מה לעשות בפקיסטן (לכל הרוחות)?

91,000 דוחות המודיעין המודלפים של תחילת השבוע מחדשים את החשד שהשותפת במלחמה נגד הטירור אינה בטוחה שהיא רוצה לנצח. אין זו שאלה של פוליטיקה או של אסטרטגיה. זו קודם כול שאלה של זהות: מה היא בכלל רוצה להיות

דקויות ולשון המעטה נוסח פקיסטן. כרזה המציגה את אויבותיה האמתיות. פורסם ב'גלובס', 29 ביולי 2010

לדייוויד קמרון היה משהו חשוב להגיד, והוא החליט להגיד אותו במקום רב משמעות. הוא דיבר השבוע באוזני קהל של מנהלי טכנולוגיה עלית בבנגאלור, הלוא היא עמק הסיליקון של הודו. פקיסטן עמדה בראש שמחתו.

“אנחנו רוצים בפקיסטן חזקה, יציבה ודמוקרטית”, הכריז ראש הממשלה החדש של בריטניה, “אבל אין אנחנו יכולים להשלים בשום אופן עם הרעיון שהיא תורשה לפסוח על שתי הסעיפים, ותוכל לעודד יצוא של טירור, בין אם זה להודו, או לאפגניסטן, או לכל מקום אחר בעולם”.

סימן קריאה. או שורה של סימני קריאה. לעתים כל כך קרובות פוליטיקאים יוצאים מגדרם לערפל כוונות, להסתתר מאחורי דו-משמעויות, להגיד לא-כלום על שום-דבר. עוון כזה קשה לפקוד על דייוויד קמרון.

הכרזתו נעמה לאוזני שומעיו. הודו טוענת זה שנים שפקיסטן משחקת משחק כפול. הטבח במומבאיי, בנובמבר 2008, אימת את טענותיה. הטירוריסטים אומנו בפקיסטן, מומנו בפקיסטן, ואל-נכון נהנו מתמיכה של אלמנטים בממשלתה ובשירותי הבטחון שלה.

הודו אספה את המימצאים, והגישה אותם לפקיסטנים באביב 2009. מנכ”ל משרד החוץ של פקיסטן הגיב בביטול. הוא קרא למימצאים ההודיים “ספרות”. תגובה מעין זו בקעה מגרונותיהם של דיפלומטים פקיסטניים השבוע, לאחר ההדלפה של 91,000 דוחות מודיעין אמריקאיים לתקשורת (באמצעות wikileaks.org). שגריר פקיסטן בארה”ב הכריז, שהמסמכים האלה שקולים כנגד “התקשרויות אל מספר החירום של המשטרה”. צריך לקטלג אותן, אבל הן כשלעצמן אינן מוכיחות שום דבר.

כסף אמריקאי הורג חיילים אמריקאיים

תגובות בעתוני הודו שיקפו בימים האחרונים את דעת הממשלה בניו דלהי: ארה”ב מאבדת את השליטה על הסיוע עצום הממדים שהיא מגישה לפקיסטן. העתון ‘טיימס אוף אינדיה’, למשל, הסמיך זו לזו שתי כותרות בעמודו הראשון: “פקיסטן הדו-פרצופית לוקחת כסף אמריקאי, וזוממת להרוג חיילים [אמריקאיים]”; ו”ההדלפות מראות שפקיסטן מנהלת מלחמה לא-מוכרזת נגד הודו”.

עוד לפני ההדלפה הגדולה ביותר בהיסטוריה, שר ההגנה של הודו התלונן באוזני בכירים בממשל אובמה, כי הסיוע הצבאי לפקיסטן הוא “חסר כל יחס” בהשוואה לצרכיה במלחמה נגד הטירור. מטוסי ביון ימיים אינם משרתים אותה בלוחמה הררית; גם לא טילי ים-ים ‘הארפון’, גם לא טילים נגד טנקים, גם לא מטוסי אף-16. מסוקי ‘קוברה’ דווקא יכולים לעזור נגד הטליבאן ואל קאעידה — אבל פקיסטן לא השתמשה בהם אפילו פעם אחת מאז שקיבלה אותם, ב-2002.

ששים ושלוש שנה לאחר חלוקתה של תת-היבשת, הודו ופקיסטן משמיעות מפעם לפעם דברי פיוס, אבל אינן חדלות לייחס זו לזו כוונות זדון קיומיות. הודו — חושבים הפקיסטנים — רוצה להרוס את מדינת המוסלמים; ופקיסטן — חושבים ההודים — רוצה לפרק את הודו, אולי בעזרה סינית.

