ריח דם באויר

אפקט המגדלים התאומים — טריליון דולר בן-לילה — הילך השבוע אימים על אמריקה. אבל לא רק מדדי הבורסה צנחו. מדד דרך-הארץ לנשיא אובמה שקע אל התהום. ”טיפש“, קרא לו פרשן ימני. ”לא מאמין בשום דבר“, קרא לו פרשן שמאלי. חמשה-עשר חודש לפני הבחירות לנשיאות, סיכוייו לחזור ולהיבחר מעולם לא היו רעים יותר

"אחת, וזהו זה", זאת אומרת כהונה אחת בלבד בבית הלבן. זו היתה עצתו (הלא-ידידותית) של יועץ בחירות דמוקרטי לנשיא אובמה מייד לאחר תבוסת הדמוקרטים בבחירות לבית הנבחרים, נובמבר 2010. "רק כך הוא יוכל להיות נשיא גדול", כתב היועץ, דגלס שיין ברשימה בגליון יום א' של ה'וושינגטון פוסט', ארבעה-עשר בנובמבר 2010. אובמה כנראה מעולם לא שקל אפשרות כזאת. למען האמת, שום נשיא אמריקאי לא היה מוכן להסתפק בארבעה שנים מאז ראת'פורד הייס (Hayes), ב-1880. אמריקאים נטו להרשות לנשיאיהם להישאר עוד קצת, אבל היו יוצאים חשובים מן הכלל. בוש האב (1992) וג'ימי קרטר (1980) היו האחרונים שהובסו בנסיון להיבחר מחדש

היא בסך הכול עמדה שם, ומחקה A אחת. אף אחד לא שם לה לב, גם כאשר היה נדמה שהכול שמים לה לב. דעתה של S&P על החוב הלאומי האמריקאי היתה כה לא חשובה, עד שאפילו ביום שבו נפלה הבורסה, המיקלט העיקרי של המוכרים-בלבד היה אגרות-חוב של האוצר האמריקאי, גם אם עכשיו הן רק +AA.

אקט המחיקה היה שווה-הערך הפיננסי של הפלת המגדלים התאומים. אוסמה בן לאדן התפאר פעם, כי בעזרת שני מגדלים ופנטגון אחד הוא הצליח למחוק טריליון דולר מכלכלת ארה“ב. המגדלים כשלעצמם כמובן לא היו שווים טריליון (אם כי הרוגיהם היו שווים הרבה יותר). הטריליון נמחק מפני שההתקפה על המגדלים באה בעיצומם של ספקות לגבי שגשוגה הכלכלי של אמריקה, כאשר כשרון הניווט של וושינגטון לא מילא איש התפעלות או בטחון.

כיוצא בזה הטריליון שנמחקו ביום המסחר הראשון לאחר הנמכת הדירוג של S&P. היא, סוכנות הדירוג, חדלה לעורר בטחון או התפעלות מזמן שהעניקה ציוני AAA לאג“חי משכנתאות פוחזות, אלה שהרסו את לימאן בראדרז בסתיו 2008, והתקרבו למוטט את המערכת הפיננסית העולמית.

מנכ“ל S&P נעשה גיבור היום בעתונות ההודית, כן הודית. הסיבה הפרובינציאלית בהחלט היתה שהוא ילד הודי שעלה לגדולה, ושמט את הקרקע מתחת לרגלי ארה“ב. התפעלותם של הודים מזכירה אולי את התפעלותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (בסיבוב הראשון, לפני 13 שנה ויותר) מן ההאקר עם החצ‘קונים, פאר הנוער הישראלי, שפרץ במו ידיו את חומות ההגנה הווירטואליות של הפנטגון.

בעתונות ובאינטליגנציה של הודו יש די אנשים עם אימפולסים שמאליים — אנטי-אמריקאיים, אנטי-קפיטליסטיים — כדי ללבות תחושת גאווה כזאת. לרוע מזלה של הודו, שום רווח לא יצמח לה מכאבי הקפיטליזם האמריקאי. אולי זה נצחונו האמתי של הקפיטליזם הזה: אפילו לעת מחלתו, אי אפשר בלעדיו.

”טבילה כפולה“

קשה עכשיו להאמין שהמשק האמריקאי ייחלץ ממיתון. תרחיש האימים המלווה כל התאוששות כלכלית, ובדרך כלל אינו מתממש, עומד עכשיו על סף מימוש: כן, תהיה ”טבילה כפולה“; כן, יהיה מיתון (זאת אומרת, לפחות שני רבעונים של הצטמקות) לאחר התאוששות חיוורת להחריד, זמן קצר יחסית לאחר סוף המיתון הקודם. זה האחרון, הקשה ביותר זה שמונים שנה, הסתיים פורמלית ביוני 2009. יתכן מאוד שנתוני התמ“ג הבאים, או הרוויזיה התקופתית שלהם, יראו כי בעצם אמריקה כבר היתה במיתון בשבוע שבו נמחקה ה A השלישית.

למען האמת, זה לא כל כך משנה. מעט מאוד אמריקאים חושבים בימים האלה, שארצם משגשגת, תהיה הסטטיסטיקה אשר תהיה. נתוני התמ“ג מייצגים אמות-מידה הכרחיות, אולי, של כלכלנים. אבל חודשים רבים עוברים, לפעמים שנים, לפני שהמים הגואים מחלצים את כל הסירות מן השרטון. ג‘ורג‘ בוש האב למד את זה על בשרו. הוא ניסה לחזור ולהיבחר בנובמבר 1992. להלכה, זה היה שמונה חודשים לאחר שהסתיים המיתון הקודם. הסירות עדיין היו תקועות. ערב הבחירות, הוא ניסה את כוחו בשיכנוע סטטיסטי. ”הכלכלה צמחה בשני אחוזים ברבעון האחרון“, הוא ציטט את הנתונים הנכונים בהחלט. הוא היה הרפובליקן הראשון זה ששים שנה שלא הצליח לחזור ולהיבחר לנשיא.

