גנרלים ואדמירלים ושגרירים וסנאטורים וקונגרסמנים וראשי עיריות. וגם ראשי ממשלות ישראליים.

Mr Prime Minister, אומר כריס מאתיוס הצעקן לאהוד ברק בערוץ הכבלים MSNBC; ו-Mr Prime Minister, אומרת קוני צ’אנג הקצת-מבולבלת לבנימין נתניהו ב-CNN. שווה את המאמץ, מפני שמי יודע אם הם עוד ישמעו את המלים האלה אי-פעם בקונטקסטים אחרים.

כן, אני יודע, אני כנראה אופטימיסט חסר-תקנה. אני מֵעֵז להניח שהבוחר הישראלי יתעשת, לפני שהוא יחליט מי ינהיג אותו בשוֹך ממשלת שרון. אני פשוט מסרב להאמין שציבור בוחרים רציני יוכל להתפתות לחֶלקת הלשון של מיסטר-פריימיניסטר נתניהו. אני מודה שהוא עדיין מצליח להדהים אותי בשיעורי קלות-הדעת שלו.

ג’רי סיינפלד

ביום הראשון של מבצע ׳חומת מגן׳, נתניהו מתגנב אל חזית כל מצלמת טלוויזיה שמוכנה להתעניין בו. זה לא היום שלו. היום אריאל שרון גנב לו את ההצגה. שרון הוא המזיז את הטנקים, וכל ליטוּש הרטוריקה של נתניהו לא יעמוד לו במניין פעימות-הקול של ערוץ אמריקאי.

מה נשאר לו אפוא לעשות? להיות מה שהאמריקנים קוראים stand-up comedian, בדרן של מועדוני לילה, כמו ג’רי סיינפלד לפני סדרת הטלוויזיה. אז מה יש לו לליצן החצר ברפרטואר הערב? “שִלחוּ את ערפאת לגלוּת”, הוא אומר, “שׂימוּ אותו על קארין A, אוניית הנשק שלו, ושִלחוּ אותו ללב-ים, כדי שיצטרף אל ידידיו מועמר קדאפי וסדאם חוסיין”.

זו עצתו של המדינאי, אלוף העולם זה עשרים שנה בפענוח סודות הטרור. זה מיצוי כל עומקו האינטלקטואלי, זו בבואת הברק האנליטי.

כמעט ציפיתי שהוא יוסיף בקריצה, “וניתן לו חפיסת סכיני-גילוח ז’ילט עם מראה, כדי שיראה איך הוא נראה, ויתגלח”.

או: “נכניס אותו לתא אחד עם שמעון פרס”.

או: “ניתן לו חגורת חומר נפץ, עם הזמנה לנשף שאהידים”.

נתניהו אינו אלא גימיק, אינו אלא פעלול של יחסי-ציבור, פעימת קול שאינה מסתיימת, הולוגרמה, תעלול גרפי של מחשב, מסך פלזמה כל-כך דק, עד שאם תלחץ את האצבע חזק מספיק היא תצא מן הצד השני.

מראייניו שואלים אותו מה הוא היה עושה אחרי שהוא היה מחסל את ערפאת.

אין בעיה, הוא חוזר ואומר לכל מי שמתעניין. על חורבות משטרו של ערפאת יקום משטר פלסטיני ליברלי ופרגמטי, שירצה לעשות עסקים.

איך הוא יודע את זה?

אנשי עסקים פלסטינים התקשרו אליו ואמרו לו את זה.

באמת? כמה התקשרו?

בערך ששה (הוא אומר באחד הראיונות, אם אינני טועה לערוץ החדשות בכבלים של FOX). אחר-כך הוא מתקן, “בדיוק ששה”.

ומי הששה, בבקשה?

אה, הוא אומר בבדל החיוך שאינו מש משפתיו, אילו אמרתי לך הם כבר לא היו בין החיים.

אכן, לזה בדיוק התכוון עמנואל קאנט במלים “התבונה הטהורה”. ממה נַפשָך, אם בני-שיחו של מיסטר-פריימיניסטר אינם מעיזים להזדהות מחשש לחייהם, איך בדיוק הם יכוננו את הממשלה הליברלית הפרגמטית, שתעשה עסקים עם נתניהו?

