חמישה ימים נותרו לפני שממשלת ארה”ב תגיע אל קצה גבול האשראי שלה. אגף רדיקלי בתוך המפלגה הרפובליקנית מכשיל הסדר פשרה. חבריו מאמינים כי תוהו-ובוהו פיננסי ישרת את סדר היום שלהם. מי אומר את זה? לא הנשיא אובמה, אלא המנהיג הרפובליקני העליון בקונגרס. מה הפלא שוושינגטון נמאסה על האמריקנים
"אין מנצחים", מכריז עתון מקומי במדינת פנסילווניה, 28 ביולי, על רקע צילום של הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט. העתון מזכיר מי עומדים להפסיד: קיצבאים שתשלומי הביטוח הלאומי שלהם לא ייכתבו ולא יישלחו
הנשיא ושר האוצר שלו ניסו להמחיש השבוע מה דרמטית תהיה ההשפעה של סגירת קו האשראי. אם הממשלה הפדרלית לא תורשה להגביה את “תקרת החוב” שלה בשניים באוגוסט, היא לא תוכל לשלוח 70 מיליון שיקים, אמר הנשיא בנאום מטולווז לאומה ביום שלישי. 80 מיליון, תיקן שר האוצר למחרת.
הגזמה? לאו דווקא. לפי בדיקה של ה’וושינגטון פוסט’, הממשלה הפדרלית כתבה 211 מיליון שיקים בחודש יוני. רבע השיקים האלה היו תשלומי ביטוח לאומי. כמעט 13 מיליון היו קיצבאות של נכים ושל חיילים משוחררים. מאה מיליון שיקים נשלחו לספקי שירותים רפואיים, במסגרת תכנית הביטוח לקשישים. 21 מיליון נשלחו למימון תלושי-מזון למעוטי-יכולת. 6.4 מיליון מימנו את שכרם של אנשי מערכת הבטחון ואת הפנסיה של פורשי, וכו’.
תיאור גראפי של השיקים שכתבה ממשלת ארה"ב בחודש שעבר. היא לא תוכל לכתוב שכמותם לאחר שניים באוגוסט, בהיעדר הסכם על הגבהת תקרת האשראי. (באתר הרשת של 'וושינגטון פוסט')
ואם לא יהיה הסכם? שואל עתון במדינת אייווה, שבה יתחיל בעוד ששה חודשים המירוץ לנשיאות. והוא עונה: הרבית תעלה, ערך חסכונות הפנסיה יפחת, מיתון חדש
אם הדרמה בוושינגטון בימים האלה אינה משרתת שום אינטרס לאומי, הנה היא משמשת לפחות הזדמנות להשכיל את הציבור מה גדולה היא ממשלתו, מה חיונית, ומה חסרת תחליף. קשה לחזות את התוצאות של שאיבה פתאומית של הכסף הזה מן המשק האמריקני.
בכלל, קשה לדעת מה יקרה ביום שלישי הבא, בהיעדר הסכמה דו-מפלגתית על הגבהת התקרה. הממשלה לא תתמוטט בן-לילה. אבל שוקי הכספים רמזו השבוע מה עלול לקרות: עצבנותן של הבורסות גברה והלכה ככל שהתקדמו מחוגי השעון. הדולר התייצב סמוך מאוד אל שערו הנמוך ביותר לעומת הייאן מאז מלחמת העולם השניה. (אם כי הנפט דווקא ירד במסחר של יום ד’.)
נסיון ההמחשה של הנשיא היה יכול להיות עוד יותר דרמטי, אילו אימץ תרחיש-אימים שהופיע בעתונות הפיננסית בתחילת השבוע: מה יקרה אם ממשלת סין תחליט שהיא יוצאת נפסדת מהמשך האחזקה של אגרות-חוב אמריקניות. טריליון וחצי דולר מן החוב הלאומי של ארה”ב שייכים לרפובליקה העממית של סין.
כמובן, סין אינה יכולה לעשות משהו הגיוני פחות מאשר למכור את אחזקותיה במחירי-חיסול. לא זו בלבד שהיא תפסיד הון עתק, אלא שהיא תדחף את ארה”ב אל התהום, לרעת כלכלתה שלה. בלוגר אחד באתר ה’וול סטריט ג’רנל’ הציע לסין רק לאיים רשמית שהיא תקצץ במידה ניכרת את אחזקותיה. מכוח האיום יצלול שער האג”חים של האוצר האמריקני, ותנסוק במקביל הרבית. זה יספיק לצנן את חמומי המוח בוושינגטון, והם יסכימו על נוסחת פשרה.
פשרה? האם הם אפילו מסוגלים לאיית את המלה הזו?
