”היום הפסיד אובמה את הבחירות לנשיאות“, הריעה פרשנית ימנית ידועה. לא בגלל הכלכלה, ולא בגלל הגרעון, ולא בגלל המלחמה. הוא הפסיד, לדעתה, בגלל קרע גלוי עם הבישופים של הכנסיה הקתולית. הוא רצה לחייב את בתי החולים של הכנסיה להעניק אמצעי-מניעה לכל אשה מעוניינת. הבישופים הכריזו שהוא מאיים על חופש הדת ועל חופש המצפון. הבית הלבן מלקק את פצעיו
צלב בשדמות אמריקה. זה היה חלק מתשדיר טלויזיה של מושל טקסס, ריק פרי, אשר ניסה את כוחו ללא הצלחה בהתמודדות על מועמדות הרפובליקאים לנשיאות. הצלב הזה משקיף על שדות התבואה של אייווה, במערב התיכון. קולות של נוצרים הזניקו את סנטורום לנצחון סנסציוני באייווה, ואחר כך -- לנצחונות במינסוטה, במיזורי ובקולורדו. בלעדיהם קשה לנצח במפלגה הרפובליקאית של ימינו
קצת קשה להאמין שהבחירות ההיסטוריות — כך קוראים להן — בארה“ב יוכרעו על שאלה של גלולות נגד הריון. מבלי להמעיט מחשיבות העניין, אפשר להעלות על הדעת כמה עניינים קצת יותר בוערים: אבטלת מיליונים, פיננסים שיצאו מכלל שליטה, משברי סחר נצחיים עם סין, אנרגיה, העולם-כמרקחה.
כל העניינים האלה בהחלט עומדים על סדר היום, וכאשר המצביעים מתבקשים לדרג אותם על פי חשיבותם האובייקטיבית, הם מדרגים כראוי. אבל קורות הבחירות בארה“ב, בייחוד בשלושים השנה האחרונות, מראות פעם אחר פעם מה כבד משקלם של עניינים בעלי חשיבות סובייקטיבית. הם מנערים אמריקאים מאדישותם הפוליטית המפורסמת, הם ממריצים אותם לתרום כספים, להתארגן — ולהצביע.
זה כמעט ארבעים שנה, ששאלות של ריבוי טבעי מעוררות את ההתרגשות הגדולה ביותר בפוליטיקה האלקטורלית. מרכזיותן היתה במרוצת השנים אחת הסיבות העיקריות לתזוזתה של אמריקה ימינה.
”רעל לגופנו, רעל לנפשנו“
בחודש ינואר השנה התגלע בארה“ב קרע בין ממשל אובמה ובין הבישופים של הכנסיה הקתולית. עניינו הוא הוראת הממשל, שכל מוסדותיה של הכנסיה — בתי חולים, בתי ספר, ארגוני צדקה — יחויבו, בפעם הראשונה מאז ומעולם, לממן אמצעי-מניעה לנשים, לספק להן גלולות של ”הבוקר שאחרי“ להפסקת תהליך הביוץ, ולהעמיד לרשותן ניתוחי-עיקור.
קול שבר בקע משורות הכנסיה. דרשן קתולי בקתדרלת פטריק הקדוש בניו יורק הכריז,
”מישהו בקונגרס החליט, ש‘אמצעי-מניעה הם תרופות‘. למעשה הם רעל. רעל לגופנו. רעל לנפשנו“.
הארכיבישוף של מיאמי, פלורידה, הכריז כי לפנינו
”פלישה חסרת תקדים של כוח המדינה לתחום החירות הדתית וחופש המצפון“.
הטוענים למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות הודיעו ש”הנשיא אובמה הכריז מלחמה על הדת“ (ראו-נא את סרטו יוטיוב שלהלן: ניוט גינגריץ’ מכריז, שאם יחזור וייבחר, הנשיא אובמה “יאסור מלחמה על הכנסיה הקתולית”). מנהיג סיעתם בסנאט האשים, שהנשיא הפר את החוקה. על חשד של הפרת החוקה, נשיאים מועמדים למשפטי הדחה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=wXyEum9wDM0[/youtube]
בסמיכות זמנים, בית משפט לעירעורים בקליפורניה סמך את ידיו על נישואים חד-מיניים, שההתנגדות להם נעשתה בבת עינם של אנשי הימין הנוצרי. בשעה שוויכוחים מתנהלים על עניינים שברומו של עולם, הנושאים החברתיים-דתיים מאיימים להתגנב מאחור, ולהפוך את הציפיות הפוליטיות על ראשן. הנשיא מציע נוסחת פשרה, אבל נראה שרוב הבישופים מתנגדים לה.
