האם אמריקה שוקעת? אחרי מאה שנה של קלישאות חבוטות ומופרכות, אין זה כלל מן הנמנע שהפעם היא אמנם שוקעת. הרגליה ומנהיגיה חדלו לשרת את גדולתה
איור בעתון הפיננסים הגרמני Handelsblatt, שבעה באפריל 2010. כוחו יפה
זה הזמן לקלישאות עתונאיות, והן נמרחות בשפע על פני העמודים הראשונים. קלישת-הקלישאות היא כמובן ”נפילת האימפריה האמריקאית“. הפחתת ה A השלישית מדירוג האשראי של S&P העניקה רשיון להעלאת הגירה התקופתית הזו.
על ”נפילת האימפריה“ חזרנו ושמענו עד זרא במאה השנה האחרונות. ארה“ב הצליחה לחזור ולהיחלץ ממשברים הורסי-אימפריות. היא הצליחה לחזור ולשבור שיאים חדשים של שגשוג ושל עוצמה שנים לאחר שנחזתה שקיעתה.
היא חזרה והתנסתה בדכאונות קיבוציים. בסוף שנות ה-70 התפשטה בה ההנחה, שבעיותיה אינן בנות-פתרון. הימים היו ימי אינפלציה חסרת תקדים, האמרה מסחררת של מחירי הנפט, סף פשיטת רגל של ערים ושל מדינות, נשיא שעורר אי-אמון מסיבי מצד אזרחים ומצד זרים. ג‘ימי קרטר נשא נאום ב-1979, שניתן לו אחר כך השם ”נאום המחלה הלאומית“ (אף כי עצם המלים האלה כלל לא הופיעו בו).
שנות ה-80 אמנם עמדו בסימן התאוששות כלכלית תחת נשיאות רונלד רייגן. אבל הרושם שארה“ב תכרע תחת נטל חובותיה הניב כבר אז אסכולה של מספידי-אימפריה. רב-המכר האינטלקטואלי הפופולרי של הימים ההם היה ‘עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות’ מאת ההיסטוריון פול קנדי.
שנתיים אחר כך, אמריקה עמדה בעיצומה של אופוריה, כאשר הקומוניזם המזרח אירופי התמוטט, ובקעים ניכרו אפילו בקומוניזם הסיני. ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה דיגדג אז את המערב במסתו המפורסמת על ”קץ ההיסטוריה“: נצחון הדמוקרטיה הקפיטליסטית על כל יריבותיה.
חלפו עוד שנתיים, אמריקה עמדה בעיצומו של מיתון חריף, והכול דיברו על שקיעת התעשיה האמריקאית ועל נפילת נכסיה ושווקיה בידי היפאנים.
שש שנים אחר כך, בשנה החמישית לנשיאות ביל קלינטון, ארה“ב הצליחה סוף סוף לאזן את הגרעון בתקציבה, והנשיא הציע ברצינות גמורה לפרוע את החוב הלאומי עד 2012, או עד 2016 לכל המאוחר. בסוף נשיאותו של קלינטון, ארה“ב עמדה בעיצומו של השגשוג הכלכלי הארוך ביותר שלה מאז ומעולם.
מאניות ודפרסיות הן איפוא חלק בלתי נפרד של החוויה האמריקאית. אגב, הספדים של זרים רבי-טינה התחילו להישמע עוד בשנים הראשונות של המאה ה-19, כאשר גבולה המערבי של ארה“ב היה נהר המיסיסיפי, ולא היה לה אפילו צבא סדיר.
