“השמש שוקעת על קיסרותו” של רופרט מרדוק. הוא משלם מחיר איום על כוחניות וולגרית. אבל הוא מסכן לא רק את בעלי המניות שלו, אלא את העתונות החופשית כולה
"עיתון שמת מבושה", מודיע ה'דיילי מייל' של לונדון על סגירתו הפתאומית של 'ניוז אוף דה וורלד', בעקבות שערוריית האזנות-הסתר. 'דיילי מייל' היה מן הנשכרים העיקריים. מהדורת יום א' שלו תפסה את מקומו של הנסגר בראש רשימת התפוצה. אבל כללית, טבלואידי לונדון לא גילו מידה גדולה של שמחה לאיד מרדוק. אולי זה מפני שהם יודעים כי גם על ראשיהם בוערים כמה כובעים
מהירות התפשטותה של הדליקה בבית מרדוק היא כזאת שמקומה של הרשימה הזו בארכיון עלול להקדים את מקומה בעיתון. היא נכתבה ביום שני לפנות בוקר, שעות אחדות לאחר שהכותרת הראשית ב’סאנדיי טלגרף’ של לונדון הכריזה, “מרדוק סופג עוד מהלומות-גוף”. לאחר שנכתבה והוגשה, מרדוק ובנו הופיעו בשימוע חסר תקדים בבית הנבחרים הבריטי, והשתדלו לשכנע את מאזיניהם שהם “מצטערים”. היה ניכר בהם שהצער האמתי התוקף אותם הוא זה שהאזנות-הסתר בקונצרן הענקי שלהם יצאו לרשות הרבים.
מנכ”לית נכסיו של מרדוק בבריטניה נעצרה ביום ראשון בבוקר, שלושה ימים לאחר שנעצר העורך הראשי (לשעבר) של ‘ניוז אוף דה וורלד’ (לשעבר). זה האחרון, לפנים העיתון הנפוץ ביותר בעולם, נסגר לצמיתות בעשרה ביולי, מקץ 168 שנה. הסיבה לא היתה מסחרית: הוא אמנם איבד קוראים, אבל עדיין עשה כסף. הוא “מת מבושה”, הכריזה כותרת קולעת בעיתון מתחרה.
לא צריך לשמוח לאידו של רופרט מרדוק. כמעט כל עיתון וכמעט כל עתונאי יודעים, שהענף כולו עומד למשפט, לא רק עורכים אגרסיביים בעתוני-ביבים בלונדון. לא צריך לשמוח, מפני שמקומות העבודה של אלפים יאבדו, מפני שסגירת עתון היא טרגדיה, מפני שפוליטיקאים אופורטוניסטיים יקפצו על ההזדמנות כדי להגביל חרויות.
לא צריך לשמוח, אבל קצת קשה שלא. האיש הזה, מרדוק, נהג בקיסרות התקשורת הרב-יבשתית שלו בערך כפי שנשיא-לכל-חייו באיזו ארץ אפריקאית נוהג בקופת המדינה. סדר היום הפוליטי והעסקי שלו גבר על כל שיקול חברתי או מוסרי. הוא העמיד אותו בדרך כלל לצד מפלגות ימין, אבל בשום פנים לא רק. עיתוניו תמכו למשל בטוני בלייר בבריטניה, ובלייר השיב אהבה לחיקם. גם כשאהבו וגם כששנאו, עיתוני מרדוק עשו כן בקול צורם במיוחד.
צהובון-הדגל
אני נזכר בפגישתי הראשונה עם עיתוניו, לפני הרבה שנים. זה היה בזמן מערכת הבחירות של 1979, אשר העבירה את השלטון ממפלגת העבודה לידי השמרנים של מרגרט תאצ’ר (השלטון נשאר בידי השמרנים 18 שנה רצופות, לא מעט בזכות מרדוק). ה’סאן’, צהובון-הדגל של מרדוק, הכתיר את עמודו הראשון ערב הבחירות בכותרת “תריסר השקרים המזוהמים של הלייבור”. שלוש שנים אחר כך, ה’סאן’ הנהיג מסע ג’ינגואיסטי מכוער נגד הארגנטינים, בזמן מלחמת פולקלנד. כשלעצמי חשבתי שהמלחמה ההיא דווקא היתה צודקת, אבל קשה לשכוח את התבהמותה של העתונות הבריטית.
