מושל טקסס דהר ללא מעצורים, עד שהתחיל להופיע בוויכוחי טלויזיה. בשבוע שעבר היה לו ”תקע-מוח“ בשידור חי. התמיכה בו התמוטטה. האם כך צריכה אמריקה לבחור נשיא? התשובה: אולי דווקא כן
התוצאות הלא-מתוכננות של ויכוח הטלויזיה מס' 12: העתונות ריאיינה ניאורולוגים ופסיכיאטרים על "תקע-מוח", לאחר שריק פרי שכח בשידור חי איזה משרד ממשלתי הוא מתכוון לבטל אם ייבחר לנשיא. גזיר העיתון הזה הוא מן ה'וושינגטון פוסט', אחד-עשר בנובמבר
תריסר ויכוחים כבר היו, ועוד רבים נשארו, מזכיר ה'וושינגטון פוסט' לקוראיו, חמישה-עשר בנובמבר
מערכות בחירות בארה“ב מוציאות מן הדעת. הן ארוכות במידה בלתי רגילה. מערכת בחירות לנשיאות היתה מתחילה פעם ברבע הראשון של שנת הבחירות. אנשים היו מציגים את מועמדותם, לפעמים, רק בתחילת האביב. עכשיו, יולי-אוגוסט של השנה הקודמת נחשב כמעט למאוחר מדיי. מועמדים רציניים מתחילים שנתיים קודם. בעצם, הם מתחילים שנים קודם, מאחורי הקלעים.
זו הסחת דעת, גם בשביל המועמדים וגם בשביל הציבור המתעניין. קשה להתעניין כל כך הרבה זמן מראש. קשה לעקוב, אלא אם כן העוקב הוא נרקומן פוליטי. אם למועמד יש עוד כמה דברים בחיים — למשל אם הוא סנאטור, או ציר קונגרס, או מושל, או ראש עיר, או אולי אפילו נשיא — הוא אנוס לעבוד פחות.
ואין עניין מתיש יותר ומסיח את הדעת יותר מוויכוחי-הטלויזיה. הם מתנהלים בתכיפות, באותו הרכב עצמו, פחות או יותר עם אותן שאלות. מאחר שאנחנו עומדים בשלב הפתיחה של מערכת הבחירות, עוד לפני הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות (שלושה בינואר 2012), רק מועמד אחד נשר. רשתות הטלויזיה, המארחות את הוויכוחים, מציבות משוכות נמוכות מאוד לפני המועמדים המעוניינים. הם צריכים לקבל ממוצע של שני אחוזים, בשיקלול של שלושה סקרי דעת מרכזיים, כדי להשתתף. שמונה עוברים את המשוכה הזו, וצפוף מאוד על הבמה.
(זו הבמה הרפובליקאית, צריך להגיד. לדמוקרטים אין מערכת בחירות של ממש, מפני שלנשיא אובמה אין יריבים. הוא ייאבק בציפורניו בבחירות הכלליות, אבל בבחירות המקדימות הוא ינצח בהליכה.)
כאשר נפתחה עונת הוויכוחים, לפני חצי שנה, שרר הרושם הברור שהנה התחיל הפיהוק הגדול. להלן קרה משהו לא-צפוי. הוויכוחים אולי לא הצטיינו בעודף עמקות, אבל הם נעשו מעבדת הניסויים של המפלגה הרפובליקאית. פעם אחר פעם קרה משהו במהלכם, שהשפיע לפעמים באופן דרמטי על הדימוי הציבורי לפחות של אחד המתווכחים. על הבמה הניידת הזו התחילו להיחרץ גורלות פוליטיים. מועמדים מבטיחים קמו ונפלו, ולפעמים חזרו וקמו.
רשתות הטלויזיה בכבלים התאהבו בפורמט הזה, מפני שהוא (א) הביא הרבה צופים (יחסית לממדים של ערוצי חדשות בכבלים, שהם קטנים בהרבה מאלה של רשתות ושל ערוצי בידור), (ב) העניק חומר-פיטפוט למכביר ופוטנציאל בלתי מוגבל של מיחזור בתכניות אחרות. ככל שהערוצים הרעיפו יותר חיבה, כך גברה תשומת הלב הציבורית.
זה התחיל ב-1976
המדיום הזה, כשלעצמו, אינו חדש. כידוע לכל חובב היסטוריה, ויכוח טלויזיה הכריע את גורל הבחירות של 1960, ג‘ון קנדי נגד ריצ‘רד ניקסון. מי שהאזינו לוויכוחים ברדיו חשבו שניקסון ניצח; מי שצפו בטלויזיה חשבו שקנדי ניצח.
