אם יש איש יחיד האחראי לירידתה של אמריקה, הוא האיש. חף מכל הבנה היסטורית הוא הוליך אותה אל מלחמת ברירה הרת אסון, הבאיש את ריחה, ושחק את כוח הרתעתה. הוא גם נרדם ליד ההגה כאשר התנפחה בועת הנדל”ן. בסוף הוא דווקא עשה מה שצריך – אבל רק לאחר שעשה כל מה שלא צריך. הוא חושב שההיסטוריונים של העתיד יצדיקו אותו. אולי. אבל לדיירי ההווה יש סיבות מעטות להתגעגע אליו
גליון סוף השנה, ‘גלובס’, 31 בדצמבר 2009
החרדה הגדולה ביותר בִּשלושים ואחד בדצמבר 1999 נגעה לרגע שבו מחוגי השעון ייפגשו בשעה 12. “חיידק האלף” עמד להסב את שעון העולם לשנת 1900, למחות את כל רווחי הבורסה של תשעים-ותשע השנה הקודמות, לבטל את שִטרֵי החוב ואת דוחות החניה של המאה העשרים, וּלהניב לכל הפחות מיתון כלכלי קל. ההכנות לקראת האסון הבלתי-נמנע-כנראה של חצות הלילה היו גדולות וִיקרות לאין שיעור מן ההכנות לקראת האסון הנמנע בהחלט של אחד-עשר בספטמבר 2001.
ב-31 בדצמבר 1999 מדד הנאסד”ק השלים עליה של 70%, ושיכנע די הרבה אנשים רציונליים שאין להם עוד מושג בפיננסים. “הכלכלה החדשה” היתה המוטו של חמש השנים הקודמות. רב-מכר אופייני בחודשים ההם נקרא “דאו 36,000”. קַרנַאי הגידוּר הפטפטן ג’ים קריימר, שנעשה אשף בורסה ברשת טלויזיה, הודיע, כי הוא נמנע מלקנות מניות של חֲבָרוֹת רווחיות. כך ממש. הגיונו התיישב עם הֶגיוֹן השוק. הלְהיטים הגדולים ביותר בבורסה היו חברות עם יחס של 1 ל-500 בין הכנסותיהן וּבין ערך השוק שלהן.
כלכלנים קלאסיים מחו את אגלי הזעה מִמצחיהם, והוציאו את עקומת פיליפס המפורסמת לגימלאות. מי אמר שתעסוקה מלאה גורמת אינפלציה? קווי הייצור בדלתא של נהר הפנינה, דרום סין, העניקו לאמריקה פוליסת ביטוח מפני אינפלציה. פילוג בשורות אופ”ק העניק לה פוליסת ביטוח מפני מחירי נפט גבוהים. בקיץ 1998 היה אפשר לקנות דלק (במקומות מסוימים) ב-80 סנט לגאלון, או 72 אגורות לליטר. בעלי התחנות הרוויחו יותר כסף ממכירת בקבוקי סודה.
ב-31 בדצמבר 1999, עליונותה של ארה”ב בעולם היתה חד-משמעית, ללא עוררים, נצחית וּמושלמת. רוסיה עמדה בעיצומה של התמוטטות פיננסית ופוליטית. סין היתה הדלתא של נהר הפנינה. האנשים המפחידים ביותר בעולם היו מיליציונרים סרביים. קיצונים איסלאמיסטיים היו בדרך כלל בעיה ישראלית, הודית (קשמיר) ורוסית (צ’צ’ניה). איראן עתה זה בחרה כוהן דת מתוק שפתיים לנשיא, ואיש לא שמע על אחמדיניג’אד. צ’אווס אמנם כבר ישב על כס הנשיא בוונצואלה, אבל לא היה יותר מקוריוז.
טעמה של הדמוקרטיזציה הגדולה עדיין עמד על שפתי המערב. בין האוקיאנוס השקט ובין האוקיאנוס האטלנטי, רק בשתי ארצות אירופיות קטנות אנשים לא יכלו להפגין בכיכר העיר מבלי להיאסר (סרביה ובלארוס). פשוט לא היתה עוד אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת לדמוקרטיה הקפיטליסטית.
