יוון הנופלת. קריקטורה בעתון הגרמני 'זידוייטשה צייטונג', 26 באפריל 2010
מאה מיליארד אירו אמרתם (או בעצם מאה-שלושים-וחמישה)? כדי להציל יוון אחת?
ואם היא לא תקבל מאה מיליארד? ואם היא תשמוט את כל חובותיה? מה יקרה? אחד-עשר מיליון יוונים יסבלו. אבל חוץ מזה? סיטיבנק היתה “גדולה מכדי להתמוטט”. אבל יוון? הארץ שמקור ההכנסה הגדול ביותר שלה מוסיף להיות תיירות (15% מן התמ”ג) — “גדולה מכדי להתמוטט”? שתתמוטט כבר. ארגנטינה התמוטטה ב-2001, ולא נודע כי באה אל קירבנו.
זה פחות או יותר מה שאומרים זה לזה רוב הגרמנים, ואל-נכון גם חלק ניכר מן האחרים. בית הנבחרים של גרמניה יצטרך לאשר את הצלת יוון, לפני שאירופה וקרן המטבע הבין לאומית יורשו לצקת את המזומנים. ההתנגדות בגרמניה עצומה — אבל קשה כרגע להאמין שהיא תכשיל את מבצע יוון.
עתון גרמני שמרני, “די ולט”, פירסם השבוע את משאלת-הלב הלא-כל-כך-כמוסה של הגרמנים: צילום שטר של 50 דראכמות. זה היה המטבע היווני לפני שיוון הורשתה להיכנס בשערי האירו. המסר הברור: אולי תצאו לכל הרוחות, וּתחדשו את עצמאותכם המונֶטרית? יוון תוכל אז לפחת את הדראכמה, זה יעזור לתיירות וליצוא, ויפחית את הוצאות הממשלה במושגים ריאליים. וזה יבודד אותה מאירופה. שיוון תהיה קצת, או הרבה, כמו איסלנד.
לא כל כך פשוט. יוון, בניגוד לאיסלנד, היא חברה מן המניין באיחוד האירופי. לבנקים גרמניים יש אינטרס ישיר בשלומה הפיננסי. הם היו משתתפים מן המניין בחינגה שהפכה את יוון לאדם החולה, והמדביק מאוד, של אירופה.
חוץ מזה, נסיגת יוון מן האירו עלולה להתפתח לִנסיגה כללית. אמנם יתכן בהחלט איחוד אירופי ללא מטבע — סוף סוף היה איחוד כזה עוד לפני בוא האירו — אבל לא הרי איחוד שוויתר על מטבע כהרי איחוד ששאף אליו.
אולי תיקחו את הדראכמה שלכם ותעזבו את האירו? משאלה מנומסת ב'די וולט' הגרמני, 28 באפריל 2010
פריקלס לא בבית
איזו אירוניה היסטורית: יוון, שגילגול עתיק מאוד שלה הוליד את אירופה, היא עכשיו האיוּם הגדול ביותר על החזון של אחדוּת אירופה. אפשר כמובן להתווכח על אמיתיוּת הקשר בין יוון של ראש הממשלה גיאורגיוס פפנדריאו וּבין יוון של פֶּריקלֶס ושל סוֹלוֹן. הן נמצאות באותו המקום, הן משתמשות באותו השם, אבל יוון המודרנית, ילידת השליש הראשון של המאה ה-19, לא העניקה אפילו יום אחד של השראה לאירופה (אולי חוץ מהתנגדותה ההירואית לפלישת האיטלקים, ב-1940).
זה 170 שנה שיוון מתקשה מאוד להיות יוון, לא רק מפני שהיא מדברת לשון שאפלטון וסוקראטס לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עם נקודות. היא נולדה, לאחר ארבע-מאות שנות שלטון טורקי, מסיבות פוליטיות ואסטרטגיות — אבל גם בזכות סנטימנטים. את אירופה פקד אז גל של רומנטיקה ושל וגעגועים אל העולם הקלאסי. אנשים משכילים ויודעי ספר חשבו ברצינות, שעצמאות לפרובינציה העות’מנית המפגרת הזו תחזיר את ימי התהילה של הלאס.