ניקסון למד את הלקח. כאשר חזר והתמודד, שמונה שנים אחר כך, הוא סירב להתעמת — וניצח בהפרש קטן מאוד.
ויכוחי הטלויזיה נעשו מרכיב קבוע והכרחי בכל מערכת בחירות רק מ-1976 ואילך. הנשיא הרפובליקאי ג‘רלד פורד מעד אז בוויכוח עם ג‘ימי קרטר. אי אפשר לייחס את מפלתו למעידה ההיא, אבל הואיל והפרש נצחונו של קרטר היה קטן, המעידה נכללת כמעט בכל הסבר של תוצאות הבחירות. פורד אמר אז, שפולין אינה כבושה בידי ברית המועצות. זה היה מיותר במידה בלתי מובנת. זה הכעיס כמעט כל מי ששמע. זה עיצבן כמובן את הציבור הניכר של אמריקאים ממוצא פולני, של קתולים בכלל ושל שמרנים אנטי-סובייטיים שכל מועמד רפובליקאי היה זקוק לתמיכתם.
מקובל להניח שרגע ההכתרה הבלתי-נמנע של רונלד רייגן בבחירות המקדימות של הרפובליקאים, ב-1980, בא במדינת ניו המפשר. הרפובליקאים ערכו ויכוח בעיר נאשואה, ויריבו העיקרי של רייגן, ג’ורג’ בוש האב, ניסה להגביל את הוויכוח לעצמו ולרייגן. כל הטוענים הרפובליקאיים האחרים נשארו בחוץ. רייגן מחה בתוקף. המנחה ציווה לנתק את מיקרופונו. רייגן התייצב על רגליו, אחז את המיקרופון סמוך לחזהו, והכריז בפנים סמוקות “אני משלם בשביל המיקרופון הזה, מר גרין”. תשואות מחרישות אוזניים מילאו את האולם, ושודרו מחוף אל חוף, לפני הכבלים, לפני האינטרנט.
וזהו זה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=OO2_49TycdE[/youtube]
סליחה? מה בעצם קרה שם? מדוע זהו זה? ובכן,את הרגע ההוא מוטב שלא לתרגם מילולית. חשיבותו היתה במה שהוא הקרין: תקיפות ועמידה על עקרונות מצד רייגן; אנוכיות ואליטיזם יהיר מצד בוש. רייגן רצה לפתוח את הדלתות לרווחה, בוש רצה להבטיח את עליונותה של האריסטוקרטיה הרפובליקאית הישנה, שמשפחתו היתה שייכת אליה. המלים “אני משלם בשביל המיקרופון, מר גרין” נכנסו למיתולוגיה של הפוליטיקה האמריקאית. רייגן דהר כמעט באין מפריע אל מועמדות מפלגתו.
בבחירות הכלליות היה לו עוד רגע טלויזיה מופלא אחד. כמו “הרגע של נאשואה” גם הרגע הזה, כשלעצמו, לא אמר הרבה. אבל מתוכו קרן רייגן במלוא האטרקטיביות של אישיותו. קרטר ביקר אותו על התנגדותו לביטוח בריאות ממלכתי. רייגן חייך, ופתח את תשובתו במלים There you go again, במנוד ראש, טון ספק מלגלג, ספק סלחני. במלים ההן הוא סיכם את העייפות הכללית מג’ימי קרטר. ביקורתו של קרטר היתה עניינית ועובדתית. אבל ענייניותו ועובדתיותו נמאסו על האמריקאים. המלים ההן, הרגע ההוא, זכורות במידה כזאת שמוקדש להן אפילו ערך מיוחד באנציקלופדיה המקוונת וויקיפידיה (אנגלית). אפשר גם לצפות ברגע ההוא ביוטיוב, אלא מה. הנשיא הדמוקרטי ניצח רק בשבע מ-50 המדינות. “המהפכה הרייגנית” התחילה, מבית ומחוץ, והנשיא הזקן ביותר בתולדות ארה”ב יהפוך לפטרון הקדוש של המפלגה הרבפוליקאית עד עצם היום הזה. קרטר, בצדק או שלא בצדק, מתחרה על התואר “הנשיא הגרוע ביותר של זמננו”.