העיתונות העממית של לונדון היתה תמיד רעשנית מאוד, גם לפני כניסת מרדוק, אבל הוא גרר אותה אל מעמקים של זוהמה ושל כיעור. אין זאת אומרת בשום פנים שהעתונים האלה הם רק רעים, רק חסרי אחריות, רק מזוהמים. אבל בתרבות שמרדוק פיתח היה קל מאוד לשכוח את צדדי החיוב. הוא ניסה לעשות כן גם בשני טבלואידים בניו יורק ובבוסטון, אם כי לא באותה מידה של דרמטיות או הצלחה.
עשר שנים לאחר שרכש את ה ה’סאן’ ואת ה’ניוז אוף דה וורלד’, מרדוק החליט שהוא הגיע אל פרקו. העיתון הבריטי המפורסם ורב היוקרה ביותר, ‘טיימס’, עמד למכירה. הוא קנה אותו, אגב חריקת שיניים ברחוב העתונות המפורסם פליט סטריט והבעות תדהמה ואימה של איסטניסים.
הוא קנה אותו — ומייד יצא למלחמה נגד האיגודים המקצועיים ששלטו בתהליך ייצורו, בייחוד בהדפסה. ה’טיימס’ הושבת כמעט שנה, בשעה שמרדוק שבר את גבם של האיגודים. המודרניזציה שהוא הכניס היתה חיונית, והאיגודים אמנם ייצגו קפיאה על השמרים, בבריטניה כולה. את הדוגמא של מרדוק חיקו, או ניסו לחקות, מו”לים בהרבה מקומות אחרים, כולל בישראל. קשה לדעת אם היתה דרך אחרת להגיע אל היעד, אבל שיטותיו של מרדוק עוררו אסוציאציות לא נעימות. הן גם הראו מה יקרה משם ואילך: המטרה תקדש את האמצעים.
מרדוק ואשת זקוניו על העמוד הראשון של 'טיימס' הלונדוני, בבעלות 'ניוז קורפ'. בעוד שה'טיימס' וה'וול סטריט ג'רנל' סיקרו בהרחבה את השערוריה, צהובונו האמריקאי של מרדוק, 'ניו יורק פוסט', החב לו את חייו, לא העניק לפרשה הזו אפילו רבע אינץ' בעמודו הראשון מאז התחילה
חמישה קילומטרים מביתם
כניסתו לשוק האמריקאי, בשנות ה-80, העתיקה את מוקד עסקיו אל ארה”ב. הוא ויתר ללא קושי על נתינותו האוסטרלית כדי להתאזרח באמריקה. הוא בלע נכסים מכל הבא ליד, בהעזה ובהצלחה מרשימה. הוא החליט להקים רשת טלויזיה רביעית (בעולם שבו כבלים עדיין היו בחיתוליהם). מעטים האמינו באפשרות הזו, אבל הוא ידע מה הוא עושה, והוליד את Fox. לא Fox שישראלים מכירים מכבליהם, אלא רשת פתוחה, עם שלוחות כמעט בכל שוק עירוני גדול, עם הפקות דרמה וקומדיה.
מעניין שהוא לא טרח להקים מחלקת חדשות ארצית. התחרות על חדשות תתחיל לעניין אותו רק כאשר יגיע תור הכבלים. רשת פוקס המוקדמת שידרה רק חדשות מקומיות. זה התיישב יפה עם הפילוסופיה שלו. הרוב הגדול של בני האדם, הוא אמר בתחילת דרכו, אינם מתעניינים אלא במה שקורה ברדיוס של חמישה קילומטרים מביתם, וזה בדיוק מה שניתן להם. הם אינם צריכים לדעת מה קורה באל סלוואדור (שמלחמת אזרחים עקובה מדם השתוללה בה בימים ההם). את המלים האלה אני מצטט מזכרוני, ומתנצל על האי-דיוקים.