זו היתה ציפיה לא הוגנת, היוונים לא יכלו לעמוד בה, וּמאותו הזמן ואילך הם חזרו ואיכזבו כמעט את כל רואיהם. 150 השנה הבאות זימנו תלאות בלתי פוסקות. אירופה כפתה מלכים וּנסיכים מגרמניה ומדנמרק שהתאימו ליוון כמו כפפה לרגל; גנרלים תפסו את השלטון, וכוננו רודנויות ברוטליות; חמולות פוליטיות נאבקו זו בזו, ופטריוטים מטעם עצמם יצאו למלחמות שחרור והתפשטות, שהניבו הצלחות — אבל גם אסונות כבדים. מפלגות לא הצליחו ללבוש צורה מודרנית אלא לאחרונה ממש.
מלחמת אזרחים איומה באה מייד לאחר מלחמת העולם השניה, וארה”ב היתה צריכה לחוש לעזרת יוון כדי למנוע את נפילתה בידי הקומוניסטים. בדיוק שלושים שנה אחר כך יוון נפלה בידי כת צבאית אנטי-קומוניסטית, ואתונה ערש הדמוקרטיה נעשתה שם נרדף למדינת משטרה ברוטלית. הכת נפלה, שבע שנים אחר כך, לאחר שניסתה לספח את קפריסין.
הם זייפו את הכללים, הם זייפו את הספרים
חבֵרוּת באירופה דווקא התאימה ליוון, לפחות קונצפטואלית. פוליסת ביטוח אירופית הגנה על הדמוקרטיה היוונית השברירית, גם אם לא הצילה אותה מפני דמגוגים וּמאחזי עיניים. סובסידיות אירופיות נדיבות העלו את יוון לרמתן של הארצות העשירות (הכנסה ממוצעת של 32,000 דולר לגולגולת מעמידה את יוון במקום הארבעים-ושלושה בעולם, על פי כוח הקניה).
לרוע המזל, ההבטחה הגדולה לא התממשה. הרבה שנים עברו מאז שאיזושהי ארץ אירופית הוּלכה שולל במידה כזאת על ידי הפוליטיקאים שלה, שמאל-ימין-שמאל. הם זייפו את כללי המשחק והם זייפו אפילו את ספרי החשבונות. הם שיקרו לבוחריהם, הם שיקרו לאירופה, הם שיקרו לעולם. הם נעזרו בשירותיהם הטובים של בנקאים בין לאומיים כדי להציג מראיות-עין.
ההצטרפות לאיזור האירו חייבה את צמצום הגרעון בתקציב לשלושה אחוזים של התמ”ג. זה היה כרטיס הכניסה למועדון. יוון העמידה פנים שהיא צמצמה. חמש שנים אחר כך, הגרעון היווני הגיע ל-14% מן התמ”ג. למען האמת, רק גרמניה, פינלנד ולוקסמבורג היו עומדות השנה בתנאי שלושת האחוזים, אילו חזר והוּחל. שלוש-עשרה האחרות בגוש האירו התרחקו ממנו, בדרך כלל בדילוגים גדולים.
ב-2001 “היו סימנים ברורים שהיוונים מזייפים את הנתונים, בייחוד הנתונים על הגרעונות, כדי לעורר את הרושם שפני הפיננסים הציבוריים שלהם טובים ממה שהיו באמת”, אומר יורגן פון האגן, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בון. “אבל ממשלות אירופה העלימו עין. מסיבות פוליטיות הן רצו שיוון תיכנס [לאיזור האירו]”.
יוון אינה יכולה ליפול, לא מפני שהיא גדולה מדיי, אלא מפני שאיש אינו יודע מה תהיה תגובת השרשרת. אחד המשקיעים המהוללים של זמננו, מוחמד אל אריאן, כותב ב’פייננשל טיימס’ כי המשבר ביוון מסכן לא רק ממשלות, אלא את שלומו של המִגזר הפרטי. לפי אריאן, שהוא מנכ”ל חברת ההשקעות הענקית Pimco, לא נשארו אלא “ימים אחדים” כדי לייצב את השוק.
