על ניהיליזם ועל ליברליזם

כשהם משווים זכויות הומוסקסואלים, למה בדיוק הם מתכוונים? לסובלנות, או להגדלת הקיטוב? והאם נישואים חד-מיניים הם תוצאה של כבוד לזולת או ויתור על כל הערכים? כך או כך, הכנסיה הקתולית על הקרשים

מפגין לטובת לגליזציה של נישואים חד-מיניים מניף דגל של הכנסיה הקתולית רקום על צלב קרס בחזית בניין הקונגרס בבואנוס איירס, 15 ביולי 2010. הצילום מתפרסם בעמודו הראשון של עתון בבוגוטה, קולומביה, תחת הכותרת "ארץ שסועה". בכל רחבי אמריקה הלטינית עקבו אחר הוויכוח הדרמטי בארגנטינה. היא הארץ הראשונה ביבשת, המעניקה מעמד חוקי לנישואי הומוסקסואלים (היא השניה בחצי-הכדור המערבי. קדמה לה קנדה). הנשיא החדש של צ'ילה תומך במהלך דומה. ללמדכם כמה השתנו הזמנים, הנשיא הזה הוא איש הימין הראשון שנבחר לכהונה מאז נפל המשטר הצבאי, לפני עשרים שנה. מפלגתו של הנשיא תמכה בשעתה ברודנות של גרל פינוצ'ט. אפילו קובה הקומוניסטית חדלה לרדוף הומוסקסואלים. הנשיא ראול קסטרו, האח-של-פידל, התחיל לשלוח הומוקסואלים למחנות ריכוז עוד בתחילת שנות ה-60, כאשר היה ממונה על בטחון הפנים.

לוח השנה הארגנטיני היה צריך להיראות קצת אחרת. כיכרות בואנוס איירס היו צריכים להתמלא המון אדם בהפגנה של אושר ושל אחדות. אבל מדריד וברצלונה — זאת אומרת, ברצלונה ומדריד — חגגו את הזכיה בגביע העולמי. ההמונים שהתגודדו אצל בניין הקונגרס בבירת ארגנטינה באו להביע בוז ושאט-נפש אלה לאלה.

ההמונים של יום רביעי, 14 ביולי, נענו לקריאתו של ראש הכנסיה הקתולית בארגנטינה. הם באו ברבבותיהם כדי למחות על “מעשה ידי השטן”, לא פחות. ההמונים של יום חמישי באו למחות נגד ההמונים של יום רביעי. נשיאת ארגנטינה, כריסטינה פרננדס דה קירצ’נר, הכריזה שהם מזכירים לה את האינקוויזיציה של סוף ימי הביניים. ליתר בטחון, אחד המפגינים ביום חמישי הניף דגל של הוותיקן, שצלב קרס ענקי נרקם עליו בתפרים גסים.

בתוך בניין הקונגרס (הפרלמנט) התכתשו חברי הסנאט של ארגנטינה. “נאצית”, קרא סנאטור אחד לסנאטורית יריבה. היא פרצה בבכי. לבסוף הגיע הזמן להחליט. שלושים-ושלושה סנטורים הצביעו בעד מעמד חוקי לנישואים חד-מיניים, עשרים-ושבעה הצביעו נגד.

עניינית, זה היה נצחון לרעיון השוויון לפני החוק, “תעודת כבוד לחברה הארגנטינית כולה”, בלשון הנשיאה פרננדס. אבל בכוריאוגרפיה הפוליטית השושלתית של ארגנטינה, בהתקרב בחירות חדשות לנשיאות, זה היה אקט תיאטרלי מובהק. הנשיאה ירשה את בעלה, והבעל רוצה לרשת את אשתו. שניהם הם רבי-אומנים של פופוליזם. קיטוב חברתי, תרבותי ופוליטי היטיב לשרת אותם.

הם באים מתוך תנועה, שהוצאת לשון ארוכה היתה מסימני ההיכר שלה, בוודאי בשנותיה הראשונות. זה מה שנהג לעשות המייסד חואן דומינגו פרון, בעצמו או באמצעות אשתו הראשונה אוויטה. בני הזוג פרון נהגו להוציא את לשונם לעבר הבורגנות והמעמד הבינוני. הבינוניים גמלו להם באיבה עמוקה — אבל נדחקו אל שולי התהליך הפוליטי.

