זוזי, אירופה

אנדרטת האירו בבריסל

קריקטורה גסה מזו של שקיעת אירופה היה קשה לצייר. נסיבות נפילתו של דומיניק שטראוס-קאהן מביאות לא רק את צרפת אל צומת דרכים, אלא את המערכת הפיננסית הבין לאומית. הגיע הזמן להודות שהגיע הזמן להעביר את המושכות. חוץ מזה, זה היה שבוע טוב לנשיאים במצור

שבוע לא רע לנשיאים במצור: ברק אובמה וניקולא סארקוזי נפטרים מיריבים בדיוק כאשר מתחילה העונה הפוליטית. שניהם ינסו בשנה הבאה להאריך את חוזה השכירות עם הבוחרים. שניהם סבלו נסיגות חמורות בחודשים האחרונים. מפלגותיהם הובסו בבחירות של אמצע הקדנציה. הם שקעו אל תהומות של חוסר פופולריות בסקרי דעת הקהל, כל כך עמוקים עד שהתמעטו סיכוייהם לחזור ולהגיח.

לאובמה קרה כמובן אוסאמה בן לאדן. בשבוע האחרון הודיעו שני טוענים רפובליקניים לנשיאות, שהם לא יטענו עוד. דונלד טראמפ לא היה מלכתחילה אלא קוריוז מוקיוני, והסתלקותו התקבלה במשיכת כתפיים. לא כן הסתלקותו של מייק האקאבי, מושל מדינת ארקאנסו לשעבר, המועמד המועדף של הימין הנוצרי. להאקאבי נשקפו סיכויים מצוינים לפחות במדינות הדרום, ואולי גם המערב התיכון. הוא החליט שאין לו תעצומות הנפש. הוא ניסה את כוחו ב-2008, וזה הספיק לו.

יומיים אחר כך, בתחילת השבוע, התקרב טוען רפובליקני בולט אחר ליפול על חרבו. למרבה הנוחיות, זה קרה בשידור חי בטלויזיה. ניוט גינגריץ‘, היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים, מן האנשים החריפים והמשכילים בזירה, שכח שהוא פוליטיקאי שוחר נצחון, והתנהג כפרופסור באוניברסיטה. הוא חילק ציונים לעמיתיו במפלגה, הוא גינה את יוזמותיהם הכלכליות, הוא גילה הבנה מפתיעה לפחות לחלק מיוזמותיו של הנשיא אובמה — ובאותה ההזדמנות הוא גם התקרב להפליא להסמיך כישלון חברתי לצבע העור (שחור). פרשן ימני בעל מוניטין הגיב מייד: ”ניוט מחוסל“.

גינגריץ‘ לא היה הפייבוריט במירוץ הזה. אבל נפילתו האפשרית (הוא עדיין במירוץ), לצד הסתלקות האקאבי, לצד השמועות ששרה פיילין תודיע רשמית על אי-מועמדותה הן חדשות טובות לנשיא. יש סימנים מסוימים שהאויר מתחיל לצאת גם ממפרשיו של הטוען המוביל במחנה הרפובליקני, מיט רומני. רק בינואר היה נדמה שהבחירות של נובמבר 2012 עומדות לספק לרפובליקנים את ההזדמנות הטובה ביותר שלהם זה 32 שנה להוציא נשיא דמוקרטי מן הבית הלבן (ג‘ימי קרטר היה האחרון שהוצא, ב-1980). עכשיו מתקבל הרושם שהרפובליקנים אופטימיים פחות.

נשים-שאינן-אשתו

שום דבר לא ישווה כמובן למזלו יוצא-הדופן של נשיא צרפת. אחוזי הפופולריות שלו בסקרים צנחו לחצי הרמה של שני קודמיו, ערב נסיונם (המוצלח) לחזור ולהיבחר. כל כך נמוכה היא האהדה לניקולא סארקוזי עד שזה זמן מה מתנבאים המומחים, כי אין זה מן הנמנע שהוא לא יצליח להגיע אפילו לסיבוב השני. המועמד החד-משמעי לנצחון היה פוליטיקאי סוציאליסטי ותיק, עם חיבה מיוחדת לנשים-שאינן-אשתו, ועם נהייה טבעית אחרי ”החיים הטובים“.