פעם, הודו בחרה שותפות אסטרטגית עם ברית המועצות נגד פקיסטן, ופקיסטן היתה קרובה הרבה יותר אל ארה”ב. נפילת ברית המועצות והמלחמה בטירור קירבו את ארה”ב אל הודו, ויצרו מצב לא-טבעי של ברית בין שני אויבים באמצעות צד שלישי.

האם היא מדינת אזרחיה?

ההדלפות של תחילת השבוע מראות לכאורה, שפקיסטן לא ויתרה על יעדיה האסטרטגיים. היא מוסיפה להעדיף משטר איסלאמיסטי רדיקלי באפגניסטן, והיא מוסיפה לחתור תחת שלטון הודו בחצי המזרחי של קשמיר. האיפיון “אסטרטגי” לתיאור סדר היום הפקיסטני לוקה בחסר. צרכיה האסטרטגיים של פקיסטן אינם נוגעים רק לבטחון לאומי. הם נוגעים לעצם ההגדרה של קיומה. מהי בכלל?

למרבה המבוכה, כמה מן השאלות על פקיסטן יישמעו מוכרות לישראלים: האם היא מדינת אזרחיה? היש הבדל בין לאומיותה ובין דתה? האם חזונה תלוי בנכונותה להגן על מוסלמים באשר הם? האם היא מסוגלת לסבול מיעוטים, או להעניק להם זכויות? האם תחושת הרדיפה הבלתי פוסקת שלה משפיעה לרעה על יכולתה להיות רציונלית?

אני חושב שכמעט כל צדדי הדמיון מקריים בהחלט.

"מה לעשות בפקיסטן?", שואל השבוע שבועון הודי. בחודש הבא ימלאו 63 שנה לשאלה הזו

מעניין לזכור, שחוזה פקיסטן, עלי ג’ינאה, היה אינטלקטואל מערבי, חניך אוניברסיטאות בריטיות, חילוני לעילא ולעילא, נשוי לאשה לא-מוסלמית. הוא רצה מולדת למוסלמים, מפני שחשש כי הם יהיו מיעוט נרדף בהודו העצמאית. הוא לא רצה ארץ לאיסלאם בתור שכזה. אבל בהיעדר הבדלים אחרים — ה”פקיסטנים” היו הודים לא פחות מן ההינדו — איסלאם נעשה בהדרגה האיפיון העיקרי. לימים, משטר צבאי קשוח אימץ מצע איסלאמיסטי, בין השאר כדי לבסס את הלגיטימיות של עצמו. מלחמת-קודש נגד פולשים סובייטיים וסוכניהם הקומוניסטיים באפגניסטן הפכה את האיסלאם קרדום לחפור בו.

לימים יגיע המודיעין הצבאי רב-הכוח של פקיסטן למסקנה, שהרדיקלים האיסלאמיסטיים החשוכים ביותר ייטיבו לשרת את האינטרס הפקיסטני באפגניסטן. כך ניצחו הטליבאן במאבק עקוב הדם על השלטון באמצע שנות ה-90. היה אז מדהים לראות דיפלומטים פקיסטניים בעלי חזות מערבית בהחלט, בלי חתימת זקן, בחליפות אלגנטיות, חוגגים את כינון המשטר הביניימי (=מדייאוואלי) בקאבול.

ואמנם, איסלאמיזם מזן כזה או אחר משמש לא רק כוהני-דת ריקאציוניים בקפיסטן אלא גם את האליטה הצבאית, הביורוקרטית והמקצועית. פקיסטניים מלוטשים וממוערבים מתבטאים מפעם לפעם בלשון היאה למטיפים של ימי ששי.

ישראל אויבתנו המרה

דעת קהל לא פונדמנטליסטית להוטה להאמין, שמשבריה האין-סופיים של פקיסטן הם תוצאה של מזימות אמריקאיות, הודיות וישראליות. כך ממש הכריז מו”ל פקיסטני רב השפעה, מג’יד ניזאמי, ימים אחדים לפני ביקורה של הילרי קלינטון באמצע החודש. אחד מעתוניו של ניזאמי ייחס לו את ההכרזה, ש”ארה”ב, ישראל והודו הן אויבותיה המרות של פקיסטן והן ידידות זו לזו… על הדור הצעיר לזכור את העובדות האלה כאשר יידרש להגן על ארצנו”.

איבת הפקיסטנים לארה”ב היא כל כך גדולה ואותנטית, עד שקצת קשה להאמין כי השותפות במלחמה נגד הטירור תוכל להאריך ימים. ארה”ב מרעיפה סכומי עתק על ראשה של פקיסטן. קלינטון נשאה אתה לאחרונה חצי מיליארד דולר בסיוע לא-צבאי. הסיוע הצבאי מאז 2001 מוערך ב-11 מיליארד דולר.