המגדלים נופלים, תמיד נופלים
עשר שנים אחר כך, רוב האיפיונים של הפיסקאות האחרונות נקראים במידה של חוסר אמון. אנחנו הרי יודעים מה קרה. מה משונה שאחד מרבי המכר האינטלקטואליים של שלהי המאה ה-20 נקרא “המגדל הגֵאֶה”, מאת ברברה טאקמן (טוכמן), שעסק בשגשוגו של המערב בשלהי המאה ה-19, על סף הקטסטרופה של מלחמת העולם הראשונה. מגדל, או מגדלים, נטו לציין קליימאקסים של ציוויליזציה, אולי עוד מזמן שהמלך נמרוד ניסה לבנות את מגדל בבל. המגדלים — המאטפוריים או הפיזיים — נופלים, תמיד נופלים.
האין זה איפוא סביר בהחלט, בתהליך הרציני רק לחצאין של בחירת “איש הֶעשור”, לחפש את זה הרשאי לתבוע יותר אשראי מכל איש אחר על השינוי המופלג של המשוואה הבין לאומית בין דצמבר 1999 ובין דצמבר 2009?
אפשרות אחת היא אוסמא בן לאדן, מעשה הזוועה של אוסמא מנע התאוששות כלכלית מוקדמת בארה”ב, הניע את הבנק המרכזי לשרשרת של הורדות רבית, והתחיל בזה — אם גם בעקיפין — את התנפחותה של בועת הנדל”ן. מעשה הזוועה של אוסמא דחף את ארה”ב לשתי מלחמות באסיה, שעלו לה טריליון דולר ויותר, הסבּו לה נזק פוליטי עצום, הרחיבו את מעגל המתגייסים לצִבאות הג’יהאד — ולא הניבו נצחון.
אבל אחריות סמלית, או פואטית, אינה מספיקה כדי להניח את כתר הקוצים על ראשו. התואר הזה ראוי יותר למישהו שמעשיו הניבו במישרין את התוצאות. אם אנחנו מניחים שירידתה של ארה”ב — “שקיעה” תהיה בינתיים קצת מופרזת — היא הסיפור החשוב ביותר של העשור, עלינו לחפש אמריקאי.
היש אמריקאי יחיד הראוי לאשראי גם על נסיגתה הפוליטית של ארצו וגם על נסיגתה הכלכלית? ספק. הקורא ארך האפיים יזכור את הזהרתי שתהליך הבחירה הוא רציני רק לחצאין.
אבל הואיל וּמשימתי כאן אינה להשתמט מבחירת איש העשור, אני מציע להעניק את התואר הזה לג’ורג’ דאבליו בוש.
גליון מיוחד של המגזין ‘לייף’ מייד לאחר אחד-עשר בספטמבר הרכיב את ראשו של בוש על גופו של ווינסטון צ’רצ’יל. פסל של צ’רצ’יל קישט את לשכת הנשיא
“דב, בשביל מה אנחנו צריכים צבא?”
בוש הגיע אל הנשיאות חף מכל הבנה היסטורית. המעשיות שסופרו לפני עשר שנים על בורותו היו כמעט גרוטסקיות, וּבוודאי מסמרות שיער. כאשר עדיין היה רק אחד הטוענים למועמדות מפלגתו לנשיאות, ב-1999, בוש שאל את אחד ממתדרכיו (דב זקהיים, מומחה בולט לענייני בטחון), “דב, בשביל מה אנחנו צריכים צבא?”
בוש הגיע לבית הלבן ללא תכניות גרנדיוזיות. אם בכלל, נדפו ממנו ניחוחות של זהירות רפובליקאית קלאסית, משהו שלמד בבית אבא. בזמן מערכת הבחירות של 2000 הוא הזהיר מפני “עודף יהירות” בענייני חוץ, וקרא לצמצם את ההגדרה הגיאוגרפית של “האינטרס הלאומי”. למרבה העניין, הוא השמיט אז את דרום אסיה ואת מרכזה מרשימת האזורים החיוניים לבטחונה של ארה”ב.