ימים אחדים? הפקרותה של מדינה אירופית קטנה עלולה לחסל באיבה את ההתאוששות הכלכלית הרב-יבשתית? איך זה יתכן?
מה שהגרמנים היו באמת רוצים לעשות ליוונים. קריקטורה בעתון האיטלקי 'לה סטאמפה', 28 באפריל 2010
“יקיריי המכובדים”
הלמוט שמידט, הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי האחרון של מערב גרמניה, אחד המדינאים הגדולים של דורו, נהג להטעים את הסכנה הנשקפת לעולם מצד “אפקט סאראייבו”. הוא התכוון לאקדחו של מתנקש פוליטי, שהרג ב-1914 את יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, והצית את מלחמת העולם הראשונה. שמידט האמין שמשימתה של המערכת הבין לאומית היא למנוע אפיזודה באיזה מחוז נידח מלהתפתח לעימות בין לאומי.
“סאראייבו” לא התרחשה, לפחות לא בנוסחת 1914. אבל “סאראייבו” פיננסית חוזרת וּמאיימת על המערכת מפעם לפעם. ב-1997, טעויותיהם החובבניות של פוליטיקאים וּפקידים בתאילנד התחילוּ את המשבר הפיננסי הֶעצוּם של אסיה. שלוש-עשרה שנה אחר כך באה יוון. את מי היא בכלל עניינה? מי היה יכול לנקוב בשמו של שר האוצר שלה?
השבוע התנוססה חתימתו של שר האוצר היווני על אחד המכתבים מבשרי הרעות ביותר בהיסטוריה הפיננסית. בין מכוּתביו היו נגיד הבנק המרכזי של אירופה ויושב ראש קבוצת שרי האוצר של האיחוד האירופי.
“יקיריי המכובדים”, כתב גיאורגיוס פאפאקונסטנטינו,
“בהתאם להצהרת ראשי המדינות והממשלות מ-25 במארס 2010 על הענקת סיוע פיננסי ליוון במידת הצורך, יוון מבקשת בזה את החלת מנגנון הסיוע”.
וכך, אחד-עשר מיליון יוונים יתכבדו עכשיו בתכנית הסעד הגדולה ביותר של כל הזמנים. פריקלס היה מתמלא גאווה.
'הגידו לנו את האמת על הכלכלה', דורש העתון הלונדוני הזה בעקבות דוח מאיים של מכון מחקר בלונדון. 28 באפריל
"הידיעה שהאנשים האלה אינם רוצים שתקרא", מכריזה הכותרת הלא-שגרתית הזו בעתון השמרני החשוב ביותר בבריטניה. "האנשים האלה", מימין לשמאל, הם מנהיג השמרנים דייוויד קמרון, ראש הממשלה ומנהיג הלייבור גורדון בראון, ומנהיג הליברלים-דמוקרטים ניק קלג. הידיעה עוסקת במחקר חדש המראה מה שכל ממשלה בריטית תצטרך לעשות להצלת הפיננסים של הממלכה למחרת הבחירות: לקצץ עד העצם, לקצץ עד שיכאב מאוד
שקרנים, שקרנים הפוליטיקאים רימו. זה בערך כמו להגיד, השמש זרחה, או מוטב שקעה. איזה פועל ראוי להיצמד לשם העצם “פוליטיקאים” יותר מ”רימוּ”? פוליטיקאים מרמים תמיד. חברה דמוקרטית יכולה להיפטר מהם כשהיא מגלה את רמייתם. אם יש לה מזל, עדיין לא מאוחר מדיי. ליוונים כמובן אין מזל עם הפוליטיקאים שלהם, ולאירופה אין מזל עם היוונים. בסופו של דבר, חברה דמוקרטית אינה יכולה להאשים אלא את עצמה אם היא נשבית בקִסמיהם של שקרנים פתולוגיים, וּמניחה להם להדריך אותה אל התהום. הימים האלה אינם ימים רגילים. המשבר הפיננסי הגדול ביותר של 75 השנה האחרונות