“הקפיטליזם האמריקני, ינוח בשלום על משכבו”

כתב השבוע עתון בקנדה לאחר שהנשיא אובמה פיטר את מנכ”ל ג’נרל מוטורס. האומנם זה מה שהוא יעשה מכאן ואילך? קשה להיזכר אימתי התייצב נשיא אמריקני בוועידה בין לאומית חשובה עם פחות יכולת להשפיע

 

 

איך אנחנו יודעים שהמצב באמת רע? כאשר החדשות הטובות הן בעצם חדשות רעות.

קחו למשל את הוויו, שבו נאחזה לפני שבועיים הבורסה בניו יורק, כדי להתאושש: העליה במכירת בתים קיימים (5.1% בחודש פברואר). אבל השבוע שמענו, כי את העליה הזו איפשרה צניחה מסחררת, כמעט 20%, במחירי הבתים. טוב או רע?

או הידיעה שדרום קוריאה רשמה גידול נאה במאזן המסחרי שלה בחודש שעבר. שמא נאמץ את הדגם הקוריאני? אל נא בחופזה. היא לא התאוששה כלל: קצב ההצטמקות של הצריכה הפרטית היה פשוט גדול יותר מקצב ההצטמקות של הדרישה למוצריה בחו”ל. שתיהן, הצריכה והדרישה, עומדות בסימן ירידה תלולה. כמו בסין. כמו ביפאן. כמו בשוודיה. כמו במקסיקו.

עתון בטורונטו, ‘נשונל פוסט’, כלל לא-שמאלי וּבוודאי לא אנטי-אמריקני, הגיב על חדשות השבוע מארה”ב במאמר מערכת תחת הכותרת “הקפיטליזם האמריקני, ינוח בשלום על משכבו”.

הגזמה? טוב, הרי הכול יודעים שעתונאים מגזימים. דַקוּיוֹת של הבנה הן המונופול של בנקאים ושל פוליטיקאים. אבל הפעם הגוזמאים לא הרחיקו לכת אלא במקצת.

“אתה מפוטר”

תנו-נא את דעתכם על הכותרת ב’שיקאגו טריביון’, עתון הבית של הנשיא אובמה (שכמותה הופיעה בשורת עתונים בארה”ב): “אובמה אומר למנכ”ל GM – אתה מפוטר”. זו כמובן פרפרזה על שורת המחץ המפורסמת של דונלד טראמפ, בלהיט הטלויזיה שלו You Are Fired.

 

 
 
 
 
 
 

 

הנה כי כן, נשיא ארה”ב יכול עכשיו להדיח צ’יפים אקזוקטיבים של חברות פרטיות אם אין הם מְניחים את דעתו. כמעט. לַנשיא אין סמכות חוקית להדיח, לפחות לא לפי שעה. אבל הוא עכשיו בעל הבית, “מוֹכֵר המכוניות העליון”, בלשונו של בעל טור אחד.

המנכ”ל המודח, ריק וואגונר, היה חייב ללכת. הוא הפך לסמל של כשלון וּלסמל של חוסר רגישות. אבל וואגונר הודח לא בגלל סמליותו, אלא מפני שלא הסכים עם נוסחת הממשל להצלתה של תעשיית הרכב הגדולה ביותר באמריקה.

הוא דחה את הרעיון של פשיטת רגל, שבפולקלור התעשייתי האמריקני איננה ממש פשיטת רגל, אלא היא פרוזדור משפטי לארגן מחדש את השורות מבלי לחשוש מפני נושים וּמפני בעלי מניות. וואגונר חשב, במידה לא מבוטלת של היגיון, שאיש לא ירצה לקנות מכונית מתעשיה שפשטה את הרגל, גם אם היא בעצם לא פשטה.

יורשו, פרדריק הנדרסון, היה זקוק ל-24 שעות כדי ליישר קו עם הבית הלבן. הוא יעשה כל מה שנחוץ, הוא הכריז, כולל פשיטת רגל. ה’וול סטריט ג’רנל’ ייחס השבוע ל”איש ממשל” את ההזהרה הבאה: הנדרסון ישמש מנכ”ל “כל זמן שנהיה משוכנעים כי הוא מנהל את GM  בהתאם לצלצול ההשכמה הרועם שהענקנו להם”.

זמן לפופוליזם

במליאת בית הנבחרים נשמע השבוע ציר קונגרס דמוקרטי מטעים את זכות הקונגרס להתערב בניהול הבנקים, מפני ש”אזרחי ארה”ב הם בעלי המניות”.