מאז, מדינת וירג’יניה התקרבה לאמץ חוק שיחייב נשים להסכים לבדיקות אולטרה-סאונד פולשניות ברחמן, כל אימת שהן עותרות להפלה מלאכותית; ומדינת מרילנד הכירה רשמית בנישואים חד-מיניים, אם כי נראה עכשיו שהעניין יועמד למשאל-עם בנובמבר, ושום משאל-עם בארה”ב עדיין לא הכריע לטובת נישואים כאלה. החוק של וירג’יניה העמיד ארגוני נשים על רגליהן, והחוק של מרילנד עומד להעמיד שמרנים דתיים על רגליהם.
הליברליזם נעשה נורמה
הימין האמריקאי של ימינו בקע מחלציו של בית המשפט העליון. ב-1973 פסק בית המשפט, הליברלי ביותר בתולדות אמריקה, שהחוקה מקנה את הזכות להפלה מלאכותית מתוקף ”הזכות לפרטיות“, המשתמעת מן החוקה. החלטת האשה מה לעשות בעובר שברחמה כלולה בזכות הזו.
פסק-הדין ההוא, שנכנס למיתולוגיה המשפטית בשם Roe v Wade, הביא לשיא ליברליזציה חברתית שגרפה את ארה“ב ב-20 השנה הקודמות. בית המשפט הניע את התהליך במה שקראו כבר אז ”אקטיביזם שיפוטי“. הוא התחיל אותו ב-1954, באיסור היסטורי על הפרדה גזעית בבתי הספר. עשר שנים אחר כך שם הקונגרס קץ לאפליה הממוסדת של שחורים במדינות הדרום. שנות ה-60 עמדו בסימן היפתחות של החברה האמריקאית. לא רק גזענות חדלה להיחשב לאופציה סבירה, אלא גם אנטישמיות, מיזוגניה (שנאת נשים) והומופוביה.
הרושם הברור היה שהליברליזם חדל להיות בחירה אידיאולוגית, והפך לנורמה טבעית. זה אגב קרה לא רק בענייני חברה ומשפט, אלא גם בענייני כלכלה. ריצ‘רד ניקסון, אשר נבחר פעמיים לנשיא (ב-1968 וב-1972), הכריז ”כולנו קיינסיאנים“, ברמז לאבי הכלכלה המדינית של העידן שלאחר מלחמת העולם השניה. ברוח קיינס הוא ניתק את הדולר מן הזהב והטיל פיקוח (אם גם זמני) על שכר ועל מחירים.
שמרנות קלאסית, כזו שנהגה לפני השפל הגדול של שנות ה-30, פשוט ירדה מנכסיה. היא היתה שקולה כנגד קריאת ביניים לא-מנומסת. אנשים התנועעו באי-נוחות בכורסותיהם אם מישהו היה מעיד על עצמו שהוא ”שמרני“.
כאשר המפלגה הרפובליקאית הפתיעה את עצמה, ומינתה את בארי גולדווטר למועמדה לנשיאות, ב-1964, היה נדמה שהיא מביעה מישאלת-מוות. הסנאטור (הרבע-יהודי) ממדינת אריזונה היה רדיקל מתלהם.
הוא התנגד לשיווי זכויות השחורים לא מפני שהיה גזען, אלא מפני שחשב שאין זה מעניינה של הממשלה הפדרלית להגיד למדינות האינדיבידואליות מה לעשות. הוא התנגד לתיקונים חברתיים, שיצריכו תפקיד מוגבר של הממשלה בכלכלה. והוא חשב שצריך לסיים את המלחמה בווייטנאם אפילו באמצעות נשק גרעיני. הוא הכריז בנאום המינוי שלו, “קיצוניות בהגנת החרות אינה חטא — ומתינות ברדיפת צדק אינה מעלה”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=RVNoClu0h9M[/youtube]
הוא נחל תבוסה ניצחת: רק שבע מדינות הצביעו בעדו, רק 38% מן המצביעים, הוא קיבל 15 מיליון קולות פחות מיריבו הדמוקרטי, הנשיא לינדון ג‘ונסון (לשם השוואה, ניקסון הפסיד לג‘ון קנדי ארבע שנים קודם בהפרש של 110,000 קולות). מקובלת וסבירה היתה אז ההנחה שהאגף הרדיקלי של הרפובליקאים חוסל לבלי קום.