מה שמביא אותנו אל הדייר הנוכחי בבית הלבן, זה העומד בעיצומו של נסיון עתיר-מזומנים לחזור ולהיבחר. הבחירות לנשיאות יהיו בעוד חמשה-עשר חודש, כברת-זמן לא ארוכה בלוח האמריקאי. אצל הרפובליקאים, המאבק נמצא כבר בשלב מתקדם יחסית, אם כי האי-ודאויות אינן מתמעטות (בשבת עומד להצטרף מתחרה נוסף, המושל האולטרה-שמרני ורב-ההשפעה של טקסס). והן אינן מתמעטות, מפני שפגיעותו של ברק אובמה גדולה במידה ניכרת מזו של רוב הנשיאים. מאז נוסף לפני ששים שנה התיקון לחוקה המגביל נשיא לשתי כהונות, שום נשיא לא ויתר על הנסיון לחזור ולהיבחר לתקופה שניה. רק שניים, ג‘ימי קרטר הדמוקרטי ובוש האב נכשלו. (שלישי, ג‘רלד פורד, לא נבחר אפילו לכהונה ראשונה.)

ריח דם עומד באויר, סליחה על המטאפורה.

מה זה כאן, ראש ממשלה?

נשיאים יכולים לסמוך בדרך כלל על ההילה של נשיאותם. זה מה שמבדיל אותם מראשי ממשלה במשטרים פרלמנטריים. האחרונים סובלים מן התוצאות של פמיליאריות ואפילו של עודף קירבה פיזית אל ספסלי האופוזיציה. יש לעומת זאת משהו מלכותי בנשיא, המחייב אנשים לדבר בנימוס, גם כאשר אינם מסכימים אתו. לא הפעם. הנשיא הזה מעורר שיעורים כאלה של חוסר דרך ארץ, עד שלפעמים הוא מזכיר ראש ממשלה בריטי, שלא להגיד ישראלי.

אינני יודע אם מישהו ניסה לכמת את סיכוייו הפוליטיים של נשיא באמצעות מדד של חוסר דרך-ארץ. במדד הזה, אילו התקיים, הנשיא אובמה היה צונח במהירות.

קחו למשל שני עמודים אדיטוריאליים מנוגדים לחלוטין זה לזה: של ה‘וול סטריט ג‘ורנל‘ ושל ה‘ניו יורק טיימס‘. הראשון הוא הבמה האינטלקטואלית החשובה ביותר של הימין הנוקשה, הן בפיננסים והן בענייני חוץ; השני הוא הבמה החשובה ביותר של השמאל הליברלי.

הראשון פירסם השבוע רשימה אולי חסרת תקדים בנימתה. כתב אותה פרשן קבוע לעניינים בין לאומיים, ברט סטיבנס, שהיה בצעירותו הלא-רחוקה העורך הראשי של הג‘רוסלם פוסט. הוא הכריז בה, שהנשיא אובמה הוא ”טיפש“, ו“טיפשותו“, לא שמאליותו, עומדת ביסוד כשלונותיו הכלכליים והחיצוניים. אין זה כלל מן הנמנע שזו הרשימה הגסה ביותר שהופיעה אי פעם בעתון אמריקאי רציני.

הנשיא הטיפש. פרשנותו של בוגר האקדמיה הישראלית לנימוסים עתונאיים, ברט סטיבנס, ב'וול סטריט ג'רנל', תשעה באוגוסט 2011

ה‘ניו יורק טיימס‘, לעומת זאת, פירסם בתחילת השבוע רשימה ארוכה (וארכנית) מאת פרופסור לפסיכולוגיה, תחת הכותרת ”מה קרה לאובמה“. היא סתמה בעצם את הגולל על תקוות השמאל שהנשיא יתעשת. הכותב התלונן שהנשיא אינו מסוגל להציג להסביר במלים שוות לכל נפש איך התעורר המשבר ואיך ייפתר. הואיל והנשיא רגיל להציג את שני הצדדים של כל עניין, הוא אינו מסוגל להטיל את האשמה על אלה הראויים לה. השמאל הליברלי חושב כמובן שהימין השמרני אשם במשבר הכלכלי. אפשר להתווכח עם הדעה הזו, אבל קשה להתווכח עם הציפיה שנשיא מן השמאל יאשים את הימין.

מדוע ברק אובמה אינו עושה כן? ”כמו רוב האמריקאים“, כותב הפרופסור, ”אין לי כל מושג במה ברק אובמה מאמין בעניין כלשהו“. אכן, דברים כדרבונות, והם מייצגים עכשיו פלח ניכר מאוד של הבוחרים. אחרים מרחיקים עוד יותר, ואומרים ש“אובמה אינו מאמין בשום דבר“. בימין מתלוננים שהוא אינו מאמין ב”ייחוד האמריקאי” (American exceptionalism), תחליף אינטלקטואלי מנומס ל”הוא איננו אוהב את ארצו”.

תהיה האמת על עומק אמונתו של ברק אובמה אשר תהיה, זה הרושם. הימין איבד את העכבות, השמאל איבד את האמון, הבורסה מאבדת את הרצפה. סקר המעקב האחרון של מכון גאלופ (סמכותי פחות מסקרים רגילים בגלל שיטות הדגימה שלו) מראה שרק 42% תומכים בבחירת הנשיא מחדש. בשעה הזו, חודש אחד לפני הפתיחה המסורתית של מערכת הבחירות, סיכויי אובמה נראים קטנים ממה שהיו מאז ומעולם. יש לו הרבה כסף. מועמדי האופוזיציה מעוררים ספקות והתנגדות. אבל הנשיא הזה הפגין מחסור דרמטי בכשרונות פוליטיים. אל-נא תהמרו את הפסדי הבורסה שלכם על עוד ארבע שנים של אובמה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

22 Responses to “ריח דם באויר”

  1. גיל הגיב:

    יואב, תיקון קטן, לינדון ג’ונסון ויתר על ריצה לכהונה שנייה שלו נגד ניקסון. הוא היה נשיא נבחר פעם אחת בלבד (ועוד שנה בעקבות רצח קנדי).