הפעם, הלשון הוצאה לעבר הכנסיה הקתולית.

הכנסיה היתה פעם המוסד הדומיננטי של אמריקה הלטינית. כמעט בכל ארצות היבשת, כולל ארגנטינה, יש לה מעמד רשמי. עד 1994, חוקת ארגנטינה חייבה נשיאים להיות קתוליים.

הכנסיה שילמה מחיר כבד על שתיקתה בימי ‘המלחמה המלוכלכת’ שניהל המשטר הצבאי נגד אויבים אמתיים ומדומים בסוף שנות ה-70.

עצם נכונותה של הממשלה לצאת למלחמה גלויה נגד הכנסיה, ולהוקיע את מנהיגיה בלשון כה דרמטית, היא ביטוי לשקיעה הכללית של הכנסיה הקתולית: בארגנטינה, באמריקה הלטינית, כמעט בכל מקום.

למי איכפת מה חושבים הבישופים

באירופה, השקיעה התחילה עד במאה ה-19, אבל הגיעה אל שיאה לאחר מלחמת העולם השניה. ארצות קתוליות מובהקות בדרום אירופה פנו עורף לדת המאורגנת. כנסיות באיטליה, בספרד ובפורטוגל עומדות ריקות. בצרפת, הכנסיה אינה מסוגלת עוד לגייס די כמרים, ונאלצת לייבא אותם ממערב אפריקה, לא בגלל עודף מתפללים אלא בגלל אדישות כללית.

ספרד ופורטוגל הכירו בנישואים חד-מיניים בחמש השנים האחרונות, הראשונה ב-2005, השניה בחודש ינואר. התנגדות הכנסיה היתה קולנית ומרה — אבל לא יותר מאנקדוטה. למי בכלל איכפת מה חושבים הבישופים. בשתיהן, הכנסיה היתה שותפת סבילה או פעילה של רודנויות ימניות ארוכות-ימים. ממשלות שמאל גובות מחיר כבד מן הכנסיה.

הפרלמנט הספרדי דן עכשיו בהצעת חוק, אשר נועדה להעמיק את “חילוניות המדינה”. החוק הזה יאסור על הצגת סמלים דתיים בבנייני ציבור, ויעניק נופך חילוני לחלוטין להלוויות רשמיות. בלי צלבים ובלי כמרים. האין זה בדיוק מה שרצתה הרפובליקה קצרת-הימים לפני שמונים שנה? האין זה בדיוק הטעם שהכנסיה סמכה אז את ידיה על המרד של גנרל פרנקו, שהצית מלחמת אזרחים איומה (מיליון קרבנות)?

האומנם ההיסטוריה חוזרת?

לא, היא אינה חוזרת.

  • קודם כול, מפני שספרד של 2010 אינה מזכירה כלל את ספרד של 1936. היא מודרנית, עשירה (אפילו בימים של משבר כלכלי חמור), היא חלק מאירופה, היא דמוקרטית למהדרין, ויש לה צבא מקצועי ולויאלי.
  • שנית, הכנסיה הקתולית עדיין מקבלת סובסידיה ענקית מן המדינה החילונית, ששה מיליארד אירו בשנה.
  • שלישית, אפילו השמרנים בספרד (או בפורטוגל) אינם מנסים להחזיר את הגלגל אחור. הם אמנם התנגדו לחוק הנישואים החד-מיניים, אבל רק מפני שנעשה בו שימוש במושג “נישואים”. הם היו מוכנים לתמוך בחקיקה רחבה של “שותפות אזרחית” בין בני אותו המיגדר.

הכנסיה הקתולית מועדת עכשיו להפסיד בכל קרב אפשרי. צל ההתעללות המינית של כמרים בילדים מתארך מעל ראשה, פוגע באמינותה, טובע אות קלון על מנהיגיה מן האפיפיור ומטה, ומחליש את יכולת ההתנגדות שלה.