זעם יש-אונים
אז קרתה 1973, ולרדיקלים היתה תקומה. האין זה מעניין? הרדיקלים התעוררו לא על שאלות חוץ ובטחון, לא על שאלות כלכלה, לא על שאלות חברה – אלא על שאלה שנתפסה במידה רבה כדתית. פסק הדין על ההפלות שיחרר את הקיטור העצום של מה שנקרא לימים ”הימין הנוצרי“. עד אותו הזמן הוא התקשה להתארגן, להתגייס, להתממן ולכונן נוכחות קבועה.
פסק הדין תיעל את זעם האין-אונים אל ערוצי הביצוע. אסטרטגים פוליטיים, שהקדימו להבין את החשיבות של דיוור המוני, הפכו את הזעם הזה לשמן על גלגלי מהפכתם. הם יצרו רשימות תפוצה של מיליונים, למדו איך לכתוב מינשרים, איך לבקש כסף לתועלת העניין, איך לגייס פעילי-שטח, ובעיקר איך לדרבן מיליוני מצביעים סבילים להגיע אל הקלפי ביום ההצבעה.
ב-1974 סבלה המפלגה הרפובליקאית תבוסה עצומה בבחירות לקונגרס, תוצאה של פרשת ווטרגייט והתפטרות-הקלון של הנשיא ניקסון. בין 1976 ל-1980, התנועה השמרנית המתחדשת חזרה והעמידה את המפלגה הרפובליקאית על רגליה. ב-1980 היא שלחה את רונלד רייגן לבית הלבן, וכבשה את הסנאט מידי הדמוקרטים. בפעם הראשונה זה 50 שנה, בוושינגטון קם ממשל שמרני עם בסיס תמיכה ממשי בקונגרס. איש לא אמר עוד ”כולנו קיינסיאנים“.
מטוטלת השמרנות נעה מאז בכל הכיוונים. הרפובליקאים הצליחו להשתלט על שני בתי הקונגרס ב-1994, בפעם הראשונה זה ארבעים שנה. הם החזיקו בשלטון שם 12 שנה. הדמוקרטים התאוששו מפעם לפעם: נשיאים דמוקרטיים הצליחו להיבחר שלוש פעמים (ביל קלינטון פעמיים, אובמה פעם אחת). ב-2006 הצליחו הדמוקרטים לחזור ולכבוש את הקונגרס.
אבל כללית, הטון בוושינגטון השתנה, ואסטרטגים רפובליקאיים היו רשאים לטעון במידה של צדק, ש“ארה“ב היא ארץ העומדת ימינה מן המרכז“. שלא בטובתם, הדמוקרטים נטו לשכוח את האמת הזו. הם ניסו לדחוף את אמריקה הרבה יותר שמאלה ממה שהיתה מוכנה להידחף. התוצאה: שנתיים לאחר נצחונו המבטיח של אובמה, הדמוקרטים איבדו את הרוב הניכר שלהם בבית הנבחרים. אובמה עצמו נחלש במידה כזאת שיכולתו לחזור ולהיבחר מועמדת בספק.
מה קרה במאסילון, אוהיו
קיראו-נא במקום אחר באתר על מוסר ועל אינטרס עצמי בישימון התעשייתי של חגורת-החלודה באוהיו, אוקטובר 2004
בשביל מי יצביע פועל מובטל ממאסילון, המסכים לגמרי עם משנתו הכלכלית של ג’ון קרי? זה פשוט: בשביל ג’ורג’ בוש
במאסילון נשאר רק השלד, וגם קצת ג’אז שקט
‘ריפאבליק’ היתה מן היסודות שעליהם עמד החלום האמריקני. על זרועה נשענה העיר הקטנה הזו בצפון מזרח אוהיו. מה נשאר? לא הרבה. קריית הפלדה מפורקת, בורג אחר בורג, ונשלחת לסין
התנועה נגד הפלות מלאכותיות לא התקרבה כלל לשנות את פסיקת בית המשפט מ-1973. אבל פוליטית ואלקטורלית, חוסר ההצלחה היא אולי הצלחתם הגדולה ביותר. כל זמן שההפלות חוקיות, מתנגדיהן נוטים להיות אפקטיביים יותר מתומכיהן. זה עניין די טבעי. אנשים בדרך כלל אינם יוצאים מגדרם להילחם למען זכויות שכבר ניתנו להם.
