האם ריבונות לאומית ואינטרסים זרים מעניקים לעריצים את הזכות לגנוב בחירות ולדכא אופוזיציה? כמעט לפני 40 שנה חשב ד”ר הנרי קיסינג’ר שדווקא כן. השבוע עוררה אפריקה את הרושם שהיא דווקא חושבת שלא. היתכן שמחוף השנהב תצא תורה? לא ממש, אבל…
אפריקה לוחצת על נשיא חוף השנהב באגבו (Gbagbo) לפרוש. קריקטורה בעתון הצרפתי 'לה מונד', 28 בדצמבר
ד”ר הנרי קיסינג’ר הצליח להזכיר בחודש שעבר לימין האמריקני, ולחלקים ניכרים של הקהילה היהודית, מפני מה הם לא אהבו אותו. הוא שימש יועץ כול-יכול לבטחון לאומי, ואחר כך מזכיר המדינה, תחת ריצ’רד ניקסון וג’רלד פורד, 1969 עד 1977. ספק אם היה יועץ רב השפעה יותר ממנו, לפניו או אחריו.
לזכות ד”ר קיסינג’ר נזקפות היוזמות הדרמטיות ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השניה. הוא סלל את הדרך להתפייסות עם סין הקומוניסטית, הוא איפשר שלום ישראלי-מצרי. שנוי במחלוקת היה נסיונו להשיג הפשרה (“דטאנט”) ביחסים עם ברית המועצות. מירוץ חימוש גרעיני חישב אז לצאת מכלל שליטה, והסכנה של מלחמה באירופה היתה ממשית ומוחשית.
ההפשרה שד”ר קיסינג’ר יילד היתה מיוסדת על קבלת הסטאטוס-קוו הטריטוריאלי: המשועבדים יישארו משועבדים, בין אם זה במזרח אירופה ובין אם זה בברית המועצות עצמה. בימים ההם איש לא חשב ברצינות שימיה של הקיסרות הסובייטית ספורים.
בהדרכת ד”ר קיסינג’ר, ארה”ב קיבלה את הגיון הדיכוי הסובייטי. ברית המועצות דחתה כל תלונה על יחסה לאזרחיה כ”התערבות בעניינים פנימיים”. כביכול היתה לה זכות ריבונית לדכא. על הפרק עמדה אז הדרישה שיהודים יורשו לצאת. הצלתם נעשתה עניין מרכזי בחייהם של יהודי אמריקה. פוליטיקאים בכירים דרשו להעמיד אותה במרכז הדו-שיח עם הסובייטים. על אפו ועל חמתו של הממשל, הקונגרס אימץ תיקון מפורסם (ג’קסון-ואניק), אשר התנה הקלות-סחר לסובייטים ביציאת היהודים.
“אם יהודים יישלחו אל תאי הגאזים”
אילו היתה וויקיליקס לפני 40 שנה, אולי לא היינו נאלצים לחכות עד השבוע שעבר, כדי לגלות איזו עצה דיסקרטית השיא ד”ר קיסינג’ר לריצ’רד ניקסון.
“הגירת יהודים מברית המועצות אינה יעד של מדיניות החוץ האמריקנית”, אמר קו”ף לנו”ן בסרט הקלטה שעתה זה הותר לפירסום. “ואם יהודים יישלחו אל תאי הגאזים בברית המועצות, אין זה מעניינה של ארה”ב. זה לכל היותר עניין הומניטרי”. על מאמציהם של יהודי אמריקה לטובת יהודי ברית המועצות אמר ד”ר קיסינג’ר: “בעניין הזה, הקהילה היהודית בארצנו מתנהגת באופן לא-מוסרי. היא מתנהגת באופן בוגדני”.
פשוט קשה להאמין שמלים כאלה בקעו מאיזשהו גרון בוושינגטון שלושים שנה ופחות לאחר השואה. מדהים שפליט יהודי מגרמניה הנאצית ישמיע אותן באוזני נשיא, ריצ’רד ניקסון, שהיה מועד להתפרצויות וולגריות נגד היהודים (בדל”ת אמותיו. הן דלפו החוצה רק בזכות סלילי ההקלטה המפורסמים שהרסו את נשיאותו). למישמע המלים אפשר להבין מדוע אנטולי שצ’רנסקי (הלוא הוא נתן שרנסקי שלעתיד לבוא) ערך ב-1975 משפט תיאטרלי לד”ר קיסינג’ר במוסקבה. “מר קיסינג’ר”, הוא פתח ואמר, “אתה מואשם בבגידה בערך החירות ובנסיון לפייס עריצות”.