את דעתי על פרשת דומיניק שטראוס-קאהן אני מביע ברשימה נפרדת, למטה. כל דעה צריכה הסתייגות ברורה: הוא לא הורשע, אף כי משטרת ניו יורק הזדרזה להצעיד אותו באזיקים לפני המצלמות. יהיו התוצאות המשפטיות של הפרשה הזו אשר יהיו, שטראוס-קאהן חשוב כמת מבחינה פוליטית. זו דעתה החד-משמעית של העתונות הצרפתית.

מותו הפוליטי אינו מבטיח אוטומטית חיים לסארקוזי, אבל נותן לו סיכוי. הוא היה רוצה למצוא את עצמו בסיבוב השני של הבחירות בהתמודדות עם מארין לה פן, יורשת העצר של הימין הלאומני. בהיעדר מועמד שמאלי, לא תהיה למצביעי השמאל בררה אלא לקחת גלולות נגד בחילה, ולהצביע בעד סארקוזי, כפי שעשו ב-2002, כאשר הסוציאליסט נשר בסיבוב הראשון.

בניגוד מבורך להסתבכותו של זה המכונה בקיצור DSK, סארקוזי חגג השבוע את האידיליה המשפחתית שלו: אביו של הנשיא גילה, בחוסר דיסקרטיות, שקארלה ברוני-סארקוזי נושאת עובר נשיאותי ברחמה. תינוק בארמון האליזה יכול לדגדג די מצביעים צרפתיים, כדי שינהגו סלחנות באביו.

קארלה בהריון, דומיניק בצינוק: אולי עוד לא יבשו עצמות ניקולא (צילום ממאי 2009)

האירופי האחרון?

אומרים שפרשת שטראוס-קאהן מעמידה את כל התרבות הפוליטית הצרפתית בצומת דרכים היסטורי. שני עתונאים שהקדימו לחזות את הסתבכויותיו של DSK כתבו השבוע ב‘לה מונד‘: ”ארצנו סובלת מחוסר הגינות, מהכחשת המציאות, ממחסור בשכל ישר“. הם כיוונו את חציהם אל הימנעותה השיטתית של התקשורת הצרפתית מלכתוב על בעיה שהיתה ידועה יפה.

הפרשה הזו, מבלי להתכוון, מעמידה גם את תרבותה של המערכת הפיננסית בצומת דרכים. ההסדרים של ברטון-וודז, לאחר מלחמת העולם השניה, חילקו את הבכורה במוסדות הפיננסיים הבין לאומיים בין ארה“ב למערב אירופה. כל נשיאי הבנק העולמי היו אמריקאים, כל מנכ“לי הקרן היו אירופים, רובם צרפתים. כאשר הנשיא סארקוזי בחר את שטראוס-קאהן, ב-2007, במחווה מרשימה ליריב פוליטי, הוא קיווה לראות אותו מסתלק מן הזירה לעשר השנים הבאות. נאמר אז ש DSK הוא האירופי האחרון המתמנה לכהונה הזו, או לפחות האחרון המתנה באופן אוטומטי. גם הקרן, גם הבנק העולמי, יצטרכו להתחיל לשקף את המציאות הפיננסית החדשה, שבה אירופה אינה נותנת את הטון; שבה בכורתה של אמריקה מתכרסמת והולכת.

ההנחה הזו מועמדת במבחן מוקדם מן המשוער, בנסיבות שאיש לא היה מסוגל להעלות בדעתו. האירופים אינם מאושרים. אצלם מתגבשת ההסכמה שאת שר האוצר הצרפתי לשעבר שטראוס-קאהן צריכה לרשת שרת האוצר הנוכחית של צרפת, קריסטין לאגארד. אירופי צריך לשבת על כסאו של DSK, בהתחשב בזה שקרן המטבע עוסקת עכשיו ראשה ורובה בהצלת כלכלות אירופיות. זה היגיון קצת מפוקפק, בייחוד כאשר סין ממלאת תפקיד כל כך בולט במערכת הפיננסית. הסינים כבר נחלצו לעזרתן של כמה ארצות אירופיות במצוקה.