הוא לא כפה את הפילוסופיה הזו על עתוני-האיכות שלו, על ה’טיימס’ וה’סאנדיי טיימס” של לונדון, ועל ה’וול סטריט ג’רנל’. את זה האחרון הוא רכש מידי קונצרן משפחתי מפורד ומבוהל, ואגב כך שילם סכום מופקע. חלק מן המוכרים אמרו בשבוע שעבר שהם מתחרטים, שאילו ידעו מה עוללו עיתוני מרדוק בלונדון, לא היו מעבירים את השליטה לידיו.
להציל את רבקה
התנהגותו בימים הראשונים של השערוריה האחרונה היתה מחפירה. הגילוי על גניבת מידע “בהיקף תעשייתי” מטלפונים סלולריים לא עורר בו חרטה מיוחדת. רק 24 שעות לפני שהביע חרטה, בסוף השבוע שעבר, הוא טילפן אל דסק החדשות של ה’וול סטריט ג’רנל’ כדי להטעים עד כמה אין לו סיבה להתנצל, ועד כמה “מעצבנות” אותו כותרות העתונים. רופרט המסכן.
בשבוע שעבר השתרר הרושם שבינתו הסתתרה, או לפחות שחושיו המפורסמים הכזיבו. הוא החליט להעדיף את נאמנותו לאשה צעירה ממנו ב-37 שנה, שהוא קידם מתפקיד מזכירה למנכ”לית עיתוניו בבריטניה. הוא היה מוכן לסגור עיתון כדי להציל את רבקה (Rebekah) ברוקס. לא יצא אפילו שבוע, וברוקס התפטרה בבושת פנים ונעצרה על ידי המשטרה.
עיתון "הועלה קורבן כדי להציל אשה אחת", הלוא היא רבקה ברוקס. הכותרת הלא-ג'נטלמנית הזו הופיעה בעיתון יומי לונדוני (בבעלותו של אוליגרך רוסי, לא שזה משנה). אם אמנם זו היתה כוונת הסגירה, היא לא עלתה יפה. "רבקה מתפטרת", מכריזה הכותרת למטה, בראש עיתון ערב בלונדון (בבעלותו של אותו אוליגרך רוסי עצמו, לא שזה משנה)
ובכל זאת, אין טעם לשמוח לאידו. הכוחניות הוולגרית שלו תעלה לכולנו ביוקר, באשר אנחנו, בחברות חופשיות או חופשיות-למחצה. תחילה תישמע הקריאה המוצדקת בהחלט להגן על פרטיותם של יחידים מפני דורסנותם התוקפנית של עתונאים. אחר כך יבואו הסנקציות.
חופש דיבור אינו מובן מאליו. זה מקרוב בא כמעט לכל החברות. הוא עלול להיעלם כלעומת שבא. עכשיו, כאשר “השמש שוקעת על קיסרותו” (בלשון הכותרת הראשית ב’סידני מורנינג הרלד’, יריב אוסטרלי), לרופרט מרדוק מובטח מקום של כבוד בכל הספד על עתונות חופשית.
The Buck Doesn’t Stop Here
ביוםן שלישי השבוע טעמה בריטניה טעם אמריקאי: בית הנבחרים שלה ערך שימוע מטולווז, שבו נחקרו שתי-וערב מרדוק, בנו ויורשו המיועד ג’יימס, גברת רבקה ואחרים. פעם אחת ניסה מישהו להשליך עוגת קצפת בפרצופו של אבא, אבל אשתו הצעירה חסמה את דרכו של הקוצף. מרדוק הביא לשיא את חוסר כנותו רבת השנים. הוא מתנצל, והוא מתבייש, והוא מרכין ראש — אבל הוא אינו אחראי. מי אחראי? “אלה שנתתי בהם אמון”, הוא ענה מבלי להניד עפעף, והוסיף, “ואולי אלה שהם נתנו בהם אמון”.
מותר לנחש כמעט ללא קושי מה היו עתוניו ושדריו של מרדוק אומרים על התחמקות כל כך צינית מאחריות, אילו בקעה מפי פוליטיקאי ליברלי, או פקיד בכיר בממשלה. הם היו קוטלים אותו. “אדוני אינו מאמין בשלט המפורסם שהניח הנשיא טרומן על שולחנו, הלוא כן?”, היו שכירי מרדוק שואלים. השלט של טרומן אמר The Buck Stops Here, שעל תרגומו המדויק אפשר להתווכח, אבל פירושו החד-משמעי שמידרג האחריות מסתיים בשולחן הכתיבה של הנשיא.