    • יואב קרני הגיב:

      לא כללתי אותו מפני שהוא במידה מסוימת היה מתמודד על תקופת כהונה שלישית. אם תרצה, גם הרי טרומן סירב להתמודד פעם נוספת (נגד אייזנהאור, ב-1952) על תקופת כהונה שניה. הוא לא נבחר לתקופה הראשונה שלו. אבל יש גבול לכמות הסוגריים והערות השוליים שאני יכול להוסיף לרשימה בעלת אורך מוגבל.

      • ינון שפריר הגיב:

        תיקון קל.
        טרומן הגיע לכהונה הראשונה שלו ב 1945 אחרי מותו של רוזוולט.
        בבחירות 1948 הוא התמודד וניצח את מושל ניו יורק תומס דיואי. התמונה של טרומן מניף את העמוד הראשון של השיקגו טריביון שבו דיואי מוכרז כמנצח הפכה לקלאסיקה.

        ב 1952 טרומן לא התמודד מול איזנהאוור.

        כשאתה אומר “לא נבחר לתקופה הראשונה שלו” ו “סירב להתמודד פעם נוספת (נגד אייזנהאור, ב-1952) על תקופת כהונה שניה.” אתה שוכח את 1948-1952.

        • יואב קרני הגיב:

          כלל וכלל לא, ינון. בעינו עומד מה שאמרתי: טרומן סירב להתמודד מול אייזהנאור כדי לחזור ולהיבחר. כדבריך, הוא כיהן כמעט את מלוא ארבע השניים של רוזוולט, בין 1945 ל-1949; נבחר פעם אחת בזכות עצמו, ב-1948; ונמנע מלנצל את זכותו לחזור ולהתמודד ב-1952.

          התיקון לחוקה שהגביל נשיאים לשתי כהונות (כאשר “כהונה” לצורך זה היא לפחות שנתיים מתוך ארבע) לא חל על טרומן עצמו, מאחר שחקיקה אינה יכולה להיות רטרואקטיבית. הוא נהג להתבדח, שיחזור ויתמודד על כהונה נוספת בגיל תשעים. הוא מת, אבוי, בגיל שמונים-ותשע.

  2. טל קורז'אק הגיב:

    היכן, בכל ההתנפלות על אובמה, מוזכרות שמונה שנות ממשל בוש הבן. הכלכלה האמריקאית הכושלת (כרגע), ושתי המלחמות הן ה”פירות” של אותו ממשל, ועדיין, אובמה מנוגח מכל עבר.

    מראיין הטלויזיה צ’ארלי רוז, השבוע בראיון עם הפרשן השמרני ג’ורג וויל, בקושי העלה את הנקודה, ונתן לוויל לחבוט באובמה ללא הפרעה.

    האם לאבירי ה”ממשל המוגבל” יש פתרונות אחרים? חוץ מלהגיד לא לכל הצעה ולציין שתפקידו של הממשל הוא, ואני מצטט את וויל מהראיון,

    “…לשמור על החופים,לחלק את הדואר ולא להפריע לאנשים לעשות עסקים..”

    ובכן, חוץ מלשמור על החופים, בוש הבן עשה בדיוק את זה במשך שמונה שנים.

    • ינון שפריר הגיב:

      זה בדיוק הענין – גם אובמה לא עושה כלום.

      מזכיר לי את הבדיחה השחוקה על שני המכתבים החתומים שמשאיר הנשיא היוצא לנשיא הנכנס לפתיחה בעת מצב חרום.

      בוש יושב בחווה שלו בטקסס כמעט שלוש שנים. באיזשהו שלב האמריקאים ימאסו בהאשמת הממשל הקודם וישאלו (כמו ששאל רייגן בזמנו) Are you better off than you were four years ago.

      והתשובה תהיה “לא” מהדהד.

      חבילת התימרוץ (הכושלת?) רשומה על שמו של אובמה (זה ה stimulus ולא ה bailout של בוש).

      אובמה המשיך את מדיניות המיסים של בוש (למרות שהיה יכול להטיל ווטו).

      צבא ארה”ב עדיין באפגניסטן ועיראק. גוואנטנמו עדיין פתוח.

      אובמה בזבז זמן והון עתק פוליטי בנסיון לעשות רפורמה במערכת הבריאות תוך כדי ויתור על כמעט כל העמדות הדמוקרטיות. אם יש שיפורים במערכת, האזרח לא ממש רואה כי רוב ההטבות (שעדיין לא תוקצבו) ייכנסו לתוקף רק ב 2014.

      את כל זה הוא עשה במקום להשקיע את מרצו ביצירת מקומות עבודה.

      פעם ראשונה מאז ה New Deal של רוזוולט והGreat Society של ג’ונסון, נשיא דמוקרטי (!!!) מדבר על קיצוץ במדיקייד [ביטוח רפואי לקשישים] ובביטוח לאומי.

  3. יוסי דר הגיב:

    למרות שמלכתחילה לא תליתי תקוות באובמה, חשבתי שהוא יגדל עם התפקיד.

    כנראה שהרזומה המצומק שלו (בוש 43 היה לפחות מושל) עומד בעוכריו.
    חוסר הניסיון שלו ועקומת למידה עלובה לא מותירים לו הרבה סיכויים.

