האם “מלים של ארבע אותיות” (או של שלוש) צריכות להתפרסם במלואן בדפוס? האם הן צריכות לצאת מפי פוליטיקאים? מה אומרת הַקַלּוּת של פירסומן, או של הגייתן, על הפוליטיקאי, על העתונאי ועל תרבותם? ערכים נמדדים במעשים, אבל גם התאפקות היא ערך, והיא נמדדת גם במלים

התפרסם ב‘גלובס’, 15 ביולי 2004

 

לפני 13 שנה, צינה איומה השתררה ביחסי ישראל-ארה”ב. אבא ג’ורג’ בוש ישב בבית הלבן, ידידו ג’יימס בייקר ישב במחלקת המדינה, יצחק שמיר ישב במשרד ראש הממשלה, משה ארנס היה שר החוץ, בנימין נתניהו היה סגנו – ולארה”ב די נמאס. היא רצתה לכנס ועידה בין לאומית במדריד, וממשלת שמיר ניהלה מלחמת התשה כדי למנוע ועידה כזאת. ארנס היה בא לבייקר ומבקש הבהרה, ובייקר היה מבהיר, וארנס היה חוזר לירושלים, ובא עוד פעם, ומבקש הבהרה; ונתניהו היה מגיע לוושינגטון, כדי לשכנע את ידידיו בקונגרס ובתקשורת שמי-צריך-את-מדריד.

 

היתה מדריד, אבל הואיל וממשלת שמיר הגיעה לשם כמי שכפאה שד היא גם התנהגה בהתאם. ומדריד לא הובילה לשום מקום. הממשל הכי פחות סנטימנטלי כלפי ישראל מאז שהתחילו היחסים המיוחדים, בשנות ה-60, היה מוכן לכופף לישראל את הזרוע. התקרבה והלכה שנת הבחירות באמריקה, ומזכיר המדינה הפוליטי ביותר שנראה בוושינגטון זה 50 שנה (הקודם, למעוניינים, היה ג’ימי ביירנס של הנשיא טרומן) היה מעורב גם בענייני הבחירות.

 

יום אחד היתה התייעצות בבית הלבן, ישבו בה אנשים בכירים מאוד, אם כי לא הנשיא עצמו, ועלה בה עניין היהודים. הם מאוכזבים מעמדתנו כלפי ישראל, אמר שר השיכון ג’ק קמפ, לשעבר מועמד לנשיאות, ידיד רב-שנים של ישראל ושל היהודים, כוכב לשעבר בליגת הפוטבול.

 

היהודים? אמר ג’יימס בייקר. הם מעולם לא הצביעו בעדנו (הוא צדק, היהודים תמיד מצביעים בעד הדמוקרטים, אפילו כאשר הרפובליקנים ידידותיים מאוד). ולהלן הוא הוסיף, f— the Jews.

 

האם הקורא חושב שאני מתחסד,או מצטנע, כאשר אני מחסיר את שלוש האותיות האחרונות של המלה המתחילה ב f? אם כן, אז בזה בדיוק העניין.

 

יש בניו יורק עתון אחד, שהוא אולי הצרחני ביותר באמריקה. שמו ‘ניו יורק פוסט’. הוא פרו-ישראלי לתיאבון, הוא ידיד היהודים, והוא מבורך בהרבה פחות עכבות מרוב העתונים. לידיו דלף הסיפור על זוהמת לשונו של מזכיר המדינה.הוא פירסם את הסיפור בהבלטה, עם שלושה מקפים אחרי ה f, או אולי שניים בין ה f ובין ה k, אני מודה שאינני זוכר.

 

למחרת, הסיפור הופיע גם ב’הארץ’. בעמוד הראשון של ‘הארץ’. בכותרת הראשית של העמוד הראשון. עם המלה המפורשת, ללא מקפים. אין זה מן הנמנע כי זו היתה הפעם הראשונה בתולדותיה, שהמלה הגיעה אל הכותרת הראשית של איזשהו עתון בעולם, בוודאי של עתון רציני. הנה כי כן, המשובח בעתוני ישראל היה מבורך בפחות עכבות מן הוולגרי בעתוני אמריקה.

