קו המשווה

נפתלי הֶרץ ניחש מלחמת אזרחים אמריקאית. אנחנו מנחשים רק צומת דרכים, לאחר שיֶאֱזַל הכסף של תכנית ההמרצה. ניזָכר גם בכרעי התרנגולת של הצמיחה בסין, ונקרא דוח מאיים של מכון מחקר בבייג’ינג. נאזין לקנצלרית הפסימית של גרמניה, וניפרד, כנראה, ממפלגת העבודה הבריטית, ואולי מבריטניה עצמה. נראה את איראן נסחפת אל פשיזם, ונחזה בִּפניה קלה ימינה באמריקה הלטינית. לא ננחש את המאורע הבלתי צפוי ביותר של 2010 – אבל נזמין את קוראינו לנחש

פורסם בגליון סוף השנה של G , מגזין סוף השבוע של ‘גלובס’

נפתלי הרץ אימבר חיבר את ‘התקווה’, צלל אל מיסטיקה, נתן את עינו בכוס, וּמת צעיר. מאמר בכתב עת יהודי מקוּוָן מגלה, שגם אימבר היה בנביאים. הוא שוטט ברחבי קליפורניה, התפרנס ממִלגת-קיום זעירה של נדבן יהודי עשיר, ותרם את מחשבותיו לעתוני הזמן ההוא, בכללם ‘לוס אנג’לס טיימס’, עוד בזמן שלוס אנג’לס היתה קטנה ולא-חשובה.

ב-1897 פירסם אימבר נבואה קשה על עתיד אמריקה. היא נועדה להתממש משום מה ב-2010, אולי מפני שבאוזני אימבר לשנה ההיא היה צליל של מדע בדיוני מרוחק, משהו מעין אודיסיאה בחלל 2001.

מאחר שהמוניטין של המנוננו הלאומי מוטלים עכשיו על כפות המאזניים, אין לנו בררה אלא להתחיל בַּהזיית המשורר. ציר נבואתו הוא מדינת קנזאס, במערב התיכון של ארה”ב.

כבודה של קנזאס במקומו מונח, אבל צריך להודות שאין היא חשובה במיוחד. לילדים אמריקאיים היא ידועה מפני שבה מתחילה המעשיה היפהפיה של ‘הקוסם מארץ עוץ’. בענייני חברה ופוליטיקה היא שמרנית מאוד, ממנה יצאה למשל הקריאה להוציא את דארווין מתכנית הלימודים בבתי הספר. היא מצביעה בעד רפובליקאים גם כאשר שאר אמריקה מצביעה נגדם.

אף על פי כן, אימבר ניבא עתיד שמאלי רדיקלי לקנזאס, כל כך רדיקלי עד שבשנת 2010 היא תבחר מושלת חדשה, אשר תנהיג אותה לפרישה מארצות הברית. בעקבותיה יילכו מייד אילינוי ומיזורי, ואחר כך גם כל מדינות המערב. שיקאגו תהיה עיר בירתם של הפורשים. מלחמת אזרחים חדשה תפרוץ, איומה מכל המלחמות. שמונה מיליון חיילים ישתתפו בה.

המערב יכבוש את מקסיקו, המזרח – אימבר קורא לו “האימפריה של מנהטן” – יכבוש את קנדה. מלחמת האזרחים הזו תסתיים בפירוק ארה”ב, וּתשַנה את פני העולם.

קצת מביך, אולי הטיפה המרה ניכרת שם, אם כי צריך להודות שאימבר הפליא לנבא דברים אחרים. ב-1897 הוא חזה את הולדתה האלימה של מדינה יהודית במזרח התיכון “בתוך 50 שנה”. הוא גם צפה שניצול מסיבי של חום השמש יניע את גלגלי העולם ב-2010. הוא ניבא שיינות קליפורניה יהיו יום אחד הטובים ביותר בעולם. ב-1897 זה נשמע מצחיק מאוד.