עדיין לא הסתיים. מצב רוח לא נעים משתלט על שורה של דמוקרטיות מערביות, כפי שאני כותב ברשימה נפרדת. בבריטניה מסתיימת והולכת מערכת בחירות קצרה, חריפה וּמרתקת. לפני שבוע, מכון מחקר כבַד-ראש בלונדון גילה אמת מרעישה לציבור הבריטי: הפוליטיקאים נמנעים בקפדנות מלהגיד את האמת. אף אחד משלושת מנהיגי המפלגות העיקריות אינו אומר מה הוא באמת יעשה, כדי להקטין במהירות האפשרית את הגרעון המפלצתי של ממשלת בריטניה. כמו יוון, היא צברה את הגרעון בזמן שגשוג, כאשר הכסף היה זול, וכאשר הכנסותיה מִמִסים היו גדולות. לא עוד. לא זו בלבד שספינת בריטניה אינה מושלת עוד בימים, אלא היא קרובה להפליא להיטרף. אז מדוע לכל הרוחות הם אינם אומרים את האמת? ובכן, האמת אולי משחררת, אבל האמת אינה בוחרת. ישראלים התנסו בחוסר כנותם של מנהיגיהם בכל כך הרבה הזדמנויות. אם אינני טועה, פעמיים הם הוּלכוּ שולל בענייני פיננסים. הפעם הראשונה, הנשכחת, היתה בבחירות של 1965. זה היה לאחר הפילוג במפא”י, בן גוריון התמודד בנפרד, והסתמנה האפשרות שבפעם הראשונה השלטון יישמט מידי מפלגת השלטון הנצחית. היא ניצחה בקלוּת, בין השאר מפני שנמנעה בהקפדה מלציין את מה שהתחוור במהירות לאחר הבחירות: השלטון לא נשמט — אבל הקרקע נשמטה. מייד לאחר הבחירות נאלצה הממשלה לקצץ באופן דרסטי את הוצאותיה. התחיל המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות ישראל עד הזמן ההוא. מי שזכרונם מגיע עד אמצע שנות ה-60, כולל מי שהיו אז זאטוטים נוחים-להתרשם, עדיין מתחלחלים למִשמע המלה ‘מיתון’. זה היה זמן מבהיל של דה-מורליזציה, של פחד מפני העתיד, של ייסורים גדולים ופעוטים. בשיא המיתון, ישראלים שמעו את קולה של ילדה קטנה בבית שאן (עדיין לא היתה טלויזיה, והיו רק שני ערוצי רדיו), “אני רעבה”, בתכנית הפופולרית ‘מיקרופון ליום אחד’. רבבות עזבו את הארץ שלא על מנת לחזור. רובם עזבו בהיחבא, מבלי להגיד לאיש משכניהם. השכנים היו מתעוררים בבוקר, וּמגלים שהבית ממול חשוך ואטום. אלה היו הימים הקודרים של “מי שיוצא אחרון, שיכבה את האור”. בסוף באה המלחמה, והצילה את כולנו. ההטעיה הגדולה הבאה נחתה בבחירות של 1981. אינפלציה דוהרת הרסה את הלירה הישראלית. ממשלת בגין, שהוא עצמו הודה כי היא “רבת קילקולים”, החליפה את הלירה בשקל. אבל השמטת כמה אפסים אינה מועילה, בייחוד כאשר אפסים לרוב מסיבּים סביב שולחן הממשלה. שרי אוצר התחלפו במהירות. אחד מהם, יִגָאֵל הורוביץ, תעשיין, ניסה להדק את החגורה. “אין לי”, הוא היה אומר כאשר נדרש למצוא כסף, “אין לי”. בימים ההם, מפגינים בִשכונת מורשה בירושלים, קראו ברחובות, “בגין, אנחנו העלינו אותך; בגין, אנחנו נוריד אותך”. הסקרים חזו מפולת היסטורית לליכוד. אילו התרחשה, היא היתה הופכת את חילופי השלטון של 1977 לאפיזודה נשכחת, וחוזרת וּמכוננת את ההגמוניה של