מיט רומני, בשמחה או בהשלמה

ריק סנטורום בחוץ — ולרפובליקאים נולד השבוע סוף סוף המועמד לנשיאות. הבחירות המקדימות טבעו בו הרבה צלקות. סקר דעת קהל חשוב הראה השבוע, שרק רבע מן המצביעים חושבים אותו ל“ראוי לחיבה“. הנשים פונות לו עורף בהמוניהן. אבל נקודת התורפה העיקרית של ברק אובמה, הכלכלה, בעינה עומדת. אל-נא תמהרו להמר

"המירוץ שלו הסתיים", מכריז העיתון הזה, היוצא במדינת פנסילווניה, מעל צילום של הסנאטור לשעבר סנטורום ואשתו. הסיבה העיקרית להסתלקותו של סנטורום היתה הכסף

זו הפעם הרביעית (או החמישית? או הששית?) שאפשר להודיע חגיגית, כי הוכרע הקרב הארוך (מאוד) על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. בפעמים הקודמות, החגיגיות הקדימה קצת את זמנה, אם כי ההערכה שעמדה ביסודה היתה תמיד נכונה: לפחות מחודש נובמבר ואילך שררה תמימות דעים כמעט מלאה, שבסופו של דבר מיט רומני יהיה המועמד, לטוב או לרע, בקלות או בקושי, מהר או לאט.

עכשיו אין עוד צורך לשער, או לנחש. יריבו העיקרי, ריק סנטורום, ”השעה“ השבוע את מסע הבחירות שלו; ויריבו המשני, ניוט גינגריץ‘, הודה שרומני יהיה המועמד. רק ציר הקונגרס רון פול, רופא קשיש מטקסס, נשאר במירוץ, אבל איש מעולם לא חשב שנשקף איזשהו סיכוי-נצחון למשנתו הרדיקלית (לפרק את הבנק המרכזי, לאסור כל התערבות ממשלתית באיזשהו עניין שכלכלה ומסחר נודפים ממנו, לסיים את סיוע החוץ ולהחזיר את כל הכוחות האמריקאיים הביתה).

זה היה קרב ארוך, מתיש, לפעמים מעניין, לפעמים משעשע, לפעמים דוחה. הוא התחיל לפני שנה, באוסף אין סופי של ויכוחי טלויזיה. רומני היה הפייבוריט מלכתחילה, מפני שהיו לו הכסף והארגון, ומפני שהוא הגיע למקום השני לפני ארבע שנים. אבל הוא היה הפייבוריט ללא-חשק. במשך חודשים, רוב המצביעים הרפובליקאיים העדיפו מישהו אחר.

מפעם לפעם ”מישהו אחר“ העפיל אל הפיסגה, אבל מיהר ליפול ממנה, אם בגלל מעידותיו הלשוניות הסדרתיות, ואם בגלל תזכורות על עברו. קשה להאמין, אבל בנקודה אחת, מנהל חברת פיצה לשעבר היה המועמד המועדף.

למיט רומני שיחק המזל. מועמדים כבדי-משקל יותר מאלה שהתקבצו סביבו היו מצליחים לנצל את חוסר ההתלהבות שעוררה מועמדותו. ממעמקי חוסר ההתלהבות הזו בקע בסופו של דבר ריק סנטורום, סנאטור לשעבר, כמעט-נשכח, לשעבר מושא של לעג ושל ביטול. הוא עלה במהירות מדהימה ממעמד של טעות סטטיסטית בסקרים לאיום ממשי על בכורת רומני. תמיכתו באה כמעט בלעדית מן האגף הדתי הימני של המפלגה.

"שכל או רגש", מכריזה הכותרת בעיתון מקומי בפנסילווניה, 20 בינואר. סנטורום, שכוכבו דרך פתאום, ייצג את הרגש. שמרנים דתיים הצביעו בעדו בלב שלם. אבל מלכתחילה היה ברור שסיכוייו לנצח בבחירות הכלליות נחותים בהרבה מסיכויי מיט רומני. השבוע גבר השכל -- והרפובליקאים מתייצבים במהירות לצד מושל מסצ'וסטס לשעבר

סוף סוף?

בשום פנים אי אפשר להגיד על הבחירות המקדימות שהן ”משחק מכור“, אבל פעם אחר פעם רצונו של הממסד המפלגתי גובר בהן. הממסד רצה ברומני מפני שהוא מאמין, כי יש לו סיכוי ממשי לגבור על ברק אובמה. בזירה הזו אין מקום לטוהר רעיוני. השאלה ”מי באמת שמרן“ חשובה פחות מן השאלה ”מי באמת מסוגל לנצח“.

כך הוכרע הקרב, סוף סוף.