נפילת המגדלים התאומים העניקה סיבה לנשיאותו של בוש. כאשר הנשיא עמד על עיי ההריסות של המגדלים, קסדת מכבי אש על ראשו, והבטיח לתפוס את שולחי הרוצחים, רודי ג’וליאני נאנח לרווחה, ואמר (כפי שחזר אחר כך וסיפר): “איזה מזל שבוש הוא הנשיא”. כלומר, איזה מזל ש-570 קולות בפלורידה חסמו את כניסתו של אל גור לבית הלבן.
לפחות שנתיים הצליח בוש לשמור על אנחת הרווחה הזו. במאי 2003 הוא לבש מדי טייס, ונחת על סיפון נושאת מטוסים, כדי להכריז נצחון במלחמת עיראק, תחת כרזת ענק “המשימה הושלמה”. כמובן, מלחמת עיראק האמתית עדיין לא התחילה ביום ההכרזה. שנה וחצי אחר כך, בבחירות הבאות לנשיאות, האמריקאים כבר ידעו שמלחמת עיראק אינה עולה יפה — אבל ברוב קטן הם עדיין העדיפו את הנשיא עם הקסדה ועם המדים.
על עצם המלחמה בעיראק אפשר להתווכח. אפשר לטעון, במידה של היגיון, שסילוק סדאם חוסיין, הוא כשלעצמו, היה רצוי; שכינון שלטון רוב בעיראק (ממשלה שיעית, בפעם הראשונה בתולדות ארם נהריים) היה צודק; שהגיעה שעתם של הכורדים לקבל זכויות לאומיות. אבל יהיה קשה לטעון שהמלחמה היטיבה עם העיראקים, הגדילה את היַציבות הבין לאומית, או קידמה את האינטרסים של ארה”ב.
מעניין שלג’ורג’ בוש עצמו היו פיקפוקים, כאשר הונחו לפניו ממצאי הביון על תכנית ההתחמשות הגרעינית של עיראק. “זה כל מה שיש לנו?”, הוא שאל את מנהל הסי.איי.אי בסתיו 2002. תשובתו המפורסמת של ג’ורג’ טֶנֶט היתה, שאין מה לדאוג, “זה סל מושחל בטבעת”, בתרגום גס.
יועציו של הנשיא הכשילו אותו פעם אחר פעם. פול ווּלפוֹביץ, המשנה לשר ההגנה, תואר לא פעם כאדריכל המלחמה. ברגע משונה של אופוריה קלת דעת הוא אמר לעתונאי, במאי 2003, שיכולתה הגרעינית של עיראק היתה התירוץ המוצלח ביותר והשָוויק ביותר לצאת למלחמה. המלחמה עצמה היתה נחוצה כדי להתחיל “רפורמה של האיסלאם”, לא פחות ולא יותר.
באוקטובר 2005, מספר ההרוגים האמריקאיים בעיראק הגיע ל-2,000. כותרת העתון הניו יורקי הזה מדברת בעדה: “הימים הקודרים ביותר”
“בזבזתי את כל ההון הפוליטי”
ב-2005 באה פרשת אבו-גרייב, שהמיטה קלון על אמריקה ושמטה את הקרקע מתחת לרגליה. במקום להדיח מייד את כל האחראים, בוש, כַּיָאֶה לחינוכו הפאטריצי, העדיף להיות “נאמן”. ב-2006 הוא כבר ידע מה גדול המחיר. ברגע מפתיע של גילוי לב, בתידרוך פומבי לעתונאים, הוא אמר, “בזבזתי את כל ההון הפוליטי שלי על המלחמה”. ההון הפוליטי שלו אינו חשוב. הוא בזבז את הונה הפוליטי של ארצו, הרס את המוניטין שלה, השניא אותה גם על רוב ידידיה, והחליש את כושר הרתעתה.