    לפעמים נדמה שהאיש טרם הפנים שהוא הנשיא (וכמו שאומרים בתרגום מיידיש: הוא לא יודע עם מה אוכלים את זה).

    • יואב קרני הגיב:

      אני נוטה להסכים אתך, יוסי. אם עשר השנים האחרונות לימדו משהו את אמריקה הנה זה הצורך לבחור נשיא מיומן לחלוטין, היכול למשול מן היום הראשון. גם הרפובליקאים ב-2000, גם הדמוקרטים ב-2008, העדיפו מועמדים עם נסיון מוגבל. כדבריך, ג’ורג’ בוש הבן היה מושל, אבל היה חסר כל נסיון בענייני חוץ וביחסים עם הקונגרס. אובמה היה חבר בבית המחוקקים של מדינת אילינוי רק שנתיים לפני שהחליט להתמודד על נשיאות ארה”ב.

      זה לדעתי מן החסרונות המעניינים של השיטה האמריקאית. יש בה יותר פוטנציאל להופעת מועמדים עם תכונות משיחיות, המהלכים קסמים על דעת הקהל מבלי לעמוד תחילה במבחנים. זה משהו שכמעט אינו קורה במשטרים פרלמנטריים, ששם — עם יוצאים הכרחיים מן הכלל — אנשים מתקדמים אל הפיסגה מכוח נסיון.

      זה חיסרון “מעניין”, מפני שלא כולו פגום. לפעמים אין בררה אלא לנסות ולשבור את התבניות. תעיד איכותה של המערכת הפוליטית הישראלית. גם בבריטניה ראינו שבירת כלים, כאשר מפלגות עתירות-כשלונות באופוזיציה בחרו מנהיגים צעירים להפליא, ארבעים ופחות, ללא כל נסיון מיניסטריאלי. בשניים משלושת המקרים זה גם עבד לטובתן.

      אף על פי כן, מורכבות הבעיות של אמריקה מחייבת אנשים רבי-נסיון. מקובל לטעון שהנסיון העדיף הוא האקזקוטיבי, וזו הסיבה למשל שחמישה מתשעת הנשיאים הדמוקרטיים האחרונים היו מושלים; ושבעה מאחד-עשר הרפובליקנים היו מושלים או סגני-נשיאים. אבל נשיא זקוק לכשרונות-ניווט יחידים במינם כדי להשיג את יעדי החקיקה שלו, וכשרונות כאלה הם בדרך כלל נחלתם של בעלי נסיון פרלמנטרי.

      דף קורות חיים אידיאלי של נשיא אמריקאי הוא איפוא מושל, חבר קונגרס, חבר קבינט. לדמוקרטים היה איש אחד כזה ב-2008, ביל ריצ’רדסון, מושל ניו מקסיקו דאז, לשעבר ציר בבית הנבחרים בוושינגטון, שר האנרגיה (בממשל קלינטון) ושגריר באו”ם. הוא לא הרחיק לכת בתהליך הבחירות המקדימות, קירטע במקום הרביעי או החמישי, אם כי הילרי קלינטון דיברה בו נכבדות, ורמזה שהוא יהיה מועמדה המועדף לסגן נשיא.

      יש לי הרושם שהוא היה מיטיב יותר מאובמה בימים האלה. אבל יש לנו כאן משקיף מוסמך הרבה יותר ממני על פוליטיקה ניו מקסיקאית, גיל, ונשמח לשמוע את דעתו.

      לא טוב הוא הדבר שבפוליטיקה האמריקאית אין שוקלים במידה הראויה את הרזומה של הטוען לנשיאות. מזכיר לי קצת את תשובתו הסרקסטית של סנאטור ממדינת וירג’יניה, כאשר נשאל, ב-1992, על מידת התאמתו של מושל וירג’יניה לנשיאות. האיש, דלגאס וויילדר, הציג את מועמדותו באותה השנה, וזה היה די מגוחך. “בהחלט מתאים”, ענה הסנאטור (שבעצמו רצה פעם להיות נשיא). “הוא מבוגר מ-35 ונולד בארה”ב”.

      אלה כמובן תנאי-המינימום שמעמידה החוקה הפדרלית לבחירה לנשיא. החוקה אינה יכולה להעמיד תנאים אחרים, בין אם זה רמת-מישכל של המתמודד או נסיונו. אבל הבוחר צריך להעמיד תנאים כאלה.

      המידה שבה התקשורת, ובעקבותיה דעת הקהל, נמנעו מלהציג שאלות כאלה על אובמה ב-2008, היתה מדהימה. היתה לי אז שיחה עם זביגנייב ברז’ינסקי (בז’ז’ינסקי), היועץ לבטחון לאומי לשעבר, מתומכי אובמה הבולטים. שאלתי אותו מדוע הוא חושב שאדם חסר כל נסיון מתאים להיות המפקד העליון. “הוא פיקח”, אמר ברז’ינסקי. “אבל איך אתה יודע?”, שאלתי. ברז’ינסקי אמר שהוא יודע. והצטרף אליו גם פול וולקר, הנגיד לשעבר של הבנק המרכזי האמריקאי, האיש שנגידותו הצילה את הדולר בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.

      למרבה הפלא, היו הרבה מאוד אנשים רציניים שסיפקו תשובות כאלה. אמנם אובמה היה פרופסור (לא מרשים, צריך להגיד) למשפטים באוניברסיטת שיקאגו, וידענותו ורהיטותו היו ניכרות, אבל זה לא מספיק.