סוף סוף? איזה מין סוף הוא, כאשר ארבע משש המדינות הגדולות ביותר — קליפורניה, טקסס, ניו יורק ופנסילווניה — עדיין לא הצביעו? איזה מין תהליך דמוקרטי הוא, שבו ניתן משקל חסר כל יחס למדינות קטנות, לפעמים קטנטנות, על חשבון מרכזי האוכלוסיה העיקריים?

אלה שאלות נצחיות בפוליטיקה האמריקאית. תשובה חלקית עליהן היא, שאילו הגדולות היו מצביעות ראשונות, הבחירות היו הופכות לקרב של תשדירי טלויזיה, עם מינימום של מגע אנושי בין המועמדים ובין הבוחרים. בקרב טלויזיה היה יתרון פתיחה מכריע למי שהתחילו את המירוץ עם קופות מלאות. איש כסנטורום לא היה נראה כלל על המכ“ם הפוליטי. השבוע הוא הסביר, כי הסיבה העיקרית לפרישתו היתה הכסף. נגמר לו.

אבל דחיקת המדינות הגדולות אל השוליים העניקה עודף של תשומת לב למיגזר בעייתי: הנוצרים האוונגליסטיים, זאת אומרת פרוטסטנטים אדוקים, הנוטים לפירוש כמעט-מילולי של כתבי הקודש, ומתרכזים באזורים לא-עירוניים. ללא תמיכתם, מועמד רפובליקאי יתקשה לנצח בבחירות לנשיאות. אבל הם עלולים להיות חרב פיפיות בידיו, בייחוד אם הוא חיזר אחרי קולותיהם בבחירות המקדימות בלהיטות גדולה מדיי.

משאל-עם על הכלכלה?

נקודת התורפה של הנשיא: 76% סבורים שהמיתון עדיין לא הסתיים; יתרונו הגדול של הנשיא בסקרי הפופולריות נמחק, או אפילו מתהפך על ראשו, כאשר מוצגות שאלות בענייני כלכלה ('וושינגטון פוסט', עשרה באפריל)

סקרי דעת הקהל מאשרים את הסכנה הזו. השניים האחרונים — USA Today עם מכון גאלופ; הוושינגטון פוסט עם רשת אי.בי.סי — מראים יתרון עצום לנשיא אובמה בין הנשים, מה שמעניק לו יתרון כללי משמעותי של 7%. היתרון בין הנשים מיוחס לעמדות הרדיקליות שהטוענים הרפובליקאיים נקטו בזמן מקדימותיהם, כמו למשל ההתנגדות לחלוקת אמצעי מניעה, שלא לדבר על ההתנגדות העקרונית הרגילה להפלות מלאכותיות.

הסקר של השבוע גם מראה מה עמוקות הן הצלקות שהמקדימות טבעו על גופו של רומני. על השאלה מי משניהם, אובמה או רומני, ”נראה ידידותי יותר ונוח להתחבב“, כמעט שני שלישים מעדיפים את הנשיא על פני המושל לשעבר. אובמה נהנה מיתרון עצום, אם גם קטן במקצת, בשאלה מי משניהם מעורר יותר השראה.

כיוצא בזה, הנשיא רושם יתרון ניכר בשאלות של מדיניות חוץ (36-53). ההפרשים מצטמצמים והולכים בשאלות כלכלה, ומתהפכים על ראשם בשאלה, העומדת לחרוץ את גורל הבחירות האלה: מי מן השניים ייטיב לנהל את הכלכלה. כאן לרומני יש יתרון קטן (43-47). יתרון דומה הוא רושם בשאלות אנרגיה, המעיקות עכשיו על כל צרכן דלק, בארה“ב ואיפה-לא. היתרון הגדול ביותר של רומני (38-51) נרשם בתשובה על השאלה מי משניהם ייטיב יותר לטפל בגרעון-התקציב האסטרונומי.

זו איפוא נקודת התורפה הברורה של הנשיא. אם רומני יצליח להפוך את הבחירות האלה למשאל-עם על הכלכלה, ואם לא יחול שיפור דרמטי בחודשים הבאים (הסימנים בימים האחרונים היו שלא יחול), יש לרומני סיכוי ממשי לנצח.

לאופוזיציה אין מנהיג

בשיטה הפוליטית האמריקאית, למפלגת האופוזיציה אין מנהיג מוכר, אלא במשך כמה חודשים, אחת לארבע שנים, בין נצחונו בבחירות המקדימות של מפלגתו ובין הבחירות הכלליות. זה מצב לא סביר כמעט בכל דמוקרטיה לא-נשיאותית. בארה“ב, לציבור אין ההזדמנות לבחון נשיא-בכוח לאורך זמן.