נבואת אימבר על מלחמת האזרחים האמריקאית לא תתממש, אם כי משונה למדי שמישהו המתואר כ”אסטרטג רוסי” חזה לפני שנתיים משהו דומה להפליא: התפרקות ארה”ב לשש ארצות נפרדות בשנת 2010. תחזיותיו הובלטו בעתוני רוסיה, ולא עוררו צחוק. הן כמובן ביטאו משאלת לב פוטינית.

אינפלציה? אשראי? עבודה? חוב? זבל?

הנה תחזית לא נועזת על 2010: ארה”ב תעמוד בשנה הזו בצומת דרכים. בחודש נובמבר היא תבחר קונגרס חדש, ולקראת סוף השנה הסתמנה האפשרות שבבחירות האלה האמריקאים יתחרטו על בחירת ברק אובמה לנשיא, וינחילו השגים ניכרים לרפובליקאים, אולי אפילו יחזירו לידיהם את השליטה בבית הנבחרים. נראה. הרבה מאוד תלוי בַּעקוּמת הכלכלה.

בחודשים הבאים נדע אם ארה”ב אמנם הצליחה להיחלץ מן התוצאות הכלכליות של משבר 2008. כספי “תכנית ההמרצה” – כמעט 800 מיליארד דולר שהקונגרס הסכים לצקת על המשק בתחילת 2009 – עומדים לאזול. האם אינפלציה דוהרת תִבקע מֵחֲלָצֵי ההזרמה, וּתחייב את הבנק המרכזי להעלות את שערי הרבית? האם הבנקים המסחריים יציעו אשראי? האם חברות ותאגידים יבקשו אשראי? האם הם יתחילו לשכור עובדים חדשים? האם החוב הלאומי המפלצתי של ארה”ב – כמעט חצי התוצר המקומי הגולמי – יוסיף לעלות? האם אגרות החוב של האוצר האמריקאי יתקרבו למעמד הלא-נכסף של “זבל”?

השנה הנכנסת תשיב על השאלות האלה אחת לאחת. התשובות עלולות להיות מפחידות. אם סימני ההתאוששות של סוף 2009 יהיו ניצנים כוזבים של אמצע החורף, ואם יתקיים בכלכלת ארה”ב “אפקט ה W” המפורסם (“הטבילה הכפולה”), כי אז יהיה מקום לדבר על משבר של השיטה עצמה.

בזהירות, כמובן. אני מודה שבסוף 2008 הייתי פסימי מאוד, פסימי הרבה יותר ממה ש-2009 הצדיקה. האסון הפיננסי נמנע, ולפני שנה זה היה העיקר. 2009 הניבה, לעומת זאת, שרשרת של אסונות כלכליים, והֵסֵבּה ייסורים למאות מיליונים. אבל לא ראינו במהלכה חזרה אל 1931, אל הימים הקודרים ביותר של השפל הכלכלי הגדול. המערכת הבנקאית לא התמוטטה, דפלציה איומה לא חיסלה את הצריכה הפרטית, בתי תמחוי לא הגישו מרק להמוני מובטלים (אז, רבע מכוח העבודה בארה”ב; עכשיו, קצת יותר מעשרה אחוזים), צבא של רעבים ושל מקופחים לא כבש את וושינגטון (כפי שקרה ב-1932).

אי אפשר לזלזל בהצלחתה של הדמוקרטיה המערבית לעבור את 2009 בשלום. צריך לקוות שהצדק עם אלה המקווים, כי הקפיטליזם עמד במשבר. לרוע המזל אין ודאות. לנשיא ברק אובמה היתה סיבה טובה – לא רק פוליטית – לזמן אליו בסוף השנה את ראשי הבנקים הגדולים, ולהזכיר להם שהענקת אשראי היא חובתם הפטריוטית.

הבנקאי כפטריוט

האם לבנקים יש חובות פטריוטיות? או שיש להם רק חובות מסחריים?