הנה כי כן, האיש שהקים את News Corp ועומד בראשה זה חצי מאה אינו חושב שהוא נושא באחריות למה שעשו או לא עשו הכפופים לו, או הכפופים להם. רק חבל קצת שהם נתפסו.
"האם ידעת על תשלומי שוחד? לא. האם אתה מרגיש שאתה אחראי? לא". ציטוט מן הדיאלוג בין רופרט מרדוק ובין חברי ועדת החקירה של בית הנבחרים הבריטי. מרוח לרוחב שני עמודים של העתון 'איבנינג סטנדרד', יריב לונדוני מר של בית מרדוק
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
אני חולק על נקודת המוצא-אם בעבר קריסת העיתונות המסחרית הייתה מהלומה לחיים הדמוקרטיים ולחופש הביטוי כיום לאור התפתחות האינטרנט אין הדבר כך. מלבד העובדה שעיתונאים יאבדו את פרנסתם וזה לא טוב לא יתרחש שום אסון אמיתי אם העיתונות המודפסת תקרוס. קריסתה היא תנאי ליתר חופש ביטוי וליתר גיוון וגם למתן אפשרות השפעה למי שמודרים ממנה.
אינני חושב שקריסת עתונים תועיל לפלורליזם, אבל זה עניין נפרד. אני דיברתי כאן על האופורטוניזם של פוליטיקאים, שינסו להגביל את חופש הביטוי בשם הגנה על זכויות הפרט. זו תרומת מרדוק, אשר פטר את הקונצרן שלו מעכבות, ויצר תרבות עבודה שבה פריצה אל תיבות דואר של טלפונים סלולריים היא מעשה שיגרה.
באיזה מובן, בעצם, מרדוק אשם או צריך לקבל אחריות? מניין הטענה שרק חבל לו שהם נתפסו?
אם הטענה שהוא ידע ועודד או אפילו העלים עין מההאזנות אזי יש להעמיד אותו לדין. אבל אם האזנות שכאלו הן דבר לא מקובל – למה שהוא יחשוב ש”אלו שהוא נתן בהם אמון” נוקטים פרקטיקות שערורייתיות שכאלו?
נדמה שאתה זוקף לחובתו את הוולגריות הכללית של עיתוניו.
אשם, לפחות במובן של אחריות הממונה על פקודיו. מנכ”לים, שלא לומר מנהיגים פוליטיים, מתפטרים על עניינים חמורים פחות, גם הם עצמם אינם חשודים.
הצדק איתך, ארן, אני אמנם זוקף את הוולגריות הכללית של עתוני מרדוק לחובתו. הוא יצר אותם בצלמו ועל פי סדר היום המסחרי והפוליטי שלו (אני מתכוון לטבלואידים, לא ל’טיימס’ ול’וול סטריט ג’רנל’. מעניין שהוא אוהב עתונים, והשקעתו המסיבית בדאו ג’ונס, המו”ל של הג’רנל, כנראה לא היתה מתרחשת תחת שלטון ילדיו. הסנטימנטים שלו לעתונות הכתובה דווקא מדברים אל לבי.)
לאורן,
יש לבחון את התנהלותו של מרדוק גם לאחר שהעניין התפוצץ – בבחינת אחריתו מעידה על ראשיתו.
כך למשל, מרדוק לא נשמע מביע מורת רוח מכך שהאנשים שמתחתיו (כולל בנו) מיהרו לסגור הסכם פשרה מחוץ לביהמ”ש בסכום גבוה עם קורבן של ההאזנות הסתר, שאיים בהגשת תביעה – הסכם שמעיד על כוונה ברורה להסתיר את העבירות הפליליות הכרוכות בעניין מן המשטרה, ולטאטא את הפרשה במהירות אל מתחת לשטיח על חשבון חשיפת האמת (עד כדי כך שהתקשורת האנגלית מתייגת את ההסכם הזה כ- “obstruction of justice”).