ההתנגדות להפלות ניזונה מהשקפות דתיות ומוסריות, שכבודן במקומן מונח. אבל מאלפת המידה שבה אנשים מעמידים את השאלות האלה מעל האינטרס העצמי שלהם. במרוצת מערכת הבחירות של 2004, שבה התמודד ג‘ורג‘ בוש הבן על תקופת כהונה שניה, קיבלתי שיעור מועיל על מסתרי הפוליטיקה האמריקאית. הוא ניתן לי במאסילון, עיר-תעשיה קטנה ושוקעת במדינת אוהיו. לפנים, תפארתה של העיר היתה על מפעלי הפלדה שלה. הם נסגרו, ואיתם יבשו מקורות התעסוקה.
פועל פלדה מובטל, תומך של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג‘ון קרי, סיפר לי על גיסו. לגיס, קתולי מאמין, היו חמישה ילדים. הוא איבד את מקום עבודתו הקבוע. באמריקה, מקום העבודה הוא זה המספק ביטוח בריאות. לגיס ולמשפחתו לא היה איפוא כל ביטוח. קרי העמיד את בעיות התעסוקה והביטוח הרפואי במרכז מערכת הבחירות שלו. אבל הגיס הצביע לטובת בוש. הסיבה: קרי צידד בזכות האשה להפלות מלאכותיות.
בן-שיחי סיפר לי שחדל לדבר עם גיסו. הוא לא היה מוכן לסלוח לו שהעדיף את הגיון הכנסיה על בריאות ילדיו. אבל הוא אישר שגיסו לא היה יוצא דופן. באותו הזמן בערך יצא ספר, שהיכה גלים באמריקה. שמו היה ”מה קרה לקנזאס?“ (What‘s the Matter with Kansas), על שם מדינה חקלאית במערב התיכון של ארה“ב. קנזאס ושכנותיה היו מועמדות טבעיות, על יסוד האינטרס העצמי שלהן, לתמוך בדמוקרטים. אבל בדור האחרון הן פנו ימינה, לפעמים פניה חדה.
[vimeo]http://vimeo.com/7710515[/vimeo]
הסיפור ששמעתי במאסילון, אוהיו, היה הסבר חשוב למה שקרה כמה שבועות אחר כך: אוהיו הצביעה לטובת ג‘ורג‘ בוש, בהפרש קטן יחסית (130,000 קולות מתוך כמעט ששה מיליון). את הכף הכריעו מצביעים נוצריים דתיים, שאולי לא היו טורחים להגיע אל הקלפי אילמלא עמדו על סדר היום עניינים שהם חשבו למוסריים.
ג‘ון קרי היה, ועודנו, סנאטור ממדינת מסצ‘וסטס, שהיא ההיפך מקנזאס: ליברלית, פלורליסטית, מתירנית. לרוע מזלו של קרי, מדינתו היתה הראשונה שהעניקה מעמד חוקי לנישואים חד-מיניים. פעילים שמרניים בשורה של מדינות מיהרו ליזום משאלי-עם לתיקון החוקות של מדינותיהם, כדי לפסול מלכתחילה את אימוץ המופת של מסצ‘וסטס. משאל-העם של אוהיו התקיים בעצם היום שבו נבחר נשיא חדש. אין זו העזה להניח שתומכי התיקון נהרו בהמוניהם אל הקלפיות, ואגב כך גם הטילו פתק לטובת בוש.
”לוחם נגד הדת“
הנסיון מלמד שהדמוקרטים מפסידים כל אימת שעולים על הפרק נושאים בעלי לוויית חן דתית ומוסרית. כאשר המירוץ צמוד במיוחד — ואין סיבה להניח שהמירוץ הזה לא יהיה צמוד במיוחד — הפלות מלאכותיות, אמצעי מניעה ונישואי הומוסקסואלים עשויים להכריע את הכף.
פרשנית ימנית רבת מוניטין כתבה ב‘וול סטריט ג‘רנל‘ על הקרע בין אובמה ובין הכנסיה הקתולית, ”אפשר שהיום הנשיא הפסיד את הבחירות“. זו אולי הפרזה, בוודאי קצת מוקדם לשפוט את תוצאות המחלוקת. אבל זה בהחלט יתכן. כאשר מספר ניכר של אמריקאים כופרים בפטריוטיות של הנשיא, ומספר מסוים כופרים אפילו באמריקאיות שלו, הרושם שהוא ”לוחם נגד הדת“ אינו יכול לעזור לו. בריטים, צרפתים, ספרדים, גרמנים היו מושכים בכתפיהם למשמע האשמה כזאת. לא אמריקאים.