הצבא מוסיף לתת את הטון בחיי פקיסטן, גם אם הוא נסוג לכאורה אל הקסרקטינים לפני שנתיים. השבוע, באקט חסר תקדים, ממשלת פקיסטן האריכה בשלוש שנים את רמטכ”לותו של גנרל אשפאק קאייאני. משקיף זר אחד קרא להחלטה הזו “הפיכה צבאית שקטה”. הגנרל הוא עמוד התווך שעליו נשענת ארה”ב.

רצונו של הצבא היה כמעט תמיד חוק בפקיסטן. אבל אין זאת אומרת שלצבא הפקיסטני יש רצון יחיד. המסמכים המודלפים מחזקים את החשד, שקבוצות שונות בתוך הצבא פועלות באי-הסכמה זו עם זו, לפחות לכאורה. המודיעין הצבאי נחשד תמיד בשיטות פעולה וביעדים שלא התיישבו עם הכרזות רשמיות. לפחות אלמנטים בתוכו חשודים שהם מוסיפים לתמוך ביצירי-כפיהם משכבר הימים, הטליבאן, נגד ארצם וכמובן נגד ארה”ב. המודיעין הזה מוחזק חשוד שהקל על מבוקשי אל קאעידה להיעלם בקרב האוכלוסיה ההררית של אזורי הגבול המרוחקים.

ללמדך עד כמה מסובכת היא המשוואה, פקיסטן אמנם משתתפת במלחמה נגד הטירור. צבאה נחל אבדות כבדות. אבל היא חזרה והפגינה בשנים האחרונות חוסר-חשק ניכר להשתתף במלחמה הזו, ונעה בזיגאזגים. בנקודה אחת היא אפילו הגיעה להסכם שביתת נשק עם השלוחה הפקיסטנית (האוטונומית) של הטליבאן, והיתה מוכנה להניח להם לכונן רפובליקה איסלאמית דה-פאקטו בצפון פקיסטן. היא חזרה בה רק כאשר התברר שהטליבאן המקומיים אינם מוכנים לעצור במקום שנקבע להם. מהפכנים משיחיים אינם עוצרים מרצונם החופשי כמעט לעולם.

“מה לעשות בפקיסטן?”, שואלת השבוע כותרת ענק על עמוד השער של שבועון הודי מעניין, Tehelka. לא ברור כלל אם לשאלה הזו יש תשובה. היא נשאלת כמעט באופן רטורי, מוושינגטון ועד דלהי. לפני שמישהו יוכל “לעשות” משהו בפקיסטן, הארץ המסובכת הזו תצטרך להחליט מה היא רוצה להיות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “מה לעשות בפקיסטן (לכל הרוחות)?”

  1. נמרוד ברקין הגיב:

    כרגיל יואב, תודה על הפניית זרקור אל פינות חשובות שמשום מה לא זוכות להתייחסות בארץ. כמה דיו נשפך על האיום האיראני העתידי ובקושי מלה על זה הפקיסטני שכבר קיים…

    מעניינת במיוחד היא גישתה של סין אל פקיסטן, וכרגיל כאשר מדובר בסין, נראה שהיא משחקת משחק קר וציני, אולי מתוך כוונה לעודד את פקיסטן לעייף את ארה”ב ולהציק להודו…סתם מחשבה…

  2. אלון ניסר הגיב:

    סקירה מרתקת שמחסירה סוגיה משמעותית מאוד – היותה של פקיסטן מעצמה גרעינית שהפעילה (או מדען בכיר שלה הפעיל בעצימת עיין מסויימת) רשת הברחות גרעיניות עולמית – גם בניגוד לעיתים לאינטרסים לכאורה של פקיסטן.

    כמו גם היותה של פקיסטן צד גם בדינמיקה של איראן-ארה”ב (כר משותף לדיון של איראן ארה”ב, כפי שהוצע לפני כמה חודשים כמדומני בפוריין אפיירס, ואף ההיפך, כוח מאיים מרומז שעלול לשתף פעולה עם האמריקאים).

    וסוגיה נוספת (שלמדתי עליה בעיקר מטור קודם של יואב לפני כמה שנים ) והיא המעורבות והחתרנות הפקיסטנית בבנגלדש.

    מה באמת הם רוצים? האם יש בכלל “הם” פקיסטני משותף שרוצה?

    אני לפחות, אינני יודע כלל את התשובה לשאלה זו…

    וחוץ מזה הערה/שאלה לשונית – לא נהוג להשתמש בתיבה “ימי ביניימי” ולא כפי שנכתב כאן?

  3. דני פינקוס הגיב:

    התרשמותי מהודו והודים, שדווקא לאנשים הנמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית יש בעיה עקרונית עם קיומה של פקיסטן. הרי הם דוגלים בהודו כמדינה חילונית – ואם כך המצב, לשם מה נחוצה פקיסטן? החשש הגדול שלהם שהודו תהפוך לתמונת ראי של פקיסטן. הודים ימנים, מאידך, גם הם עוינים את פקיסטן, מטעמים יותר פרוזאיים.