מפלגת העבודה. לחבר כנסת צעיר ושאפתן של תנועת החרות היה רעיון מבריק: הבה נתיר את החגורה במקום להדק אותה. ליורם ארידור היה יועץ כלכלי רב-רעיונות מקוריים, יקיר פּלֶסנֶר. הוא אמר לארידור, וארידור אמר לבגין, שאינפלציה אינה מצב פיננסי, אלא היא מצב פסיכולוגי. יש אינפלציה, מפני שיש ציפיות אינפלציוניות. אנשים מבזבזים מכל הבא ליד מפני שהם חוששים כי מחר המוצרים יעלו יותר (כן, ככה זה באינפלציה). הבה נבטיח להם איפוא שהמחירים לא יעלו, הבה נפתח את ארובות היְבוא, ונרשה לאנשים לקנות מכשירי אלקטרוניקה בזול. הבה נסבסד את שער החליפין. הבה נקרא תיגר על כל חוכמת אנשים מלומדה. לארידור כבר היה נסיון: כשר הדואר הוא הסיר את האיסור הטיפשי על צבע בטלויזיה, וקנה לעצמו פופולריות נדירה. בגין נענה לו. ארידור ירש את הורוביץ במשרד האוצר, והתחיל להגיד “יש לי”. תשדיר בחירות אחד של הליכוד הציג את השר ארידור בפגישה אקראית עם בוחרת צעירה יחסית, אם אינני טועה בחזית חנות אלקטרוניקה. היא הביעה שביעות רצון מן המצב, אבל “האם זה יימשך גם לאחר הבחירות”? יימשך, אמר ארידור, בוודאי שיימשך. ביוני 1981, הליכוד בעזרת ארידור — וגם בעזרת הכור הגרעיני של סדאם חוסיין, וּבעזרת נאום הצ’חצ’חים של דודו טופז — ניצח בקושי רב בבחירות לכנסת. המשבר, אין צריך לומר, לא המתין. ב-1983 ניסה שר האוצר ארידור לסיים את האינפלציה במכה אחת: לא למחוק אפסים מן השקל, אלא למחוק את השקל עצמו, וּלהחליף אותו בדולר, להלכה או למעשה. שם תמה הקריירה המיניסטריאלית המבטיחה שלו. שקרנים, שקרנים, כמה שאנחנו תלויים בכם לשלומנו הנפשי.
תיקון טעות-הקנצלר הסוציאל דמוקרטי האחרון היה גרהרד שרדר ולא הלמוט שמידט.
תודה, עופר — אבל אני מציע לך לחזור ולעיין בטקסט. כתבתי, “הקנצלר הסוציאליסטי האחרון של מערב גרמניה”. לא יהיו עוד אחריו. מערב גרמניה הגיעה אל קיצה ב-1990. שרודר היה ראשון הקנצלרים הסוציאליסטיים של הרפובליקה הפדרלית המאוחדת.
לטעמי הפוסט הזה נגוע בכמה אי הבנות כלכליות (ואינני מן המבקרים את כתיבתו החדה של יואב בדרך כלל..)
ראשית אציין כי תוכנית הסיוע איננה תוכנית סעד, אלא תוכנית הלוואות נוקשה (וייתכן מאוד שאף נוקשה מדי כדי למנוע את המשבר ולהציל את יוון) מהיוונים ייתבע להחזיר כל אירו שהם ילוו — רק בפרישת תשלומים נוחה יותר מזו שהשוק מאפשר להם כרגע.
שנית, נראה שהיוונים יסבלו בצורה מוגבלת משמיטת חובות (וראה ארגנטינה ב-2001) שתמריץ את הכלכלה. עיקר הנטל של שמיטת חובות ייפול הן על הבנקים בגרמניה וצרפת המחזיקים אג”חים יווניים בכמויות רבות, הן על הצרכנים בגוש האירו (התייקרות היבוא עם נפילת שער האירו). האינטרס הגרמני צריך להיות בייצוב יוון – מדוע משכו את זה עד כאן, כאשר הסיוע יקר הרבה יותר, ולא בטוח שהוא יעבוד? ממה כל כך חוששים מנהיגי אירופה? לי לפחות לא ברור.