זה נכון מבחינה מוסרית, במובן הזה שהבנקים היו כנראה מתמוטטים אילמלא הסכימה המערכת הפוליטית לִפדוֹת אותם באמצעות הגדלת החוב הלאומי בטריליון דולר או שניים.

זה לא נכון מבחינה חוקית. הממשלה לא הלאימה את הבנקים. עדיין יש להם מועצות מנהלים וּבעלי מניות. אבל זה רק לכאורה.

המערכת הפוליטית שרויה בסיחרור. היא אובדת עצות. כשהיא אובדת עצות, היא נוטה לפופוליזם. זו מסורת אמריקנית שאת מקורותיה אפשר למצוא עוד באמצע המאה ה-19. כשהיא פופוליסטית, היא קצת אנטי-קפיטליסטית.

מליאת בית הנבחרים נוטה להוביל. היא הפורום הרעשני ביותר בוושינגטון (מנזר שתקנים בהשוואה עם כנסת ישראל). יש לזה כמה סיבות: צפוף שם, עם 435 צירים; מאיים שם, עם צֵל מתמיד של בחירות מתקרבות (אחת לשנתיים); קרוב שם אל העם – הצירים מייצגים בדרך כלל מחוזות בחירה קטנים, בשעה שהסנאטורים המאופקים יותר מייצגים מדינות, ונבחרים לשש שנים.

כאשר מקהלת בית הנבחרים פצחה בשיר פופוליסטי, הנשיא, נגד האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלו, הוכרח להצטרף. זה קרה בפרשת הבונוסים של מנהלי ענק הביטוח המקרטע AIG, זה קורה בתעשיית הרכב, זה יקרה אל נכון כמעט בכל תאגיד וּבכל ענף ש”הוא גדול מכדי להתמוטט”.

הנשיא אובמה קצת נבהל מן הרושם שהצטרפותו עשתה. בית הנבחרים מיהר להחליט להטיל מס של 90% על הבונוסים של AIG. רפובליקה דמוקרטית אינה מַטילה מסי עונשין. התקדים הוא כל כך מסוכן, עד שאובמה נאלץ להסתייג, ולנזוף בַּעדינות במקהלה הפופוליסטית: אין לגַנוֹת את השאיפה לרווח, היא עומדת ביסוד שיטתנו הכלכלית.

“לכודים בהילת המסתורין”

אה, שיטתנו הכלכלית. בשעה שהמיעוט הרפובליקני הלא-כל-כך חשוב מתלונן על שיעור התרחקותו של הנשיא מִכַּלכּלת השוּק אל זרועות הסוציאליזם (מלת גנאי חמורה במילון הפוליטי האמריקני), העורף האינטלקטואלי של המפלגה הדמוקרטית מתלונן על חלקיותה של ההתרחקות ועל אטיותה.

שני חַתְנֵי פרס נובל לכלכלה, ג’וזף סטיגליץ ופול קרוּגמן, כתבו בימים האחרונים נגד מה שהם חושבים לעודף נאמנותו של הממשל לעקרונות הכלכלה החופשית.

 “מתברר והולך בימים האחרונים”, כתב קרוגמן, ש”בכירי ממשל אובמה עדיין לכודים בהילת-המסתורין של כלכלת השוק. הם מוסיפים להאמין בקסמיה […] וּבכוחם של המכשפים המחוֹללים את הקסם”.

סטיגליץ, לשעבר יועץ כלכלי ראשי של הנשיא קלינטון, ליגלג על תקוותיו של שר האוצר האמריקני “לחלץ אותנו מן הבוץ באמצעות שיכפול השיטה הפגומה שבה השתמש המיגזר הפרטי כדי למוטט את העולם”.

לא זו בלבד שהאסון הכלכלי הניב אבטלת המונים, והוא שומט את הקרקע מתחת לרגליהן של הארצות הדמוקרטיות, אלא שהוא הבאיש את ריחה של הכלכלה החופשית. רדיקלים בפאריס, שיכלו רק לחלום על נסיבות כאלה, הניפו בשבוע שעבר שלט מחאה, “הקפיטליזם חולה – הירגו אותו”.

חולשתה של ארה”ב מתחוורת לכל המתבוננים: מסין נשמעת הקריאה להחליף את הדולר, ולהקטין את משקלה של וושינגטון בקרן המטבע הבין לאומית; מרוסיה נשמעת הקריאה לפתוח מירוץ חימוש גרעיני; מבריסל באה ההכרזה שארה”ב יורדת “בדרך לגיהינום”; מברלין נשמע סירוב תקיף לשתף פעולה עם התכנית האמריקנית ה”בזבזנית”; מברזיל באה ההאשמה שאת המשבר העולמי גרמו “בלונדינים כחולי עין”.