העתונות האיטלקית, אם אינני טועה, השתמשה יותר מאחרות בדימוי האימפריאלי למחרת הורדת דירוג האשראי. אולי זה מפני שהאיטלקים יודעים משהו על שקיעת אימפריות. הנה כאן כותרת ביומון 'רפובליקה': השפלת האימפריה האמריקאית
כמו העשן מטוטנהם
אני כותב את הדברים האלה לתועלת הרקע, לא מפני שאני חושב כי מה-שהיה-הוא-שיהיה. אדרבא, יתכן מאוד שהפעם, החרדה לשלומה של אמריקה מוצדקת, וסכנת שקיעתה מוחשית מאוד. כמה מוחשית? מי יודע. אולי מוחשית כמו האוהלים בשדרות רוטשילד ועצרת ההתעוררות ההיסטורית ברחוב אבן גבירול. אולי מוחשית כמו העשן שעלה בסוף השבוע שעבר מטוטנהם, לונדון, לא בעקבות הדרבי האחרון עם ארסנל. מוחשית במידה שהמוסדות הפוליטיים לא יוכלו עוד למשול, מוחשית במידה שניכור הרה-אסון יתפתח בין האמריקאים ובין ממשלתם.
מוטב לחזור ולשנן, שאין שום דבר מקודש ובלתי נמנע בסדר הפוליטי הקיים, בשום מקום. גבולות, מבנים מדיניים, חוקות היו תמיד, ויהיו תמיד, עניינים זמניים. ליחם נס באופן טבעי, וליחם נס על נפשו כאשר אנשים חסרי-כשרון יושבים אצל ההגה.
גור וידאל רב-האנפין, הסופר והמסאי השמאלי הרדיקלי, תיאר את עצמו פעם כ“ביוגרף של אמריקה“. הוא כתב סדרה מרשימה של שבע נובלות היסטוריות תחת הכותרת ”הנראטיבים של האימפריה“. בינואר 1986 הוא כתב מסה שנונה ושנויה במחלוקת (בשבועון Nation), ששמה היה ”רקווייאם לאימפריה האמריקאית“. הוא פתח אותה במלים:
”בששה-עשר בספטמבר 1985, כאשר משרד המסחר בוושינגטון הודיע שארה“ב הפכה לבעלת חוב, האימפריה האמריקאית מתה. היא היתה בת 71 במותה, וסבלה מבריאות לקויה מאז 1968. כמו כל הקיסרויות של הזמן החדש, האימפריה האמריקאית הסתמכה לאו דווקא על עוצמה צבאית, כי אם על עליונות כלכלית… במשך שלושה דורות [מאז המהפכה הצרפתית], בריטניה קיימה את קיסרותה על יסוד עליונותה הפיננסית של לונדון. או אז, ב-1914, ניו יורק החליפה את לונדון כבירה הפיננסית של העולם. לפני 1914, ארה“ב היתה בחזקת ארץ מתפתחת, התלויה בהשקעות זרות. אבל משעבר הכוח הפיננסי מן העולם הישן אל העולם החדש, ארץ שהיתה חייבת הפכה לארץ נושה, המנוע העיקרי של כלכלת העולם“.
זה היה איפיון וידאלי פאר-אקסלאנס, מתחכם, מתגרה — אבל נועז. מוטב לזכור שהוא כתב את הדברים בזמן שארה“ב שגשגה, והפופולריות של רונלד רייגן הרקיעה שחקים. מצב הרוח הלאומי היה מצוין, וזה 13 שנה שארה“ב לא לחמה שום מלחמה מעבר לים. יריביה הסובייטים, לעומת זאת, היו שקועים עד צוואר באפגניסטן; והסינים כבר התחילו למלא את אסמי אמריקה במוצרי יבוא זולים, לתועלת האינפלציה הנמוכה.
אני חושב שווידאל התקרב לקלוע למטרה. היום שבו ארה“ב הפכה לחייבת-נטו הוא היום שבו התחילה להישמט מידיה השליטה על גורלה.
אפילו איסלנד לא יכלה
עצם ההשמטה של A אחת מדירוג האשראי אינה חשובה כשלעצמה. היא חשובה, לעומת זאת, במובן שבו היא מחזקת רושם ומזרזת נטיות ותהליכים. והיא חשובה במיוחד בגלל התזכורת שהיא מספקת, הן על מצב-הדעת האמריקאי והן על מצב-הפוליטיקה האמריקאית.