להתנחם בתכנית אוגנדה

למרבה העניין, יבשת אפריקה היא האיזור היחיד שבו שמרנותה של הכנסיה מוסיפה להיות פופולרית. הומופוביה חסרת פשרות ביבשת פוסחת רק על דרום אפריקה, שבה זכויות הומוסקסואלים הוכרו רשמית מייד לאחר פירוק האפרטהייד.

בחזית המאבק נגד הומוסקסואליות עומדת אוגנדה. בישופים נוצריים (דווקא לא-קתולים) מנהלים מערכה לטובת עונש מוות על הומוסקסואלים — ועונש מאסר ארוך על הטרוסקסואלים שאינם מסגירים הומוסקסואלים לשלטונות. יהיה מעניין לראות איך ינהג המערב באוגנדה. היא בעלת ברית במלחמה נגד הטירור, והיא גם מעצמת נפט שבדרך. נשיאה האוטוקרטי, יוארי מוסווני (כמעט 25 שנה בשלטון), מתלונן כי כאשר הילרי קלינטון מטלפנת אליו, היא שואלת אותו תחילה על הומוסקסואלים.

מאלאווי הקטנה והאביונה, לא הרחק מאוגנדה, התוודעה זה לא כבר לתוצאות של שינוי הערכים במערב. נשיאה נאלץ להעניק חנינה לשני גברים הומוסקסואלים, שנידונו למאסר ממושך בעוון טקס כלולות. מאלאווי תלויה במידה פאתטית במתת-חסד של ממשלות זרות. בין הנדבניות נמצאות הארצות הליברליות ביותר במערב, משוודיה ועד הולנד.

“שיתחתנו עם הכלב שלהם”

שינוי הערכים במערב אינו אוניברסלי. מפעם לפעם יש לו הפוטנציאל לעורר תגובת-נגד. אפשר למצוא סימנים לתגובה כזאת בחלקים של אירופה. לא כל מי שמסתייגים מהכרה רשמית בנישואים חד-מיניים הם בהכרח הומופובים.

חבר פולני בפרלמנט האירופי התלונן החודש בראיון לעתון בווארשה, כי אי אפשר עוד לדון בשום חוק, מבלי שהפרלמנט נדרש לתקן אותו לטובת הומוסוקסואלים. תלונות כאלה מעוררות מידה מוגבלת של אמפתיה. אבל הן רומזות על סכנה שרוממות העניין שלשמו נאבקים שוחרי הזכויות מקטינה את יכולתם להבין את החברה שסביבם, על הרגליה ועל דעותיה הקדומות.

ובכלל, האומנם התחיקה המתקדמת הזו משקפת סובלנות? הרטוריקה בארגנטינה מצד מצדדי התחיקה היתה טבועה בחותם של שנאה, או פוביה. היא הזכירה את הרגעים הפחות-נעימים של הרפובליקה הספרדית, או של הרפובליקה השלישית בצרפת.

בספרד בת ימינו, בין הנימוקים לטובת נישואים חד-מיניים היה אפשר לשמוע, או לקרוא, “מה איכפת לי עם מי הם רוצים להתחתן? מצדי שיתחתנו עם הכלב שלהם”. הלוך רוח כזה אינו משקף ליברליזם, אלא ניהיליזם. הוא ביטוי של התפרקות מערכים, לא של אימוץ ערכים. היתכן שמיעוט רדיקלי, גם אם הוא צודק בהחלט, לוחץ על הדוושה קצת יותר מדיי? מגלה עודף של להיטות לנצל נסיבות פוליטיות וחברתיות לטובת סדר-יום קצת יותר מדיי נועז?