שלוש, הסיפור שחסר בפוסט הזה, וברוב הדיווח על המשבר האירופאי, הוא על כך שעיקרו, בדיוק כמו מרבית המשבר העולמי, נובע מכסף ספקולטיבי חם, שרץ ממדינה למדינה. באפשרויות שורט ערום, בבנקאות השקעות בארץ הצללים (ופאבריס טורה לא פעל לבדו..) וכו’ וכו. מכשירי הימורים על פשיטת רגל של מדינות שהפילו איתם את AIG מככבים גם כאן ועוד.
חשוב לזכור כי יש לכלכלות מודרנית אמצעים להתמודד עם התופעות האלו. הבחירה שללא לעשות כן היא פוליטית.
ובכלל, כלכלית, נראה שהתרחיש המוצלח ביותר לעתידו של האירו הוא דווקא פרישה של גרמניה מהאירו. גרמניה תחזור למארק החזק שלה, ובשאר הגוש אפשר יהיה לנהל מדיניות שער חליפין וריבית מתאימה, ובכך לבלום את תהליך הנסיגה מתיעוש של רוב מדינות האירו.
ושתי שאלות אגב:
איך קוראים לפוסט בבלוג בעברית?
ומה קרה לשדה הכותרת של התגובה?
כתבתי “סעד”, אלון, במידה של הפרזה רטורית. אין זה סעד במובן הרגיל — לא מסוג המתנות שישראל מקבלת שנה אחר שנה מן האוצר האמריקאי — אבל אין כמעט ספק שזה יהיה בסופו של דבר סעד.
כלכלת יוון התמוטטה. היא אינה במיתון, היא אינה במשבר, היא פשוט הגיעה אל קיצה. צריך לחזור ולבנות אותה אבן אחר אבן. הבעיה היא שליוון מזומנת עכשיו דפלציה הרסנית. היא לא תוכל לפרוע את חובותיה באמצעות צמיחה מזורזת. בסופו של דבר, לנושיה לא תהיה בררה אלא למחול את חובותיה, או לפחות חלק ניכר מהם.
אין שום הצדקה עניינית להזרים 110 מיליארד אירו להצלת ארץ של אחד-עשר מיליון בני אדם. זה נעשה מסיבות פוליטיות ומתוך דאגה לתגובת-השרשרת. בתור שכזאת, התווית “סעד” אינה מופרכת מעיקרה. יוון לא היתה יכולה לקבל הלוואה של 110 מיליארד אירו, או אפילו של עשרה מיליארד, משום מוסד בנקאי, על יסוד תנאים רציונליים. עם דירוג האשראי שלה (“זבל”, בלקסיקון של סוכנויות הדירוג), איש לא היה מלווה לה אף דראכמה ישנה אחת.
יוון סמוכה עכשיו על שולחנם של נושים, שמערכת השיקולים שלהם מוכתבת על ידי צרכים פוליטיים, גחמות אישיות וּמידה ניכרת של אי-ודאות. זו אינה מערכת יחסים טבעית, והיא תצטרך להגיע אל סיומה כפי שאמנם קרה במערכות-יחסים דומות בין מדינות חייבות וּבין נושותיהן (גרמניה בין שתי מלחמות העולם, למשל; שורה של ארצות באפריקה, שחובותיהן נמחלו).
נראה.
אגב, רשימתי עסקה פחות בצדדים הכלכליים של מעשה יוון, ויותר בצדדים ההיסטוריים והפוליטיים. הערותיך מתקבלות ברצון ובעניין, אבל מה שהחסרתי לטעמך — החסרתי ביודעים.
אשר לשאלות על הפורמט החדש: לי יש שליטה מוגבלת. אמנם חבל שאין כאן שדה לכותרת של כל תגובה. אני אבדוק אם אפשר להוסיף שדה כזה. תודה על תשומת הלב.
