חדשות רעות היו שזורות לה ל-2010 לכל אורכה. כלכלת ארה”ב דחתה את כל סמי-המרץ שהוצעו לה. פוליטיקאים ובנקאים מרכזיים אבדו עצות. בוחרים מאוכזבים הנחילו לנשיא אובמה ולמפלגתו תבוסה אומה בבחירות של אמצע קדנציה. פתאום, בימים האחרונים של השנה, התעורר הרושם שהגלגל מתהפך. סימנים של האצה כלכלית הצטרפו אל נצחונות-פתע פוליטיים. אבל גורל העולם לא יוכרע בוושינגטון. השאלה החשובה ביותר של היחסים הבין לאומיים מוסיפה להיות סין. האם היא תשתחרר מאנרגיה עצבנית ותתחיל לסגל לעצמה אחריות הנובעת מעוצמה?
כתב העת הוושינגטוני 'פוריין פוליסי' (Foreign Policy) מציין את גליון השנה ה-40 שלו, ינואר 2011, בכתבת נושא, "שקיעת אמריקה: הפעם זה על אמת"
האמריקנים, מהיותם אמונים על הקלישאות החבוטות של חוכמת הבייסבול, נוהגים לצטט עד זרא את יוגי ברה המהולל, “המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר” (It’s not over until it’s over).
ובכן, יוגי הגדול שוב צדק. שנה איומה ונוראה הצליחה איכשהו להסתיים בשטף של חדשות טובות. הגיונית, 2011 היתה צריכה להיכנס בצליעה ואגב פסימיות כללית. תחת זאת, היא נכנסת בריצה קלה (טוב, נכון, עדיין קצת סוחבת את הרגל) — והתרועות המלוות את כניסתה אינן תוצאה בלבדית של עודף אלכוהול במסיבת סילווסטר.
כמעט לא נעים להגיד, אבל באויר תלויה מידה מסוימת של אופטימיות.
איזה אויר בדיוק? לא, לא באויר הפסגות של צפון-מערב פקיסטן; ולא ברחובות מוגאדישו, סומליה; לא בשדות הקרב של מלחמת-הסמים במקסיקו, ולא באזורי מלחמת-ההשמד הנצחית של צפון-מזרח קונגו; לא בין עלובי עזה, ולא בין הנוצרים הנטבחים של עיראק ושל מצרים; אפילו לא בערי התעשיה המחלידות במערב התיכון של ארה”ב.
ולא בין מאות המיליונים, שכל התקדמות גדולה משאירה מאחור, בסין, בהודו, בשכונות-העוני של ריו דה ז’אניירו, בקאהיר, באופקים ובשלומי.
הנשארים מאחור יתקשו להתנחם בידיעה, שגאות של ממש חזויה עכשיו, וסירות התקועות זה שלוש שנים עומדות סוף סוף להיחלץ מן השרטון. ראינו כבר התאוששויות כלכליות נפלאות, שעמדו בכל מבחן של מדע ושל סטטיסטיקה, אבל הגדילו פערי-הכנסה והגלו חלקים ניכרים של האוכלוסיה עד סמוך אל קו העוני. אי אפשר להכחיש ש”כלכלת הטיפטוף” של רונלד רייגן אמנם טיפטפה, ופירורים אמנם נפלו קרוב מספיק אל הרצפה כדי שיהיה אפשר ללקט אותם — אבל גם בארץ העשירה ביותר עלי אדמות, הרוב הגדול חדלו להתעשר.
קטר, קטר, איפה הקיטור
אף על פי כן, לאחר שלוש שנים קודרות במיוחד, לאחר שהתקרה חישבה להתמוטט ורוחות הרפאים של שנות ה-30 נראו מוחשיות מאוד, אין זה כלל מן הנמנע שההתאוששות בכלכלת ארה”ב עומדת סוף סוף לקרום עור וגידים. ועם כל הפיחות במעמדה, ארה”ב מוסיפה להיות הקטר של כלכלת העולם. שורה של ארצות הוכיחו שאפשר להתאושש גם בלעדיה — אפילו קנדה השכנה הצליחה, קל וחומר סין והודו וגרמניה — אבל אין התאוששות עולמית בלעדיה.