    “אני חושב שכמעט כל צדדי הדמיון [בין ישראל לפקיסטן] מקריים בהחלט”

    ברור שיש הבדלים, בעיקר הבדלים חברתיים עצומים, אך ההשוואה רחוקה להיות נטולת-ערך. הרעיון של מדינה של לאום שאינה ניתן להפרדה מהדת הוא אכן בעייתי בבסיסו.

    “…משבריה האין-סופיים של פקיסטן הם תוצאה של מזימות אמריקאיות, הודיות וישראליות”

    אכן בשדה התעופה של דלהי פנה אלי פקיסטני, שלמד שאני ישראלי, והאשים אותי שישראל פועלת נגד פקיסטן. השתוממותי היתה רבה.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט עם הערכתך על מניעי השמאל ההודי בשלילת פקיסטן. אבל מעניינת מאוד התנגדותה של האינטליגנציה המוסלמית. יש לי מכר, שהוא מן המוסלמים הבולטים בשירות המדינה ההודי, איש הגאה במוצאו ובעברה המוסלמי של הודו (בימי הקיסרות המוגאלית), ירא-שמיים, משתטח על קברי הקדושים, צם ברמדאן — ומתייחס בסלידה אל פקיסטן. יש כמותו מספר ניכר של אנשים הממזגים הכרה מוסלמית עם מודרניות, השכלה, ליטוש לשוני, נאמנות למדינה ההודית — ושלילת הגיון קיומה של פקיסטן. כמובן, את הגלגל אי אפשר להחזיר אחור, השלילה היא עקרונית, לא מעשית.

      מה מאוד מעניינת התקרית שהיתה לך בנמל התעופה של דלהי. מפתיע אותי שפקיסטני יעז להתגרות בישראלי על טריטוריה הודית. זו כנראה ראיה למידה שבה פקיסטנים לא-פונדמנטליסטים הפנימו את האיבה לישראל וליהודים עד כדי קושי לשלוט בעצמם. אני סקרן לדעת איך הגבת על התגרותו.

      אלון ניסר: כמובן הממד הגרעיני חשוב עד מאוד. חוזה הפצצה הפקיסטנית היה זולפיקר עלי בוטו, מדינאי חילוני, מן השמאל הפוליטי (שזה כמובן עניין יחסי בפקיסטן, בייחוד כאשר הטוען לתווית הוא רוזן פיאודלי עשיר). הוא נתן לפצצה הזו את התואר “הפצצה האיסלאמית”. ללמדך שדין מוחמד בסיף, או לפחות בפטריה.

  4. צור שפי הגיב:

    יואב שלום. תודה על (עוד) פוסט מעניין. השאלה מה הפקיסטנים ירצו להיות כשיהיו גדולים היא חשובה, אבל חשובה ממנה השאלה מה מתכוונת ארה”ב לעשות בעקבות מה שהולך ומסתמן כחבית ללא תחתית (הסיוע לפקיסטן) בצד דרך ללא מוצא (המלחמה באפגניסטן).

    ני נמיח שהמגה-הדלפה ב”ויקיליקס” תזרז סנטימנטים בדלניים בארה”ב, שקיימים בלאו הכי. מה הסיכוי שהם יתורגמו לצעדים פוליטיים בטווח הקצר או הבינוני? אשמח לדעתך.

  5. עודד הגיב:

    יואב שלום,
    מאמר מרתק. אני משוכנע שלא בכדי המשטר הפקיסטני משחק משחק כפול. האיום הגדול ביותר על המשטר הפקיסטני הוא האיום של האיסלמיסטים מבפנים. הציניות הפקיסטנית כנראה סבורה שברית עם משטר טליבני באפגניסטן (שהוא כידוע המשטר הכי איסלמי שרק ניתן לדמיין) תהיה כמין “תעודת הכשר” למשטר החילוני בפקיסטן. יתכן שהפקיסטנים מעדיפים אפגניסטן איסלמית שתנקז אליה את האלמנטים הקיצוניים באזור (כפי שהיה עד 11.9) ותפחית את הלחץ על פקיסטן. ניצחון אמריקני באפגניסטן עלול לנקז אל פקיסטן את הטליבן המובסים. הרי לא ניתן להשמיד את הטליבן אלא לכל היותר לטרנספר אותו.זו אולי הסיבה שחאפז אסד למשל כרת ברית עם אירן החומניסטית מייד לאחר המהפכה כי רצה הכשר למשטר הסופר כופר שלו. סוריה היא כמעט החילונית ביותר ממדינות ערב.

    חומר למחשבה, עודד

Leave a Reply