הנשיא טדי רוזוולט, המתקן הנועז של תחילת המאה ה-20, לא סבל את וול סטריט, וניסה בכל כוחו לקצץ את כַּנפֵי ההון הגדול. אבל כאשר פאניקה אחזה את שוּקי הכספים, ואיימה להטביע את המערכת, ב-1907, רוזוולט פנה אל תאב הבצע הגדול ביותר של זמנו, בנקאי כל הבנקאים, ג’יי. פי. מורגן, להציל את הבורסה. לא היה אז בנק מרכזי, ומורגן אמנם הציל. האם הוא היה פטריוט – או סתם בנקאי חריף?

לא ראינו עודף פטריוטיות פיננסית בספטמבר 2001, לאחר ההתקפה על המגדלים התאומים. בנקאֵי וול סטריט מכרו מכל הבא ליד. “מחינו טריליון דולר ביום אחד”, התרברב לימים אוסמא בן לאדן.

ההזרמה הגדולה של 2009 פרקה עול, והסתלקה מכל כללי הזהירות. סניגורֶיהָ אמרו עליה שהיא היתה מחויבת המציאות. שריפה ענקית אינה זמן טוב לחיסכון במים. ההזרמה הציפה את המשק בכסף במידה כזאת שלא היתה לו בררה אלא להתעורר. בסוף השנה היו סימנים סותרים על תוחלת החיים של ההתעוררות הזו: התמ”ג של הרבעון השלישי עלה, אם כי פחות ממה שהניחו תחילה; הגידול באבטלה כמעט פסק, אבל הנטיה עדיין לא התהפכה; התחלות הבניה גדלו, אבל מכירות של בתים חדשים צנחו; הרבית קצרת המועד לא עלתה, אבל מדד המחירים הסיטונאיים זינק.

הדולר? מי יודע לאן הוא הולך. הוא היתל ברוב המתבוננים במרוצת השנה הזו. נבנו לו מצבות ונכתבו לו הספדים בתחילת השנה — אבל בסופה הוא מגלה שיש בו עדיין רוח חיים.

המשק האמריקאי הוא קצת פחות חשוב ממה שהיה. כמעט חסרת תקדים היא הצלחתן של ארצות גדולות להוסיף ולצמוח בקצב מרשים בשעה שאמריקה נסוגה או קפאה על שמריה. ב-1981, בזמן משבר כלכלי חמור בארה”ב, צרפת תחת ממשלה סוציאליסטית ניסתה לחדש צמיחה באמצעות הזרמה מסיבית, מה שכלכלנים קראו בלגלוג “רֶפלאציה בארץ אחת”. התוצאה היתה קריסה פיננסית. צרפת נאלצה לחזור ולהדק את החגורה במידה כזאת, שהיא לא יכלה להשתתף בהתאוששות הכלכלית הבין לאומית שנתיים אחר כך.

איך יתכן איפוא ששאר העולם ימשוך בִּכתפיו, פחות או יותר, כאשר ארה”ב מקרטעת? במידה של פישוט: ב-1981 לא היו סין והודו. זאת אומרת, הן היו – אבל חלקן בסחר הבין לאומי היה כה זעיר, עד שהיה שקול כנגד סטיית התקן. בימים האחרונים של 2009 אנחנו שומעים, שהתמ”ג הסיני כבר עומד על 4.6 טריליון (4,600 מיליארד) דולר, כמטחווי 300 מיליארד מתמ”גה של יפאן. התמ”ג האמריקאי עדיין הרחק קדימה, 14 טריליון דולר. אבל סין צומחת בסביבות 8% בשנה, ארה”ב תצמח ב-2009 בסביבות אחוז אחד, כנראה.