על כידוני הצבא הישראלי?

ואיך יקראו לראש הממשלה הליברלית-פרגמטית? מוחמד עבד-אל קוויזלינג? והאם אבא בן-ציון נתן פעם לבנימין הצעיר ספר היסטוריה הגון, כדי שילמד משהו על נסיון העבר?

וחוץ מזה, חוץ מזה, איכשהו קצת קשה להאמין לאיש הזה ולששת הפלסטינים שלו. אחרי שלוש שנות ראשות ממשלתו, קצת קשה להאמין לו באיזשהו עניין. זה האיש שלימד את ערפאת איך משיגים הֶשגים פוליטיים באמצעות אינתיפאדה קטנה (“אינתיפאדת המִנהרה”, 1996).

אל-נכון, בספטמבר 2000 חשב ערפאת, נו, טוב, שתהיה לנו עוד איזה אינתיפאדה קטנה, שלושה-ארבעה ימים, ונעשה שוב עסקים עם הישראלים. מה שעבד עם ביבי יעבוד עם אודי.

אכן, מיסטר-פריימיניסטר, ההולכים למות מסירים לכבודך את מגבעתם, ואומרים, תודה, תודה, תודה, אולי תנסה בבקשה עוד פעם.

אני כותב את הדברים האלה ללא שמחה לאיד, אלא אדרבא, בעצב ניכר.

לפני עשר שנים, כאשר הוא התחיל את טיפוסו המהיר אל הפסגה, אני הייתי מן המעטים בעיתונות הישראלית שכתבו עליו בהערכה. יעצתי לעמיתיי להימנע מִזחיחוּת-דעת וּמדעות קדומות, להאזין לו בדרך-ארץ, לתהות על מקורותיו הרוחניים (סוף-סוף, לא כל אדם גדל על ברכיו של היסטוריון דגול כבן-ציון נתניהו).

דעתי עליו השתנתה מפני שימי השלטון שלו חשפו פתולוגיות אישיות ופוליטיות, המראות שלפחות מבחינה אינטלקטואלית התפוח נפל הרחק-הרחק מן העץ. הרחק, הרחק. הרחק כבר אמרתי?

מה חבל. חבל, מפני שבין משקל הנוצה של נתניהו ובין זדון דוקטור סטריינג’לאב של עוזי לנדאו, הימין הישראלי עדיין לא מצא מנהיג פוטנציאלי בעל שיעור קומה. “שיעור קומה” אין פירושו מישהו שאני מסכים אִתו פוליטית. “שיעור קומה” פירושו תבונה, ענווה, ראייה היסטורית, יכולת להרהר בקול רם.

השמאל הישראלי – בין הזיותיו המשיחיות של שמעון פרס להזיותיו הבונפרטיסטיות של אהוד ברק, בין היוהרה המיזנטרופית של יוסי ביילין להתחנחנות הצעקנית של אברום בורג ויוסי שריד – השמאל הישראלי הוציא את עצמו מן המשחק לפחות לעשר השנים הבאות, או אולי אפילו לרבע המאה הבאה. שינויים ממשיים באסטרטגיה הלאומית ייתכנו עכשיו רק בצד הימני, ממש כפי שקרה בדרום-אפריקה בשנות ה-80.

אם המצב מדכא, אין זה מפני שהשמאל מתנחם עכשיו בסיכוי של 35 מושבים בכנסת הבאה, אלא מפני שהימין מתבונן בביבי בתקווה גלויה.

אז מה יקרה לאחר שביבי ייכשל בפעם השנייה? זה קל. נזמין את אהוד ברק לסולו נוסף. מי אמר שאמריקה היא ארץ ההזדמנויות הבלתי-מוגבלות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

3 Responses to “ברק וביבי, אלא מה”

  1. צור שפי הגיב:

    כסוציאל-דמוקרט נתניהו הוא איוּם הרבה יותר רציני על סט הערכים שלי מאשר ברק. בגלל תקופת כהונתו הממושכת הוא גם חולל תמורות הרבה יותר עמוקות באופייה של המדינה, רובן המכריע לשלילה.