 

המלה המתחרזת עם ‘עשירה’

 

אני אינני מעלה את הסיפור הזה מאוב כדי לקנטר את ‘הארץ’, שבאותם הימים הייתי כתב החוץ הראשי שלו. לפני עשרים שנה היה לי העונג להניב כותרת ב’ידיעות אחרונות’, “אשתו של בוש על פרארו: היא זונה עשירה”. מה טוב הדבר שכותבי עברית יכולים בדרך כלל לחסות בצל אלמוניותן של האותיות המרובעות. הכותרת ההיא, בעמוד פנימי של העתון, נשכחה.

 

מה בכל זאת קרה? בבחירות לנשיאות של 1984, הדמוקרטים מינו צירת קונגרס, ג’רלדין פרארו, למועמדתם לסגן נשיא. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאשה התמודדה על כהונה ארצית. יריבה הרפובליקני היה ג’ורג’ בוש האב. ברברה אשתו לא אהבה את פרארו, ויום אחד נשמעה אומרת עליה, שהיא “מיליונרית המתחרזת עם ‘עשירה'”. עשירה באנגלית היא rich, והכול הבינו את הרמז. מתחרזת עם rich  היא bitch, או “כלבה”, שהיא מלה רעה מאוד באנגלית. רעה כאשר תהיה, היא עדיין טובה מן התחליף הוולגרי באמת שלה. אמריקנים אומרים “בן כלבה”, במקום שבו ישראלים אומרים “בן ז—” (כן, כן, אני יודע).

 

עורכי החדשות ב’ידיעות אחרונות’ – שאגב היו אנשים רציניים ורבי ממש, ורחשתי להם כבוד וידידות – לא היו מוכנים לבזבז זמן על מלים נרדפות ועל תחליפים מהוגנים או חצי-מהוגנים. במקום שברברה בוש רק אמרה “מתחרזת עם rich“, עורכיי חסכו מקום, וכתבו, בפשטות ישירה, “זונה”.

 

בתרבות כל כך מעוטת עכבות כמו התרבות הישראלית, בלשון כל כך מחוספסת כמו העברית המודרנית, שימוש במלים “של ארבע אותיות”(כפי שהאנגלים קוראים להם) איננו אקט כל כך נועז של נון-קונפורמיזם. כאשר הכול מדברים בלשון מזוהמת, קצת קשה להתפעל מן הישירות ומן ההעזה של מי שמעניקים חיים ספרותיים ל”מלים של ארבע אותיות”. בנסיבות כאלה, החוכמה היא לנסות ולבטא רעיון במידה של ריסון, דווקא מפני שמידת חוסר הריסון היא כל כך רגילה.

 

ב-1981, אם אינני טועה, שמעון פרס פנה אל ראש הממשלה מנחם בגין במזנון הכנסת, וביקש את רשותו לבקר במרוקו בהזמנת המלך. בגין, באחד מימי האופוריה שלו, ענה ברוסית, במלה המתחרזת עם “פוּי”, שתרגומה לעברית מצריך שלוש אותיות. פרצה שערוריה קטנה, יוסי שריד תקף את בגין בנאום במליאת הכנסת. בגין ענה בבדיחות הדעת, שנו, מה אתם רוצים, בין גברים יש לפעמים “הומור קסרקטינים”.

 

סגן הנשיא והאקט האנטומי

 

נזכרתי במעשה בגין-פרס בתחילת החודש, כאשר סגן נשיא ארה”ב השתמש במלה המתחילה ב f במליאת הסנאט בוושינגטון. דיק צ’ייני הוא גם נשיא הסנאט. אחד הסנאטורים הדמוקרטיים הוותיקים ביותר ניסה לקשור אתו שיחת רֵעים. זה היה כמה ימים לאחר שהסנאטור הטיל דופי ביושרו של סגן הנשיא בקשר עם השנים שבהן היה מנכ”ל תעשיית הנפט הגדולה Halliburto. צ’ייני לא היה מוכן לנהל שיחת רֵעים. הוא יעץ לסנאטור ללכת ולבצע אקט אנטומי בלתי אפשרי מעיקרו.

