מיט “בלי להתנצל” רומני

האם מיט רומני יצליח להציל את יומרותיו הנשיאותיות באמצעות הבטחה חגיגית ש”לא להתנצל“ על אמריקה או בשמה? הוא מנסה, הוא מצטט אפילו את סילבסטר סטאלון, אם כי לא את תפילות יום הכיפורים

חורף 2010: מיט רומני מתחיל לפזם את “אני לעולם לא אתנצל על אמריקה” במסע לקידום מכירות של ספרו. כאן, סמוך ללוגו של עתון בסולט לייק, יוטה, הלוא היא “ציון” באתוס של האמונה המורמונית

מיט רומני קיווה להפוך את ”ההתנצלות“ לענין בחירות מרכזי. הוא כתב ספר, או לפחות חתם את שמו עליו, שנקרא ”בלי להתנצל: הטענה לטובת גדולתה של אמריקה“ (No Apology: the Case for America‘s Greatness). הוא אומר, כי כתב את הספר בחודשים הראשונים שלאחר השבעת ברק אובמה לנשיא, 2009, כאשר חששותיו הקודמים מפני כוונות הנשיא התאמתו והלכו.

המהדורה הראשונה יצאה ב-2010, השניה (בכריכה רכה) — ב-2011. כל עתונאי שסקר את ועידת המפלגה הרפובליקאית בטאמפה בחודש שעבר מצא עותק של הספר באוגדן הרשמי. ההבטחה שהוא ”לא יתנצל בשם אמריקה“ נכללה בנאום ההסכמה של רומני, לאחר שהוועידה הציעה לו רשמית את מועמדותה לנשיאות.

בעצם השעות שבהן בערה הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי, לוב, רומני מיהר לפרסם גינוי חריף לנשיא אובמה. רומני האשים, שהנשיא ”מתנצל על ערכיה של אמריקה“, מפני ששגרירותו בקאהיר גינתה את סרט הפלסתר האנטי-איסלאמי, ומן הגינוי משתמעת שלילת חופש הדיבור של יוצרי הסרט, והלוא חופש הדיבור הוא ערך חוקתי מקודש באמריקה.

לא היה צורך להיות דמוקרט כדי למהר ולעמוד על האבסורד, ורומני עצמו ניסה אחר כך לרכך ולסגת. אבל בעינה עומדת ההבטחה ש“לא להתנצל“. אני מציע לקורא לעיין לפחות בהקדמה לספרו של רומני. אפשר למצוא אותה על הרשת בשורה של מקומות, למשל כאן.

מארס 2010, שלב מוקדם מאוד של הבחירות המקדימות. רומני חוזר הביתה, למדינת הולדתו מישיגן, שאביו היה המושל שלה. כאן הוא נראה במרכז קניות בעיר קטנה, עומד על כסא, עושה נפשות לבשורה שלו על “גדולתה של אמריקה”. הוא לא חדל מני אז (גזיר מן העתון Grand Rapids Press, שנים-עשר במארס 2010)

”העם האמריקאי מאמין באמריקה“

ההקדמה כוללת שיר הלל סטנדרטי לאומץ לבם של האבות המייסדים, פורקי עולו של מלך אנגליה; התקפה על ”הליברלים בוושינגטון“, הזוממים להשיב על כנה את מערכת היחסים מן המאה ה-18 בין הכתר ובין נתיניו; גינוי לתכנית אובמה ל“דיכוי ממשלתי“; המעטת תוצאותיו של המשבר הפיננסי ב-2008 בהשוואה עם ייסוריהם של תושבי צפון קוריאה (מעניין, השוואה כזאת בדיוק עשה בסתיו 2008 בנימין נתניהו, אז יו“ר האופוזיציה); הזהרה מפני ”האליטה הפוליטית שנטלה את השלטון בבחירות של 2008“ (רמז ברור לעריצות ולחוסר-לגיטימיות); והכרזה מסכמת, ש“העם האמריקאי מאמין באמריקה“.