ב-1988, ג‘ורג‘ בוש האב התחיל את המירוץ הרחק מאחור. יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס הוביל בהפרש ניכר בסקרים נגד בוש האב. בוש היה רחוק מלהיות טלגני. אבל הופעת הטלויזיה של דוקאקיס הצילה אותו. מושל מסצ’סוטס נשאל באחד הוויכוחים על התנגדותו העקרונית לעונש מוות. המראיין הלא-מבריק במיוחד הקשה לו אם היה עומד בהתנגדותו אילו אשתו קיטי היתה נאנסת ונרצחת. כל איש נורמלי היה מגיב בפה פעור על השאלה הזו, ומגלה מידה של זעזוע. דוקאקיס השיב רובוטית בהסבר יבש על הסיבות להתנגדותו. הוא חיזק בזה את הדימוי הצונן והמכאני שלו. תכנית סאטירה מפורסמת בטלויזיה הציגה אותו כחייזר, שנשלח להשתלט על כדור הארץ. זו לא היתה הסיבה העיקרית לתבוסתו הניצחת, אבל זה מילא תפקיד כלשהו.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=DF9gSyku-fc[/youtube]
ב-1992, ביל קלינטון נשאל בוויכוח בבחירות המקדימות אם עישן אי פעם מריחואנה. כן, הוא ענה, אבל הוא לא אהב את זה ו”לא שאפתי“. בעיני מבקריו, זה היה המוטו של נשיאותו רבת-השערוריות. אבל הרגע הטיפשי ההוא החוויר לעומת מעמד הטלויזיה המפעים, בתכנית האירוח הפופולרית של ארסיניו הול, שבו הרכיב קלינטון משקפי שמש ותקע בסקסופון. הוא הבטיח לעצמו בזה תמיכה מסיבית של שחורים מכל הגילים ושל צעירים מכל הצבעים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=VTkUeb6zQFA[/youtube]
ב-2000, אל גור הצליח להשניא את עצמו על מיליונים, כאשר חזר ונאנח בקול רם למישמע תשובותיו של ג‘ורג‘ בוש הבן. ב-2008, ברק אובמה העניק גלגל הצלה למועמדותה המתמוטטת של הילרי קלינטון, כאשר הגיב בהבעה חמורה ובחוסר אבירות על הזמנת המראיין לחלוק לה מחמאה. זה היה ערב הבחירות המקדימות הקריטיות של ניו המפשר. הסקרים חזו נצחון מוחץ לאובמה. זה היה מסיים את המערכה. האנטי-ג’סטה של אובמה הביאה אלפי נשים לקלפיות, באקט של הזדהות, וקלינטון ניצחה בהפרש קטן. המירוץ ביניהם נמשך עוד ששה חודשים עוצרי נשימה.
משעשע, מביך, מכאיב
במירוץ הרפובליקאי השנה הספקנו לראות את יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ‘, משתטח אפרקדן בוויכוח הראשון. מועמדותו צללה, והתמוטטותו נחזתה. ששה חודשים אחר כך הוא מתאושש להפליא, ונמצא במרחק נגיעה מן המועמד המוביל מיט רומני — והכול בזכות מעידותיהם של אחרים.
המועד הסידרתי השנה הוא מושל טקסס ריק פרי. הוא הצטרף למירוץ באיחור יחסי, אבל נהנה מכניסה דרמטית ומשומנת. בן-לילה הוא העפיל למקום הראשון, בהפרש ניכר. או-אז הוא התחיל להופיע בוויכוחים, וכל ויכוח הוריד אותו שלב אחד. היה אפשר לראות אותו מתכווץ והולך.
פרי, המתווכח בקבוצה, שונה במידה דרמטית מפרי, המתראיין פנים אל פנים. מי שיטרחו לחפש את ראיונותיו ביוטיוב יגלו פוליטיקאי חם, נעים-מזג, השולט היטב בחומר. פרי על הבמה הוא כעופר-איילים מבוהל, הנלכד באורותיה הצלובים של מכונית.