זה שני דורות שנשיא אמריקני לא התייצב בוועידה בין לאומית עם פחות יכולת להשפיע, כתב השבוע ‘פייננשל טיימס’ ערב כינוסה של קבוצת העשרים (G-20) בלונדון. קשה להתווכח עם הגוזמא העתונאית הזו.

 

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום.  מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. אנא הימנעו מתגובות ‘טוויטר’ ומהתקפות אישיות. תודה. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

8 Responses to ““הקפיטליזם האמריקני, ינוח בשלום על משכבו””

  1. אדי הגיב:

    יואב, אתה המקור הכמעט יחיד שכותב בעברית על מה שמתרחש בארה”ב בימים אלה באופן ברור ולא מעורפל. חבל שהמהפכה העצומה שמתרחשת מול עינינו מתבטאת בלא יותר מכותרת או שתיים בעיתונות הישראלית ובעיקר בקונטקסט כלכלי. אי אפשר להפריד את הכלכלה מהפוליטיקה.

    קיימת מלחמה אידיאולוגית אמיתית בין כלכלת laissez-faire והאסכולה האוסטרית לבין אסכולת Keynes – שדוגלת בהתערבות ממשלתית בלתי פוסקת, והוויכוח רב-הימים הזה מוליך אותנו ישירות לשיחזור המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929: בוש בתפקיד הובר ואובאמה בתפקיד רוזוולט.

    הבעיה החמורה היא שממשל אובאמה כלל אינו מתייחס לגורם האמיתי לשבר הכלכלי – העובדה שהאמריקאים לווים יותר מדי כספים והכסף הזה אינו משמש לייצור כי אם לרכישת מוצרים מסין. ובמקום להדק את החגורה, להעביר משאבים אנושיים מתעשיה אחת לאחרת שתהיה פרודוקטיבית יותר (כלומר, לתת לתעשיות הכושלות ליפול), לתת לבועה להתפוצץ ולבנות מחדש את תצורת התעשיה במיתון קשה אך קצר מועד באופן יחסי, הממשל עסוק בלכבות שריפות ובתוך כך מכניס את ארה”ב לגירעון תקציבי עצום בסדר גודל של 10 טריליון דולר. (מישהו ניסה לדמיין פעם איך נראים טריליון דולרים?)

    רוב הכלכלנים, כולל הזוכים בפרס נובל בכלכלה (קרוגמן אינו זוכה הזוכה היחיד כידוע) – אומרים בפה מלא כי המדיניות הכלכלית של אובאמה מובילה לקטסטרופה. ואכן מה שקורה הוא שארה”ב ממשיכה באופן מוגבר באותה מדיניות בזבוז שהביאה לגירעון ולמשבר הנוכחי, כמו נהג שלוחץ על הדוושה לפני התהום. וממשל אובאמה, שמוקף בחבורת כלכלנים מאסכולת Keynes, נדמה שכלל אינו מודע לכך, ומאמין באמת ובתמים שהוא מסייע לכלכלה.

    הסיפור על AIG, הסיפור על GM – כל אלה הם הסחות דעת בזמן שהבנק הפדרלי מדפיס כספים בשווי טריליון דולר, מה שמאיים להביא אינפלציה בסדר גודל שלא היה מוכר עד היום בארה”ב. ומה שצריך לעשות – לתת לחברות הגדולות ליפול – זהו המעשה הלא-פופולארי ביותר שניתן להעלות על הדעת, מה גם שמתנגש חזיתית באידיאולוגיה הסוציאליסטית של הדמוקרטים בשלטון.

  2. מאור פרץ הגיב:

    אדי, הסינים כבר הבהירו שאם האמריקאים לא יקנו מוצרים סינים אזי הסינים לא יסכימו לקנות אגרות חוב אמריקאיות.
    אם האמריקאים יתנו לתעשיות כושלות להתמוטט אזי האבטלה תגאה לאחוזים (דו-ספרתיים) שלא נראו כמותם עשרות שנים. אין זה הוגן שהמעמד הבינוני ישלם את מחיר המשבר כאשר מי שגרם לו הם בעיקר בעלי ההון.
    חלק מהכלכלנים שאומרים שמדיניות אובאמה היא קטסטרופלית הם ממציאי המודלים ה”מוצלחים”, כך שמוטב שלא ישיאו עצות יותר.
    אינני רואה אינפלציה באופק; בדר”כ איפה שיש דפלציה, אבטלה ומיתון חריף לא מגיעים כל מהר לאינפלציה, בוודאי שלא להיפר-אינפלציה. סטגפלציה היא דבר יחסית נדיר שצריכים להתקיים הרבה תנאים במקביל בכדי שהוא יתרחש.