      אני נזכר שב-1976, כאשר הנשיא (הלא-נבחר) ג’רלד פורד ניסה להיבחר בזכות עצמו, הכול הזכירו את הניגוד המבורך בינו ובין קודמו, ריצ’רד ניקסון. פורד היה ישר כסרגל, והיה “בחור טוב” (nice guy). יוברט המפרי הנוטה למות, הלוחם הנועז לטובת זכויות האזרח וסגן הנשיא לשעבר, אמר אז, Yes, my uncle is a nice guy, but he is not running for president.

      מישהו היה צריך להגיד ב-2008, “כן, גם דודי הוא בחור אינטליגנטי וקרא ספרים, אבל הוא אינו מתמודד על הנשיאות”.

      <blockquote/אובמה-לינקולן, פוטומונטאז’ בעתון ‘שיקאגו טריביון’, ערב השבעת אובמה, בינואר 2009. אני כתבתי אז רשימה על הציפיות המשיחיות לנשיאות אובמה תחת הכותרת “היום הראשון של שאר ההיסטוריה“. הקורא מוזמן לעיין — ולהיווכח עד כמה נסחפתי.

      אפשר בהחלט להעיר לי, שלארה”ב היה כבר נשיא חסר כל נסיון אקזקוטיבי, עם מינימום כמעט בלתי-נראה של נסיון פרלמנטרי, שהצליח לא רע. שמו היה אייברהם לינקולן, והוא הציל את איחוד המדינות וביטל את העבדות. וגם הוא בא ממדינת אילינוי. אפשר להעיר, אנשים העירו (ב-2008), אובמה עצמו חזר ורמז על הדמיון (הוא נשבע אמונים על הביבליה של לינקולן). אבל ב-2012 איש לא יתפתה עוד להאמין שהוא גילגול נשמתו של המשחרר הגדול.

      מעניין יהיה לראות אם האמריקאים יחליטו להתחרט על בחירת 2008, ולהחיל אמות-מידה רציונליות יותר. יתכן שלא, ובמובן הזה אני מסכים עם הסתייגויות שהובעו כאן. אני מוסיף לחשוב שאובמה מועמד להפסיד, אם כי הרפובליקאים לא הצליחו לפי שעה לשלהב את דמיון הציבור.

      • גיל הגיב:

        יואב, תודה על המחמאה אני לא כזה מומחה לענייני ריצ’רדסון, אני רק אומר שקשה למצוא מישהו עם כל התכונות שציינת ויהיה גם כריזמטי ואלקטבילי. אני חושב שיש לא מעט אנשים שהיו יכולים להיות נשיאים לא רעים אבל פשוט אין להם סיכוי להבחר.

        אני אגב חושב שאובמה חכם מאוד אבל אינטליגציה גבוהה אינה ערובה להצלחה בתור נשיא, לפחות לו כזו שנמדדת בIQ. צריך מישהו שתהיה לו האינטליגנציה הרגשית והחברתית המתאימה, לדעת איך לתמרן בין הכוחות השונים, מתי להתפשר ועל מה ומתי לדפוק על השולחן ולהתעקש עד הסוף בעניינים מסוימים.

        אני גם חושב שיש הרבה דברים שלא תלויים בו. אובמה עבר מסע דה לגיטימציה חסר תקדים מצד רפובליקנים ותומכיהם, וכל מה שהרפובליקנים ניסו לעשות זה להכשיל את אובמה בכל מחיר ולמרר את חייו. אני לא מתרשם שטובת ארה”ב או פשרה מכל סוג בראש מעייניהם. קל למרר את חייו של נשיא מכהן כשאתה שולט בקונגרס. הבעייה איתו והדמוקרטים האחרים הייתה שהם היו רכים מדי בתגובות להתקפות והן רק התגברו עם השנים.

      • עופר הגיב:

        קראתי שוב את הכתבה מאותם ימים משיחיים, מעטים האנשים בעתונאות הישראלית המסוגלים לבחון בפומבי את דעותיהם בעבר ואתה נמנה עליהם.
        בראייה לאחור מה הייתה נקודת המהפך והיכן החלו להינמס כנפיו של איקרוס ?

        • יואב קרני הגיב:

          עופר, הקרקע התחילה להישמט מתחת לרגלי אובמה עוד בתחילת הקיץ של 2009, כאשר התעלם במפגיע מסימנים שדעת הקהל פונה נגד רפורמת הבריאות של מפלגתו — הוא אפילו לא תבע עליה בעלות בשעה ההיא, והניח לדמוקרטים כבדי-שמיעה בקונגרס להנהיג אותה. בקיץ ההוא התחילו המחאות הפומביות הראשונות של תנועת ‘מסיבת התה’.

          אובמה לא ניסה ברצינות להשתמש בבסיס הכוח שהקים במרוצת מערכת הבחירות שלו. מלכתחילה היו דיבורים על “תנועה”, שתוסיף לעסוק במערכת שיכנוע והסברה ברמת השכונה והרחוב (מה שקוראים באנגלית grassrooting). כאשר הוא ניסה להתגייס בעצמו להצלת הרפורמות, הוא איחר את השעה.

          כמובן, הקשתה עליו גם דמוניזציה אישית פראית. הוא תואר כמאואיסט, כסוציאליסט, כאנטי-אמריקאי, כ”לוחם שחרור קניאתי משנות ה-60″; גברה מאוד המערכה האבסורדית להוכיח שהוא לא נולד באמריקה, וממילא אין לו הזכות החוקתית להיות הנשיא. אבל מערכה כזאת התנהלה נגדו עוד ב-2008, ולא מנעה ממנו נצחון סולידי מאוד בבחירות לנשיאות (הוא קיבל עשרה מיליון קולות יותר מיריבו הרפובליקאי, ההפרש הגדול ביותר מאז נצחונו העצום של רונלד רייגן בבחירות של 1984).