ואמריקה? איך מגדירים אותה? על פי רומני,

”שום ארץ לא עשתה יותר לקדם את השלום ואת החרות בעולם. שום ארץ לא עשתה יותר להילחם במחלות, ולהעלות ארוכה לפצעי האנושות. שום ארץ לא עשתה יותר להפיץ עקרונות כלכליים, שהרימו מיליארדים מאשפתות. כמובן, שגינו, וכמובן, אנחנו יכולים לעשות אפילו יותר, אבל ארצנו האמינה מלכתחילה שהיא צודקת וטובה, והקורבן שהקריבו מאות אלפים מבנינו ומבנותינו הוא ללא אח ורע בתולדות האנושות“.

לעומת זאת, חברי “האליטה הפוליטית“ בוושינגטון (כלומר, אובמה והליברלים) ”אינם מאמינים באמריקה [המקורית]“ .

”אולי זה הטעם“, מנחש רומני, “שהם מזדרזים כל כך להתנצל על אמריקה. היה עליי להנהן בראשי כאשר קראתי מה שאמר סילבסטר סטאלון, ’אני חושב שאמריקה מתנצלת יותר מדיי‘. הוא צודק כמובן… אל נא תתנצלו על אמריקה“.

אמריקה הטובה, אמריקה הרעה

אני חושב את עצמי לפרו-אמריקאי מאוד. אני חושב, שאמריקה אמנם הצילה את הציוויליזציה פעמיים במרוצת המאה ה-20. אילמלא הצילה, נאצים או סובייטים היו שולטים בעולם. אמריקה מוסיפה להיות הערובה החשובה ביותר לשיור החרות. היא מקור של תקווה ושל השראה, של התקדמות מדעית וטכנולוגית, של רעיונות ליברליים (שלרוע המזל רומני ומפלגתו נוטים לדחות).

אבל אמריקה רבת פגמים. ואמריקה עשתה במרוצת השנים דברים איומים לארצות קטנות וחלשות ממנה. אמריקה שיעבדה וניצלה, גם כאשר העמידה פנים חסודות. את טביעות אצבעותיה מעוטות ההשראה אפשר למצוא בכל רחבי אמריקה הלטינית, למשל. ובימים האלה, האמריקאים מתחילים לנקות את עקבות הלוחמה הכימית שלהם נגד שדות וייטנם (”אייג‘נט אוראנג‘“). גם בימי מאבקה המזהירים ביותר לטובת חירותו של המערב, אמריקה תמכה במשטרי דיכוי, מהם מרושעים ועקובי דם.

אנו חושב שרק מעטים בינינו יחשבו למיותרת התנצלות אמריקאית על אי הפצצת אושוויץ; ורק מיזנטרופים יחשבו למיותרת התנצלות עמוקה על העבדות ועל המשך הדיכוי של שחורים מאה שנה לאחר ביטול העבדות.

אין זו הגזמה לצפות שאמריקה תתנצל מפעם לפעם, בדיוק כפי שאנחנו מצפים מבני משפחה ומידידים, ומסתם עוברי אורח, להתנצל. עתה זה התנצלנו לא רק בפני מלך מלכי המלכים אלא גם איש ואשה בפני חבריהם.

אובמה בברלין

ברק אובמה אמנם הרחיק לכת בהתנצלויותיו. זה היה לפי דעתי ליד שער ברנדנבורג בברלין, ביולי 2008, בזמן מערכת הבחירות שהעלתה אותו לשלטון. בעצרת המונים פוליטית הוא התנצל על שגיאותיה של אמריקה.

httpv://www.youtube.com/watch?v=Q-9ry38AhbU

זה היה רגע עוצר נשימה. להתנצל בברלין? העיר שבה תכננו גרמנים לשעבד את העולם פעמיים? העיר שאמריקה הצילה מכיבוש סובייטי, שהיה שם קץ לכל חרויותיה?

זה היה אקט מגונה במידה יוצאת דופן. אבל הביקורת הנמתחת כאן היא על התפאורה ועל המיקום, לא על עצם הצורך להתנצל. אילו התנצל במקום אחר, ולא לפני המון פוליטי משולהב, הוא היה ממלא שליחות חשובה. התנצלות של חזקים אומרת כבוד לבעליה.