ובהקשר זה, ממש בשעות אלה מתבשל סיפור לא פשוט בעניינו של הבן ג’יימס מרדוק, ועולים חשדות כבדים שהוא שיקר לוועדה, כשטען שבזמן החתימה על הסכם הפשרה הוא לא ידע על האזנות סתר נוספות (שניים מאנשי ניוז אוף דה וורלד – העורך והיועץ המשפטי – העידו בוועדה אחרי ג’יימס מרדוך, וטענו שהם העבירו גם העבירו את המקרים הנוספים לידיעתו). אם יתברר שהבן שיקר לוועדה הפרלמנטרית הוא צפוי לסנקציות – כולל הליכים פליליים.
מרדוק האב יוכל לטעון ולצרוח עד מחר, שבנו מידר אותו מהעניינים הללו, ולא הכניס אותו לתמונה בזמן אמת, אבל חשד בריא בעניין הזה לא יזיק.
ובכל אופן, לעניות דעתי, הסתפקות בטענה של אחריות ממונה בלבד, ללא ידיעה אישית, כאשר הממונה הוא האבא והפקוד הוא בנו – עלולה להיתפס כהיתממות.
ארן – אילו היה אירוע בודד, או אדם יחיד שהיה מבצע את המעשים הללו, אפשר היה לטעון שמרדוק לא אחראי. ברגע שקיימת תופעה כל כך נרחבת, בה עשרות אנשים מעורבים בהאזנות תוך הוצאת כספים ניכרת, הטענה הזאת מאבדת כל תוקף. אם הוא גייס ונתן אמון בכל כך הרבה אנשים לא ראויים, לכל הפחות הוא מנהל כושל ולא ראוי לנהל עסק כל כך סבוך, אבל מכיוון שעל פי כל העדויות הוא איש עסקים ומנהל מוכשר, אין מנוס מהטענה שהתרבות האירגונית שהוא אחראי לה עודדה את המעשים הלא חוקיים.
זה לא שיש לי סימפטיה מיוחדת למרדוק או לעיתוניו. אני פשוט לא חושב שהוא המציא את הצהוב’ ואני גם לא חושב שהבעלים/מנהל של ניוז-קורפ יודע אילו יוזמות מריץ אחד המנהלים של אחת מהזרועות הרבות של האירגון. בכל זאת, האזנות הסתר האלו לא דווחו בישיבת מועצת המנהלים.
כמובן שיכול להיות שהוא ידע ושהבן שלו ידע וכו’, רק שעובדות אלו ראוי שיתבררו ואני בהחלט לא צריך לנחש אותן כך. אגב, מבחינתי, הוולגריות של העיתונים היא סיבה מספיקה לסגור אותם. מצד שני, כבר שנים שלא קניתי עיתון מנייר כך שלא ממש סופרים אותי בתוכנית העסקית.
זה אמנם אינו ממין העניין, אבל הייתי רוצה שתבהיר את המשפט הבא: “שלוש שנים אחר כך, ה’סאן’ הנהיג מסע ג’ינגואיסטי מכוער נגד הארגנטינים, בזמן מלחמת פולקלנד. כשלעצמי חשבתי שהמלחמה ההיא דווקא היתה צודקת, …”
האם הכוונה שכיבוש האיים בפקודת החונטה הארגנטינית היתה “מלחמה צודקת”, או שמא תגובתה של בריטניה על הכיבוש היתה?
זה בהחלט ממין העניין, ואני מודה לך שהצלת אותי מאי-הבהירות הזו: ב”מלחמה צודקת” התכוונתי לתגובה הבריטית על הכיבוש הארגנטיני. אגב, אני יודע שההתנגדות לבריטיות של “איי מלווינאס” משותפת לכל הארגנטינים. אינני רוצה לעורר ויכוח-משנה, אבל אני תומך בזכות ההגדרה העצמית של המתיישבים הבריטיים. הם לא נישלו ילידים, מפני שלא היו ילידים.
אשר לסיבות לסגירת השבועון ניתן, בין היתר, לציין שכשהתברר גודל הסקנדל, המפרסמים הגדולים ביטלו בחופזה, בזה אחר זה, את רכישות שטחי הפירסום, וכעבור שעות אחדות הודיע מרדוק על סגירתו.
הרושם הברור (שלי לפחות) הוא, שמרדוק לא סגר את השבועון מסיבות ערכיות כלשהן, אלא כתהליך של בקרת נזקים בתקווה שהאש לא תתפשט לכלי תקשורת אחרים שלו.