אכן, בא תורה של סין, אם כי יש כמה מועמדים לא-אירופיים מצוינים. אחד מהם, שר האוצר לשעבר של טורקיה, בשבתון אקדמי בוושינגטון, הזדרז להודיע שהוא מוכן. אחרים, בהם סגן יושב ראש ועדת התיכנון של ממשלת הודו, נוהגים מידה גדולה יותר של ענווה. המועמד הטוב ביותר, אולי, מכהן בנשיאות הבנק המרכזי של ארץ קטנה בשוליים המזרחיים של הים התיכון.

מי יישב על כסאו של האסיר מניו יורק: אסיה, אמריקה ואירופה תובעות חזקה. קריקטורה בעתון הפיננסי הגרמני Handelsblatt, לפני שנודע כי שטראוס-קאהן הגיש את התפטרותו (18 במאי)

שוקעת, מושפלת

הבנק העולמי פירסם השבוע סטטיסטיקה מעניינת: בתוך 15 שנה, חצי הצמיחה הכלכלית בעולם תתרחש בשש ארצות מן הליגה השניה לשעבר: ברזיל, סין, הודו, אינדונזיה, דרום קוריאה ורוסיה. ”שום מטבע יחיד לא ישלוט עוד במערכת המונטארית הבין לאומית“. לשון אחר: זוזי-נא במטותא, אירופה.

שקיעתה היחסית של אירופה אינה מפתיעה עוד איש. היא עניין אובייקטיבי בהחלט, תוצאה של דמוגרפיה ושל סחר חופשי. מאורעות 2008 החישו אותה, כאשר שמטו את הקרקע מתחת לכמה מהנחות היסוד של חזון האחדות האירופית. נפילת שטראוס-קאהן רמנם אינה גזורה מאותה יריעה. בהיסטוריה הפיננסית היא תהיה רק הערת-שוליים קוריוזית. אבל היא מעניקה רקע אירוני לשינויים הקוסמיים. השבוע אירופה אינה רק שוקעת, היא מושפלת.

הנה כי כן, גבר אירופי עשיר בגיל העמידה המתקדם מגייס את שאריות אונו, כדי לתקוף מהגרת אפריקאית בחצי גילו (אם נאמין להאשמות). אילו מישהו צייר קריקטורה כזאת כדי לתאר את השקיעה היינו חושבים שהוא הגזים במידת הוולגריות. נו, באמת, דברים כאלה יכולים לקרות רק בקריקטורות, הלוא כן?

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “זוזי, אירופה”

  1. עמית הגיב:

    אני רואה באירוע הזה הזדמנות עבור אירופה להתמודד באומץ עם עברה הקולוניאליסטי המביש ומתוך ההתמודדות הזו, שצריכות להוביל כל האליטות בחברה, אולי ייולד לו חזון אירופי חדש שיצליח ללכד סביבו את סך החלקים לידי שלם אחד.

  2. ינון שפריר הגיב:

    “נדמה שהבחירות של נובמבר 2012 עומדות לספק לרפובליקנים את ההזדמנות הטובה ביותר שלהם זה 32 שנה להוציא נשיא דמוקרטי מן הבית הלבן (ג‘ימי קרטר היה האחרון שהוצא, ב-1980)”

    זה נשמע כאילו היו להם המון הזדמנויות.

    היתה להם רק הזדמנות אחת מאז קרטר.

    מאז קרטר היו רייגן, בוש האב ובוש הבן (20 שנים) וקלינטון דמוקרט אחד (8 שנים) ונגדו הרפובליקאים הריצו את דול….

    אם כבר מזכירים את קלינטון, צריך גם להזכיר את ההקשר שבו הוא נבחר. כזכור ב 1991 בוש האב היה גיבור מלחמת עיראק עם 90% תמיכה ציבורית. הרבה דמוקרטים ידועים (קנדי, גפהרדט) החליטו שבמצב כזה אין סיכוי לזכיה ופרשו (או אפילו לא התחילו) את המרוץ.