נראה עכשיו כי המסמר האחרון נתקע בארונו באמצע השבוע שעבר. העיתונים כתבו אחר כך שהוא סבל מ“תקע מוח“ (תרגום מפוקפק של brain freeze). הוא ניסה להיזכר אילו משרדי ממשלה בדעתו לבטל כדי לחסוך כסף: משרד החינוך (כן, כן), משרד המסחר ומשרד האנרגיה. הוא התחיל למנות אותם, ונתקע בשלישי. פשוט לא הצליח להיזכר. בהתחלה זה היה משעשע, אחר כך זה היה מביך, לבסוף זה היה מכאיב.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=67dR2q-cr6k[/youtube]
האומנם טוען לנשיאות צריך להיכשל מפני שזכרונו בגד בו בשידור חי? התשובה היא שבוודאי לא, אבל מה לעשות, אלה החיים. בימים הבאים איש לא עסק בתוכן הוויכוח, הכול דיברו עד זרא רק על ה“אופס“ של פרי. המושל עצמו הופיע למחרת בתכנית האירוח הלילית של דייויד לטרמן, ברשת סי.בי.אס, והפגין כשרון קומי לא מבוטל וחוש הומור בריא. מה בריא יותר מפוליטיקאי המתבדח על חשבון עצמו..
לא עזר לו. על פי סקר חלקי (זאת אומרת פלח ממידגם), התמיכה בו פחתה בתחילת השבוע עד ארבעה אחוזים. בקיץ הוא התקרב ל-40%. אכן, איך נפלו מתווכחים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=B0rmHzBYHyc[/youtube]
פוליטיקאים בתחתוניהם
האומנם כך צריכה הדמוקרטיה המערבית החשובה ביותר לבחור את מנהיגה? האומנם כשרון הדיבור, תחת לחץ, לאור הזרקורים, הוא המפתח?
התשובה קצת פחות נחרצת מן המשתמע. הוויכוחים האלה, כמו גם מערכת הבחירות הארוכה, מעניקים הזדמנות לאמריקאים לנסות ולעמוד על קנקנם של הטוענים לשלטון. ישראלים אינם זקוקים למבחנים ארוכים כאלה, מפני שהפוליטיקה שלהם פמיליארית עד גיחוך. הם יודעים איך נראים הפוליטיקאים שלהם בתחתוניהם.
אמריקה גדולה מדיי בשביל פמיליאריות. כאן, התהליך הדמוקרטי יוצא נשכר מהצעדה בלתי פוסקת של המועמדים לפני המצלמות. אפשר לחשוב כל הצעדה כזאת לחזרה לא-כללית.
כמובן, אפשר להציג שאלות רציניות מאוד על התהליך כולו, ולתהות באיזו מידה האמריקאים יוצאים נשכרים ממשטר דו-מפלגתי מונופוליסטי; או באיזו מידה הדמוקרטיה שלהם יוצאת נשכרת מן היוקר הגואה של מערכות הבחירות. בבחירות האלה עומד להישבר מחסום מיליארד הדולר למועמד. אל כל אלה עוד נחזור בחודשים הבאים.
[/stextbox]
הלינק ל”here you go again” ביוטיוב לא פועל. חוץ מזה, פוסט מופתי.
תוקן, תודה.
והנה, הרמן קיין קרס אל מול המצלמות באחד-על-אחד עם מראיין: תשובתו המגוחכת על לוב ומדיניות אובמה, שבה (שוב) הוכיח שאין לו מושג מהחיים שלו, במיוחד במדיניות חוץ, ואינו מסוגל אפילו לעקוב אחר טיעוניו-שלו.
אוסף מופתי של רגעי טלוויזיה לקפה של שבת בבוקר, תודה יואב.
הבחירות הראשונות שצפיתי בהן כתושב ארה”ב היו בשנת 2000. הרושם שלי אז (ועד היום) היה שהדיון היה באופן מפתיע דומה מאוד לדיון בתחרות ספורט. המועמדים נבחנים בזכות כישוריהם להתחרות ולנצח במירוץ לנשיאות (למשל, על גור נאמר שהוא “great debater”, יופי, אבל האם הוא יהיה great נשיא?). הרבה פחות מחשבה מושקעת בעובדה שהנצחון בבחירות, בניגוד לספורט, הוא לא סוף הדרך אלא שלב בדרך לתפקיד הנחשק ולכן גם ליכולתו של המועמד למלא את התפקיד.