כך או כך, המהירות שבה החליט האיש לסגור עיתון של 168 שנים, על כל התוצאות שנובעות מכך מצביעות, לדעתי, על יחסו של מורדוק למסורת הבריטית. אני מתקשה להאמין שמו”ל בריטי היה מעז בנסיבות דומות לסגור – כך ברגע – עיתון של 168 שנים (במיוחד כשהתוצאה של הסגירה עלולה להיות שחלק מהקוראים יעברו לדיילי מייל, שהוא העיתון של הארצ’י באנקרים).
אשר להעברת התמיכה בזמנו מבלייר בחזרה לשמרנים – לאור פירסומים שונים קשה להימלט מתחושה שנרקמה בזמנו עיסקה בין מרדוק וקאמרון, לפיה בתמורה להעברת התמיכה לקאמרון הוא יתמוך בבוא היום בהעברת השליטה ברשת סקיי לידיו של מרדוק (קאמרון עצמו התחמק שוב ושוב במהך הדיון במליאה מלמסור פרטים ממשיים על שיחותיו עם מרדוק ואנשיו בעניין סקיי).
ולבסוף תיקון לא חשוב: מה שהושלך על מרדוק במהלך השימוע לא היה עוגת קצפת אלא קצף גילוח (פחות מעליב?).
(במחשבה נוספת, אם זה לא היה קורה – אולי כדאי היה שמרדוק יזמין את האירוע – כדי להסיט את הדיון ולקבל קצת אמפטיה…).
בהחלט, יוסי, תודה על התוספות. אכן, הסגירה החפוזה של ‘ניוז אוף דה וורלד’ היתה חסרת תקדים, ויכלה להיעשות רק בתאגיד המתנהל אוטוקרטית ומשפחתית. זו היתה הסיבה להערה הלא-נאה, שהוא הקריב את העתון “כדי להציל את האשה” (רבקה ברוקס, ראו צילומי העמודים הראשונים למעלה).
מרדוק סגר את העיתון בעיקר כדי להמנע מתביעות דיבה ענקיות נגדו. בסגירה עצמה הוא ממזער לפחות חלק מהתביעות הללו וגם מאפשר לו להעלים ראיות מפלילות נגדו.
עם כל הגועל נפש של הצהובונים הללו, יש להם גם תפקיד חשוב בהגנה על הדמוקרטיה. הם חשפו בשיטתיות שערוריות שחיתות ומין בלי לתת חשבון לאיש (אם כי לפעמים נאלצו לשלם פיצויים, אבל בחשבון הכללי זה עדיין השתלם להם). פוליטיקאים ודמויות ציבוריות אחרות ידעו שאם הם יתנהגו בצביעות (לא רק עניינים פליליים) אז יש סכנה שיחשפו.
מה היה קורה אם צהובון כזה היה קיים גם בארץ? אמנם היה לנו ‘העולם הזה’, אבל התפוצה שלו לא הייתה כל כך רחבה. מה היה קורה אילו עיתונאים היו חושפים פרשיות כמו קצב בזמן אמיתי? מי יודע עוד כמה מעשי נבלה נסתרים נעשים במחשכים שעיתונאים מפעילים לגביהם צנזורה עצמית.
ראוי להזכיר בין יתר ההפתעות את השחיתות של פיקוד ה’סקוטלנד יארד’, שספרי קונן דויל לימדו אונו בילדותנו לראות בו את שיא ההגינות, המסירות, היושר והנאמנות. לפנינו עכשיו משטרה מושחתת לא פחות ולא יותר ממשטרות אירופאיות ואחרות. חבל על האשליה שנגוזה.
יואב,
עם הרוב הגדול לא נותר לי אלא להסכים, אלא שעניין מהותי לא מניח לי מאז התפוצצה הפרשה הזו. ודאי שהאחריות מונחת לפתחו של מרדוק האיש, אות הקין הזה מעטר קודם כל את מצחו. בכל זאת, הממסד (לא משנה שמאל או ימין) שאיפשר את נסיקת אימפריית מרדוק, שלא פקח עין על האיש, שאיפשר לו לצמוח מתוך האינטרס שלו עצמו לטפש את האזרחים (סליחה על הברוטליות שבשפה, אלא שהדברים, כאיש שעיתונות היא עניין יקר לליבו, מדירים שינה מעיני), לפטם אותם ב”צהוב” (לא רק על מרדוק האשם הצהוב רובץ, כאמור), בפרובנציאליות, בגסות רוח. הס מלהזכיר את ההטבות שאימפריית מרדוק מעניקה לאותו ממסד עצמו, באם העניין מיטיב ותורם לשני בעלי האינטרס. לא רק מרדוק אשם, אלא גם הממסד שרצה לפרק את העיתונות מנשקה. מרדוק שימש קבלן ביצוע נאמן ונכלולי למטרה הזו.