- ”מצב-הדעת“ הוא זה שהניח לארה“ב בשלושים השנה האחרונות להתרגל לחיות הרבה מעבר לאמצעיה. כמובן, זה אינו פטנט אמריקאי. הבריטים, האיטלקים, הספרדים, שלא להזכיר את היוונים, את האירים ואת הפורטוגלים עשו בדיוק אותו הדבר.
- ”מצב-הפוליטיקה“ הוא היקף הראיות המצטברות, שנוסחת השלטון בארה“ב אינה משרתת עוד את צרכיה ואת האינטרסים שלה. פגמיה הם יותר מסך כל פגמיהם של הפוליטיקאים המעורבים. ארץ מודרנית, בייחוד בגודלה של ארה“ב, אינה יכולה ליישב משברים מערכתיים מסובכים כאשר לממשלתה אין רוב פרלמנטרי (ואין לה, מפני שאין היא זקוקה לרוב כזה כדי לקום). מאחר שהאמריקאים אינם עומדים לשנות את חוקתם — חס ושלום, הלוא היא טבועה בקדושת האבות המייסדים — לא תהיה להם בררה אלא להעניק את הנשיאות ואת הקונגרס לאותה מפלגה. עכשיו נראה שזה יוכל לקרות רק אם בשנה הבאה ייבחר רפובליקן לנשיא, מפני שאין כל סיכוי נראה לעין שהרפובליקאים יפסידו את בית הנבחרים.
כך או כך, לאמריקה מזומן משבר תודעה ארוך וקודר. עניינו הוא ההכרה הגוברת במגבלותיה. לא קל להכיר במגבלות — אפילו לא בחברה קטנה ואינטימית כמו איסלנד, על 300 אלף תושביה. כאשר תהום ענקית רובצת בין 350 מיליון האמריקאים ובין מנהיגיהם, כאשר רבים חדלו להאמין אף למלה (לעורך: אנא השאירו ”מלה“) אחת הבוקעת מן הגרונות בוושינגטון, צל השקיעה אינו עוד מראית עין או הגזמה אדיטוריאלית.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
יואב, אני לא יודע מאיפה המקורות שלך אבל הדרבי בין ארסנל וטוטנהאם כבר מזמן לא כל כך סוער 🙂
בכל מקרה, האינדיקטור הכי חשוב בעיניי שארה”ב אינה שוקעת היא שכל מה שקורה בארה”ב הוא סייסמוגרף בשאר העולם. הבורסה נופלת בארה”ב? נתעורר מחר לירידות שערים בטוקיו ואירופה.
אני מסכים איתך לגמרי שזה משבר תודעתי עמוק. יש שאט נפש מהפוליטיקאים משני הצדדים, אם כי אני חושב שרובו מנוקז כנגד הרפובליקאים (למרות שגם הנשיא נפגע בסקרים). זה מעלה את הסכנה למנהיג פופוליסטי רפובליקני.
יואב, בעקבות ההשפעה של פייסבוק וטוויטר על האופן שבו אזרחים מתארגנים, האם אתה מאמין בפריחה של דמוקרטיה ישירה או סוג של דמוקרטיה ישירה? אולי כלים דומים לפייסבוק יוכרו על ידי ממשלות בצורה רשמית?
תומס פרידמן כתב לאחרונה מאמר אוהד על תנועת Americans Elect. בישראל, ה”מפלגה הישירה” מתחייבת שאם תכנס לכנסת, חברי הכנסת יצביעו על פי קביעת החברים באינטרנט. מה דעתך?
ישראל, אני חושב שהרעיון הזה הוא גם מסוכן, גם נלעג. הדמוקרטיה שלנו יציגה. היא משקפת מנדט של הבוחר, המאציל את סמכויותיו לנציגים נבחרים. דמוקרטיה ישירה מעולם לא עבדה אלא בקונטקסט קהילתי מצוצמם, או באמצעות משאלי-עם קונקרטיים. הדמוקרטיה הבריטית ערכה,לפי מיטב זכרוני, רק שני משאלי-עם (על הישארות בקהיליה האירופית, 1975; ועל שינוי שיטת הבחירות, השנה). בדמוקרטיה האמריקאית יש משאלי-עם תכופים במישור המקומי, אבל לא במישור הארצי. אינני חושב ששווייץ היא דוגמא טובה.