סניגוריו של ד”ר קיסינג’ר אמרו עליו כי הוא “ריאליסט”. הוא לא ברא את העולם של זמנו, הוא רק ניסה להתמודד עם מציאות נתונה. אבל אשמתו הכבדה ביותר היתה שהוא היה מוכן, מיניה וביה, להעניק רשיון דיכוי לעריצים. הוא נהג ביחסים בין העריצים ובין נתיניהם כמו היו “עניין פנימי”. ארה”ב, הוא אמר, אינה צריכה לקשור את יחסי החוץ שלה ב”אידיאולוגיות הפנימיות” של שותפותיה. ריבונות לאומית הפכה איפוא לאויבת החירות.
מקומו של מוסר במדיניות חוץ, כמו גם היחס בין ריאליזם ובין אידיאליזם, עברו שינויים ניכרים מאז הימים ההם. מייד לאחר קיסינג’ר עשתה ארה”ב נסיון קצר-ימים להפיץ דמוקרטיה באמריקה הלטינית, לפעמים גם על חשבון האינטרסים העצמיים שלה. תנועות דמוקרטיות ספונטניות, או חצי-ספונטניות, השפיעו על האמריקנים בשנות ה-80 מדרום אפריקה ועד הפיליפינים, מהאיטי עד מזרח אירופה.
זה כמובן לא מנע את האמריקנים מלהעמיד את אינטרסיהם בראש סדר יומם. הריאליזם של ד”ר קיסינג’ר מוסיף להדריך את ארה”ב, ובעצם את המערב כולו, ביחסים עם הרודנות הסינית. סנקציות הוטלו על איראן לא בגלל הדיכוי הפראי של מתנגדי המשטר, אלא בגלל שאלה של מדיניות חוץ. וארה”ב עתה זה אישררה אמנה לצמצום הנשק הגרעיני עם רוסיה, בלי שים לב להתמעטות החירות הפוליטית בתחומיה.
למנוצח שיר מזמור: הנשיא באגבו לצד זמר הרגאיי השנהבי הפופולרי 'אלפא בלונדי', בעצרת באביג'אן, 28 באוקטובר 2010. גזיר מכתב-העת Jeune Afrique, עשרים-ואחד בנובמבר 2010
עריץ נאור, עריץ מפסיד
בשבוע שעבר היינו עדים לתמורה מעניינת ומפתיעה באפריקה. חוף השנהב היתה לפנים אחת היציבות והמשגשגות שבארצותיה, יעד מבוקש למשקיעים, בית מועדף לאנשי-עסקים זרים. יציבותה היתה קשורה באישיותו של נשיאה הראשון, “עריץ נאור” אם זה בכלל יתכן. לאחר מותו, בגיל מופלג, חוף השנהב גלשה במהירות אל אנרכיה. הפיכות צבאיות סללו את הדרך למלחמת אזרחים, אשר התחילה תשע שנים לאחר מותו. היא הסתיימה ב-2007, בהסכם על בחירות לנשיאות בחסות בין לאומית.
הבחירות נערכו בסוף דצמבר 2010. מועמד של המורדים, בן הצפון, ניצח, אבל הנשיא הדרומי השביע את עצמו לתקופת כהונה נוספת. הקהילה הבין לאומית דחתה מייד את התיימרותו. אז מה בעצם? כבר היו דברים מעולם, בייחוד באפריקה. נשיאים אינם נוטים להעמיד את עצמם לבחירה דמוקרטית (עם כמה יוצאים מן הכלל). כשהם מעמידים, הם משתמשים באלימות ובדיכוי, כדי למנוע נצחון מיריביהם. אם היריבים בכל זאת מנצחים, המפסידים מסרבים להכיר בתוצאות. שם זה מסתיים, פחות או יותר.