 

מזכרות של F ספל הקפה שלמעלה הוא אחת התוצאות המסחריות של ניבול-הפה הסגן-נשיאותי. באתר הרשת Cafepress, המתפרנס מהטבעת כתובות על ספלי קפה ועל חולצות-טי, אפשר לקנות עכשיו ספלי קפה וחולצות-טי עם חוכמתו הצרופה של דיק צ’ייני. אך פלא הוא בעיניי שעדיין לא נעשה משחק מלים על שמו הפרטי של סגן הנשיא. אל נכון גם זה יגיע.

כאשר הסיפור דלף, דוברו של צ’ייני טען תחילה שזה לא יכול להיות, זה לא מתיישב עם סגנונו של סגן הנשיא. אבל עד מהרה צ’ייני עצמו אישר ברצון, כמעט בלהיטות. הוא אמר בראיון טלויזיה (ב Fox, אלא מה), כי לא זו בלבד שאמר, ולא זו בלבד שאין לו כל צורך להתנצל, אלא שהוא הרגיש “הרבה יותר טוב” לאחר שאמר מה שאמר.

 

היתכן שסגן הנשיא הגיע למסקנה, כי הבוחרים החשובים עכשיו באמת הם גברים של צווארון כחול, השותים קצת יותר מדיי בירה כשהם צופים במשחק פוטבול, וחושבים שניבול פה הוא ביטוי של גבריות? בבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים, ג’ורג’ בוש נשמע מנבל את פיו כלפי כתב של ה’ניו יורק טיימס’, וצ’ייני נשמע מהנהן בהסכמה. איש מהם מעולם לא התנצל. אדרבא, בוש דיבר אחר כך על המעמד הזה בתכנית האירוח הפופולרית של דייוויד לֶטֶרמן בערך באופן שלוחם ותיק מעלה חוויות מן הקרב האחרון (“אשה אחת אמרה לי, ‘תשטוף את פיך, איש צעיר'”, הוא סיפר).

 

המלה המתחילה ב f נשמעה פעם אחת גם מפי הסנאטור ג’ון קרי, עוד לפני ארבעה חודשים ויותר. אז, יו”ר מסע הבחירות של הנשיא הכריז שהוא “מאוכזב”. ובנשף התרמה נוצץ לטובת קרי בניו יורק, בשבוע שעבר, השחקנית ווּפּי גולדברג השתעשעה במשחק מלים מזוהם, שהשווה את הנשיא בוש עם מבושיה. מאחר שֶקֶרי מנסה עכשיו לשכנע בוחרים במדינות המתנדנדות של המערב התיכון כי הוא שותף לערכי-היסוד ה”שמרניים” שלהם, דוברת של בוש מיהרה לשאול בהתאנפפות מתחסדת, “האם אלה הערכים השמרניים של קרי”? הסנאטור מיהר לענות, ש”ערכים אינם נמדדים במלים, אלא במעשים”.

 

זה כמובן נכון. מעשים, מעשים, מעשים. אבל מלים מעניקות למשתמש הזדמנות להפגין ערך רצוי למדי בחיי הציבור: התאפקות. סרטי ההקלטה המפורסמים של ריצ’ארד ניקסון חשפו איש שהיה נטול כל יכולת של התאפקות. הוא ניבל את פיו בתכיפות פתולוגית. אגב כך הוא גם הפר את חוקת ארה”ב, ורק חנינה מיוחדת הצילה אותו מן הכלא.

 

לא כל מנַבֵּל פה הוא פושע בכוח. לא כל צח לשון הוא בעל מידות תרומיות. אבל יש קשר בין דלות וכיעור של לשון ובין דלות וכיעור של פוליטיקה, או של כל פעילות אנושית אחרת.  

 

צ’ייני מגדף את הסנאטור לייהי (25 ביוני 2004, CNN)

גסות רוחו של סגן הנשיא והתמעטות הגינונים בסנאט (AP, 26 ביוני 2004)

גב’ צ’ייני: ניבול הפה היה ‘לא אופייני’ (AP, 12 ביולי 2004)

הסנאט אינו בית-מרזח (פיטסברג טריביון-ריביו,פנסילווניה, 11 ביולי 2004)

וופי גולדברג מאבדת חוזה פירסום שמן בגלל ניבולי הפה על בוש (14 ביולי 2004, WorldNetDaily)

 

This entry was posted on שבת, יולי 17th, 2004 at 4:26 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.