בימים האחרונים של 2010, כלכלנים בעלי מוניטין צפו האצה ניכרת, אולי דרמטית, בקצב הצמיחה של המשק האמריקני. שתי ענקיות וול סטריט — גולדמן-סאקס ומורגן-סטנלי — העמידו את השיעור החזוי על ארבעה עד ארבעה אחוזים וחצי. זה שיעור נורמלי בתקופה הראשונה של התאוששות, אבל ההתאוששות הנוכחית רחוקה מלהיות נורמלית. היא התחילה, על הנייר, עוד באמצע 2009, אבל לא צברה תנופה, ובאמצע 2010 התחילה אפילו לאבד את מקצת התנופה שהיתה לה.
תחילת הקיץ של 2010 הביאה אוסף של חדשות רעות מאוד. הצמיחה ברבעון השני פחתה עד 1.7%. עם שיעורים כל כך קטנים אפשר להסתדר בימי גאות, אבל אין הם מספיקים כדי להיחלץ מן המשבר הכלכלי החמור ביותר זה 75 שנה. ואמנם, האבטלה בארה”ב נתקעה סמוך ל-10%. הופרכה מעיקרה תחזיתם של יועצי הנשיא אובמה, שבקיץ 2010 אמריקה תעמוד בעיצומה של גאות.
בחודשי הקיץ, בואך נובמבר, התעורר הרושם המבהיל שאין עוד כלים באמתחת הפוליטיקאים ויועציהם הפיננסיים. הפוליטיקאים הזרימו 800 מיליארד דולר בתחילת 2009, וניפחו את הגרעון בתקציב עד סמוך לטריליון וחצי דולר. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי המורכב ורב-הרבדים של ארה”ב, הוריד כבר את הרבית קצרת-המועד עד סמוך לאפס, וניסה את כוחו בהזרמות ובהתרות רצועה. בשוך הקיץ הוא הודיע על קנייה מסיבית של אגרות-חוב, שהרבה כלכלנים השוו להדפסת כסף.
שום דבר לא עזר. הבנקים — שניצלו מהתמוטטות בסוף 2008, בזכות התערבות יקרה של הממשלה הפדרלית — הוסיפו לשבת על הרי מזומנים, מבלי להלוות. תאגידים גדולים ישבו על מזומניהם, מבלי להשקיע ומבלי לשכור עובדים חדשים. מה עוד יכול להניע את הכלכלה הסרבנית הזו?
הם שברו את הכלים
מבקרי הנשיא אובמה משמאל, למשל הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, חשבו שטעותו הגדולה היתה שלא הזרים הרבה יותר מלכתחילה. אבל האוירה הפוליטית של 2010 הבטיחה שלרעיון ההזרמה הנוספת לא תהיה תקומה. ריח של התקוממות אלקטורלית עמד באויר מן הימים הראשונים של השנה.
אקורד הפתיחה היה שייך לפוליטיקאי רפובליקני בן-בלי-שם במדינת מסצ’וסטס. הוא התמודד על מושבה ההיסטורי של משפחת קנדי בסנאט, אשר התפנה לאחר מותו של טד קנדי. טד ואחיו, הנשיא ג’ון, חבשו את המושב הזה מאז 1952. מסצ’וסטס מתוארת לעתים קרובות כמדינה הדמוקרטית ביותר בארה”ב.
הסנאטור החדש, סקוט בראון, הוא במידה רבה איש השנה של הפוליטיקה האמריקנית, לא בהכרח בזכות עצמו, אלא בזכות מה שייצג: סלידה כללית מפני הממסד הפוליטי. בכל רחבי ארה”ב, בוחרים מאוכזבים עשו משהו שאמריקנים אינם עושים לעתים קרובות: הם שברו את הכלים. הם העדיפו מחוות של מחאה נרגזת.
בבוא הבחירות הדו-שנתיות לקונגרס, ושורה של בחירות למושלים ולבתי מחוקקים במדינות השונות, הבוחר האמריקני סטר בכל כוחו לנשיא ולמפלגתו. המפלגה הדמוקרטית, שהיתה רגילה פעם למונופול נצחי בבית הנבחרים, איבדה את הרוב הניכר שלה שם לאחר ארבע שנים בלבד. היא אמנם הצליחה לצמצם את הפסדיה בסנאט, ולשמור על עמדת בכורה, אבל אפשר שהשלטון האפקטיבי בבית העליון של הקונגרס נשמט ממנה (בקונגרס אין משמעת סיעתית).