והנה ראו זה פלא, אפריקה עשתה בימים האחרונים של השנה היוצאת מעשה חסר תקדים. האיחוד האפריקני (AU), והתאחדות אזורית של ארצות מערב אפריקה (ECOWAS) הציבו אולטימום לנשיא הדרומי: ותר-נא מרצונך — או שנוציא אותך בכוח. האומנם אפריקה הגיעה אל פרקה? האומנם מכאן ואילך נשיאיה יעמדו על כיבוד החרויות הדמוקרטיות בכל אחת מחברותיהן — וידחו על הסף את הטענה שריבונות לאומית מעניקה לשליטים את הזכות לשלוט לנצח?
כל השומע יצחק, או לפחות יחייך בעצב. פוטנציאל הרודנות באפריקה גדול בהרבה מפוטנציאל הדמוקרטיה. עריצי-דמים מוסיפים לשלוט בזימבאבווה ובסודאן. ברוב הארצות האחרות שולטים אוטוקרטים המצליחים לנצח בכל בחירות, או להוריש את כהונותיהם לבניהם. מלחמות קטלניות משתוללות בקונגו, בסומליה, בסודאן. לאפריקה אין מה להגיד על הפוליטיקה הפנימית של חברותיה הערביות — מצרים, לוב, תוניסיה — מדינות משטרה לכל דבר. מצרים עתה זה ערכה בחירות כלליות, שעל פי רוב הסימנים היו גדושות זיופים. ניגריה, הגדולה בארצות אפריקה (על פי מניין תושביה), עומדת לפני בחירות כלליות שנסיון העבר מראה כי הן יהיו עשירות בזיופים. איש לא יעז לשלוח צבא נגד ניגריה. הם חכמים נגד חלשים.
אף על פי כן, עצם החיזיון של התארגנות אפריקנית לטובת דמוקרטיה הוא כל כך לא שגרתי, עד שמתעורר החשק להאמין בכנותו, או לפחות בפוטנציאל שלו. בשנה הנכנסת נוכל לראות אם אפריקה מתכוונת למה שהיא אומרת. סימן ראשון לבאות יגיע בתחילת השבוע הבא, כאשר משאל-עם היסטורי בדרום סודאן יקבע אם הארץ הגדולה ביותר באפריקה (על פי שטחה) תתפרק לשתיים. לוח ארוך וצפוף של בחירות ממתין לאפריקה בשנים-עשר החודשים הבאים (המעוניינים יכולים לעיין בו באתר הרשת של NDI, המרכז הבין לאומי של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב. הוא מראה לא פחות מ-21 בחירות ביבשת). נראה אם אמריקה הלטינית תעמוד בסטנדרטים שהיא עצמה עיצבה, כאשר אוטוקרט שמאלי ינסה לגנוב את הבחירות בניקרגואה, ואוטוקרט שמאלי אחר יזייף כרצונו את כללי המשחק הפוליטי בוונצואלה לקראת בחירות ב-2012.
הריאליזם של ד”ר קיסינג’ר עדיין נותן את הטון, אם גם לא באותה דרגה של ציניות. אבל אין כל סיבה שלא נמדוד את התקדמותנו על פי שיעור התרחקותנו ממנו.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
מעבר לצקצוק הלשון “פשוט קשה להאמין שמלים כאלה בקעו מאיזשהו גרון בוושינגטון שלושים שנה ופחות לאחר השואה.” הדברים נאמרו בשיחה פנימית וכל מי שעוקב אחרי קיסינגר בהגינות אינטלקואלית מבלי לעסוק בדמוניזציה מבין שמטרת האמירה היא להדגיש את חשיבות עקרון הריאליזם והפרגמטיות במדיניות החוץ האמריקאית.
בחטא זה חטאו נשיאים רבים ואובמה בכללם (שהרי הוא לא יעז להתעמת עם סין בנושאי זכויות אדם) ממשלים שפעלו ממניעים אידיאליסטים לעיתים הצליחו אבל לרוב כשלו ועלו בדמים רבים (עיראק וסומליה לדוגמא).
בהחלט. והיא הנותנת: אדישות גמורה לשיקולים של זכויות אדם, ציניות בניהול מדיניות חוץ. ד”ר קיסינג’ר היה היועץ לבטחון לאומי או מזכיר המדינה בזמן “המלחמה הסודית” בקמבודיה, אשר סללה את הדרך לפני הקמר רוז’; בזמן ההפיכה הצבאית בצ’ילה, שארה”ב נתנה לה את ברכתה; בזמן ההפיכה הצבאית בארגנטינה, שארה”ב לפחות לא התנגדה לה; בזמן הפלישה הדרום אפריקנית לאנגולה, שארה”ב תמכה בה (אני מודה שהעניין הזה מורכב יותר); בזמן הפלישה הברוטלית של אינדונזיה למזרח טימור, שעלתה בחייהם של רבע מכל התושבים — ארה”ב נתנה לה את האור הירוק; וכמובן בזמן שדיסידנטים בתוך הגוש הסובייטי ותומכיהם מעבר לים ניהלו מאבק הירואי לטובת זכויות האדם.