לייצא בכל מחיר, לייצר בכל מחיר

שנת 2009 אמנם היתה שנת התזוזה. במרוצתה ראינו את סין מוסיפה להתקרב למדרגה של כמעט-מעצמת-על, בוודאי בכלכלה ובפיננסים. במשך שנים היא התנהגה וגם חשבה כיצואנית כפייתית. היא ייצאה הכול, כולל את הדולרים שהרוויחה מיצוא (ישר לאגרות-חוב אמריקאיות, מה שאיפשר את התנפחותה הרת האסון של בועת הנדל”ן בארה”ב). השנה היא גילתה את כוחם של צרכניה. הזרמה ענקית אל השוק הפנימי הניבה לפחות תוצאה חשובה רצויה אחת: היא מנעה התמוטטות.

מיליונים אמנם נפלטו משוק העבודה, אבל מאות מיליונים נשארו בתוכו. בסוף השנה עומדת בתוקפה האמנה החברתית הלא-כתובה של סין – שגשוג כלכלי תמורת שלילה של חרויות פוליטיות. גם לאחר המהומות האתניות בחבל שינגיאנג, גם לאחר המהומות בטיבט, גם לאחר התפרצויות ספונטניות על רקע כלכלי בכמה מרכזי תעשיה וּבאזורים כפריים – אין עירעור של ממש על המונופול של זו המוסיפה להתקרא “המפלגה הקומוניסטית”.

גם בסין, מִבצע ההצלה של 2009 עומד על כרעי תרנגולת. בועת נדל”ן סינית מאיימת להתפקע, בנקים נדרשים להיזהר כשהם מלווים, הזיוף הנמשך של שערי החליפין מצריך הכוונה ממשלתית בלתי פוסקת וּמאיים על הגיונם של הסכמי סחר רב צדדיים. גם אם סין חדלה לייצא בכל מחיר, היא מוסיפה לייצר בכל מחיר. יש סימנים שבתי החרושת שלה עובדים בתפוסת יתר, והנטיה הזו עלולה לגבור.

הדוח השנתי של האקדמיה הסינית למדעי החברה, שהתפרסם בדצמבר, מדבר על התפשטות של תסיסה חברתית. הוא נמנע כמובן מלשַווֹת לה צביון פוליטי, אבל ההשתמעויות הפוליטיות מבצבצות מכל שורה. על פי תרגום לא רשמי לאנגלית, בעלי הדוח מייחסים את התסיסה ל”תרעומת עמוקה, המתעצמת והולכת זה עשרות שנים, נגד חוסר הגינותם של פקידי ממשלה בדרגים שונים ונגד השימוש לרעה שהם עושים בכוחם”.

בשעה שהמשטר מוסיף לדבר ברצינות על היעד של “חברה הרמונית”, פער ההכנסה בין העיר לכפר מוסיף לגדול. לפי הדוח, הצמיחה הכלכלית המסחררת באה “על חשבון האוכלוסיה הכפרית, איכות הסביבה והתלכיד החברתי הכולל”. ב-2008, בערך 57% של אוכלוסיית סין התגוררו בכפרים.

באותה השעה, האינטרנט משמש בלם רב כוח למונופוליזציה של המידע, שהמשטר חותר אליה בכל כוח כפייתו ושרירות-לבו.

בעגה המרקסיסטית הקלאסית היינו אומרים שעל שלומה של סין מאיימות “סתירות”. קשה מאוד ליישב אותן במדינת משטרה, שיש בה מעט מאוד שסתומי בטחון, שהנהגתה דבֵקה בחשאיות הכפייתית של קודמותיה וּמתנהלת מתוך אינרציה. אין זאת אומרת שהסתירות האלה יתגלעו ב-2010. אבל כל שושלת קיסרית בסין מגיעה בסופו של דבר אל סופה. ב-2012 נציין את יום השנה המאה להתמוטטות השושלת הקודמת.