ברוכים הבאים אל “הממשלה החצויה”
מלכת בריטניה היתה צריכה פעם לתאר שנה קשה במיוחד לבית המלוכה. Annus Horribilis, היא אמרה בלטינית, “שנת-אימים”. ברק אובמה היה רשאי לשאול את הצירוף הזה, כאשר התעורר בבוקר, בחמישה בנובמבר, וסקר את ממדי המפלה. “הולקינו”, הוא הודה במסיבת עתונאים. מנהיג רפובליקני בכיר הכריז, ברגע מיותר של גילוי לב, כי משימתה העיקרית של מפלגתו בשנתיים הבאות תהיה “להבטיח שלאובמה לא תהיה תקופת כהונה שניה”. בנובמבר היה קשה לראות מה בדיוק ימנע את מימושה של ההבטחה הזו.
ללמדכם עד כמה הזהירות יפה לכולנו (כן, גם לי), שלושת השבועות האחרונים של השנה עמדו בסימן נצחונות פוליטיים של הנשיא, ובסימן אופטימיות כלכלית. הנצחונות לא היו מלאים, והם הושגו בימי הכהונה האחרונים של הקונגרס היוצא. כשלעצמם הם אינם משנים הרבה. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, מראיות-העין ולשון הגוף הן הנותנות.
פרשן ימני ידוע התפעל ללא חדווה מיכולתו של הנשיא לשנות כיוון במהירות כזאת. אנשים נזכרו באקרובטיקה המופלאה של ביל קלינטון, אשר הצליח להתנער מעפר תבוסתה של מפלגתו בבחירות לקונגרס, לפני 16 שנה, ולחזור ולהיבחר שנתיים אחר כך.
באיזו מידה תנופת סוף השנה תעמוד לנשיא, קשה לדעת. השבוע חוזרת אל וושינגטון “הממשלה החצויה”. בית הנבחרים החדש הוא מעוז שמרני עם נטיות רדיקליות. רבים מחבריו החדשים אינם מגיעים לוושינגטון ברוח של פרגמטיות. הם מודיעים בגלוי על רצונם להחליש את הממשלה הפדרלית, אולי לקרב אותה אל ממדיה בסוף המאה ה-19: לפני שארה”ב יצאה למלחמות רחוקות, לפני שקם בה בנק מרכזי, לפני שהממשלה התחילה להדק את הפיקוח על הפעילות הכלכלית.
אי אפשר לטעות בפוטנציאל הגלישה של וושינגטון אל מלחמת חפירות פוליטית. לנשיא יהיו נחוצים עצבים חזקים מאוד (דווקא יש לו) והרבה טאקט אנושי וחברתי (דווקא אין לו). הוא נכנס אל הפאזה המסובכת הזו של נשיאותו עם הרבה פחות אשליות מאלה שליוו את כניסתו הכמעט-משיחית אל הבית הלבן לפני שנתיים. איש אינו תולה בו עוד תקוות רמות. במובן מסוים זה טוב. במובן אחר זה מסוכן, מפני שהוא פגיע מאוד.
150
המבחן הגדול מתרגש ובא: תקציב חדש, אשר יונח על שולחן הקונגרס בתחילת פברואר. כמה לקצץ, מאיפה לקצץ, מתי לקצץ. כאן עומדות להתנגש שתי השקפות-עולם, אולי במידה שלא היתה כמוה מאז סוף שנות ה-30; אולי אפילו במידה שלא היתה דוגמתה זה 150 שנה.
המספר הזה, 150, אינו שרירותי. החודש לפני 150 שנה, ינואר 1860 , התחילה ארה”ב להתפרק, והמסך עלה על מלחמת האזרחים האמריקנית. היא זכורה בזכות התוצאה הדרמטית ביותר שלה: ביטול העבדות. אבל היא היתה קודם כול מלחמה על האופי החוקתי של ארה”ב, על האיזון בין הממשלה הפדרלית ובין ממשלות המדינות. המלחמה הכריעה את הוויכוח לטובת ממשלה פדרלית חזקה.
הוויכוח הוכרע, אבל לא הסתיים. המגמה לחזור ולהחליש את הממשלה המרכזית מעולם לא נעלמה מסדר היום. היא ידעה עליות ומורדות. עכשיו היא עומדת בסימן עליה. האם זו עליה היסטורית, שתניב שינוי במישוואת הכוחות? השאלה הזו תרחף על וושינגטון בשנה החדשה. מוטב שהיא תעניין גם את הקרובים שבידידי אמריקה.