אמנם נאמר על גור שהוא מיטיב להתווכח, אבל זה נאמר בייחוד במחנה בוש, כדי להנמיך ציפיות. בפועל, גור היה מזעזע. אשר לבוש, הוא היה מתווכח בינוני ונשיא איום-ונורא. הדעה על “כשרון הוויכוח” של גור היתה מיוסדת על הצלחה מפורסמת שנחל ב-1993, בוויכוח טלויזיה עם המיליארדר רוס פרו, כאשר הסנאט התבשק לאשר את הסכם הסחר החופשי עם מקסיקו. פרו התנגד, ממשל קלינטון-גור תמך, גור הביס את פרו, ההסכם אושר. לגור היה גם היתרון שהוא התנסה בוויכוחים פרלמטריים, הן כציר בבית הנבחרים והן כחבר הסנאט. זה האחרון מתואר לעתים קרובות כ”מועדון הוויכוחים הגדול ביותר בעולם”. זה נכון כשלעצמו, אבל כללי הוויכוח בסנאט — בדרך כלל בנימוס מופלג, באטיות, במשפטים ארוכים, בלמדנות — אינם חלים על ויכוחי טלויזיה. ארבע שנים אחר כך, מחנה בוש העניק אותם ציוני הצטיינות בוויכוח לג’ון קרי, אשר כיהן בסנאט עשרים שנה. קרי היה בדרך כלל סביר, אבל לא התעלה למדרגת רייגן ב-1980.
הכנה טובה יותר לוויכוחי טלויזיה ניתנת, אולי, במליאת בית הנבחרים. שם יש מעט מאוד זמן (ושום יושב ראש אינו יכול הלעניק שניה אחת של ארכה), ולעתים קרובות הדיון מזכיר סיבובים בהתאגרפות. אבל נדמה לי ששום זירת התנצחויות אינה מכינה פוליטיקאים לוויכוחי טלויזיה יותר מאשר הפרלמנט הבריטי. שם, חיים ומוות ביד הלשון. מצטייני הוויכוחים במליאה עולים לגדולה. כשלון במליאה חורץ את גורלם של מנהיגים פוליטיים, או בולם את שאתפנותם של טירונים.
אמריקאים אינם נוטים לבחור מחוקקים לבית הלבן. בכל תולדות ארה”ב הגיעו רק שלושה אנשים במישרים מן הסנאט אל הנשיאות (הרדינג, ב-1921; קנדי, ב-1961; אובמה, ב-2009). רק אחד הגיע במישרים מבית הנבחרים, גרפילד, ב-1881. אגב כתיבת הדברים האלה אני שם לב שאיש מהן הנ”ל לא סיים את כהונתו. גרפילד וקנדי נרצחו, הרדינג מת בשנה השלישית. אני מאחל לאובמה אריכות ימים.
בארה”ב אמנם אין קשר הכרחי בין כשרון דיבור ובין הצלחה אקזקוטיבית.
כמובן, מותר להזכיר לי שבישראל ראשי ממשלה יושבים בפרלמנט, לפני בחירתם ובהכרח גם אחריה, וראו זה פלא, אין להם כשרון דיבור ואין להם כשרון הנהגה (מנחם בגין היה היוצא הגדול מן הכלל, וכשרון הדיבור המופלא שלו היה בהחלט קשור בנסיונו הפרלמנטרי). אכן, ישראל היא ארץ הפרדוקסים המופלאים.
אני חושב שיותר מהכל זה מעיד על רדידות השיח הפוליטי בארה”ב. פוליטיקאים מציגים את עצמם כמועמדים לנשיאות כי זו משרה נחשקת וכי הם פופולריים במדינה שלהם, אבל לרבים אין שום אג’נדה נשיאותית או הבנה ברמת המאקרו. קיין למשל מביך את עצמו בחוסר הידע שלו על עניינים בינלאומיים.
מהצד השני, פוליטיקאים נשפטים ביכולת שלהם לייצר סאונד בייטים, וטיעונים מורכבים שמעוררים מחשבה נזקפים לחובתם. דווקא העיתונות הכתובה והבלוגים הם אלו שמשמשים במה אמיתית לדיעות של המועמדים, אבל מעט מזה בא לידי ביטוי בעימותים.
לארה”ב בעיות אמיתיות. ארה”ב היא כמו אוניה ענקית – קשה לעצור ולסובב. לתהליך הארוך והמורכב של בחירת מועמדים יש גוון מובהק של תחרויות ספורט ארציות, שבסופן מתמודדים שני מתחרים על הבכורה. התחרות מתנהלת בכל רחבי הארץ, ומצליחה להעביר להמון אנשים את הסוגיות האמיתיות, ולו בחלקים ובמזדמן.