זה דיון חשוב ורחב יותר, שעסקו בו גם בארץ בשנים האחרונות: האם כל אחד יכול להיות בעלים של עיתון? אני לא בטוח. האם לא נוצר מעין קרטל עיתונים באימפרייה שכזו? האם הריכוזיות המרדוקית הגיונית? האם אין בה טעם לפגם? איש ששולט על מס’ רחב של עיתונים, רובם משפיעים ברמה הבין-לאומית, לא המקומית בלבד, האם אין בכך משום נזק? בעיניי ודאי שכן. זו בקלות יכולה להתחיל תאורית דומינו של העיתונות העולמית. “ניוז או דה וורלד” יורד אחר כבוד מכסאו. מי יודע מה יבוא על שאר העיתונים החשובים בהם שולט מרדוק, אם יתרסק באופן בלתי הפיך.
כשלעצמי, וזה עניין פרטי, חושב שפרשת מרדוק מלמדת שהעיתונות המסחרית מנסרת את הענף שעליה יושבת. עיתונות צריכה להיות חופשית, אך לא פרוצה. צריך לחשוב על דוקטרינה, כיצד באמצעים של איזונים ובלמים, עם ניואנסים מאוד מאוד דקים ורגישים, מפקחים עליה כי זה אינטרס ציבורי ראשון במעלה, ובכל זאת כיצד לא מביאים אותה למצב שבו היא שופרו של שלטון. חייבת להימצא דרך האמצע הזו. המודל ההיסטורי של “לה מונד”, של הניו-יורק ריוויו אוף בוקס, הוא הפתרון האידיאלי. לא בטוח שהוא ישים. “לה מונד” כבר אינו שייך לעיתונאיו. ניו-יורק ריוויו אוף בוקס נמכר לפני למעלה משני עשורים.
רופרט מרדוק, כשלעצמו, מעניין אותי כשלג דאשתקד. הוא סימפטום לתופעה מדאיגה. העיתונות הישראלית, שעברה גם היא זעזוע דומה (במימדים לגמרי אחרים) לפני למעלה מעשור, לא שבה להיות מה שהייתה. במקום תחרות בריאה בין “מעריב” ל”ידיעות”, התרסק “מעריב” ונותרנו עם הסלוגן המקומם- “העיתון של המדינה”. “הארץ” ו”גלובס” שהם איים של שפיות, אך תפוצתם היא לקהל מאוד מסויים. מאוד יודע ח”ן, אם יורשה לי. התחרות הבלתי-מרוסנת, האמצעים הבלתי לגיטימיים שלה, התאווה, הביאו את “מעריב” לאן שהביאו. מה יקרה אחרי התרסקות אימפריית מרדוק? אחרי ניתוקו של מעריב מהצינור הדנקנרי שלו? אני קטונתי מלהתנבא. אתה נביא מוכשר ומנוסה ממני.
אני חושב שהצגת כאן שאלות חשובות, הנוגעות ללב העניין.
ראשונה היא “אם כל אחד יכול להיות” בעלים של עתון. לבריטים יש נסיון מסוים עם בעלי עתונים שאינם-ראויים-להיות. רוברט מקסוול שדד את קרנות הפנסיה של ‘דיילי מירור’ כדי לקנות את בית ההוצאה הגדול מקמילן בארה”ב, את ‘דיילי ניוז’ של ניו יורק ואת ‘מעריב’ של רחוב קרליבך, אף כי עשרים שנה קודם, רשות מפקחת של ממשלת בריטניה קבעה שהוא אינו ראוי לעמוד בראש חברה ציבורית (=המונפקת בבורסה). התברר אז שהוא זייף מאזנים, כדי להעלות את ערך השוק של חברת מו”לות שהוא נשא ונתן על מכירתה.