סין המפחידה
כמובן, גורל העולם אינו מוכרע בוושינגטון, בוודאי לא בלבדית. השאלה החשובה ביותר במערכת הבין לאומית תוסיף להיות המשמעות של עליית סין. במרוצת 2010, סין הפגינה סימנים גוברים של קוצר-רוח ביחסיה עם העולם החיצון, בייחוד עם שכנותיה המיידיות במזרח אסיה. היא מפחידה אותן גם בשאיפותיה וגם באגרסיביות הגוברת של התנהגותה. התפרצויותיה הרטוריות מעוררות אסוציאציות לא-נעימות מעידן אחר. נודפות ממנה לאומנות ושנאת-זרים.
באותו הזמן היא משתדלת להיות קונסטרוקטיבית על מישורים אחרים: ממאבק נגד פיראטיות באוקיאנוס ההודי עד סיוע לייצוב האירו, מהשקעות מסיביות בפיתוח תשתית באפריקה עד מימון מסיבי של החוב הלאומי האמריקני. עם יתרות מטבע חוץ של 2.6 טריליון (2,600 מיליארד) דולר, סיוע החוץ הסיני מגמד את כל הסיועים האחרים גם יחד. ידה בכול, עם 35 מיליארד דולר בפיתוח פקיסטן, עם עשרה מיליארד דולר ב”שותפות אסטרטגית” עם ארגנטינה.
אבל לאן כל זה מוביל? האם צריך לפחד? האם אפשר שלא לפחד? האם עלייתה של סין לגדולה, במהירות מסחררת, תעזור לה להירגע — או תחזק את תחושות הזכאות שלה? האם היא תדמה לגרמניה הקיסרית של תחילת המאה ה-20, או לגרמניה הפדרלית שלאחר מלחמת העולם השניה? כלומר, האם אנרגיה עצבנית תדחף אותה לעימותים, או שהיא תעמיד כלכלה וחברה בראש מעייניה?
התשתחרר מן הטראומות?
קשה להעלות על הדעת שתי חברות דומות פחות, האמריקנית והסינית: מדינת-חוק פתוחה, אינדיבידואליסטית, מבורכת בחוש של ביקורת עצמית אם גם בלתי-מושלמת מאוד — לעומת ארץ ריכוזית, מאיימת, אוכפת ודורשת שעדיין לא למדה לכבד את יחידיה, ואינה מסוגלת לדון ביושר ובגלוי בחסרונותיה.
יהיו ההבדלים אשר יהיו, צירוף של משברים עצומים ושל הזדמנויות חסרות תקדים מזמן את שתי החברות האלה אל צומת דרכים באותו הזמן עצמו. הן צריכות להחליט איך כל אחת מהן תונהג — ואיך הן ינהגו זו בזו. 2011 היא השנה המאה להפלת הקיסרות הסינית, מאורע שהתחיל שבעים שנה של תהפוכות אלימות ועקובות מדם. מותר לסין בהחלט ללמוד לקח ולהתייחס בחשד אל כל זר המטיף לה מוסר. סוף סוף, זרים מילאו תפקיד מרכזי בטרגדיות שלה, מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.
הצלחתה של סין להשתחרר מן הטראומות, ולסגל לעצמה אחריות המתחייבת מעוצמה, היא אתגר היסטורי. אפשר שכל המאה ה-21 תיבחן על יסוד ההצלחה או הכשלון. 2011 תעניק לנו רק זמן של הצצות חטופות ושל רמזים אחדים. מה חבל שאת התשובה המוסמכת וויקיליקס אינה יכולה להדליף מייד.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
איננו צריכים להיות פסימיים לגבי סיכויי בחירתו של אובמה. אובמה אינו צריך להיות האדם הפופולרי ביותר באמריקה – כל שנדרש הוא להיות יותר פופולרי ממי שהרפובלקנים יעמידו נגדו. נראה לי שלכל המועמדים הבולטים של המפלגה הרפובליקנית יש חולשות רבות: פיילין אינה רצינית מספיק, רומני אפרורי, על גינגריץ’ חבל להרחיב את הדיבור. מה שכן נראה שהשנתיים הקרובות לכהונתו לא עומדות להיות פרודוקטיביות, וחבל.
“התפרצויותיה הרטוריות מעוררות אסוציאציות לא-נעימות מעידן אחר. נודפות ממנה לאומנות ושנאת-זרים.”