    זה השאיר את השדה פתוח לחלוטין, ומושל אלמוני ממדינה קטנה עם רינונים לגבי התנהגותו מצא את עצמו מוביל את המפלגה הדמוקרטית למירוץ לנשיאות.

    ההמשך ידוע. בתוך שנה הכלכלה האמריקאית נכנסה למיתון עמוק, הפופולריות של בוש צללה כאבן למצולות, הומצא הביטוי “Its the economy, stupid” ומתנדבת בשם מוניקה לווינסקי מצאה את עצמה בבית הלבן והשאר יסופר בספר דברי הימים.

    אוסאמה לא יציל את אובמה. גם עכשיו אין לו 90% תמיכה, והשדה הרפובליקאי פתוח לאנשים פחות ידועים (מיץ’ דאניאלס? בובי ג’ינדל?) שיכולים להפתיע. הכלכלה עדיין בקרשים. אם אובמה לא יתחיל להראות רצינות בשיקום הכלכלה (ולא רק לטעון שלאנשים יהיה ביטוח רפואי ב…2014), הייתי אומר שנצחונו רחוק מלהיות מובטח.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט. גם כתבתי כדברים האלה ברשימה קודמת.

    • חיים הגיב:

      מוניקה לווינסקי לא כל כך קשורה לנפילת בוש.

      בוודאי שהריגת בן לאדן לא מבטיחה את הבחרותו של אובמה, אבל מתעורר הרושם שהרפובליקנים עושים כל מה שביכולתם כדי להפסיד בבחירות 2012, וטוב שכך.

  3. ינון שפריר הגיב:

    לגבי שינוי מאזן הכוחות ב IMF.

    השפעת המדינות החברות ב IMF נקבעת ע”י שקלול מדדים כלכליים שונים וכמות הכסף שמדינה חברה תורמת לקרן. לכל מדינה יש “שיעור השתתפות” או מניות הצבעה (quotas)

    http://www.imf.org/external/np/exr/facts/quotas.htm

    http://www.imf.org/external/np/sec/memdir/members.aspx

    כרגע לארה”ב ולמדינות אירופה המערבית יש כ 50% שיעור השתתפות. הוסף לכך את יפן ודרום קוריאה ונגיע ל 60%.

    לעומת זאת לסין יש רק 4% מהמניות ו 3.82% מהקולות.

    סין פשוט מעדיפה לממן את הפרוייקטים הכלכליים שלה בארצות זרות בדרכים אחרות יותר ישירות.

    לכן כרגע לא נראה לי שיש לסין סיכוי לקבל עמדת מנהיגות ב IMF ושאר מדינות העולם השלישי די מפולגות ע”מ שיגיעו למועמד מוסכם.

    יחסיה המעורערים של טורקיה עם גרמניה וצרפת די מחסלים את הסיכוי של קמאל דרוויש, והורייט מדווח שהוא אפילו לא מקבל את תמיכת הממשלה הטורקית.

    לאמריקאים נוח ההסדר שאירופי מנהל את ה IMF והאמריקאים מנהלים את הבנק העולמי והם לא רואים סיבה למה זה צריך להשתנות.

  4. גיל בן אבי הגיב:

    אוי…אם לאיחוד היה יורו בכל פעם שמישהו היה מרמז על פירוקו/חיסולו/השתרכותו מאחור….

    ה-IMF, כפי שהשכילו לפניי להציג, נשלט לפי תקצוב המדינות, ועל כן, גם אם יתנו לשווקים המתעוררים את פרפראותיהם (נשיאות, מנכ”לות, מזכ”לות :)), רוח המפקד ברורה והיא נושבת מים ולא מקדם.

    “המתחרות” של האיחוד ושל אמריקה אינן באמת מתחרות. דווקא בימים אלו שהביקורת על מדדים מבוססי תמ”ג גואה, יש הרבה נאיביות ללכת שבי אחר מדדי הצמיחה השל סין.

