העתיד התחיל בטיימס סקוור

האמריקאים התרגלו להניח שיש להם רשת הגנה לא-חדירה. לממשל אין כל תיאבון פוליטי להזכיר להם שהם טועים. אבל “המזל” אוזל והולך, ואין עדיין אלגוריתמים

"כוננות טירור בדלהי", מודיע העתון הזה בשניים במאי 2010. "ארה"ב, בריטניה מזהירות מפני 'התקפה מיידית'; המשטרה מבצרת שווקים, בנייני ציבור". ההתקפה באה בתוך שעות אחדות. ליד 'טיימס סקוור' של מנהטן

הביון האמריקאי היטיב לחזות. מאמצע השבוע שעבר הוא חזר והזהיר  מפני “כמעט-ודאות” של התקפת חוּצות, כנראה מצד קיצונים פקיסטניים. מה צורה תלבש ההתקפה, זה היה קשה קצת יותר לדעת: אולי מכונית ממולאת בחומר נפץ, אולי מחבל מתאבד, מי יודע. העיקר — אמר הביון האמריקאי — צריך להציב גלאֵי-מתכות בכל איזור קניות מרכזי; וצריך להזהיר את האוכלוסיה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים; וּמוטב לעודד את כלי התקשורת להבליט, גם במחיר של הגזמה ופאניקה.

הביון האמריקאי ידע על מה הוא מדבר. שירותי הבטחון של הודו קיבלו את ההזהרות במלוא הרצינות. בסף השבוע שעבר, העיר דלהי, שלושה-עשר מיליון תושבים, היתה שרויה כמעט במצור. כליהם של עוברים ושבים נבדקו בסרט נע. ואמנם, מכונית מלאה חומר נפץ התגלתה מבעוד מועד. אסון גדול נמנע.

בטיימס סקוור, במנהטן.

לא, הביון ההודי לא הזהיר את ארה”ב מפני התקפה ממשמשת וּבאה על ניו יורק. איש לא הזהיר. טרוריסט פקיסטני עם ארשת אמריקאית לא התקשה לחמוק מתחת למכ”ם, שהקים ג’ורג’ בוש כדי לקדם כל רעה. אם נאמין לדיווחים על עדותו, הוא דווקא קיבל הכשרה באקדמיה של הטירור האיסלאמי, בצפון-מערב פקיסטן. אבל הוא לא היטיב. כמו קודמיו, מפוצצי הנעליים והתחתונים בשמי האוקיאנוס האטלנטי, הוא פישל.

רוכלי רחוב במנהטן ראו את העשן המיתמר מן הוואן היפאני הישן, שהוא החנה ברחוב 43 בואך ברודוויי. בעיר האנרכית הזו נשמעות מפעם לפעם קריאות להרחיק את הרוכלים מן המדרכות. השבוע הם גיבורי העיר. תיירים מצטלמים איתם, עתונאים שוחרים אל פתחם. הרוכלים המעצבנים הצילו, כנראה, עשרות ניו יורקים ממוות. הם הצילו את אמריקה מהתפרצות עצומה של פאניקה.

“צריך לחיות איתה”

משתתפי פורום של מומחים לענייני טירור הסכימו, בתכנית ברשת הרדיו הציבורית, שאי אפשר למנוע פיגועי טירור כאלה. לארה”ב “היה מזל”, אבל המזל הזה אינו יכול להאריך ימים (אפשר להאזין  ב drshow.org, הקישו-נא על המשבצת של ארבעה במאי). מוטב היה לפוליטיקאים להגיד את האמת לבוחריהם. צריך לחתור להקטין את הסכנה– אבל אין בררה “אלא לחיות איתה”. המומחים מיהרו להוסיף, כי כל פוליטיקאי שיגיד את האמת הזו יחתום על צו-פינויו מן הכהונה הפוליטית שבה הוא מחזיק, או צו-מניעתו מלהיבחר לכהונה שאליה הוא נכסף.