הוא אמנם השׂכּיל להוציא מתוק מֵעַז, כאשר — באקט של אומץ לב, נגד רצונה הברור של דעת הקהל, נגד עצתו המפורשת של הממסד הפוליטי — הוא שלח תגבורת ניכרת לעיראק, והצליח להפוך את הקערה על פיה. מלחמת עיראק לא הסתיימה בתבוסה צבאית, וזה חשוב מאוד כשלעצמו. אבל מלחמת עיראק הסתיימה בתבוסה אסטרטגית, וזה חשוב עוד יותר.
בערוב נשיאותו, ג’ורג’ בוש — איש ריעים להתרועע, חביב וּמסביר פנים — הועמד במרכז הקריקטורה של “האמריקאי המכוער”. ספק אם היה אי פעם נשיא אמריקאי שנוא ממנו. זו טרגדיה אישית, זו טרגדיה לאומית, זה אסון היסטורי. היסטוריונים לא מעטים כבר נמנו וגמרו, שג’ורג’ בוש הוא “הנשיא האמריקאי הגרוע ביותר מאז ומעולם”.
השבועון ‘רולינג סטון’ הניח מצנפת של ליצן על ראשו של בוש, ושאל רטורית (ב-2006): הנשיא הגרוע ביותר?
בוש עצמו סמוך וּבטוח שההיסטוריונים של העתיד ישנוּ את דעתם. הוא מזכיר לעצמו את הארי טרומן, הנשיא השלושים-ושלושה של ארה”ב, שהתחיל את המלחמה הקרה נגד ההתפשטות הסובייטית, והדף פלישה קומוניסטית בקוריאה. טרומן סיים את נשיאותו עם שיעורי הפופולריות הנמוכים ביותר של איזשהו נשיא, לפניו או אחריו. נדרש עוד דור אחד כדי להבין שהוא היה מנהיג משיעור קומה היסטורי, ואילמלא נחישותו ואומץ לבו הדמוקרטיה המערבית אולי לא היתה מחזיקה מעמד (וישראל לא היתה זוכה בהכרה אמריקאית).
נראה.
כרגע, על כל פנים, בהיעדר הפרספקטיבה ההיסטורית, אני חושב שג’ורג’ דאבליו בוש ראוי להיות “איש העשור” על תפקידו בשחיקת כוחה של ארצו בזירה הבין לאומית.
גם הוא הופתע בספטמבר 2008
אחריותו למפולת הפיננסית כנראה קטנה מזו של אלאן גרינספן ושל יורשו בנגידות הבנק המרכזי, בן ברנאנקי. שניהם לא עמדו במשימה ההיסטורית של הנגיד, “לחטוף את קערת הפונץ’ באמצע המסיבה”. משני הנגידים, אחריותו של גרינספן כבדה הרבה יותר. סוף סוף, הוא כיהן שם 18 שנה.
השתתפותו של בוש בניהול הכלכלי היתה קטנה בהרבה מהשתתפותו בניהול מדיניות החוץ. אבל הוא היה הנשיא שהתנער מרוב כללי הזהירות הפיסקאלית, הגיש תקציבים גִרעוניים שנה אחר שנה, הגדיל את החוב הלאומי, וחיבר את ורידיה של ארה”ב לאינפוזיה בלתי פוסקת של דולרים מסין ומיפאן.
לימאן ברדרז נחתו עליו, בספטמבר 2008, כמעט כפי שנחתו על רובנו: בהפתעה איומה. זה כשלעצמו ציון שלילי מאוד למנהיגותו. תגובתו היתה רדיקלית. הוא נענה לַעֲצַת יועציו, והתיר את ההתערבות המסיבית ביותר של איזושהי ממשלה אמריקאית בתהליך הכלכלי. 600 מיליארד דולר הוקדשו להבטחת שִיוּרם של הבנקים הגדולים ושל ענפי המשכנתאות והביטוח. מֶה היה קורה בהיעדר ההתערבות ההיא? הדעת נותנת שהיינו עכשיו בעיצומו של שפל כלכלי בנוסח שנות ה-30, אם לא למעלה מזה. התוצאות לא היו פוסחות על איש מאיתנו.