    משבר כלכלי כזה הוא נוראי ורבים הם הנפגעים ממנו. אבל משבר כלכלי הוא גם הזדמנות לחזור בתשובה, להרהר שוב בהנחות יסוד שהעולם נהג להאמין בהן באופן תיאולוגי. עד לפני המשבר מי שניסה לערער (או אפילו רק להרהר) על דה-רגולציה או על הפרטות מיד קולו הושתק ע”י מילות הגנאי של אנשי השוק החופשי שהשוו אותו למאו צה טונג/ פידל קסטרו/ צפון קוריאה/ מזרח גרמניה.
    “ממשלה קטנה”, “השוק לעולם לא טועה”, “ממשלות לא יודעות לנהל דבר”- כל אלה היו חלק מהמנטרות שטיפטפו לנו שוב ושוב כתורה מסיני שעלינו לקבלהּ בלי לשאול שאלות. העיתונות הכלכלית כולה (בארץ ובעולם) הייתה באותו גוון של קריאה למנהיגים להפריט כל מה שעוד נותר. עיתונות שסגדה לבעלי ההון במקום לבקר אותם ולפשפש במעשיהם. עיתונות שלא עשתה את שיעורי הבית שלה ולא ראתה כיצד כוחות השוק מושכים לתהום.
    בתום מלחמת העולם השניה הבינו שקפיטליזם חזירי יכול לגרום למשבר כלכלי חריף, ולאבטלה של עשרות אחוזים- ומשם הדרך לעלייתם של משטרים קיצוניים היא קצרה מאוד. כך נולד רעיון מדינת הרווחה המודרנית, שאומר שלאזרחים צריכה להיות בעלות על רכושם, אך גם צריך לפקח על השוק, ושירותים ציבוריים (לרבות רווחה, בריאות, חינוך, שיטור ובתי סוהר) צריכים להיות ברשות המדינה כי אסור שיהיו מנוהלים על פי עקומות של רווח והפסד אלא מתוך מחויבות חברתית.
    כמה חבל שזנחנו את רעיון מדינת הרווחה המודרנית ככל שהשנים חלפו ומלחמת העולם השנייה הלכה ונשכחה. אני מקווה שלא נצטרך מלחמת עולם שלישית כדי להשכיל ולחזור למודל הזה.

  3. אדי הגיב:

    שקלתי אם לענות לגיבוב המנטרות, ובסוף החלטתי לעשות כן. אתה מוזמן לקנות דולרים אם אתה מאמין שאינפלציה לא ברקע. אני כל-כך לא מסכים עם כל שכתבת מן היסוד – החל במרכיב העובדתי, המשך במרכיב הלוגי וכלה במרכיב המסקנה. כמה דוגמאות:

    “אם האמריקאים יתנו לתעשיות כושלות להתמוטט אזי האבטלה תגאה לאחוזים דו-ספרתיים” – האבטלה קרובה מאוד לאחוזים דו-ספרתיים, בחודש הבא כבר לדעתי. וממתי ממשלה מייצרת מקומות עבודה פרודוקטיביים טוב יותר מהשוק החופשי? איפה אתה חי?

    “כאשר מי שגרם לו הם בעיקר בעלי ההון” – מי שגרם למשבר זו הממשלה בשל 2 סיבות:
    1. גיבוי ממשלתי להלוואות עבור משכנתאות לחסרי אמצעים. אנשים חסרי אמצעים רכשו דירות בהנחה שהדירה תשביח את ערכה ב-20% כל שנה. במלים אחרות, בועה! באנגלית זה נקרא Moral Hazard. תקרא על זה.
    2. החזקת הריבית במשק נמוכה ממה שהשוק דרש, מה שגרם לאזרחים להלוות ולבזבז כספים (על קניית מוצרים מסין כמובן), ומן הסתם השוק נכנס בסופו של דבר למשבר אשראי. המשבר הכלכלי הנוכחי הוא סיפור ארוך שנים ומעניין, אבל טוקבק הוא לא מקום להסביר איך זה קרה. תצא מהסרט של עולם שחור ולבן.

    “אבל משבר כלכלי הוא גם הזדמנות לחזור בתשובה, להרהר שוב בהנחות יסוד שהעולם נהג להאמין בהן באופן תיאולוגי” – Give me a break. מי זה העולם הזה בדיוק? אתה?