אמריקנים תמיד אהבו לשנוא את “וושינגטון”: לא העיר עצמה, ששכיות החמדה שלה מביאות מיליוני אמריקנים אליה מדי שנה, אלא הפוליטיקה שלה. הרבה מאוד זמן לא ניתנה לאמריקאים סיבה טובה כל כך להרגיש בחילה עמוקה. הפוליטיקאים שלהם מכשילים אותם עכשיו, מקרבים אותם אל משבר פיננסי עצום ומיותר, מורטים את עצביהם באמצע קיץ קשה במיוחד. בשביל מה לכל הרוחות הם עושים את זה?
"אין סימן של פשרה", מכריז עתון בטקסאס. פשרה? האם הם אפילו יודעים איך לאיית את המלה הזו?
הם יקצצו את כנפיה
רמה אחת של הדיון מובנת בהחלט: יש חילוקי דעות ממשיים בין הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים מצד אחד ובין הנשיא והרוב הדמוקרטי בסנאט מצד שני.
הרפובליקנים הביסו את הדמוקרטים בבחירות של השנה שעברה לבית התחתון של הקונגרס. הם עשו כן על יסוד הבטחה לשים קץ לבזבוז בוושינגטון ולאזן את תקציבי הממשלה. הם הקדימו להזהיר שלא יצביעו אוטומטית בעד הארכת קווי האשראי. מנוי וגמור אתם לקצץ את כנפיה של “הממשלה הגדולה”.
מנגד, הדמוקרטים עומדים על דעתם שלממשלה נועד תפקיד חשוב בחיי אמריקה. הם אינם מוכנים להרעיב אותה. הם מוכנים לקצץ הוצאות, אבל הם דורשים שבמקביל יוגדלו ההכנסות, זאת אומרת יוטלו מסים חדשים על בעלי יכולת.
שם נפרדו הדרכים. ההתנגדות למסים חדשים היתה עיקרון מקודש אצל הרפובליקנים מאז נשיאותו של רונלד רייגן — אף כי גם הוא, גם יורשו ג’ורג’ בוש האב, העלו מסים. ההבדל הוא שאז הדמוקרטים שלטו בקונגרס, והכתיבו את הקצב. ג’ורג’ בוש הבן, עם רוב רפובליקני קטן בקונגרס, הפחית מסים.
השפעתה של השדולה נגד מסים על המפלגה הרפובליקנית היא כזאת, שסטייה מן הנורמה, אפילו מסיבות פרגמטיות לחלוטין, עלולה לעלות לסוטה במושבו בקונגרס. שתדלן מבריק, ששמו גרובר נורקוויסט, החתים 236 צירים רפובליקאיים של בית הנבחרים על התחייבות פומבית “להיאבק נגד כל העלאת מסים ולהצביע נגדה” ). בבית הנבחרים יש 240 רפובליקנים. רק ארבעה אינם חתומים.
הנשיא “לא מקבל כבוד מאף אחד”
יושב ראש בית הנבחרים ג’ון ביינר, שאינו סתם יושב ראש אלא גם המנהיג העליון של סיעתו, התקרב להסכם עם הנשיא אובמה לפני שבוע. ההסכם הזה עמד לקצץ כמעט ארבעה טריליון דולר מן החוב הלאומי ורבע ממנו עמד להשתלם ב”הכנסות חדשות”.
ביום ששי שעבר התמוטטו השיחות, והתחיל קרב מגע פוליטי בין הנשיא ובין היושב ראש. הקרב הגיע אל שיאו חסר התקדים במוצאי יום ג’, כשר אובמה וביינר, איש בתורו, נשאו נאומים בשידור חי לאומה, והטילו זה על זה את האחריות למשבר.
שניהם הפגינו חולשה. הנשיא אובמה ראוי עכשיו אולי להיחשב לחלש ביותר בענייני פנים וכלכלה זה 35 שנה, מאז נשיאותו הכושלת של ג’ימי קרטר. “אובמה”, ליגלג אתמול בלוגר ימני, “הוא כמו רודני דיינג’רפילד”, הקומיקאי של סוף המאה ה-20, שתמיד ציפה לכבוד, ומעולם לא קיבל אותו: “אנ’לא מקבל כבוד מאף אחד” (I don’t get no respect).
הנשיאות אינה רק צירוף הסמכויות הניתנות לה בחוקה. היא הרבה יותר מזה — וגם הרבה פחות מזה. נשיא אינו יכול לעצב מדיניות רק באמצעות נפנוף בסעיפי סמכותו. הנשיאות היא נקודת-משען ארכימדית. נשיא המצליח למצוא את הנקודה, אמנם יכול להניף את העולם. הנקודה הזו אינה מסומנת בשום מפה, ואינה מוגדרת בשום מילון או אנציקלופדיה. היא עניין של אינטואיציה, של ניחוש, של מטפיזיקה; היא הקסם הקושר את הנשיא עם אזרחיו, יכולתו לעורר אמון ואהדה, כריזמה-אבל-לא-רק.
אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה, טדי רוזוולט, תיאר את הנשיאות כ”בימת הדרשן”, שהקול הבוקע ממנה מגיע אל כל אוזן באמריקה, ומעצב את סדר היום. הוא אמר את זה לפני מאה שנה ויותר, עוד לפני הרדיו, הרבה לפני הטלויזיה, שנות-אור לפני האינטרנט; אפילו לפני המצאת הרמקול.
ברק אובמה לא הצליח להפוך את נשיאותו לבימת דרשן. לא היה ביטוי מובהק יותר של כשלונו מן העימות הלא-ישיר בינו ובין היושב ראש ביינר. שום יושב ראש של בית הנבחרים לא העז בעבר לקרוא תיגר על הנשיא באופן כזה.
"בית חצוי", אומרת הכותרת הראשית בעתון במדינת אילינוי. הבית הוא ביתה של המפלגה הרפובליקנית. מנהיגה, יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר (מימין), מאשים את הרדיקלים שלה שהם חושבים כי תוהו-ובוהו פיננסי יועיל ליעדיהם הפוליטיים. מצד שמאל נראה סגנו של ביינר, אריק קנטור, שהוא אחד הרדיקלים האלה
ביינר מחפש “כוח מיקוח”
ביינר עצמו חלש יותר מרוב יושבי-הראש שקדמו לו. פלג רדיקלי גדול ומגובש חותר תחתיו בתוך הסיעה הרפובליקנית. הפלג הזה ניזון מתנועת “מסיבת התה”, אבל לא רק ממנה. זה האגף של המפלגה שראה מאז ומעולם ב”מערך החדש” של פרנקלין רוזוולט, לפני שמונים שנה, את החטא הקדמון של הפוליטיקה האמריקאית: מקור עלייתה של “הממשלה הגדולה”, על הביורוקרטיה הענקית שלה, ועל להיטותה להטיל מסים ולבזבז כספים.
זה פונדמנטליזם פוליטי לכל דבר. נובעת ממנו סכנה לא רק לשלומה של אמריקה, כי אם גם לשלומה של המפלגה הרפובליקנית. אפילו ה’וול סטריט ג’רנל’, שמעולם לא התלונן על עודף קיצוניות בהתנגדות לאובמה, הזהיר אתמול במאמר מערכת כי הרדיקלים הרפובליקניים עומדים להנחיל נצחון פוליטי לנשיא ולמפלגתו, אם לא יניחו לביינר להתפשר.
יושב ראש בית הנבחרים עצמו אמר השבוע בראיון רדיו על הרדיקלים של מפלגתו: “הרבה מהם מאמינים, כי אם נגיע אל 2 באוגוסט (ללא הסכם), או-אז יהיה די תוהו-ובוהו כדי שנוכל לאלץ את הסנאט (הדמוקרטי) ואת הבית הלבן לקבל תיקון לחוקה שיחייב את איזון התקציב. אינני חושב שהאסטרטגיה הזו עולה יפה. אני חושב שככל שנתקרב אל 2 באוגוסט כך יפחת כוח המיקוח שלנו”.
מיקוח-שמיקוח. עתון במדינת ניו ג’רזי היטיב לבטא השבוע את התחושה הכללית. הוא הכריז בכותרתו הראשית, “זה הגיע לנו עד הנה”, נחשו-נא מה הגיע ועד איפה.
בזמן כתיבת הרשימה הזו מתרבות הידיעות שנוסחת פשרה כלשהי מסתמנת. אבל זה בדיוק מה שהנחנו בשבוע שעבר ובשבוע שקדם לו.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
אני רוכש חלק ניכר מהידע שלי על הפוליטיקה של ארה”ב מהבלוג שלך ועל כך תודה. מקריאת הפוסט הזה התעוררה אצלי השאלה האם אינך מחמיר מדי עם אובמה. העובדה שאף ראש בית נבחרים לא העז מעולם לנהוג בנשיא כפי שנהג ביינר מעידה לדעתי על ביינר ועל הרפובליקאים יותר משהיא מעידה על (כשלונו של) אובמה. אינני חסיד שוטה של הנשיא אבל נדמה לי שמעולם לא היה מצב שהלגיטימיות של נשיא נבחר, מדיניותו ואפילו עצם כהונתו, עמדו תחת מתקפה עזה כמו זו שסופג אובמה כמעט מיומו הראשון בתפקיד.