          עדות ברורה למפנה ניתנה בבחירות למושלי שתי מדינות, וירג’יניה וניו ג’רזי, בנובמבר 2009. בשתיהן אובמה ניצח ב-2008, בשתיהן נבחרו שנה אחת אחר כך מושלים רפובליקאים שמרנים מאוד, שהבטיחו להתנגד לרפורמת הבריאות ולקצץ מסים. בינואר 2010 באה המהלומה הכבדה ביותר, כאשר מדינת מסצ’וסטס הדמוקרטית לעילא-ולעילא הושיבה רפובליקן על מושבה ההיסטורי של משפחת קנדי בסנאט. כתבתי אז על הרגע הקריטי ההוא, עופר, וגם השתמשתי באותו הדימוי שנקטת כאן: כנפי הדונג של איקרוס (הדונג נמס. שיעור בטריגונומטריה פוליטית, ששה בפברואר 2010).

          כנפי הדונג של אובמה נמסות. קריקטורה ב’וול סטריט ג’רנל’, אחד בפברואר 2010

          ההיה אובמה צריך להתאים את עצמו למציאות החדשה, לוותר על רפורמת הבריאות, ולהתרכז ב”יצירת מקומות עבודה”, כפי שהציעו לו מתנגדיו? הצגתי את השאלה הזו ברשימה שקישורה ניתן למעלה. התלבטתי בתשובה אז, אני מוסיף להתלבט.

          אובמה עצמו אמר בגילוי לב מפתיע (ולא משכנע), עוד בזמן מערכת הבחירות שלו, שהוא מעוניין ב”נשיאות טרנספורמטיבית”, זאת אומרת נשיאות שתחולל שינוי היסטורי. הוא עיצבן שורה של דמוקרטים, כאשר דיבר בערגה על מופת ההשראה של רונלד רייגן. הוא רצה להיות רייגן של השמאל. מוטב לו, הוא אמר, לכהן כהונה אחת ולחולל במהלכה טרנספורמציה מאשר לכהן שתיים מבלי לטבוע את חותמו.

          התנהגותו בחודשים האחרונים אינה מאשרת את ההתיימרות הזו, אבל צריך להודות שהתיימרות לבדה אינה תכונת המנהיג. מה טעם להתיימר, כאשר אי אפשר לחוקק.

          אגב, אני הבעתי ספקות ניכרים על אובמה עוד ב-2008. מציע לקוראיי לעיין למשל ברשימה הילארי, הסוף (28 (עשרים-ושמונה במאי 2008). כשלעצמי לא תמכתי במועמדותו בתוך המפלגה הדמוקרטית. גם לא הרגשתי אהדה מיוחדת כלפיו בזמן מערכת הבחירות הכלליות. מי יודע איך הייתי מצביע, אילו הצבעתי.

          • גיל הגיב:

            יואב, אני חושב שאובמה פשוט ניסה להתעלות, ולא לעשות דווקא לרפובליקאים בתחילת הקדנציה. הוא הלך על מנדט מאחד ולא מפלג וחשב שברגע שההכרעה נעשתה, ובצורה כל כך ברורה, אפשר יהיה לעבור לביזנס. הרפובליקאים הראו שלא מעניין אותם כלום והם יעשו לו את המוות. הם מומחים בפיליבסטרים ומריחת זמן ונהנו מאוד מהפאשלה בבוסטון שהטתה את הכף בסינאט.

            הוא סבל, ועודנו סובל מחוסר ניסיון פוליטי שבעוכריו. אני חשבתי שג’ו ביידן היה אמור לעזור לו בנושא הזה אבל לא נראה שזה קרה.

            • יואב קרני הגיב:

              חולק עליך. בפגישתו הראשונה עם הרפובליקאים בקונגרס, בפברואר 2009, אובמה אמר להם, למישמע השגותיהם, “להכרעת בחירות יש תוצאות, ואני ניצחתי”. זו לא היתה הזמנה לדיאלוג. זו היתה אי הבנה של תוצאות הבחירות. אמריקה לא פנתה שמאלה, היא רק הדיחה מפלגה פוליטית שהורידה אותה מן המסלול.

              אבל את עוון אי ההבנה הזו בשום אופן אין לפקוד על אובמה בלבדית. זו היתה בראש ובראשונה אי-הבנה של הדמוקרטים בבית הנבחרים. לאחר 12 שנות אופוזיציה רבת תסכולים, מנהיגיהם הניחו שניתנה להם ההזדמנות לחזור ולברוא את העולם בצלמם. בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים שהם טעו. אולי היה מקום לחלוק על זה גם בחוכמה שלפני מעשה.

              אובמה העדיף בשלבים הראשונים להניח לדמוקרטים בקונגרס להגדיר מטרות ולהכתיב קצב. אבל הוא לא הסתייג מן המטרות האלה. הוא נענה להיגיון — הלא-מבוטל — ששעת משבר מעניקה הזדמנויות. זו היתה ההזדמנות לעשות משהו היסטורי לטובת צדק חברתי באמריקה, ולהטיל פיקוח קונסטרוקטיבי על ענף הפיננסים.

              מבחינת החקיקה, המאמץ הזה עלה יפה: רפורמת הבריאות לצד חוק דוד-פרנק (קרוי על שם הסנאטור וציר הקונגרס שיזמו אותו) לפיקוח על הבנקים. אבל זה עלה לדמוקרטים ביוקר: הרפובליקאים חזרו וכבשו את בית הנבחרים והתייצבו בעמדה מבטיחה לנצחון בסנאט בשנה הבאה. הנשיא עצמו עשוי אמנם לצאת מן הבית הלבן לאחר כהונה אחת. האם התוצאות ההיסטוריות יצדיקו את אקט ההתאבדות הזה של הדמוקרטים? מי יודע.