מפלגה פוליטית, כי תתנהל דרך עמוד של פייסבוק, תהפוך בהכרח יעד קבוע של האקרים מצד אחד ושל דמגוגים מצד שני. ומה הטעם בחברי כנסת שאינם יכולים להביע דעה עצמאית, או להשתתף במשא-ומתן, או לחוקק? הם יישבו שם רק כמאריונטות של פייסבוק? ובכלל, איזה אחוז מתומכי המפלגה אמנם ישתתפו בתהליך פייסבוק?
הסכנה שמרכז המפלגה עלי פייסבוק, או גוגל-פלוס, יהפוך רפליקה אלקטרונית של מרכז הליכוד, אינה סתם גדולה, אלא היא קרובה לוודאות. ממה נפשך, אולי מעכשיו ואילך יישקלו מספר ה like ו don’t like בסוף טור-דעה כהמלצת מדיניות. תום פרידמן יאהב את זה, אל נכון. גם יאיר לפיד. גדעון לוי אולי קצת פחות.
יואב,
הדעת נותנת כי אמריקה היא ספינקס ואין להספידה. היא עוד תקום מעפר דל ותחזיר לה את מעמדה בעולם. כאילו התרגלנו לחשוב שחוקתה המקודשת היא אם כל החוקות, שהדמוקרטיה שלה היא אם כל הדמוקרטיות ושהיא, כפי שמשתמע מדבריך, מאניה דפרסיבית. נופלת וקמה.
יודעת ימים קלינטוניים יפים וימים פחות טובים, אלא שישנם בעיני תהליכים עולמיים, לאו דווקא אמריקנים, שיורידו את אמריקה מכסאה. הם לא קשורים בהכרח בהתחזקותה של סין, אלא קשורים במקום הטוב בעיני שהאנושות הולכת אליו. בניגוד לדעה הרווחת, ניתן לשמור על אופטימיות.
במה דבריי אמורים? נהוג לחשוב שענייניה הפנימים הבוערים יקומו עליה לכלותה, אך אני סבור שלאורך שנים ניצלה מדיניות החוץ האמריקאית את מעמדה כשוטר הטוב של העולם ולפתע היא אינה כזו. רק בסכסוך הישראלי-פלשתינאי היא עוד משמיעה קולות כאילו כן. אין יותר דמון סובייטי. עיראק התגלתה כפארסה. אפגניסטן אותו דבר. בקשמיר שורר הקיץ שקט מופתי, אפילו שיתוף פעולה מרשים בין ההודים והצ’ילבות שלהם, המזרח התיכון חווה התרוממות רוח, גם אם רגעית. עוד כהנה וכהנה סכסוכים שהיו לה שתי ידיים ושתי רגליים בהם.
אחוזי הילודה יורדים דרמתית במדינות העולם השלישי, אחוזי הבערות גם כן (כך אני אגב למד מספרו המצוין בעיני של הסוציולוג הצרפתי הפרובוקטיבי אמנואל טוד-“אחרי האימפריה”). אמריקה מאבדת את מעמד הבכור, החכם, המודרני, העולם תופס כיוון אחר ולפתע לא צריך אותה ככסמן ימני. אולי רוב המתקדמים הללו מתקדמים הרבה בזכותה, ואולי כעת משהתקדמו, הסתיים תפקידה ההיסטורי?
לא רק עניניה הפנימיים של אמריקה משנים כאן. במוקדם או במאוחר תתגבר עליהם. התהליכים חובקי העולם הם שהורידו לה דירוג ולא החוב ואולי הם שזורים זה בזה.
מעניין, איתמר, אני נוטה להסכים איתך שירידת אמריקה אינה רק תוצאה של ליקוייה הסובייקטיביים, אלא של שינויים אוניברסליים. אבל ליקוייה מזרזים את התהליך שלא בטובתה, שלא בטובת הציוויליזציה המערבית.