מפעם לפעם משולם המחיר: פלירט קצר ומוצלח עם הבוחר מכתיר מועמד מעוט נסיון, שדיוקנו שורטט בעצרות בחירות ובתשדירי טלויזיה, ואיש אינו יודע מה בדעתו לעשות בנצחונו.

בבחירות של 2008, האסמכתא היחידה לכשרונות הניהול של ברק אובמה היתה עצם הצלחתו בניהול מסע הבחירות שלו. זה היה פרוייקט לא מבוטל, שהעסיק הרבה אנשים, עלה הרבה כסף, נמשך הרבה זמן, השתרע על הרבה מדינות. אבל איך אפשר להשוות את הנסיון הזה עם הנהגה במשרה מלאה של מפלגה פוליטית לאורך זמן?

ינוקות פוליטיים כאובמה הגיחו מאלמוניות לשלטון בבריטניה, פעמיים בתוך 12 שנה, ללא כל נסיון מיניסטריאלי. אבל טוני בלייר ודייויד קמרון עמדו בראש מפלגותיהם בין שלוש לחמש שנים לפני שהעפילו לראשות הממשלה. זה לא היה מבחן לאקמוס מושלם, אבל זה היה נסיון מועיל, גם בשבילם וגם בשביל הבוחר.

מן השבוע, מיט רומני הוא המנהיג המוכר של מפלגתו. המפלגה הזו תנסה עכשיו להתלכד סביבו, בשמחה או בהשלמה. הוא ייתן את הטון, ויכוון את מה שהאמריקאים אוהבים לכנות ”השיחה הלאומית“. בעיני אלה החושבים שנוכחות ברק אובמה בבית הלבן היא אסון פוליטי היסטורי, רומני הוא עכשיו התקווה האחרונה. מצפה לו קרב איתנים, אבל אל-נא תמהרו להניח את כשלונו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “מיט רומני, בשמחה או בהשלמה”

  1. גיל הגיב:

    רומני הוא אחד המועמדים החיוורים ביותר אי פעם ולדעתי הוא יפסיד בגדול. הכלכלה אולי לא תשתפר משמעותית אבל אם האבטלה תרד מתחת ל8% אז מצבו של אובמה ישתפר.

    אני חושב שגם החלטת בית המשפט העליון בקשר לרפורמה בבריאות תעזור לו, ולא חשוב מה היה תהיה.

    אם היא לא תבטל אותה אז הוא יוכל לרכוב על הגל שלה, ולהפגין השג ממשי. אם היא תבטל אותה, או חלקים ממנה, תתחולל רעידת אדמה פוליטית, הבוחרים הדמוקרטים יהיו מרוגזים, והאנרגיות של 2008 יחזרו.

    קשה לי לראות באיזה תסריט רומני יוכל לנצח, אבל השאלה הגדולה, למה נגזר עלינו לסבול יותר מחצי שנה של מערכת בחירות?

    • ori hippo הגיב:

      הסקר הראשון לאחר שהתבהרה התמונה אצל הרפובליקאים, מראה על יתרון קל לרומני.

      צפויות חדשות כלכליות לא טובות, סביר שרומני יגדיל את הפער. בבית הנבחרים הרפובליקאים זוכים לרוב.

      האם אובמה עלול להכנס לעימות עם אירן על מנת לשפר את סכוייו בבחירות?

      http://www.gallup.com/poll/election.aspx

      • יואב קרני הגיב:

        לא, אורי. אתה מעיין רק באחד הסקרים, ויתר על כן זה “סקר מעקב”, עם מידגם קטן יותר ועם שיטת דגימה המצריכה סטיית תקן גדולה מזו של סקרים קונבנציונליים.

        הסקר של סי.אן.אן מ-16 באפריל מראה יתרון של תשעה אחוזים לאובמה; הסקר של רויטרס מ-16 באפריל מראה יתרון של ארבעה אחוזים לאובמה.

        מעניין שסקרים של ארגונים המזוהים עם הימין — רשת פוקס, מכון הסקרים ראסמוסן — הראו בסוף השבוע שעבר יתרון קטן (שני אחוזים) לרומני. הם גם הראו גרעון קטן לנשיא במשאל-הפופולריות (סומכים ידיים על התנהלות הנשיא, או לא סומכים ידיים).

        אתה מוזמן לעיין במעקב השיטתי ביותר אחרי הסקרים, באתר הרשת RealClearPolitics

        מדד הסקרים של RCP, המופיע למטה, משקלל את יתרון אובמה ל-3.2%. זה כמעט חסר משמעות. פירושו של דבר שהכול פתוח.

        אבל הנה הצעה: כל כמה שהסקרים הארציים מעניינים, מוטב לזכור שבארה”ב לא הראשון במניין הקולות הוא המנצח, אלא הראשון במניין האלקטורים. ממילא, שדה המערכה האמתי מוגבל למדינות המתנדנדות.