              • גיל הגיב:

                אני מסכים איתך שהוא ישב על הגדר ונתן למחוקקים לנהל את הדברים וזו הייתה טעות. אבל בפועל, הוא לא התנהג כמנצח וחיפש בסופו של דבר פשרות. נכון שהשיגו חוק בריאות ממלכתי אבל הוא די מצ’וקמק והרבה פחות ממה שרוב הבוחרים הדמוקרטים היו רוצים לקבל. לא ברור עדיין איך הוא ימומש ולדעתי זו הייתה בכייה לדורות לא לעשות שינוי יותר דרסטי. זה בדיוק הפרדוקס. אם אובמה מפסיד, עדיף היה שהיה מפסיד על רפורמות הרבה יותר מרחיקות לכת.

  4. רני הגיב:

    שלום
    האם בנימין נתניהו הנו חתול המריח את קרבת המוות? ב 26 ליולי שנת 2007 פרסם ה New England Journal of Medicine, אחד מתקופני הרפואה היותר משפיעים בעולם, מאמר רפואי רציני על חתול בית אבות’ המריח את המוות הקרב ובא ושוכב ליד מי שמלאו ימיהם למות.

    כאשר בנימין נתניהו קם מול הנשיא אובמה ואח”כ, כמו להוסיף עוון על פשע, בא לוושינגטון, ונאם במליאת הקונגרס לפני הנציגים הנבחרים של העם האמריקאי, נחרדתי. זכרתי מימים רחוקים קרייני טלוויזיה, אולי רדיו, המקדימים חמש מלים רועמות לכניסתו של הנשיא, “גבירותיי ורבותיי, נשיא ארצות הברית”, ואת יראת הכבוד שנפלה על כל הנוכחים במקום בו שהיתי.

    אמרתי אל לבי שישראל והיהודים בודאי ישלמו על חוסר הכבוד הבוטה של ראש ממשלת ישראל. כלום לא קרה. כבודו של הנשיא המשיך והתדרדר המשיך והתדרדר כעקומת ביצועי המניות בוול סטריט. הייתכן שבדרך כלשהי חש נתניהו — ואיני טוען שהיה יחיד — בתהליכים היסטוריים קודם שהכירו בהם כולם?

  5. עומרי הגיב:

    אני סומך עליך כאשר אתה אומר שמצבו של אובמה לא טוב. עם זאת, אני מתקשה להאמין שהוא לא ייבחר שנית.
    מול בוש האב התייצב מועמד מאוד כריזמטי ומבטיח, מטאור.

    מי מתייצב מול אובמה? כרגע זה לא ברור. רומני הכמעט מועמד הנצחי? פיילין המגוחכת? דונלד טראמפ?

    כאשר משקללים זאת עם הררי הכסף העומדים לרשותו, וזה שהוא בכל זאת לא בוש האב שהצטייר כזקן מיושן ומנותק, אני לא רואה אופציה אחרת. למעשה, ביחס ההימורים הנוכחי לבחירתו מחדש בהחלט הייתי שם כסף על אובמה.

    • ינון שפריר הגיב:

      “מול בוש האב התייצב מועמד מאוד כריזמטי ומבטיח, מטאור”….

      מי שמע על ביל קלינטון לפני זה? מושל של ארקנסו זה תפקיד די זניח בפוליטיקה הפדרלית.

      מה שקרה שהמזל של בוש האב התהפך במהירות. ב 1991 שיעורי התמיכה בו היו 91% כתוצאה ממלחמת המפרץ. בגלל שיעורי התמיכה האלו התותחים הדמוקרטים הגדולים החליטו שלא שווה להם לרוץ נגדו והשאירו את השדה פרוץ לשחקני המשנה. קלינטון הימר על כל הקופה והמיתון של 1992 פשוט עשה שמות בפופולריות של בוש האב. וההיסטוריה מאז ידועה.

      לגבי השדה הרפובליקאי הנוכחי, הכר את המועמד החדש – מושל טקסס, ריק פרי. לעניות דעתי הבנאדם קיצוני ומסוכן אבל אי אפשר לזלזל בו כמו בגינגריץ’ או סנטורום.

      להזכירך, גם כשאובמה נבחר, זה אומנם נראה כאילו הוא ניצח בהפרש גדול, אבל ההפרש בקולות היה 7%.

      בגלל השיטה האלקטורלית זה נראה שאובמה ניצח באופן מוחץ. בפלורידה למשל ההפרש היה 200 אלף מתוך 3 מיליון מצביעים.
      זה היה במערכת בחירות שבה הבסיס הדמוקרטי היה באטרף רציני.

      בבחירות של 2010 פלורידה כבר נצבעה אדום בוהק.

      לאור האכזבה העמוקה מכל ה Hopey & Changey אי אפשר לצפות לאותה התלהבות במערכת בחירות הבאה. בבחירות עם שיעור מצביעים נמוך יש משקל יתר למפלגה שיודעת להלהיב את תומכיה. כרגע, אלו הם הרפובליקאים.

      • חיים הגיב:

        בתור תושב טקסס (לשעבר, לשמחתי הרבה) אני חייב לציין שתי עובדות. תפקיד מושל טקסס הוא הרבה פחות ביצועי מתפקידם של מושלים בהרבה מדינות אחרות. האיש החזק בטקסס הוא סגן המושל, תפקיד בו פרי החזיק תחת בוש הילד.

        בטקסס אין כבוד גדול לפרי, הוא מוחזק כשוטה הכפר וגם רפובליקנים רבים לא ממש מתלהבים ממנו. היתרון הגדול שלו הוא כביכול “הנס הטקסני” – המדינה צומחת ומיצרת מקומות עבודה. למרות זאת מצבה הכספי גרוע וגם מצב האוכלוסיה החלשה, מצב מערכת החינוך הציבורית (אני לא בטוח, יואב, אם כתבת בעבר על סיפור ספרי הלימוד שם) בכי רע, ועוד. אני לא ממש משוכנע שהעם האמריקאי מוכן לקבל עוד טקסני טפש ושחצן בבית הלבן. לזכותו של פרי ייאמר שהוא לפחות לא עילג.