קשה לדעת אם מיט רומני מאמין בנוסחת ה“בלי להתנצל“ שלו. אבל הרבה מאוד אנשים במפלגה הרפובליקאית מאמינים בה. הם משלו בכיפת אמריקה בשנות ה-80 וברוב העשור הראשון של המאה הזו. הם מנסים לרפא אותה מכל גילוי של ביקורת עצמית ושל תיקון דרך.  יהיה מעניין לראות אם מלחמתם בהתנצלות תציל אותם מאופוזיציה ארוכה ולא-סלחנית.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “מיט “בלי להתנצל” רומני”

  1. עמית הגיב:

    שמח לשוב ולקרוא אותך יואב ,
    אני נזכר משום מה בנאומו של אובמה בעת קבלת פרס נובל, ושם, אם אינני טועה, הוא בחר לשאת נאום לא הולם להפתיע בשביל המעמד – נאום מעניין, שעסק ברעיון המלחמה הצודקת לשיטתו של אובמה.

    מעניין כיצד ייזכר אובמה?

    האם בשל נשיאותו והישגיה או כישלונותיה, או יותר בשל עצם בחירתו?

    יהיה זה אירוני אם מורשתו העיקרית של אובמה, שהצליח לאסוף בוחרים רבים סביב רעיון האחדות החוצה קווים מפלגתיים, תהיה לבסוף ביטוח הבריאות השנוי במחלוקת.

  2. גיל הגיב:

    אני חושב שאובמה לפעמים מתחכם קצת יותר מדי. הוא איש מאוד חכם, שלפעמים הנאומים שלו הם מה שנקרא over the top. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, שפשוט יש לו פחות זמן לכתוב נאומים בזמן הנשיאות ולכן הם יחסית חיוורים.

    בכל מקרה, ‘חלון ההזדמנות’ של רומני להפוך דברים כבר כמעט לא קיים. סקרים מהיום מראים שאוהיו בדרך לאובמה, ובמקרה כזה יוכל רומני לנצח רק אם יגרוף כל אחת משאר המדינות שאובמה לקח מהרפובליקאים ב-2008.

    אני משער שנראה יותר ויותר התקפות על אובמה ככל שהבחירות קרבות, כולל בעימותי הטלויזיה הישירים, אבל לדעתי הם ישיגו את האפקט ההפוך. אובמה לא ימעד בעימותים, ולמעשה הוא צריך לשתוק רוב הזמן, ולתת לרומני להזיק לעצמו.

    • יואב קרני הגיב:

      גיל, הואיל ואתה נמצא בניו מקסיקו, בדרום מערב ארה”ב, אולי תאיר את עינינו בהערכה קצרה על הסיכויים בדרום מערב?

      אחת המדינות שרומני זקוק להן עד ייאוש היא שכנתכם נוואדה. אם אינני טועה, הוא נמצא שם בצרות, לפחות מחוץ לגבולות הטריטוריאליים של שלדון-אדלסון-לנד.

      יש אפילו מרחיקים ואומרים שאריזונה האולטרה-שמרנית אינה מובטחת לו, בגלל הגידול הפנומנלי במספר המצביעים יוצאי אמריקה הלטינית. האומנם?

      • גיל הגיב:

        נוואדה וקולורדו יילכו כנראה לדמוקרטים, ואריזונה — לרפובליקאים. לפי הסקרים שראיתי, אין סיכוי ממשי שאריזונה תיפול בידי הדמוקרטים. ההיספאנים כנראה עדיין אינם חזקים מספיק. לפני שנתיים חזרה המושלת הרפובליקאית ונבחרה על אף תמיכתה בחוק הגירה מחמיר ושנוי במחלוקתת שהגיע עד בית המשפט העליון (ואושר שם רק בחלקו).

        יהיה מעניין לראות מה יקרה בשנים הקרובות. אם המרובע של ניו מקסיקו, נוואדה, קולורדו ואריזונה יעבור לידי הדמוקרטים (ביוטה המורמונית זה כמובן לא יקרה), זה מכשול גדול למפלגה הרפובליקאית.