כידוע העניין של תושבי ארה”ב בפוליטיקה מוגבל, יחסית לספורט בוודאי, ומספר המצביעים נמוך. שכרם של הדיונים הארוכים שהם מבהירים לאזרחים את חשיבות הנושאים, ומעניקים גם ידע מסוים לצופה המזדמן. משיחות ומכתבים נראה, כי לאט לאט הנושאים החשובים עולים, ועניינים שוליים כהצגות הימין הקיצוני דועכים. גם נראה לי כי לאט לאט אובמה שב וחוזר למעמדו שלפני הבחירות האחרונות, ואין למפלגה הרפובליקאית מועמד אמיתי שיציג אתגר וסכנה אמיתיים.
אבל הכל עוד מפוקפק ורחוק – והכול יכול להתחולל. לדעתי התהליך הארוך הוא תופעה חיובית.
נהדר.
למען האמת – אין מתמודד שיכול בכלל לדגדג את אובמה בקרב הרפובליקאים כרגע. מדהים איך המפלגה מוצאת עצמה במצב כזה אחרי 3 שנים כ”כ סוערות תחת שלטון אובמה ואחרי הישגים כה מרשימים בבחירות לבית הנבחרים וגם במדינות השונות.
אם אני מפרנסי המפלגה אני מחפש “גיים צ’יינג’ר”- יש פרדוקס של נשיא לא פופולרי, העומד לנצח בבחירות בהליכה – וזה ואקום שמישהו כמו מייקל בלומברג יכול לדהור אליו בסערה. אם זה לא מאוחר מדי.
עומרי, אני נוטה להאמין שאובמה לא ינצח “בהליכה”. למען האמת, אני חושב שסיכוייו אינם טובים הרבה מ 50-50 (קצת יותר טובים ממה שהיו לפני כמה שבועות, אבל מועדים להרעה עם סדרה של חדשות רעות בענייני כלכלה.)
קשה מאוד להאמין שטוען חדש יוכל עדיין להיכנס ברצינות אל המירוץ. זה הרבה יותר מדיי מאוחר. רפובליקאים ניסו לשכנע את מושל אינדיאנה, מי’ץ דניאלס; את מושל ניו ג’רזי, כריס כריסטי; אחדים קיוו שמושל מיסיסיפי, האל ברבור, יזנק; איש מהם לא רצה.
צריכה להתרחש התרסקות מלאה של השדה הרפובליקאי — גילויים מסמרי שיער על כל אחד מארבעת המובילים — כדי שהגלריה תשתנה.
יש אולי עוד אפשרות אחת: אם רון פול, ציר הקונגרס בן ה-76 מטקסס, יעשה חיל בשני הסיבובים הראשונים של המקדימות, באייווה ובניו המפשר (סהקרים מראים שהוא מתחרה על המקום הראשון באייווה), פרנסי המפלגה עשויים להתגייס כדי לעצור אותו. הוא ליברטריאני קיצוני, הרוצה בעצם לפרק את הממשלה הפדרלית ולבטל את כל התחייבויותיה של ארה”ב מעבר לים. אותו אובמה אמנם ינצח “בהליכה”.
יש עדיין פוטנציאל ניכר לשינויים במירוץ הרפבוליקאי, אבל הניחוש הסביר ביותר מוסיף להיות מיץ’ רומני. נראה שהוא יהיה ברירת המחדל, ללא התלהבות, אבל מתוך הכרה שהוא יהיה מתחרה סולידי מאוד של אובמה.
מתחרה ‘סולידי’ נשמע כמו מישהו שמסוגל להפסיד בכבוד. אובמה הוא אולי נשיא שנוי במחלוקת אבל הוא קמפיינר מעולה.
נדמה כי הרפובליקנים פועלים כבר שנתיים בניסיון להתחמק מאופציית רומני, האם הוא יוכל ליצור שם התלהבות דרושה שתסחוף את שאר אמריקה?
אני חושב שאובמה סומך את ידיו על רומני ברגע זה.
תודה יואב על הפוסט המעניין
אני נזכר בקטע המפורסם של רייגן בעימות של 84 – הוא גונב את ההצגה עם התשובה השנונה שלו בענין הגיל
זה מעניין, כנשיא,המניירות הללו של שחקן לשעבר עוברות נהדר אולי בגלל שהוא לא נשפט כשחקן אלא כפוליטיקאי
אבל לא מזמן צפיתי בסרט הקולנוע “הרוצחים” מ-1964 בו רייגן מופיע (עיבוד לסיפור קצר של המינגווי אגב) ואתם יודעים מה , האיש היה שחקן בינוני להחריד…