שמעון פרס אמר על מקסוול בהלווייתו, בהר הזיתים, כי הוא “שיחק בקלפים שלא חולקו לו”, ביטוי אנגלי שנודפת ממנו הערצה לאלה היו שייכים לו, מפני שהוא גנב אותם. ההיה איש ראוי פחות ממנו להיות הבעלים של עתונים רבי חשיבות?
אני נזכר שבעיצומה של שערוריית האזנות-הסתר מעריב-נגד-ידיעות-וחוזר-חלילה, משה ורדי, אז עורך ‘ידיעות אחרונות’, כתב מאמר נרגש שבו קרא לעופר נמרודי להניח את העתונות לאנשי מקצוע, שיש להם נסיון ואתיקה, ולעזוב את עסקי המו”לות. אין לפניי המאמר המקורי, הוא ראוי לחזור ולהיקרא בלי קשר לדעה על מעשי נמרודי. האומנם נמרודי היה צריך להיות המו”ל והעורך הראשי (לפני מאסרו) של עתון יומי גדול?
והאוליגרכים היהודיים ממוסקבה, שנעשו שותפים זוטרים ב’מעריב’ וב’הארץ’? והאוליגרך הרוסי המחזיק בשני עתונים יומיים בלונדון? ואיל הנדל”ן המחזיק ב’דיילי ניוז’ של ניו יורק, בשעה שיש לו שאיפות פוליטיות ברורות? וברלוסקוני ועיתוניו?
אין צורך להאריך יותר מדיי. הכיוון ברור.
היש דרך למנוע אנשים כאלה מלהיות הבעלים של עיתונים? חושש שהתשובה על השאלה היא לא, אין.
כל זמן שאין חשדות פליליים נגד אדם, אי אפשר להגביל את השימוש החוקי שהוא עושה בכספו. ובוודאי אי אפשר להניח לפוליטיקאים, או לאנשים הממונים בידי פוליטיקאים, לקבוע מי ראוי להיות מו”לף, או עורך, או כותב מאמרים ראשיים.
האמריקאים עשו נסיון מעורר הערצה להגביל ריכוז של כלי תקשורת בידי איש אחד, או בידי קבוצה אחת. היה להם חוק שאסר על תאגיד להיות הבעלים של עיתון ושל תחנת טלויזיה באותו שוק מדיה (בארה”ב אין, לצורך זה, שוק מדיה ארצי, ובוודאי לא היה שוק כזה לפני הכבלים ולפני שלוויינים איפשרו הדפסת עיתון אחד בכל חלקי ארה”ב בעת ובעונה אחת. עדיין, רק שלושה עיתונים משתמשים בטכנולוגיה הזו).
מעניין שהנגיסה הדרמטית ביותר בחוק באה בקשר עם מרדוק. הוא מכר את ה’ניו יורק פוסט’ כדי שיוכל לרכוש תחנת טלויזיה בניו יורק, מיסודות רשת Fox שהקים. העיתון עבר מיד ליד, וריחפה עליו סכנה מיידית של סגירה, מפני שהוא הפסיד הרבה כסף. למרדוק הוענק איפוא פטור, כדי שיואיל להציל את ה’פוסט’. הוא אמנם הציל. כמה שנים אחר כך, הפיקוח על הבעלות התרופף מאוד, בין השאר בנסיון להציל עתונים. עכשיו מרדוק הוא הבעלים של שני עתונים בניו יורק ושל שתי רשתות טלויזיה.
טד טרנר התנבא, כאשר מרדוק התחיל את Fox News, ש”אנחנו נמחץ אותו כמו יתוש”. שאלה לסטודנטים מתחילים: מי מחץ את מי ומתי?
מוטב היה שמרדוק יפסיד בתחרות עניינית וגלויה. כשלעצמי, אינני אוהב לראות התמודדויות עסקיות מסתיימות בבית המשפט, או במליאת הפרלמנט, ממש כשם שאינני אוהב לראות פוליטיקאים פופולריים יוצאים מן הפוליטיקה בעזרת תובע כללי או יועץ משפטי. אבל זה מה שקורה כאשר הם מותחים את החוט עד פקיעה.