אני בהחלט מכיר בזכותך לתמוך בריאליזם הזה. אין לי כל כוונה לעשות דמוניזציה של ד”ר קיסינג’ר. אבל דבריו מדברים בעדם. מותר לנו לשפוט מדינאים על יסוד התרחקותם מאמות מידה של ציוויליות ושל הומאניות — וגם להעריך אותם על יסוד תרומתם ליציבות. האם מדיניות ארה”ב כלפי ברית המועצות תרמה ליציבות בשנות ה-70? אני חושב שמותר לפחות להתווכח על העניין הזה.
כך או כך, נושא הרשימה לא היה קיסינג’ר. נושא הרשימה היה מידת הנכונות להרשות דיכוי פוליטי בשם “עניינים פנימיים” ו”ריבונות”.
שלום
כפי שנאמר על ידי בעל הבלוג, הדברים מורכבים וכפי הנראה מורכבים ביותר. אם נשפוט נשיאים אמריקאים לפי התערבות אמריקאית מול ה”רעים”, אזי התערבות בוש האב והבן — זה להצלת כוויית וזה להשמדת הנשק האסור שלא נמצא מעולם — הייתה מעשה חיובי. הנה כוווית ניצלה והיא עצמאית, ועיראק תהיה דמוקרטיה, ואיראן תבטיח שתהיה זו דמוקרטיה נטולת כח צבאי.
אני מכיר מעט את סביבתי ופחות את העולם. כאן בסביבה אובמה לא נראה כהיפך המוחלט של ניקסון. בעוד שבוש 2 פגע בדיקטטורה הרצחנית הסורית, אובמה מחניף לאסד ותומך במי שמחסל את השלטון העצמאי בלבנון — ואף לא מלה רעה אחת על מי שצבאו הרג חיילים אמריקאים בעיראק, שלא לדבר על עשרות הלבנונים שנעלמו בסוריה ועל רציחות של העילית שם.
אשר ל”תאי הגזים” בברה”מ, שלא היו, בתי הסוהר הסוריים גרועים דיים. הפקרת הכוחות ה”מערביים” בלבנון בצורה בוטה על ידי אובמה היא מעשה ריאל-פוליטי ציני ממש כמעשי קיסינג’ר וניקסון. אך השניים ההם לא מילאו את התפקיד המשיחי של אובמה.
חזרת ארה”ב תחת אובמה למוסדות היותר גזעניים ומוטרפים של האו”ם, בניגוד לממשלות בוש, היא בגידה בערכים וסוג מסויים, הפוך על הפוך, של “ריאל פוליטיק”. נמתין-נא לועידת דרבן הקרובה.
לעניות דעתי, לאחרמה שראינו בקוריאה, וייטנאם, עיראק ואפגניסטן, קשה להאשים את קיסינגר וניקסון שלא יצאו להילחם באינדונזיה. נדמה שייתכן כי עוד יבקרו את ארה”ב על שלא עשתה דבר מה בקשר לוונצואלה.
כאמור, זה עולם קשה ומורכב. אשר לפליטת הפה של קיסינג’ר, הייתי רוצה לשמוע הקלטות של דיונים אינטימיים על ישראל במשרד החוץ הבריטי, היינו לומדים כמה מלים חדשות באנגלית. כמי שחי בארה”ב בימי הנשיאים קנדי וג’ונסון (וחושב שמבחינת קידום הדפוקים בארה”ב קנדי לא הגיע לקרסולי ג’ונסון) דומני שייתכן כי בעוד שכמה שנים נשמע דיבורים שפויים, מצד השמאל הליברלי, על איכותו המנהיגותית של אובמה, על יושרו ועל אנושיותו .
מיד עם סיום קריאת הדברים חשבתי על הסרט המצוין “סוריאנה”.
אני חושב שיש בו המחשה מדויקת לנושא הרשימה.