למרבה העניין, נושאי הדגל של הימין השמרני במפלגה הרפובליקאית השנה הם קתולים. ריק סנטורום נולד וגדל קתולי, וניוט גינגריץ‘ הצטרך לכנסיה לאחר שהיה פרוטסטנט רוב חייו. סנטורום טוען שהוא, ורק הוא, יוכל להחזיר אל המפלגה את המצביעים הקתוליים בערי התעשיה של המערב התיכון, שעזבו אותה ב-2008. ואמנם, סנטורום ניצח בחודש שעבר בבחירות מקדימות בשלוש מדינות של המערב התיכון. הנצחונות האלה הכניסו רוח כה עזה במפרשיו עד ששבוע אחד אחריהם העמידוהו הסקרים בראש הטבלה הרפובליקאית. הרוח יצאה לאחר הפסדו הדחוק לרומני במישיגן, השבוע. אוהיו ממתינה לו בששה במארס, אולי הסיכוי האחרון שלו.
הדעת נותנת שסנטורום לא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות. השאלה היא מה מה יחליטו הפעם לעשות הגיס במאסילון, אוהיו ובני דמותו הרבים? את התשובה יהיה צריך לחפש בעיקר בכנסיות האוונגליסטיות הקטנות של אוהיו ושל מישיגן, של מינסוטה ושל וויסקונסין. כמעט אפשר לשמוע את קול גירוד הפדחת הבא מן הבית הלבן. מה לעשות בקנזאס, לכל הרוחות.
טור מאד מעניין, אבל למה אתה טוען שבחירות הוכרעו על נושאים שכאלו בשלושים השנים האחרונות? שוב ושוב המחקר מראה שאת תוצאות הבחירות אפשר לנבא ברמת דיוק גבוהה על בסיס גורמים אובייקטיביים של כלכלה ובטחון, בעוד נושאי הקמפיין אחרים אולי הופכים את הקמפיין למעניין יותר, אבל לבטח לא משפיעים על התוצאה הסופית בקלפי.
ספציפית, עלייתם של מועמדים קיצוניים באה בדרך כלל בתיאום עם סיכויים נמוכים לנצחון בכל מקרה, כשמועמדים רציניים יותר כלל לא טורחים להיכנס לזירה.
מרתק כרגיל-מעניין לציין כי המונח רדיקל השתנה מאז ימיו של בארי גולדווטר שהיה עקבי בהתנגדותו להתערבות המדינה בחיי הפרט ומכאן תמיכתו בזכות האשה על גופה ובזכות לנטיה חד מינית.
העובדה שהקתולים הם כיום זרם רדיקלי מקובל גם היא מלמדת על השינוי.
השאלה שהייתי רוצה לשאול היא כיצד פועל השינוי הדמוגרפי בארצות הברית ואת מי השינוי מחזק?
תודה, משה, הערה חשובה. השמרנות של גולדווטר, כמו גם השמרנות של אריזונה בימים האלה, אמנם שייכת לזן שונה מזה של שמרני הדרום והמערב התיכון. היא מעוגנת בליברטריאניזם של המערב ודרום-מערב. גולדווטר היה איש ללא דעות קדומות. הוא רצה לעשות רוורסיה של שלושים השנה שקדמו למועמדותו, ולחזור אל העידן שבו לממשלה היה תפקיד מוגבל להפליא, בכל התחומים, בייחוד בכלכלה.
הנירמול של חיי הקתולים באמריקה הוא אמנם תופעה חדשה יחסית. הקתוליות של מועמדים שוב אינה עומדת להם לרועץ. קתולים סבלו אפליה חמורה, גדולה למשל מזו שסבלו היהודים בארה”ב.
שאלת ההשפעה של השינוי הדמוגרפיה היא אמנם מפתח להבנת היצרים, הדחפים והמניעים. אני אחזור אליה בהרחבה, אבל במידת הקיצור, היא פועלת לרעת המפלגה הרפובליקאית. יש משקיפים החושבים למשל, שאריזונה תצביע השנה בעד אובמה. אריזונה הצביעה בפעם האחרונה בעד דמוקרט בשנת 1948. זה יהיה שינוי היסטורי, ואם יתחולל הוא יהיה קשור בעניין אחד: התרבות המצביעים ההיספאניים (‘לטינוס’). יום אחד זה יקרה גם בטקסס, אם כי יזרמו עד אז עוד די הרבה מים בריו גרנדה.