        בעוד שכשלנותיו של אובמה גלויים וידועים והשלדים בארונותיו כבר נחשפו, המועמדים הרפובליקנים נמצאים רק בתחילת תהליך החיטוט בעברם ובמעשיהם, כך שכמות השערוריות רק תגדל.

  6. יוסי דר הגיב:

    ואולי עוד נתון, כאילו מגוחך, אבל לדעתי אי אפשר להתעלם ממנו:
    זכור המקרה שבו אובמה התבלבל במערכת הבחירות הקודמת וסיפר שבמערכת הבחירות הוא הספיק לפקוד 57 מדינות.
    הקלדתי בגוגל: obama 57 states
    ובכן, העניין הזה עולה בגוגל 101,000,000 פעם.
    ואם מישהו חושב שזה סיפור ישן, סיננתי את העניין ל-24 השעות האחרונות והוא עולה 369,000 פעם.
    בשבוע האחרון – 2,270,000 פעם.
    מומלץ להיכנס לכמה מהם.

    • גיל הגיב:

      יוסי, אתה באמת חושב שאובאמה לא יודע כמה מדינות יש בארה”ב? זה בדיוק מסוג התגובות שמנסים להציג את אובאמה כאילו הוא טיפש או לא יודע כלום מהחיים שלו אבל יש להם אפס משמעות. פוליטיקאים עושים כל הזמן טעויות כאלו, בטח כשהם בקמפיין מתיש עם מעט שנות שינה.

      • יוסי דר הגיב:

        גיל,
        לא אמרתי שהוא אינו יודע – אמרתי שהתבלבל.

        ובכל זאת, על פי גוגל לפחות, לא שוכחים לו את זה.

        כנראה שגורמים בציבור האמריקאי סבורים שהבלבול הזה משתזר עם הפיקפוקים על האמריקניות שלו.

        ובאמת, האם ניתן להצדיק טעות שכזו בקמפיין מתיש? האם מספר המדינות, עבור אמריקאי, זה עניין של ידע בלבד? האם זה לא חלק ממחזור הדם שלו?

  7. עמית הגיב:

    מודה שגם אני נסחפתי במידה רבה אחרי אותה משיחיות של אובמה , בעיקר בשל היכולת הרטורית שלו אני מניח וההקשר ההיסטורי של בחירתו להיות השחור הראשון בתפקיד הנכבד.

    קראתי את המאמר בניו יורק טיימס שיואב צרף והדהימה אותי הסתירה בין נואם מחונן מצד אחד לנשיא שלאחרונה כל אימת שהוא פותח את פיו וול סטריט בכוננות ספיגה מצד שני…איך קרה כדבר הזה ? איך פתאום זה נראה כל כך גדול עליו?

    המחבר גם מציין באכזבה את פשרנותו של אובמה כמנהיג שבכל קונפליקט גדול מעדיף תמיד את האמצע ובכך שוב הוא יוצר סתירה גדולה בין אובמה של הקמפיין לאובמה של הנשיאות. במקום שסתירה כזו תשרת את אובמה כמנהיג המסוגל לגלות מתינות, היא מזיקה לו ומדביקה לו תדמית של מנהיג חלש וחסר אונים.

    עלתה כאן השאלה הלגיטימית: מדוע לבחור נשיא בעל רקורד מצומק יחסית ?

    ואכן, התשובה (הלא צינית) לדעתי היא שכולנו בני אדם, ובתור שכאלה מניעים אותנו לעיתים רבות תקווה, חלום, אמונה ביכולתנו לעשות היסטוריה. ברק אובמה השכיל “להרים להנחתה” לציבור הבוחרים ב- 2008: ליצור חפיפה בין פעולת ההצבעה לטובתו לבין מימוש אותם המאוויים הרגשיים. היה בזה גרעין של רציונליות, שכן הכלכלה היתה על הקרשים ובחירה של נשיא חדש על רקע זה לא נעדרת היגיון לחלוטין.

    יש כאן עוד עניין, אנחנו כל כך רוצים שהוא יצליח עד כדי כך שזה מאפיל לעיתים על ניתוח מושכל של תפקודו ויכולותיו עד כה. (גם אני חטאתי בכך, אני מודה.)

    זה מזכיר קצת את טייגר וודס, זה כמעט שנתיים שהוא שחקן בינוני פלוס, ולא מתקרב במעט לספורטאי המחונן שבמשך כ-12 שנים היה ראוי לתואר “הטוב ביותר מאז ומעולם”. אבל זה לא מונע מהסיקור התקשורתי של כל תחרות חשובה להתמקד בו, כל חבטה טובה או רצף של חבטות טובות, או תחרות מסוימת שבה הוא מגלה יכולת טובה, פתאום מתורגמים למין תקווה מחודשת שהנה הוא חזר לעצמו סוף סוף.

    היינו צריכים לומר : חברים, מדובר בגולפאי כבר בן 36 שנפצע מספר פעמים בברכו,שחווה שבר גדול בחייו האישיים, וזה פשוט לא סביר שהוא יחזור להפגין את היכולת ההיסטורית שהפגין בעבר. על אותו משקל, אובמה הוא סנאטור צעיר, חסר ניסיון, בעל רקורד רזה מדיי בשביל לעמוד בציפיות שתלינו בו, ובמיוחד בתקופה עמוסת אתגרים אדירים כאלה.

    אבל כמו שאמרתי , כולנו בני אדם …

Leave a Reply