מה אותו “עידן אחר” עליו אתה מדבר? הסינים בוודאי אינם מתנהגים במזרח אסיה ביותר אגרסיביות מאשר ארה”ב בחצר האחורית שלה, קל וחומר בשאר העולם. כלל לא ברור מדוע היותה של סין דיקטטורה הופכת אותה לסכנה עולמית.
“האם עלייתה של סין לגדולה, במהירות מסחררת, תעזור לה להירגע — או תחזק את תחושות הזכאות שלה? האם היא תדמה לגרמניה הקיסרית של תחילת המאה ה-20, או לגרמניה הפדרלית שלאחר מלחמת העולם השניה?”
על ארה”ב להרהר בעלייתה של סין כמעצמה הראשית בעולם. למרות שארה”ב היא מדינה אגרסיבית (למשל, את כהונתה כמעצמה החזקה ביותר בעולם היא פתחה במלחמה צינית נגד ספרד, ומאז היא פולשת לאגן הים הקריבי באופן תדיר), בכל זאת עלייתה כמעצמה מספר אחת היתה שלווה יחסית מכיוון שבריטניה, שהיתה המעצמה הראשונה במעלה לפני כן, השלימה עם המציאות הזו ושאפה ליחסים טובים איתה. גם עלייתה של סין למעמד המדינה הבכורה בעולם בעוד דור אחד היא בלתי נמנעת, ארה”ב צריכה להבין זאת ולאמץ מדיניות בהתאם.
“מותר לסין בהחלט ללמוד לקח ולהתייחס בחשד אל כל זר המטיף לה מוסר.”
לא רק שאין מה להטיף לסינים מוסר, גם העצות לסין בתחום הכלכלי אינן צריכות לעשות רושם על הסינים, כשאנו משווים בין הישגיה של סין להישגי המערב בשנים האחרונות. מבחינת המערב, הטפות המוסר צריכות להפסיק כליל; עלייתה של סין היא בלתי נמנעת, וצריך להפנים זאת.
שלום
לדעתי הנושא הסיני “לא סגור” עדיין.
מדובר על מדינה ענקית שהחשיפה שלנו אליה היא ,במקרה הטוב, לעשרה -עשרים אחוז מתושביה.
מה עם שאר שמונים האחוז ? אנחנו לא ממש יודעים עליהם יותר מדי. ואין לנו מושג מה הם יודעים עלינו ומרגישים כלפינו.
עד עכשיו הסינים מצליחים לדכא בהצלחה (מבחינתם) כל סממן חופשי.
האם זה יימשך לאורך זמן ? לא ברור.
אכן, אובמה אינו צריך להיות המועמד הפופולרי ביותר. ג’ורג’ בוש הבן לא היה ערב הבחירות של 2004. התמזל מזלו שהדמוקרטים הציבו מולו מועמד רב פגמים.
לעומת זאת, אבטלה גדולת-ממדים תטרוף את קלפי אובמה. צריך יהיה לראות גם איפה תעמוד רמת ההתלהבות — של פעילי מסיבות התה מזה ושל שחורים, היספאנים וצעירים מזה. לדמוקרטים אין תקומה בלי התגייסות ניכרת של מיעוטים ושל צעירים.
לעניין סין, אני בהחלט חושב שהיא — כמו כל חברה אחרת בקהילה הבין לאומית — זקוקה להטפת מוסר תקופתית. דיכוי פראי של חרויות אינו עניין סיני פנימי, ואינו פטור מביקורת.
“העידן האחר” שעליו דיברתי הוא כמובן זמן עלייתן של הדיקטטורות הפשיסטיות באירופה וביפאן בשנות ה-30. הסגנון הוא אותו הסגנון, הרחמים העצמיים הם אותם הרחמים, השאיפות למרחבי-מחיה אקסקלוסיביים (“הים שלנו” באיטליה, ‘לבנסראום’ בגרמניה, “תחום השגשוג המשותף” ביפאן, “תחום הניצול הכלכלי הלבדי” של סין) הן אותן השאיפות.
הנה ההבדל החשוב ביותר בין עליית ארה”ב למעמד של מעצמת-על ובין זו של סין: ארה”ב היתה כל הזמן הזה חברה פתוחה, עם כלים דמוקרטיים (לא-מושלמים). הכול עמד בה לוויכוח, כולל הסכנה הנובעת מהתפשטות אימפריאלית לשלומה של הרפובליקה. התנהגותה היתה בת-ריסון. לסין אין הכלים ואין החשק ליצור אותם.