יותר ממחצית מהקתולים משתמשים באמצעי מניעה. רוב הקתולים ההיספאנים מודאגים יותר לגבי מדיניות הגירה, רווחה ובריאות. קרוב למחצית מההיספאנים בקליפורניה הצביעו נגד האיסור על נישואים חד-מינים בקליפורניה.
כלומר רוב האמריקאים הקתולים בארה”ב כבר מצויים בחילוקי דעות בעלי משקל עם הכנסייה, ובקרב ההיספאנים, גם השמרנים נרתעים מהמפלגה הרפובליקאית, הנתפסת כמפלגת לבנים מתנשאת וכמי שמונעת מהקרובים שלהם להגר לאמריקה.
בקיצור הרפובליקאים, כמו הבחירות הקודמות, יקבלו בעיקר קולות של אמריקאים-קתולים ממוצא אירופאי ושמרנים חברתים שממילא מאז הבחירות לניקסון ב-72 עברו לתמוך ברפובליקאים.
נקודות מעניינות וומועילות.
אבל אני חושב שאתה חוזר כאן במידת מה על הנחתו של פועל הפלדה המובטל ממאסילון. הוא חשב שגיסו יצביע בעד ג’ון קרי (2004), מפני שמצעו של קרי בשאלות כלכלה וחברה התיישב עם העדפותיו של הגיס ובייחוד עם צרכיו החומריים, כולל בריאות ילדיו הקטנים. אבל הוא הצביע בעד ג’ורג’ בוש, אך ורק בגלל שאלות של לב ורגש.
באותה השנה, 2004, קיבלו הרפובליקאים את האחוז הגבוה ביותר שלהם מאז ומעולם בין ההיספאנים (‘לטינוס’, כפי שהם נקראים בדרך כלל). זה היה עדיין פחות ממה שקיבלו הדמוקרטים, אבל זה היה סימן שפוטנציאל התמיכה של הלטינוס בימין גדול מזה של היהודים למשל, בוודאי של השחורים. אסטרטגים רפבוליקאיים טוענים זה כבר, שהציבור ההיספאני הוא שמרני בענייני חברה, ומקומו הטבעי הוא לצד הרפובליקאים. רק שאלת ההגירה מכבידה. ה”רק” הזה הוא כמובן עצום ממדים.
זכור-נא שבבחירות האחרונות של אמצע הקדנציה (2010) נבחרו שורה של לטינוס רפובליקאיים לכהונות בכירות: מרקו רוביו נבחר לסנאטור בפלורידה, והוא נחשב בעל סיכוי מצוין להיות מועמדה של המפלגה לסגן נשיא בנובמבר; בריאן סנדובל, נבחר למושל בנוואדה; סוזנה (בעצם “סוסנה”) מרטינז (=מרטינס), נבחרה בניו מקסיקו. זו שלישיה מרשימה מאוד, צעירה, אטרקטיבית. חלון ראווה כזה יכול בהחלט למשוך מצביעים היספאניים.
הדעת נותנת, שבבחירות האלה זה לא יקרה. אבל בשום פנים לא הייתי מניח שקתולים היספאניים מחוסנים מפני מסר חברתי שמרני.
אגב, מעבר הקתולים אל הרפובליקאים מיוחס בדרך כלל לרונלד רייגן, 1980 ו-1984, ומכאן גם שימוש הלשון החוזר “דמוקרטים של רייגן”.
לפני כמה ימים קראתי את הכתבה הזו שמספרת שמחוז מארין שמצפון לסן פרנסיסקו, הידוע כאחד האזורים העשירים והיפים ביותר של ארה”ב ומלא בשמאלנים והיפים, פנה מן המפלגה הרפובליקאית למפלגה הדמוקרטית דווקא ב-1984 בשיא הרייגניזם. פניית הציבור הזה אל הדמוקרטים הוא סיבה משנית שקליפורניה הפכה מתומכת עקבית ברפובליקאים לתומכת עקבית במפלגה הדמוקרטית (הסיבה העיקרית היא כמובן ההגירה ממקסיקו). “מה שקרה לקנזס” הוא כנראה הצד ההפוך של המטבע של “מה שקרה למחוז מארין”.
למפלגה הדמוקרטית של היום, הדוגלת ביבוא סחורות זולות יותר מסין וגם ביבוא מעמד פועלים זול יותר ממקסיקו, אין בשורה מיוחדת לבני מאסילון. כיום השסע הבין-מפלגתי נוגע פחות לכלכלה, ויותר לסגנון חיים, ועוד יותר מכך: גזע. ב-2008 הניצחון של אובמה היה מרשים אך בקרב הלבנים הלא-היספאנים ניצח מקיין. יותר ויותר, הרפובליקאים הם מפלגת הלבנים הנוצרים המאמינים, הדמוקרטים היא מפלגת כל השאר: שחורים, היספנים, אסיאנים, יהודים וחסרי-דת.