    על רקע זה קשה לי להסביר למה אני חש שאם מישהו, באיומי אקדח, יאלץ אותי לבחור באחד מהשניים לתפקיד ראש הממשלה, אעדיף כנראה את נתניהו. יש בברק משהו שפשוט אינני יכול לסבול.

    ועוד משהו – בתחרות על כתר הקוצים של ראש הממשלה הגרוע ביותר בהיסטוריה הישראלית לא יכול להיפקד מקומה של גולדה מאיר.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין. ומעניין עוד יותר יהיה אם תנסה לשער בקול רם מדוע ברק מעורר בך תגובות כאלה.

      אשר לגולדה, הצדק לחלוטין איתך. היא היתה הגרועה מכולם. הסיפוח הזוחל שהיה לכיבוש קבוע הוא המורשת שלה. והיא כמובן קברנית הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, באנטי-ליברליוּת שלה, בחירשוּת הצלילים שלה, בהתחסדוּיוֹתיה, בקבעונותיה המחשבתיים. היא ראויה לאנטי-אנדרטה הגבוהה מכולן.

      אנשים שנולדו לאחר 1960 כמובן לא יבינו על מה אני מדבר. אבל זו בדיוק השנה ה-50 לעלייתה לשלטון, וקשה לחשוב על זמן הולם יותר לקריעת מחלצות ולהתפלשות בעפר.

      • צור שפי הגיב:

        מנסה להרים את הכפפה למרות שאינני פסיכולוג. חייב גם לציין (שוב) שההתייחסות שלי איננה נטו לברק אלא בהשוואה לנתניהו.

        שניהם אנשים קרים עד אימה, אינסטרומנטליים להחריד, כאלה שאינם סופרים איש מלבדם, ככל שאני יודע (ואינני מתיימר לדעת הרבה, אני יודע מעט) – נטולי חברים. פוליטיקאים בכלל הם חיות-אגו, אבל המוצלחים מביניהם ידעו לפחות להקנות תחושה של איכפתיוּת לסובבים אותם, לעוזריהם ולמשרתיהם. אצל יחידי סגולה (שמיר, בגין) זה גם היה לעתים אמיתי.

        בראייתי, ההבדל העיקרי בין השניים, מֵעֵבֶר לדעותיהם, מתמצה בשתי נקודות:

        אחת, אצל נתניהו קיים מימד אידאולוגי אמיתי, השקפת עולם המלוּוָה בחשיבה מעמיקה, קריאה מרוּבּה וידע רב. קיים אצלו (לשִׂמחתי) גם מימד פרגמטי, אבל בבסיס וּבליבּה יש גרעין אידאולוגי מוצק. יש בו גם פסימיות מוּבנֵית, שאותה אני יכול להבין על רקע העולם שבו אנחנו חיים.

        אצל ברק אני מתקשה הרבה יותר לראות את העומק הזה. לתחושתי, לאורך כל דרכו מרמת המ”כ ועד היום הוא תמיד חיפש את הדרך המהירה להתקדם. לאן, ובשמו של איזה חזון? זה פחות ברור לי, אולי גם לו.

        הנקודה השניה, אצל נתניהו קיים מימד של אנושיוּת שנעדר אצל ברק. אפילו על דרך השלילה – המשפחה המטורללת שלו ותאוות הבצע המגולמת בסיגרים ובשמפניה, אינם מקור לגאווה, אבל נראה לי שאצל נתניהו הכל גלוּי וערוֹם ׳על השולחן׳ בזמן שאצל ברק ההתעשרוּת המטורפת נעשית בלי שום קצף על השפתיים. אולי הכל חוקי, בטוח שהכל מאוד סטרילי, קר, חסר רגשות. אפס אינטליגנציה רִגשית.

        כאמור, כל זזה על סמך הרבה תחושות וּמעט מידע, מה שלא מקהה את עוצמת התיעוב שלי כלפי ברק.

Leave a Reply