רודנות גרוטסקית, כשלון מבעית, מדינת משמרות

לא סין בלבד אלא מזרח אסיה כולה תהיה חשופה השנה לרוחות הזמן: התנהגותה אחוזת-התזזית של הרודנות הגרוטסקית בצפון-קוריאה, שניסתה ב-2009 להפקיע את כל חסכונותיהם של נתיניה בשעה שיָרתה טילים וראשי חץ לכל עבר; המאבק הדמוקרטי – ולפעמים לא כל-כך דמוקרטי – על השלטון בפיליפינים; חוסר היציבות הכרונית בתאילנד, שאינה בטוחה אם היא רוצה להיות ארץ פיאודלית או דמוקרטית; התנהגותם של הגנרלים בבורמה, שרק צפון קוריאנים מסוגלים להתחרות בהם בַּחשאיות וּבַאדישות לחיי אדם.

השאלה העיקרית בדרום אסיה תהיה, כרגיל, פקיסטן: האם הארץ הזו, שאפילו משכיליה החילוניים נגועים בקַנָאוּת וּבשנאת זרים, תצליח למצוא סיבה להתקיים. היא מוסיפה להיות אחד הכשלונות המבעיתים של התקופה הפוסט-קולוניאלית, ואין קושי לחזות שתלאותיה יימשכו גם השנה. האם דעת הקהל שלה תשפיע-על-הגנרלים להשפיע-על-הפוליטיקאים להשיג-הסדר עם הקנאים הדתיים? האם אלה האחרונים יחליטו שהבסת האמריקאים באפגניסטן קודמת לִתפיסת נתחים של פקיסטן וּלחירחור מלחמה עם הודו?

מערבה משם, איראן כמובן. בסוף 2009, עתון בטהראן פירסם פרשנות על המצב הבין לאומי שכולה שִׂמחה לאיד והבעת תקווה: אידה של אמריקה, תקווה לנפילתה. זו אמריקה – כותב ‘קאייהאן’, בטאון המוּלוֹת ושופרם של הרדיקלים – “המממנת את חובותיה באמצעות אגרות חוב חסרות ערך”. גם נשיא איראן במתנבאים. לקראת סוף השנה הוא חזה את “התמוטטות הקפיטליזם”.

השנה היוצאת חשפה סדקים ברפובליקה האיסלאמית המזכירים במידת מה את סדקי משטרו של השאה ערב השנה האחרונה לשלטונו. אבל היא גם גילתה את נחישות הדעת של המשטר. היסטוריונים אולי יגידו כי בשנה הזו, איראן הפכה ל”מדינת המשמרות המהפכניים”, קרובה לפשיזם יותר ממה שהיתה מעולם, ארץ שבה אלימות וטירור הם מכניזמים הכרחיים בשִיור המשטר.

החודש יהיה על מועצת הבטחון של האו”ם לעמוד בדיבורה, וּלהדק את הסנקציות על איראן. זו תהיה מֶחוָה הכרחית של כעס. אבל אין כנראה טעם להניח שתהיה לה השפעה. מדינת המשמרות המהפכניים זקוקה לאויבים. מצור מעניק הכשר לדיכוי. ב-2009 הודיע מפקד המשמרות בגלוי כי הוא רוצה זכות וטו על חייה של איראן. נראה בעליל שהוא יקבל אותה.

בדרך החוצה: סקוטלנד, דרום סודאן

אירופה נכנסת ל-2010 ברגל לא בוטחת. הקנצלרית מרקל בגרמניה הזהירה, כי בשנה הזו יורגש “מלוא האפקט” של משבר 2008. יוון אינה זקוקה כמובן להמחשות. היא החברה הראשונה באיחוד האירופי, שהתקרבה השנה להתמוטטות פיננסית.

ראשי הממשלות  של גרמניה ושל יוון לא יעמדו למשפט הבוחר ב-2010. לעומת זאת, ראש ממשלת בריטניה יעמוד גם יעמוד – אי שם בין מארס ליוני – וכל הסימנים מעידים שהוא לא יעמוד. מפלגת העבודה הבריטית עומדת לנחול את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה, אם כי שיטת הבחירות עשויה לצמצם את ביטוייה הפרלמנטריים. נצחון מוחץ של האופוזיציה השמרנית, עם מנהיג בן 43, עשוי לחזק את תנועת העצמאות בסקוטלנד, ולהאיץ את תהליך התפרקותה של בריטניה.