יש לי הרגשה, שלא ניתן להוכיחה, שנושא ההפלות אינו חשוב לכשעצמו, אלא יש בו תחליף לרגש לאומי מוצהר של הרוב הלבן. צריך לזכור שלבנים הם רק 60% מהקתולים בארה”ב. קשה להעלות על הדעת, שנושא ההפלות מטריד את ההיספאנים — שהם רובם ככולם קתולים — במידה שתגרום להם להצביע לרפובליקאים.
זכור לי שב-2008, קליפורניה הצביעה במשאל עם נגד נישואים חד-מיניים, הרבה בזכות הקולות של שחורים ומקסיקאים, שהגיעו בהמוניהם לקלפיות כדי להעניק לאובמה ניצחון מוחץ, בקליפורניה ובארה”ב כולה. המיעוטים הגזעיים, מסתבר, יודעים להפריד בין שמרנות חברתית ושמרנות פוליטית.
מה שאתה אומר על התנגדות להפלות מלאכותיות כתחליף לרגש לאומי בין לבנים הוא מעניין ביותר. ברק אובמה נכשל בלשונו לפני ארבע שנים, כאשר ידבר על הלבנים של ערי המערב התיכון הקטנות, “הנאחזים באלוהים וברובים”. זה עלה לו ארח כך בקולותיהם של דמוקרטים לבנים באוהיו, בפנסילווניה, בקנטאקי, במערב וירג’יניה, אשר הצביעו מסיבית לטובת הילרי קלינטון בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. אבל גם אם ההכרזה לא הועילה פוליטית, קשה להתווכח עם תוכנה.
אתה כמובן צודק בעניין משאל העם בקליפורניה על נישואים חד-מיניים. מן הפרדוקסים של הזמן ההוא היה ההשפעה השלילית על זכויות ההומוסקסואלים מצד שיעור הצבעה גבוה של שחורים. היה אפשר לצפות, אולי, ששחורים, מהיותם המקופחים הגדולים של ההיסטוריה האמריקאית, יתמכו בזכויותיהם של מקופחים אחרים. ג’סי ג’קסון, השחור הראשון שהתמודד ברצינות על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות (1984 ו-1988), כלל פעילים של זכויות ההומוסקסואלים ב“קואליציית גוני-הקשת” שלו. אבל הוא לא שיקף בזה את הלוך-הרוח השמרני, לעתים קרובות הומופובי, בין השחורים. הוא בוודאי לא שיקף את דעתם של רוב כוהני-הדת השחורים רבי ההשפעה.
הכוהנים השחורים היו ממנהיגי ההתנגדות לנישואים חד-מיניים בשורה של מדינות. בימים האלה ממש חוזרת התמונה ונשנית במדיננת מרילנד. האסיפה המחוקקת שלה אימצה חוק המכיר בנישואים חד-מיניים, ומושל מרילנד חתם עליו בסוף השבוע שעבר. אבל חוקת מרילנד מתירה משאל-עם על כל חוק (זולת חוקי תקציב), ונראה עכשיו שמרילנד אמנם תיקרא להצביע על העניין הזה בנובמבר, באותו היום שבו יהיו הבחירות לנשיאות. שחורים ינהרו בהמוניהם אל הקלפיות להצביע לטובת אובמה, ונראה שחלק ניכר מהם ינצלו את ההזדמנות כדי להצביע נגד הנישואים החד-מיניים.
ההתנגדות הבולטת ביותר לנישואים האלה באה ממחוז המלך ג’ורג’ (King George County), הגבול בוושינגטון הבירה. המחוז הזה מתואר כ”שחור ביותר באמריקה”. פעילים הומוסקסואליים נושכים את שפתיהם: השקפת העולם ה]רוגרסיבית שךלהם מעמידה אותם לצד השחורים כמעט בכל עניין שהוא, והם כמובן מעודדים השתתפות שחורים בתהליך ההצבעה. אבל הם יודעים מה יקרה. יהיה מעניין לראות.
אני מניח שהדברים נכתבו לפני התקף הטורט האחרון של ראש לימבו. הרושם שאני מקבל (לפחות מרחוק) שהוא די הפסיד את הנושא הזה מבחינת הרפובליקאים.