        אצלנו פה בניו מקסיקו יש מעבר אטי אך קבוע לדמוקרטים בשמונה השנים האחרונות, מאז נצחונו הדחוק של בוש ב-2004. באופן אולי פרדוקסלי משהו, לניו מקסיקו יש דווקא מושלת רפובליקאית היספאנית, סוזנה מרטינז, הנהנית מפופולריות בעקבות נאום שנשאה בוועידת המפלגה הרפובליקאית בסוף אוגוסט.

        • orihippo הגיב:

          מאחר שככל הנראה קליפורניה תישאר דמוקרטית היספאנית לצמיתות, האם בסופו של דבר זה יקרה לטקסס? האם אפשר להניח שאין עתיד לרפובליקאים עם השינויים הדמוגרפים הצפויים?

          • יואב קרני הגיב:

            אכן, הדעת נותנת שגם בטקסס יאבד הרוב הרפובליקאי הלבן. סטטיסטית זה כבר קורה. השאלה היא מתי זה יתבטא בקלפי. היספאנים נוטים פחות מאחרים להירשם להצבעה ולהצביע. אבל הרפובליקאים יודעים יפה שהגיע הזמן לפתוח את שעריהם לפני ההיספאנים. בטקסס הם עומדים כנראה לבחור סנאטור היספאני; יש להם מושלים היספאניים בניו מקסיקו ובנוואדה; יש להם סנאטור ממוצא קובאני בפלורידה, שמדברים בו נכבדות לעתיד נשיאותי או סגן-נשיאותי.

            עם כל הגלריה הזו, המרשימה יותר מן השורה ההיספאנית הקדמית של הדמוקרטית, הרפובליקאים לא הצליחו להבקיע דרך אל הציבור ההיספאני בייחוד בגלל רצונם להחמיר את מדיניות ההגירה, אבל גם בגלל עמדותיהם בשאלות בריאות וחברה. הרפובליקאים דווקא מאמינים, שיש להם פוטנציאל ניכר אצל הלטינוס בגלל שמרנותו התרבותית האינסטינקטיבית של הציבור הזה, שהוא יותר דתי (קתולי, אבל גם אוונגליסטי) מציבורים אחרים.

            אם הרפובליקאים לא ימצאו נתיבות אל לבם של הלטינוס, ויאבדו את טקסס ואת פלורידה, את וירג’יניה ואת צפון קרוליינה, הם יישלחו אל ישימון פוליטי רב-ימים.

            אגב, אפילו ביוטה, המתוארת לפעמים “המדינה הרפובליקאית ביותר” בארה”ב, מתחולל שינוי דמוגרפי כזה. המורמונים מתכוננים לקראת אבדן הרוב המספרי שלהם.

            • דני פ הגיב:

              צריך לציין שאותו מועמד לסנאט אינו מקסיקאי (זהו הרקע האתני של רוב עצום של ההיספאנים בטקסס) – הוא חצי קובני וחצי שני אמריקאי ותיק, ובכל אופן לבן צחור – בניגוד למהגרים המקסיקאים שהם לרוב מסטיצו (עירוב של ספרדים ואינדיאנים).

              הרעיון שמועמד לסנאט כטקסאני קרוז, או הסנאטור המכהן רוביו מפלורידה, יוכלו לגייס את ההיספאנים לצד הרפובליקאים מפוקפק בלשון המעטה – “זהות היספאנית” לא התקיימה כלל לפני שההיספאנים היגרו לארה”ב, וכנראה היתה מוסיפה שלא להתקיים לולא החליטה ממשלת ארה״ב לייצר קטגוריה כזו ב-1970. בעצם, אפילו מסטיצו מקסיקאי (כמו סוזנה מרטינז) יוכל לנגוס רק בשולי הקול המקסיקאי.

              • יואב קרני הגיב:

                דני, אתה מעלה כאן נקודה מעניינת, אם כי ברור למדי שלא היית מעלה אותה באנגלית, באתר אמריקאי, כי היית נחשד ברמזים כמעט-גזעניים.