        מקובל להניח שיש תשע כאלה. בחודשים הבאים נראה סקרים רבים על התשע, או על אחדות מן התשע.

        מוטב להתבונן בהן כדי לקבל תמונה מדויקת יותר על מגמת פניהם של המועמדים. בסופו של דבר, הפרש של חצי אחוז בפלורידה ובאוהיו יהיה חשוב יותר מהפרש של 20 אחוז בקליפורניה או של 30 אחוז בטקסס.

        ראה-נא סקירה קצרה על התשע ביומן הרשת של כריס סיליזה, פרשן בכיר ב’וושינגטון פוסט’.

  2. יוסי דר הגיב:

    תודה,

    אם אכן רומני חלש אצל הנשים הוא זקוק לאשה כסגניתו.

    קופץ לי השם של קונדוליסה רייס, שיכולה לאזן בעוד תחומים – שחורה, ענייני חוץ וביטחון.
    לדעתי היא גם עולה על ביידן.

    רק שלא יילך על פיילין.

  3. שחר ב. הגיב:

    במקום לבחור איזה מועמד: פרוטסטנטי לבן שצמח מהמעמד הבינוני-נמוך, וחי בקולורדו, או מדינה אחרת במערב ארה”ב, ורצוי איזה שירות צבאי-פטריוטי, הם בחרו מיליארדר מורמוני, שגרם להרבה אנשים להישאר בלי עבודה.

    לא שאני חלילה מצטער על כך. המפלגה הרפובליקאית הפכה לתומכת הגדולה בהצפת המדינה בנשק, בתאגידים, בזיהום סביבתי ובהתנגדות למחקר המדעי, וקו דתי משוגע. לכן עדיף שאובמה יקשיב.
    פטריק ביוקנן הוא אחד המעטים במפלגה הניחנים בראיה אסטרטגית נכונה (חוץ משמרנותו הדתית): צמצום הכוח הצבאי של ארה”ב, מכסים גבוהים וסגירת הגבול הדרומי למהגרים.

    • דני פ הגיב:

      היו מועמדים שדומים במידה מסויימת לפרופיל שהזכרת: אבל טים פולנטי התברר כאפרורי אפילו יותר מרומני, וריק פרי התגלה ככסיל גמור. כפי שאומרת הקלישאה, the proof of the pudding is in the eating – אם רומני ניצח, אז כנראה שהוא היה המתאים ביותר.

      אני נוטה לחשוב שהקו הפוליטי שאתה מציע טוב לארה”ב, אבל לא ברור מדוע הוא טוב לפוליטיקאים שמנסים לגייס תמיכה. הקו האנטי-ניצי של רון פול כלל אינו פופולרי בקרב הרפובליקאים.

      לגבי המפלגה הדמוקרטית, המשך ההגירה המסיבית מאמריקה הלטינית משרתת אותה, גם אם היא אינה משרתת את מעמד הפועלים האמריקאי.

      קליפורניה הפכה ממדינה, התומכת בדרך כלל ברפובליקאים, למעוז דמוקרטי — בעשורים הקרובים תהליך דומה אולי יקרה בטקסס. אני מניח שלמועמד עם הדעות שאתה מציע, כמו הסנטור הפורש ג’ים ווב, אין סיכוי לעמוד בראש המפלגה.

  4. דני פ הגיב:

    המועמד הרפובליקאי פחות פופולרי בקרב נשים – אז מה חדש? זה נכון מאז שנות ה-80, והרפובליקנים הרי הצליחו יפה במהלך השנים. דרך אחרת לנסח את המצב היא שלדמוקרטים יש בעייה להשיג את הקול הגברי – לא?

    • יואב קרני הגיב:

      פער המיגדרים הוא אמנם עניין רגיל, אבל גודל הפער הוא הנותן. כאשר הפער בין הנשים הוא כמעט 20% לטובת אובמה, והפער בין הגברים הוא רק אחוז אחד לטובת רומני, פירושו של דבר שרומני בצרות. אני בטוח שהפער בין הנשים יצטצמם, והפער בין הגברים יגדל. השאלה היא הגודל.

  5. ארן הגיב:

    כחזאי אני ממש לא מוצלח, במשך זמן רב אני הימרתי על ניוט.

    כדאי אבל לשים לב ש*ה*טענה של רומני ליתרון על אובמה היא בתחום הכלכלי. ובסקרים שהצגת יש לו יתרון מובהק ומשמעותי רק בתחום אחד צמצום הגרעון. זה לא מנבא טובות לרומני שאין יתרון משמעותי על אובמה בכל הנושאים הכלכליים.

Leave a Reply