    כן: סין צומחת, אינדונזיה פורחת ורוסיה לוקחת. בסוף היום, הצמיחה שלהם מבוססת על הביקושים מהמערב ולא על שוק פנימי. במשטרים הקיימים שוק פנימי של מעמד ביניים לא יכול להתקיים אורך זמן – ושוק כזה הוא המפתח לצמיחה שתהפוך אותם לגורמים משמעותיים מאירופה. זה ככל הנראה לא יקרה בדורנו.

  5. רני הגיב:

    שלום
    בלוג זה עוסק בשאלה הגדולה: האם מישהו עומד להחליף את אירופה בניהול העולם, מי זה יהיה ואיך. בעל הבלוג השתמש ב IMF במודל מבחן, זו שאלה משנית מתוך השאלה הגדולה: מי ישא בעולו של האדם הלבן.
    הנה מודל מעניין נוסף
    כרגע השייט העולמי מוטרד מאוד מהפירטים הסומליים ומשלם להם כסף רב. זו כבר תעשייה. מישהו מלקט מידע על אוניות בים העמוק. מישהו מוצא אותם, זו בעייה אמיתית, ממש מחט קטנה בערמת שחת גדולה, מישהו משתלט. ומישהו גובה ומעביר את הכסף.
    פירטיות זו בעייה היסטורית ומשום מה שמשה פתח – מפתח שער לאימפריאליזם מאז העת העתיקה. כזכור פומפיוס “הגדול” התחיל בחיסול הפירטיים הקיליקיים וכבש את ממלכת החשמונאים. גם את מורדי המרד הגדול האשימו בפירטיות.
    מלחמות האיסלם נצרות וכיבושי קפריסין, כרתים, סיציליה היו קשורים בפירטיות ופיטות חופיות.
    התפשטות אירופה האטלנטית לכל העולם הייתה מלווה בפירטיות. דרייק ספנה החביב של אליזבט האנגליה – “המלכה הבתולה” היה גיבור לאנגלים. פירט רוצח לספרדים והפוטוגזים. אחרי מלחמות נפוליון עסק הצי הבריטי בדיכוי הפירטיות בכל העולם. וזה היה שלב מכריע בהפיכת אנגליה למלכת הימים. מעניין מכל אמריקה נכנסה לים התיכון, כשיהודי, מרדכי עמנואל נוח, מעורב בכך בגלל עסקי פירטים.
    הדרך היחידה לחסל פירטיות היא לכבוש את בסיסיהם, לשרוף את כל כלי השייט שם ולתלות את מי שיכולים. הפירטים אינם נוטים להלחם בכלי שייט מלחמתיים וכדרך הטבע הם בד”כ ימאים טובים יותר מימאי ציי המלחמה. בעיית הנכון פוליטית והניוון המוסרי האירופאי בלווית חוסר כל רצון ויזמה ליטול על שכם מנהיגות בוגרת אחראית מונע מציי העולם לפגוע בפירטים הסומליים. מרוב NGO ,צדקנות, עורכי דין, דאגות לנשלטים לשעבר, פיטפוטי האו”ם, והצביעות של כל הנשלטים לשעבר איש אינו יכול או רוצה לחסל בעייה זו.
    והנה הפלא ופלא, סין קראה בספרי ההיסטוריה שלה, כיצד ציים מערביים טיפלו בשודדי הים הסיניים והיא מציעה בלי הצגות בלי צביעות בלי נכון פוליטית לטפל בפירטים הסומליים בדרך הישנה והמועילה, פלישה נחיתה שריפה הרג והרס. כבר אמרו לכם שסין תחליף את אירופה באפריקה, הנה סין כבר נהיית שוטר ימי ומעמיסה על עצמה, בודאי תמורת דבר מה, את תפקיד השוטר הבין לאומי – בעבר “עולו של האדם הלבן”

    http://www.news24.com:80/Africa/News/China-Time-to-attack-Somali-pirate-bases-20110521

Leave a Reply