קשה לדעת. בסופו של דבר הגדרת נישואים היא עניין של הסכמה חברתית. הסכמות משתנות, יהיה גילן אשר יהיה. אולי אפילו בקמפלה ובטהרן יחליטו יום אחד שהומוסקסואלים אינם בני-מוות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 Responses to “על ניהיליזם ועל ליברליזם”

  1. סיון הגיב:

    כמו תמיד חריף מעניין

  2. יואב הגיב:

    לגבי קובה והתעמולה האמריקאית לגביה. כתבת “לעומת זאת, בקובה הקומוניסטית. שם הומוסקסואליות מוסיפה להיות לא-חוקית. נשיא קובה, ראול קסטרו, התחיל לשלוח הומוקסואלים למחנות ריכוז עוד בתחילת שנות ה-60…”

    מדובר כמובן בשקרים בוטים של התעמולה האמריקאית, קרא למשל

    http://www.guardian.co.uk/commentisfree/2007/mar/28/thestreetscenewasentertain

    http://en.wikipedia.org/wiki/LGBT_rights_in_Cuba

    החוק נגד הומוסקסואליזם בוטל עוד ב79 כעשור לפני ביטול החוק הישראלי.

    ובשנות התשעים קסטרו התנצל (עם התפתלויות) לגבי קיום המחנות, הוא טען שמדובר היה בדעה המדעית המקובלת, כי הומוסקסואליות היא מחלה שיש לטפל בה.

    יש לצייין כי הבראה כפויה של הומואים הייתה מקובלת גם במערב אירופה בשנות החמישים. קרא לדוגמא על חייו ומותו של אלן טיורינג.

    • מאיר גאליס הגיב:

      לכל מי שתוהה מה היה יחסה של קובה להומוסקסואליות, אני ממליץ לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי והנפלא “לפני שירד הלילה” של הסופר הקובני רינלדו ארנס. הוא אינו משקר שקרים בוטים בשם התעמולה האמריקאית, אלא מתאר את חייו כהומוסקסואל. הספר תומך בטענתו של יואב קרני.

  3. מאיר גאליס הגיב:

    יואב, בחרת שבוע מעניין לכתוב בו על הנושא, שבוע שהנושא יעמוד בו גם על סדר יומה של החברה הישראלית.

    השבוע תמלא שנה לרצח בבר נוער בתל אביב. רצח בדם קר מטווח קרוב בבני נוער, במדריך שלהם. הרוצח עדיין לא נתפס.
    ‘הבית הפתוח’ בירושלים יקיים לציון הארוע, מצעד ב 29/7/2010. זה יהיה מצעד גאווה שונה מהרגיל וחשוב במיוחד. הוא יישא את הכותרת “צועדים לשיוויון”, ומסלולו יתחיל בגן העצמאות ומסתיים בגן הוורדים מול הכנסת.

    הרעיון של המצעד השנה הוא לפתוח את ‘שנת זכויות הקהילה הגאה’ בהצהרה על חמישה תחומים (הזכות לזהות, הזכות למשפחה, הזכות להגנה מפני שנאה, הזכות לשירותי בריאות, הזכות לשיוויון במשאבי המדינה) בהם להט”ב (לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנס) מופלים לרעה על פי החוק, אשר שינוי שלהם הוא שיביא, לדעת המארגנים, לשיוויון אמיתי.

    אני שם.

  4. עדי סתיו הגיב:

    “מצדי שיתחתנו עם הכלב שלהם”. לא בהכרח ניהיליזם במובן הרחב.

    בתקופתנו מקובל שמין אינו קשור למוסר, ולכן אין עניין לתחוב את האף למיטתו של האחר ולא משנה עד־כמה הרגליו חסרי־טעם, לכל טעם סובייקטיבי שהוא, ומי שסובר אחרת מסתכן בתווית של קרתני. זה לא אומר שהדובר ליברל בהקשרים אחרים, או ניהיליסט, או אפילו לא־הומופוב (כמו שהבוטות יכולה לרמז), אלא שהוא חושב שספציפית מיניות של אזרחים אינה צריכה להיות כפופה לשום עקרון ציבורי, ואפילו שהוא אישית אינו רוצה להיות מחויב לעסוק בה, לטוב ולרע. אני חושב שהגישה הזו, ולא ליברליזם או ניהיליזם, היא הגורם העיקרי לסובלנות המודרנית כלפי הומוסקסואלים.