בפעם הראשונה זה 1,400 שנה, מרכז הכובד עומד לצאת מידי הציוויליזציה המערבית, ולעבור מזרחה ודרומה (מילולית ופיגורטיבית). זה קרה בפעם האחרונה במאה השביעית, עם עליית הערבים. אבל הם נעשו, אירונית, השומרים החשובים ביותר של נכסי המערב בשעה שהמערב עצמו שקע אל ימי הביניים.
הבעתי כאן את דעתי על איכויות המנהיגות של הנשיא אובמה. אבל אינני מסכים כלל עם הביקורת העיקרית עליו מצד הרפובליקאים (שבקעה באחרונה מגרונו של מיט רומני, הטוען המוביל לנשיאות במקדימות הרפובליקאיות). הוא האשים את אובמה שאין הוא מאמין בגדולתה של אמריקה לעתיד לבוא, ושהוא מציע “לנהל את שקיעתה”.
אין זה רע “לנהל שקיעה”, אם אמנם יש שקיעה. אימפריות נבחנות לא רק על פי שכרון הנצחון שלהן, אלא גם על פי הרציונליות של התנהגותן בימי חולשה. האימפריה הרומאית (של המערב) התחילה להבחין בחולשותיה הנתונות לפחות מאתיים שנה לפני נפילתה. היא התחילה להתקפל בהדרגה — מן הדאנובה, מן הריין, מאנגליה. כמעט ששים שנה עברו לפני שהושלמה נסיגת הליגיונות הרומיים מבריטניה.
בזמן הזה הרשתה האימפריה ליורשיה, השבטים הגרמאניים (האל”ף באה לציין את הטעמת ההברה השניה), להיכנס לתחומיה, ולהתיישב ממזרח צרפת של ימינו עד ספרד, מאיטליה עד צפון אפריקה.
פטריק גירי (Geary) כותב ב Before France and Germany: The Creation and Transformation of the Merovingian World:
“העולם הגרמאני היה אולי הירושה הגדולה ביותר וארוכת-הימים ביותר של הגניוס הפוליטי והצבאי הרומאי. הצאצא הזה הגיע בדיוק בזמן כדי לרשת את יוצרו, אבל אין בזה כדי להסתיר את העובדה שהוא חב את עצם קיומו ליוזמת רומא, למאמציהם הסבלניים של קיסרי רומא במשך מאות שנים, של מצביאים, של חיילים, של בעלי אדמות, של סוחרי עבדים לגבש את התוהו-ובוהו של חיי הברברים [=השבטים הגרמאניים] לכלל ממשות”. (1988, הוצאת אוקספורד)
אין צורך להזכיר לי מה גדולים ההבדלים בין המאה החמישית ובין המאה ה-21. קודם כול, התהליכים הרבה יותר מהירים, וממילא נוטים לצאת מכלל שליטה. אבל עצם ההנחה שמנהיג פוליטי רציני צריך לפעמים להיות “מנהל השקיעה” צריכה עיון מעמיק.
הימין האמריקאי חוזר עכשיו אל תחביב רב-שנים של העמדת הפטריוטיות של היריב בספק. חוץ מזה שהפעם ההתקפה מרחיקה לכת הרבה יותר. נורמן פודהורץ, הכוהן הגדול האחרון של השמרנים החדשים, כתב מסה ב’וול סטריט ג’רנל’ בסוף השבוע שעבר, שבה דחה את טענת השמאל הדמוקרטי ש”משהו קרה” לנשיא אובמה מאז בחירתו. שום דבר לא קרה לו, כתב פודהורץ בטון הלא-נעים הרגיל המאפיין את הרטוריקה שלו, “הוא נשאר השמאלן האנטי-אמריקאי שהיה מאז ומעולם”.
אסונה של אמריקה אינו חוסר הפטריוטיות של נשיאה. אסונה הוא חוסר נכונותה של התרבות הפוליטית לשקול באופן ענייני את ירידת אמריקה.