באפריקה יהיו השנה שורה של משברים פוטנציאליים: בניגריה, הארץ הגדולה ביותר, הנשיא המוסלמי חולה מאוד, וסגנו הנוצרי עשוי לרשת אותו, אולי לרעת היציבוּת; בקניה, פוליטיקאים מפונקים וחסרי אחריות מתכוננים לבחירות חדשות – הקודמות הניבו מעשי טבח אתניים מסמרי שיער; בסודאן תצטרך הממשלה המוסלמית בחארטום להחליט אם היא תעמוד בדיבורה, ותרשה לדרום הנוצרי-אנימיסטי לפרוש בשלום (אם יש איזו משמעות ללקחי העבר ברור למדי שהיא לא תרשה); קונגו תוסיף להתבוסס בדמה, וזימבאבווה תוסיף להיאנק תחת אגרופו של רודן זקן ומרושע.

באמריקה הלטינית יוסיפו להימתח קווי המערכה בין שמאל לימין. השנה עומדות שלוש ארצות – צ’ילה, בינואר; קולומביה, השלישית בגודלה ביבשת, במאי; והגדולה מכולן, ברזיל, באוקטובר – לבחור נשיאים חדשים. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלוש יבחרו מועמדים של הימין. בצ’ילה, זו תהיה הפעם הראשונה מאז סיום הרודנות הצבאית, לפני 20 שנה; בברזיל, זה יבוא לאחר שמונה שנים של שלטון סוציאליסטי (הנשיא המכהן מוסיף להיות פופולרי להפליא, אבל אינו רשאי להתמודד בשלישית); וּבקולומביה הימין מחזיק בשלטון מאז 2002.

השינוי הזה זה לא יבטא מהפך אידיאולוגי, אלא חילופי שלטון נורמליים במערכת דמוקרטית.תהיה לו בכל זאת חשיבות לרגל הקיטוב הפוליטי ביבשת – וּלנוכח מסעו האגרסיבי של שליט ונצואלה אוגו צ’אווס להזיז את היבשת שמאלה. צ’אווס מוסיף למשוך את ארצו עשירת הנפט אל מה שהוא קורא “סוציאליזם של המאה ה-21″. ידידותו עם איראן היא כל כך אינטימית עד שלא מעט אמריקאים (וישראלים) חושדים שהוא ממלא תפקיד בתכניותיה הגרעיניות.

צ’אווס הקפריזי והאוטוקרטי קיווה שיוכל לשַמן את גלגלי המהפכה בנפט, וּביזבז הון עתק על חשבון העתיד. צניחת מחירי הנפט הזיקה לפיננסים של ונצואלה כמעט כפי שהזיקה לרוסיה ולאיראן. אבל באדמת ונצואלה כמוס עושר נפט וגאז בממדים סעודיים. צ’אווס מקווה שהסינים ימלאו תפקיד מרכזי במימוש הפוטנציאל. הוא עורג אל היום שבו לא יצטרך למכור עוד נפט ל”אימפריה” השנואה. זה השם שהוא נותן לארה”ב, אולי בהשפעת סרטי “מלחמות הכוכבים”.

בקיצור, שנים-עשר החודשים הבאים יספקו תעסוקת יתר לכל חובב חדשות ממוצע. נדמה לי שהשאלה המעניינת ביותר היא מה יהיה המאורע החשוב הלא צפוי ביותר של השנה החדשה. גייסו-נא את סגולותיכם האנליטיות, את חושיכם הנבואיים ואת כשרונותיכם האסטרולוגיים. אני אשמח לפרסם כאן תרחישים מעניינים במיוחד.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on שבת, ינואר 2nd, 2010 at 1:36 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.