    והעמדה *הזו* (קרא לה ניהיליזם מיני, אם אתה מתעקש), בהחלט עומדת בניגוד לקתוליות, שרגולציה של מיניות היא חלק מרכזי בה, בניגוד לליברליזם או לניהיליזם הכלליים יותר. אני חושב שזו גם הסיבה שהכנסיה עקשנית כל־כך בהתנגדותה להתרת ההומוסקסואליות, בהשוואה לעמדתה בנושאים אחרים. לא בגלל שיש לה בעיה עם הומואים, אלא בגלל שהיא יודעת מאיפה מגיעה הדרישה.

  5. אלון ניסר הגיב:

    נושא חשוב להתייחסות!

    הסיפור עם אוגנדה מעניין מאוד ואנסה לעקוב אחריו.

    מעניין אם עובדה שלא הגיבו לכתבה זו, להבדיל מלפוסטים אחרים, יש משמעות במבחן ההומופוביה הישראלי? או רק במבחן העניין.

  6. אלון ניסר הגיב:

    התנצלותי לקהל המגיבים וביניהם חברי
    עכשיו שעשיתי פרסם ראיתי שיש מגיבים .. והאשמתי לשווא

  7. שמעון קנולס הגיב:

    מאיר —

    אני מסכים עם רוב מה שנאמר. להוציא שני דברים :

    1. למה להמציא שפה חדשה? בכל החברות המקובלות בעולם לבני זוג ממינים שונים. כדי להעניק לבני זוג מאותו המין זכויות מלאות כמו לזוגות הרגילים ניתן לקרוא לזה שותפות ( בדומה לרעיונות שהועלו בספרד).

    2. למה לקיים מצעדי גאווה ? שבדר”כ מתקיימים בהם מופעים מוחצנים שרק מדגישים את השונות של הקבוצה הזו.גאווה כקונטרה ל”בושה” ? לדעתי זו לא גאווה ולא בושה אלא עובדה.

    שום חקיקה וזכות שקבלו ההומואים והלסביות לא הושגו אלא בדרך של השפעה ולובי כמו שמושגות זכויות של קבוצות אחרות. אני לא בטוח שהמצעדים הללו אינם מזיקים ומרחיקים קבוצות אחרות – בגלל מה שקורה בהם !

    • יואב קרני הגיב:

      אני נוטה להסכים — וזה בעצם עניינה של רשימתי.

      ‘מצעדי הגאווה’ מילאו תפקיד לא מבוטל — אבל משקלם התמעט לפי דעתי ביחס ישיר להתפתחות ההכרה בצורך בשיווי זכויות להומוסקסואלים. נדמה לי שבשנים האחרונות הם מסיחים את הדעת ומחזקים דעות קדומות. כשלעצמי אינני בטוח שהתערטלות חלקית של גברים ברחובות ירושלים מועילה לעניינם של הצועדים, אלא באותה המידה שהקנטות מועילות.

      כיוצא בזה, השימוש במושג “נישואים” אולי מסיח את הדעת מן העיקר: שיווי זכויות שנישואים מאפשרים. השימוש הזה מקל על שוללי-זכויות להעמיד פנים שהם מגינים על “ערכי המשפחה” — והוא מאלץ תומכי-זכויות להסכים עם הצורך “להגן על מוסד הנישואים”. פוליטיקאים ליברליים בארה”ב, מברק אובמה ומטה, הביעו תמיכה ב”שותפות אזרחית”, אבל ראו צורך לסייג אותה בהתנגדות חד-משמעית ל”נישואים”.

      אני משמיע כאן השגות טקטיות, לא עקרוניות. אין זה כלל מן הנמנע שהזמן העובר יפריך אותן, ובעוד עשרים שנה נימוקים כאלה יישמעו מוזרים כמעט כמו הנימוקים לטובת זהירות והאטה במאבק לטובת זכויות האזרח של השחורים.

  8. […] יולי 28, 2010 בשעה 6:59 am | פורסם בכללי | תגובה אחת יואב קרני, בצעד אמיץ ומנוגד לכיוון הרוח (בבלוגים לפחות), כותב נגד […]

Leave a Reply