אבל גם חוץ מזה, הרושם שקיבלתי זה שיש הבדל גדול בין הנושא של הפלות, לבין הנושא של אמצעי מניעה. שההתנגדות לאמצעי מניעה נתפסת כקיצונית מדי. לכן הרפובליקאים מנסים למסגר את זה כנושא של פגיעה בחופש הדת, ולא לעסוק בנושא עצמו של אמצעי מניעה. ומה שלימבו עשה די הרס להם.
נקודה מעניינת היא שאובמה לא תקף את חופש הדת.
הוא באופן ברור פטר כנסיות מן החובה לחלק אמצעי מניעה. מה שהוא חייב זה ארגונים הקשורים לכנסיה.
ועד כמה שאני יודע אין הגנה חוקתית על מוסדות כאלה.
זה מזכיר את הכרזת ריק סנטורום, שאובמה הוא “סנוב”, כי הוא רוצה שכולם ילכו לקולג’. סנטורום טען שיש אנשים שלא מתאימים לזה, ובשבילם יש בתי ספר טכניים וכו’.
אלא שאובמה אמר בדיוק אותו הדבר: שכל אמריקאי צריך להשקיע לפחות שנה בחינוך אחרי תיכון לקדם את הקריירה שלו, בין אם זה קולג’, ובין אם זה בית ספר טכני וכו’.
כלומר הרפובליקאים משקרים. (לצערי, כרגיל.)
האם יש אפשרות שבשלב זה סנטורום וגנגריץ יגיעו להסכם בינהם שיאפשר אחד במרוץ והשני כסגן נשיא מועמד?
אפשרות יש, אבל הסבירות נמוכה מאוד. היא נמוכה משורה של סיבות:
(1) האגו: כל אחד מהם כבר דחה את הרעיון שהוא יפרוש לטובת “בעל הסיכויים העדיפים”. גינגריץ’ נחשב לבעל הסיכויים העדיפים לאחר נצחונו בדרום קרוליינה ולפני תבוסתו בפלורידה, בשלהי ינואר; סנטורום טוען לתואר זה חודש, מאז שלושת נצחונותיו ביום אחד בתחילת פברואר.
(2) אריתמטיקה: אמנם צירוף קולותיהם של שני השמרנים מעניק להם רוב ברור, אבל אין שום ודאות שהחיבור הזה יתראחש בקלפי. הסקרים הפרטניים מראים, שבין תומכיהם של סנטורום ושל גינגריץ’ יש מספר ניכר האומרים שיעדיפו את רומני על פני השמרן השני. למשל, לגינגריץ’ יש אחוז גבוה במיוחד של תמיכה בין רפבוליקאים מבוגרים. לסנטורום יש תמיכה מסיבית בין אוונגליסטים. לא ברור כלל מה הם יעשו אם מועמדם יפרוש.
(3) זיווג מבטיח תבוסה: הגיון הצמד המוביל בכל בחירות הוא שיש בו נסיון מסוים לאזן את האגפים השונים של המפלגה, ולקסום לבוחרים עצמאים. צמד על טהרת הימין השמרני לא יועיל לסיכויי המפלגה בנובמבר. אפילו רונלד רייגן העדיף את ג’ורג’ בוש האב על פני שמרן כריזמטי, ג’ק קמפ, ב-1980. יש אומרים שהזיווג בין בוש הבן ובין דיק צ’ייני ב-2000 סיכן מאוד את סיכויי הנצחון של המפלגה.
(4) ללא תקדים: לפי מיטב זכרוני, עיסקה כזאת מעולם לא נעשתה חודשים מראש, לפחות מאז שבחירת המועמדים לנשיאות יצאה משלייטתם של עסקני המפלגות ועברה למצביעים בבחירות המקדימות. זה קרה בעצם רק לפני 40 שנה. זיווג רפבוליקאי אידיאלי, מבחינת השמרנים, היה יכול להיות סנטורום עם רומני.
אם סנטורום יוסיף לקצור נצחונות פה ושם עד סמוך לקו הסיום, ואם הרפבוליקאים יוסיפו לקחת גלולות נגד בחילה כאשר הם מצביעים בעד רומני, אני מנחש שיהיה נסיון לזווג אותם.
רומני היה כנראה מעדיף לקחת מושל מדינה לסגן נשיא, כדי להטעין את מיומנותו ואת התרכזותו בפתרון בעיות הכלכלה. סנטורום, שרומני כבר כינה “משקל נוצה כלכלי” אינו האיש. אבל צרכים פוליטיים תמיד מניבים ויתורים פוליטיים.