אינני חושב שאני מחמיר, צור. האכזבה מאובמה מקיפה כיום חלקים ניכרים של תומכיו הטבעיים, אלה שהעגה הפוליטית האמריקנית מסווגת כ’ליברלים’. מציע לך למשל לעיין באתר הרשת של רוברט רייך, האינטלקטואל המבריק אשר שימש שר העבודה בממשל קלינטון. שם תמצא גם את התלונה המתפשטת והולכת בין ליברלים, שאובמה משתמט מעימות, ואינו מנסה מספיק להשתלט על סדר היום.
אגב, תלונות דומות שמענו לפני 15 שנה ויותר על ביל קלינטון, לאחר שמפלגתו איבדה את שני בתי הקונגרס בבחירות של 1994. מהיותו להוט להבטיח את בחירתו החוזרת כעבור שנתיים, קלינטון זז ימינה, ונתן את הסכמתו לחקיקה רפובליקנית שהגרעין הקשה של מפלגתו ראה בה בגידה בערכי יסוד.
כמובן, הצדק איתך, אובמה אמנם היה מאז שהתחיל את מסעו אל הנשיאות בסוף 2006, יעד לדיסקרדיטציה אישית עם חוויות חן גזעניות. אבל מוטב לזכור שהוא נחל נצחון ברור בבחירות, ונהנה מפופולריות ניכרת בחודשי נשיאותו הראשונים) בניגוד לקלינטון(. מאגר הרצון הטוב התרוקן במהירות מהרבה סיבות, שאחת החשובות בהן היתה חוסר כשרון פוליטי.
החדשות הכלכליות הרעות ששמענו היום – ירידה בלתי צפויה הצמיחה הכלכלית הרחק מתחת לרמה המתבקשת כדי להתאושש ממשבר ולצמצם אבטלה – אינה מבטיחה טובות לסיכויי בחירתו בשנה הבאה. נראה שהעזרה החשובה ביותר מגיעה אליו, כפי שהגיעה אל קלינטון, מצד הקנאים הרפובליקניים. הם יפחידו את המצביעים המתונים במידה כזאת, שהם יעדיפו דמוקרט פגום בבית הלבן על פני רפובליקן. אני מוסיף אגב להניח שאובמה יתקשה לחזור ולהעביר על יסוד המצב הכלכלי.
מאמר המערכת של האקונומיסט, שמעולם לא נחשד בשמאלנות יתר, שפך השבוע אש וגופרית על הרפובליקנים ואפילו כנה אותם בכינויי גנאי (גמדים אינטלקטואלים וכיו”ב) אבל גם לא חוסך את שבטו מאובמה.
האכזבה שלי ממנו גדולה, הוא פנה בחדות ימינה אחרי הבחירות וממשיך בנסיונותיו לחזר אחרי הקול המרכזי תוך שהוא מפנה עורף לתומכיו. יש טענות שכרגע הוא אוחז בעמדות שהן ימינה מניקסון בענייני מיסוי וחברה. אני מסכים שהסיכויים לבחירתו בפעם השנייה לא נראים מוצלחים במיוחד, אבל אולי אפשר לסמוך על הרפובליקנים שיעשו את הבלתי מתקבל על הדעת ויבחרו שוב במועמד בלתי אפשרי.
הבעייה שאני מוצא באובאמה היא באמת חוסר החלטיות. הוא איבד חלק ניכר מהתמיכה הליברלית כי הוא פשוט לא מימש את התוכניות שהבטיח. אחרי שנבחר הוא חתר בלי סוף לפשרות שנמרחו על פני חודשים, כשהבולטת שבהם היא חוק הבריאות. היה לו רוב נדיר שבה יכל לעשות מה שהוא רוצה כמעט, ובמקום לפעול בנחישות לשינוי היסטורי החוק החדש מאוד מסובך ולא מרחיק לכת מספיק. כשהוא ניסה להיות נחרץ כבר לא היה לו הכוח הפוליטי (אחרי ההפסד המביך בבוסטון) ומשם זה רק הדרדר. עם זאת, השקרים וההתקפות עליו בלתי נסבלות. אני מקווה שהציבור המתון יתעורר עכשיו כשהוא רואה לאיפה הקיצוניות של הרפובליקנים מובילה.
גיל – ביקרתי בבלוג שלך, נראה מאוד מעניין. מבטיח לקרוא יותר לעומק.
אחת הבעיות המרכזיות של הציבור המתון כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, היא שהמוטיבציה שלו לפעול נמוכה יותר מאשר של הקיצונים. בעיה שניה היא שחלוקת אזורי הבחירה מעודדת קיצוניות משום שהם בנויים כך שבכל אחד מהם יש רוב לתומכי מפלגה כלשהיא, כך שעל מנת להבחר מועמדים צריכים לשכנע את פעילי המפלגה שלהם וכל השאר, פחות או יותר, אוטומטי.
ֿ
מעניין יהיה לראות איך הניסוי הקליפורני של חלוקת איזורי בחירה על ידי ועדה בלתי תלויה יתקדם.