על תושבי לונדון בִימי הבליץ הגדול של 1940 היו אומרים, כי לנוכח הסכנה האיומה לחייהם “הם הקשיחו את שפתם העליונה” (בתרגום מכאני. זאת אומרת, קמצו את אגרופם). לרוע המזל, את זה קצת קשה להגיד על אמריקאים. עד אחד-עשר בספטמבר הם לא התנסו בהתקפה על אדמת המולדת, אלא אם כן מישהו רוצה להרחיק עד 1812 (כאשר הבריטים פלשו, ושרפו את וושינגטון). הם מעמידים את ממשלתם במבחן נוקב: לא כאן, הם חוזרים ואומרים; לא כאן, הם חוזרים ודורשים; לא כאן, הם חוזרים ומאמינים.

לפחות שלושה נשיאים אמריקאיים פרטו על הציפיה הזו, כדי להצדיק התערבויות צבאיות בשדות זרים. כאשר הנשיא לינדון ג’ונסון ניהל מלחמה עצומה (וחסרת כל סיכוי) בהודו-סין, הוא הזהיר שאם ארה”ב תפסיד, הגרילה הקומוניסטיים של וייטנם יופיעו בחופי מאווי, המפורסם והמבוקש שבאיי האוואי. הנשיא רונלד רייגן הצדיק את הסיוע למורדים אנטי-קומוניסטיים בניקרגואה בשנות ה-80 בצורך למנוע את הופעת הטנקים הניקרגואיים בגבול טקסס. הנשיא ג’ורג’ בוש הבן יצא למלחמות באפגניסטן וּבעיראק, כדי להבטיח את שלום המולדת מפני אל קאעידה.

הוויטנמים והניקרגואים לא תכננו פלישות להאוואי ולטקסס. אל קאעידה, כמובן, תכננה בהחלט, וגם הצליחה פעם מפורסמת אחת. הנשיא בוש כרת אמנה לא-כתובה עם העם האמריקאי: הוא יגן על המולדת, גם אם יצטרך להגביל חרויות מבית, ולשלוח כוחות גדולים אל מעבר לים. בשבע השנים שחלפו בין ספטמבר 2001 וּבין סוף כהונתו השניה, בוש היה רשאי להתפאר שהוא הצליח. הוא בהחלט התפאר.

מדינת משטרה?

בשעה שטירור חזר והתפרץ מפעם לפעם באירופה, ועוד יותר בהודו ובאינדונזיה, ארה”ב התרגלה למותרות. אמריקנים למדו להניח שרשת ההגנה סביב עריהם, נמליהם, מסילות הברזל שלהם וּכבישיהם היא אמנם הרמטית. השבוע הם למדו שהיא דווקא חדירה.

השלומיאליות של שירותי הבטחון, שאיפשרו לניגרי צעיר לעלות על מטוס בחג המולד עם פצצה בתחתוניו, כנראה אינה יכולה להיפקד עליהם הפעם. מדי שנה בשנה נוסעים 200,000 אמריקאים לפקיסטן. כדי להתחקות אחרי מספר כל כך גדול של בני אדם, ואחרי חבריהם ובני משפחותיהם ואלה הבאים אתם באיזשהו מגע, נחוצים אלמנטים גדלים והולכים של מדינת משטרה.

אילו התפוצצה המכונית בטיימס סקוור, חזקה על דעת הקהל האמריקאית שהיתה נוטה להסכים לאלמנטים כאלה. חזקה על המפלגה הרפובליקנית שהיתה מעמידה את הדרישה להגנה על המולדת במרכז מסע הבחירות שלה לקונגרס, בחודש נובמבר. לא ברור כלל שממשל אובמה היה מסוגל, או רוצה, להתנגד לדרישות כאלה.

בימים האחרונים, בכירי ממשלו יצאו מִגִדרם לדבר ג’ורג’-בושית, לשון פוליטית שהם תיעבו,. הם השתמשו במונח “טירור”, כדי לתאר את נסיון הפיגוע במנהטן. זה אינו עניין של מה בכך. הדמוקרטים התנערו משימושי לשון כמו “מלחמה בטירור”. בימים הראשונים של נשיאות אובמה, השרה לבטחון פנים אפילו הודיעה כי במקום “טירור” היא תדבר על “אסונות מידי אדם”.