ג’ורג’ בוש עשה מה שצריך, אבל רק לאחר שלא עשה מה שצריך לאורך זמן. זה מה שקרה בעיראק, זה מה שקרה בפיננסים. שמונה שנות נשיאותו היו ארוכות, ארוכות מדיי. יעבור הרבה זמן לפני שתינתן סיבה להתגעגע אל מנהיגותו.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
הכותרת העצובה ביותר במאה ה 21
ידיעות אחרונות
“ידיד בבית הלבן”
לרגל בחירתו בשנית של בוש.
אומר הכל על ישראל
בוש הקפיא את המימון הממשלתי למחקר בתאי גזע עובריים, ללא שום הצדקה רציונלית. הנימוקים להקפאה היו לא יותר מתחנפות לרגשות של הימין הנוצרי. בנושאים המדעיים זה המקרה שעשתה הכי הרבה כותרות, אבל אפשר לקחת אותו כמקרה מייצג לעוינות שממשל בוש גילה כלפי המדע וכלפי דעת מומחים. כתוצאה מכך חלק מתחומי המדע בארה”ב בעשור האחרון בסימן של עמידה במקום, בזמן שבארצות אחרות נרשם זינוק.
עניין חשוב עוד יותר, ובהקשר דומה – העוינות וההכחשה של הממשל לגבי התחממות הגלובולית גרמה נזקים שהדורות הבאים יצטרכו להתמודד איתם. גם כאן הממשל העדיף להתעלם מהמדע ומדעת מומחים כדי להתחנף, והפעם לחברות הנפט ולתעשיית הרכב. כל ההנהגה הבינלאומית אחראית כאן, אבל הממשל של בוש עומד בראש. אני צופה שבעוד מספר דורות מלחמות עירק ואפגניסטן, כמו גם המשבר הכלכלי הנוכחי, ירשמו כהערות קצרות שוליים ספרי ההיסטוריה שינתחו את התפתחות המשבר האקולוגי.
ולו רק בגלל הנושא האקולוגי, שלא לומר הצמד רמספלד וצייני שבאו איתו לבית הלבן (ולדעתי אשמים במרבית הבעיות של הממשל הזה, וראה השיפור לטובה שחל עם החלפת רמספלד ודחיקת צייני בחלק השני של הקדנציה)
אבל כמדומני שנשמטה שהסקירה המקיפה הזו נפלה קורבן לאסכולת “ברברה טוכמן” השמה את הכל על האיוולת של מנהיג אחד..
ואולי עליית מחירי הנפט (שניזונה משילוב בין גלובליזציה מצליחה וספקולציה) הזינה את המשבר הכלכלי, התחזקות הכוחות הרדיקלים ואנטי מערביים באיראן ברוסיה ובונזצואלה? וזאת התחילה לפני מלחמת עיראק? והמשיכה בלי הרבה קשר אליה.. אולי עולם חד מעצמתי שהתעצב ב89-91 כלל ואקום כוח שכניסה של כוחות נוספים אליו דינה לערער את היציבות הבינלאומית?
אולי “העולם השטוח” של הגלובליזציה שהצעיד מאות מיליונים מעוני למעמד הביניים בהודו ובסין מוליד גם עולם שטוח יותר ביחסים הבינלאומיים? היוצאת מהכלל היא מלחמת עיראק.. שנראית בשלב זה לפחות כאיוולת לטווח הקצר לפחות. אבל לי כישראלי קשה להצטער על סילוק סדאם חוסיין
בכל מקרה ברוך שובך לכתיבה ונקווה שמנהיגי העשור השני למאה ה21 ישכילו לייצב מחדש מערכת בינלאומית לפיתוח, שלום ושיקום