בתור לבדיקות ביטחון בשדה תעופה, בשיחה עם גברת אוסטרלית מבוגרת, מאוד, על סין וארה”ב, סיכמה הגברת כבעל הבלוג, ואמרה: בסוף הכל חבל שהאמריקאים הולכים,
At least they were merciful and about the chinese, well I would rather not find out.
אמריקה היא אומה של ניגודים:גורדי שחקים במנהטן לצד חניוני קראוונים,עונש המוות לצד החוקה והכרזת העצמאות,הנחיתה בנורמנדי לצד הטלת האטום על הירושימה,תוכנית מרשל לצד הפצצות הדלק על דרזדן,ואפשר להמשיך כך עוד ארוכות.
נשאלת השאלה מה מאחד את בליל הניגודים הזה לכדי מסה אחת חזקה דייה כדי להמשיך ולהיקרא בינתיים לפחות “המעצמה מספר 1″ ?
ובכן,זוהי האמונה חוצת היבשות באידאל החיים האמריקני .זהו נצחון של חזון רעיוני
(…”life,liberty and the persuit of happiness”)
10% אבטלה וגרעון של טריליון וחצי דולר לא יוכלו להביס חזון שכזה.
עמית,
עלייתה של סין קשורה בראש ובראשונה בסין, ולכן אמונות בדבר הייחודיות כביכול של ארה”ב אינן קשורות לעניין. אוכלוסייתה של סין גדולה פי 4 מאוכלוסייתה של ארה”ב. ע”מ להפוך למעצמה מספר אחת כל הנדרש מסין היא שהתפוקה של העובד הסיני תגיע לרבע מזו של העובד האמריקאי. אם לא תהיה מלחמה שתמיט אסון על סין (דבר שלא יועיל לאף אחד) זה יקרה במוקדם או במאוחר.
יואב,
ניסיתי להבין מהו אותו “תחום הניצול הכלכלי הלבדי” עליו אתה מדבר ומה הקשר בינו לנאציזם. מצאתי בוויקיפדיה ערך בשם “Exclusive Economic Zone”, מושג מקובל בדין הבינ”ל אודות הזכות הבלעדית שיש לארצות על האזורים הימיים בקרבת החוף. למיטב ידיעתי יש לסין תביעת EEZ מפוקפקת למדי על ים סין הדרומי בהתבסס על כך שהם חושבים שאיי ספרטלי שייכים לה. הם לזה התכוונת?
אכן, דני, המונופול שסין תובעת לעצמה בשני חלקי ים סין — הדרומי והצפוני — הוא המעורר אצלי אסוציאציה של משטרים פשיסטיים בשנות ה-30. לא רק התביעה הטריטוריאלית — אלא הגסות שבה היא מובעת, השלילה האלימה של תביעות טריטוריאליות מצד ארצות אחרות, והאפקט המאיים שיש להתנהגות הזו על מערכת היחסים במזרח אסיה. אין עוד ארץ אחת במזרח אסיה שאינה מודאגת מהתנהגות סין.
נדמה לי שאתה אינך מסכים. וזה בסדר. איננו מוכרחים להסכים.
אני למשל אינני מסכים עם הלגלוג שלך על “הייחודיות כביכול של ארה”ב”. האומה האוניברסלית הראשונה, המוסיפה לפשוט צורה וללבוש צורה 225 שנה לאחר ייסודה, היא אמנם רבת ייחודיות. דוק: לא מושלמת, כלל וכלל לא מושלמת — אבל מעוז צורה של החירות המערבית.
בהמשך לאמור לעיל אני מבקש להציע ליואב נושא לרשימה: מה הופך מעצמה לכזו ויותר מעניין מה מאפשר לה לשמר את מעמדה זה לאחר שהשיגה אותו?
האם זו עוצמה כלכלית ? האם זו עליונות צבאית (יכולת גרעינית, נושאות מטוסים וכדומה) או שמא זו הגמוניה של רעיון , של אידיאל ?(אתם יודעים כבר מה דעתי..)
אני חושב שהעיסוק בנושא זה הפך פופולרי בארה”ב של פוסט 9/11 ויהיה מעניין לחזור אליו ולהכניס אותו לרזולוציה של מדינה כמעצמה גלובלית.
שאלה מצוינת. אני מציע שלא להעניק לי מונופול על התשובה.