"כמה עוד כמותו?", שואל 'דיילי ניוז' של ניו יורק לצד דיוקנו של המחבל מטיימס סקוור (חמישה במאי 2010)

מועמדים לא-טבעיים

עכשיו אין לממשל כל תיאבון לדבר בכנות על בטחון המולדת, אף כי הפיגוע האחרון מעלה שאלה קשה במיוחד: איך לזהות מועמדים כל כך לא-טבעיים למעשי טירור. המחבל מטיימס סקוור, פייסל שאהזאד, התאזרח בארה”ב רק לפני שנה. הוא היה סטודנט בינוני באוניברסיטה מקומית, עבד, גידל משפחה, קנה בית במשכנתא, התלבש כאחד האמריקאים, השתעשע באלקטרוניקה ובאינטרנט. הוא לא גדל  בחיקה של משפחת קנאים. אדרבא, גם אביו וגם דודו היו קצינים בצבא פקיסטן. אביו היה ממפקדי חיל האויר. דודו היה מאיור-גנרל (מקביל לאלוף בצה”ל).

במובן הזה, שאהזאד אינו יוצא דופן. לפחות שני טירוריסטים פקיסטניים נוספים, שהשתתפו בהתקפה על מומבאיי, הודו, בשנה שעברה מתייחסים על משפחות של קצונה ושל עובדי מדינה. הם אינם באים משולי החברה, או ממתנגדי המשטר. כיוצא בזה, הצעיר הניגרי שכמעט הפיל מטוס בחג המולד הוא בנו של אחד הבנקאים העשירים והמפורסמים ביותר בניגריה. כמובן, אוסמא בן לאדן עצמו בא מרקע כזה.

המרירות והאיבה, המביאות אנשים כאלה למזימות רצח של המונים, אינן ניתנות לכימוּת רגיל, וממילא אינן חזויות באותה קלוּת. עוני, אבטלה וּבערות עלולים להעביר אנשים על דעתם — אבל שאהזאד לא התאים לפרופיל הזה. האלגוריתם שיזהה אותו ואת בני דמותו כנראה עדיין לא נכתב. וזה די מפחיד, וזה יהיה מפחיד שבעתיים כאשר תתפוצץ בהצלחה הפצצה הראשונה.

2 Responses to “העתיד התחיל בטיימס סקוור”

  1. עמנואל ילין הגיב:

    הבעיה (כן ירבו) של הטרוריסטים זה שיהיה להם מאוד קשה לשבור את השיא שהם קבעו ב 11 בספטמבר, או אפילו לדגדג אותו.

    גם אם המכונית היתה מתפוצצת היה מתברר שהתוצאות הרבה יותר קרובות לאירוע הכמעט שנתי של איזה משוגע שנכנס לבי”ס/קולג’ ויורה לכל עבר עד שמתאבד, מאשר ל 11 בספטמבר, או אפילו לפיצוץ באוקלהומה סיטי.

    הקיצור, הם היו מתרגלים, כמו שאנחנו התרגלנו, וכמו שהם התרגלו לקורבן השנתי למען התיקון השני.

    ואז איום הטרור שכל כך מפחיד בפוטנציה, היה נראה הרבה פחות רציני דווקא כשהוא ממומש.

  2. משה הגיב:

    אז הנה, שכניי באירווין קליפורניה מתאימים לפרופיל החדש.
    הם יפים, צעירים, עשירים, נוהגים במכוניות ספורט.
    את השקפת העולם שלהם הם מקבלים בקמפוס הדמוקרטי של יו סי איי, אוניברסיטת קליפורניה באירוויין.
    הם ערבים שנולדו פה, רובם דתיים מאוד.

    היום מתחילים בקמפוס אירועי שבוע השנאה:
    http://tinyurl.com/2euaezo

Leave a Reply