                אינני בטוח שאתה צודק. השאלה היא איך מודדים זהות אתנית. האם היא נמדדת גנטית, או תרבותית, או הכרתית. סוף סוף, ברק אובמה עצמו הוא רק “חצי שחור”. אבל הוא נתפס כשחור, הוא תופס את עצמו כשחור, הוא מעורר אהדה מיוחדת בין שחורים (אבל לא בין תושבי קנזס, שממנה באה משפחת אמו הלבנה).

                האם היספאני הוא זה הצבוע בצבעי המסטיצוס, או זה המדבר ספרדית שוטפת, ומסוגל לעורר אסוציאציות לטיניות?

                האם היספאני הוא מי שהוריו אספו תפוחי-אדמה בשדות הלבנים, או שהוא בנו של בנקאי וואספי עשיר ואם מקסיקאית ממעמד גבוה?
                ביל ריצ'רדסון
                ברמז האחרון אני מתכוון לביל ריצ’רדסון (בצילום, מתוך וויקיפדיה), אחד הפוליטיקאים עשירי-דף-קורות-החיים ביותר בארה”ב (ציר קונגגרס, שגריר באו”ם, שר האנרגיה, מושל ניו מקסיקו, מתחרה כושל על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות)? עם השם ריצ’רדסון, ועם האנגלית האמריקאית לחלוטין שלו, לא היית מניח שהוא היספאני. אבל הוא היספאני, הוא תואר ככזה מאז ומעולם, הוא נתפס ככזה כאשר הוא פותח את פיו לדבר ספרדית, הוא גדל במקסיקו.

                אני בטוח למדי, שאילו סוזנה מרטינז (סוסאנה מרטינס, למהדרים בהגיה ספרדית. צילומה למטה, מתוך וויקיפדיה), מי שירשה את ריצ’רדסון כמושלת ניו מקסיקו, היתה מועמדת לסגן נשיא, ואולי יום אחד לנשיא, הרבה היספאנים היו מצביעים בעדה. אבל אני נוטה להסכים עם ההנחה המובלעת במה שאתה אומר, שזהות היספאנית לבדה לא תעביר אוטומטית המוני היספאנים אל הרפובליקאים. מועמד היספאני יצטרך לשכנע את ההיספאנים שהוא מייצג את סדר היום שלהם.

                סוזנה מרטינז

                לשם השוואה, מועמדים רפובליקאים שחורים לכל מיני כהונות לא זכו בקולות שחורים, כמו למשל מייקל סטיל, שניסה את כוחו בבחירות לכהונת הסנאטור של מדינת מרילנד (הפסיד ליהודי בן קארדין). מרילנד היא מדינה רבת שחורים, אבל סטיל נתפס כאחד-משלהם, הלבנים.

                אני חושב שזה לא יקרה באותה מידה אצל ההיספאנים, שתמיכתם בדמוקרטים מלכתחילה קטנה יותר, ויש להם פחות קשרים סנטימנטליים אל המפלגה. אבל אפשר ללמוד משהו מהיעדר לויאליות אוטומטית לבן המיעוט. גם יהודים אינם מצביעים אוטומטית, אם בכלל, לטובת מועמדים יהודיים רפובליקאים.

                כדי להבקיע דרך אל לב ההיספאנים, הרפובליקאים יצטרכו לעשות הרבה יותר מאשר להציג מועמדים היספאניים. הם יצטרכו להתרחק מן החרצן האידיאולוגי הנוקשה של מסיבת התה. זה יקרה בסופו של דבר, אבל לא ברור מתי יבוא הסוף הזה.

        • עמנואל ילין הגיב:

          יצא לי לשמוע את הנאום של סוזנה מרטינז בוועידת הרפובליקאים, והיא באמת עשתה רושם של לפחות בן אדם סימפטי (מה שקשה לי לומר על רוב הנואמים שם). אבל אין לי מושג איך היא כמושלת או מה העמדות שלה. יש לך עדויות “מהשטח”?

Leave a Reply