לדעתי כל רעיון האיחוד היה טעות. מלכתחילה היה ברור שהמדינות העשירות יצטרכו לתמוך בחלשות כדי לשמור על יציבות. וכי איזה מוטיבציה יכולה להיות לגרמני חרוץ להציל יווני עצלן?
הרצון של הארופאים “הנאורים” להקים מדינת על כנגד ארה”ב משתקף בתחומים אחרים (אני יכול להעיד על תחום הרפואה) ובמרה הטוב זה נראה משעשע.
האופנה להספיד את האיחוד האירופי מתעלמת מהמציאות העכשווית, שלא רק שלא פוגמת באחדות האירופאית אלא הופכת אותה לחזקה מאין כמוה.
האיחוד האירופי עוד רחוק כברת דרך מ”ארצות הברית של אירופה”- כאשר ההבדל העיקרי מצוי במרחב התמרון הרחב של כל מדינה לקבל החלטות פיסקאליות. מערכות המס באירופה שונות זו מזו, אין אחידות תקציבית והמדיניות החברתית מגוונת למדי.
האיחוד המוניטרי לא פגם עד עתה בגיוון הפיסקאלי- המשבר הנוכחי משנה את התמונה.
תחת הכסות המוניטרית אנגלה מרקל קובעת הלכה למעשה את המדיניות הכלכלית של יוון. היא תמשיך ותעשה זאת לגבי שאר המדינות הסוררות, מה שיתן דחיפה אל עבר מדיניות פיסקאלית אחידה באופן רשמי ולא רק הלכה למעשה.
הסיפור המענין יהיה מול בריטניה- המועמדת ההיסטורית, הטבעית והאפשרית ביותר לפרישה. לא ברור מה היא עושה שם היום ולא ברור מה יהיה האינטרס שלה להמשיך לקבל הוראות מבריסל בעתיד. אם אירופה תמנה לעצמה שר אוצר- סביר להניח שדאונינג 11 (משרד האוצר הבריטי) לא ישארו חייבים.
אינני יודע אם אחדות אירופה “חזקה מאין כמוה”, אבל בוודאי לא נסתם עליה הגולל. השאלה המעניינת היא אם אירופה תוכל להוסיף וּלהתקדם באופן וולונטרי, על יסוד הסכמה רחבה, כאשר לכל מרכיב של אחדוּתה נתונה זכות הווטו. זה לא קרה מעולם, לא ביבשת כולה, לא בארצותיה העיקריות. ראה-נא את מסלול צמיחתן של צרפת, איטליה, גרמניה וספרד. אף אחת מהן לא התאחדה בזכות הסכמה לבבית של מרכיביה. הן אוחדו בכוח, לפעמים בכוח ברוטלי.
האיקון של אחדות אירופה — קארל הגדול, ‘שארלמאן’ — מצטייר לפעמים כסנטה-קלאוס חביב. אבל הוא דרס את אירופה כדי לאחד אותה. קארל/קרלוס החמישי, במאה ה-16; נפוליאון וגם, אבוי, היטלר איחדו את אירופה על כידוניהם. הם לא היו זקוקים לאישורים מקפריסין, ממלטה וּמלוקסמבורג.
אם אירופה תצליח להתקדם מתוקף קונסנסוס, זה יהיה יוצא מגדר הרגיל, השג פנומנלי ומבשר-טובות. האם כדאי להתערב שהיא תצליח? אינני בטוח.
סיכוי למשבר נוסף וגרוע מקודמו:
1. הכלכלה האמיתית בצרות, עם 20% אבטלה בספרד, לפחות 10% בארה”ב ובועת נדל”ן בסין.
2. מעט אמון של הציבור בממשלות.
3. חוסר אמון מוחלט במוסדות הפיננסיים כגון גולדמן זאקס.
4. לממשלות אין תחמושת – אין יכולת לחבילות סיוע מסיביות כמו ב-2008 (למרות שחלק מכספי הסיוע הוחזרו לממשל האמריקאי)
5. גם לבנקים המרכזיים אין תחמושת – הריבית קרובה ל-0 כבר מזמן.
לכן “סראייבו” פיננסי יכול לגרום למפולת קשה ביותר.