    “כך נולד רעיון מדינת הרווחה המודרנית, שאומר שלאזרחים צריכה להיות בעלות על רכושם, אך גם צריך לפקח על השוק, ושירותים ציבוריים (לרבות רווחה, בריאות, חינוך, שיטור ובתי סוהר) צריכים להיות ברשות המדינה כי אסור שיהיו מנוהלים על פי עקומות של רווח והפסד אלא מתוך מחויבות חברתית” – תיכף תכתוב ש ‘לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו’. זה טיעון מרקסיסטי אוטופי מופרך לחלוטין (דרך אגב, המרקסיזם נכשל אם לא קראת עיתונים), שכל-כך נוגד את טבע האדם כך שאני אפילו מעריך אנשים שמאמינים בזה, אבל לא הייתי נותן להם לנהל חנות פלאפל.

    כל זה לא אומר שלא צריך להציב סייגים לשוק חופשי, רק צריך להבין שממשלה היא לעולם לא פיתרון מלא לבעיות, ולעולם לא תהיה מוכשרת מספיק כדי להתחרות בשוק החופשי בניהול תעשיית רכב או מפעלים. ובקיצור: קצרה היריעה. נקווה שאובאמה יעשה כמה שפחות נזק.

  4. אדי הגיב:

    הנה קטע מ-2006 בו כלכלן בשם “פיטר שיף” מנבא את קריסת השוק בשל החברות “פרדי מק” ו”פני מיי” שמלוות כספים בגיבוי הממשל הפדרלי.
    אף לא אחד מן הכלכלנים הקיינזיאנים ידע לנבא את המשבר, מעניין מה זה אומר על יכולתם לפתור את המשבר הנוכחי?

    http://www.youtube.com/watch?v=ATA3FSiU1iE

  5. יואב קרני הגיב:

    אדי — אכן. חוסר העניין הציבורי בישראל בשפל הכלכלי העולמי מעורר אצלי תדהמה ועצב. מערכת הבחירות פסחה כמעט לחלוטין על המשבר הזה, מחוץ לכמה הערות מבוטלות על “קפיטליזם חזירי”, שלא הפריע לבעל ההערות להנהיג את מפלגתו המובסת אל ממשלתו של אלוף הקפיטליזם הזה.

    אני מסכים עם ביקורתך על העתונות הכתובה. היא מחמיצה מעיקרה את ההזדמנות להעמיד את החדשות הכלכליות הרעות מבית בהקשר הגלובלי הראוי להן. היא כמובן מחמיצה את ההזדמנות לעורר דיון נוקב בתוצאות המשבר הזה.

    אינני יודע באיזו מידה ההחמצה הזו קשורה בהכרזה הנלעגת, הנבערת מדעת, של מר נתניהו בחודש ספטמבר שעבר שהמשבר הזה אינו אלא “בעיה של פיקוח שכבר נפתרה”. הוא דחה אז ביקורת על השיטה הכלכלית בשאלה הרטורית המעמיקה, “מה, אתם רוצים שתהיה לנו כאן צפון קוריאה?”

    המלים ההן היו צריכות לרדוף אותו עד יום ההצבעה. אבל יריביו לא באמת התעניינו, וכנראה לא באמת הבינו.

    מה חושבת ישראל, כאשר היא שומעת את ברק אובמה (אני מקווה שהיא אמנם שומעת) מדבר על “שינוי הופך עולם” (תרגום לא מדויק ל transformational change) בעקבות המפולת הפיננסית? האם היא חושבת שממשלת נתניהו-ליברמן-וגם-קצת-ברק תהיה שותפת רעיונית ומעשית בשינוי הזה?

    ואילו מסקנות ישראל עומדת להסיק ממה שפרופ’ סיימון ג’ונסון מ MIT, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבין לאומית, מכנה (‘ניו יורק טיימס’ 30 במארס), “שירת הברבור של ארה”ב ושל אירופה בהצלת הכלכלה העולמית”?

    קצת קשה להעלות על הדעת ממשלה מוכשרת להתמודדות עם הקטקליזם ועם תוצאותיו פחות מן הממשלה הזו. הלב כבד מאוד.

  6. רועי מיל הגיב:

    אדי, מהסיפור שלך על הציפיות לעליית ערך הדירה לא ברור לי היכן מתגלה ה-Moral Hazard. בד”כ דרוש מצב של אינפורמציה אסימטרית כדי שיהיה מקום ל-Moral Hazard ובציפיות לעליית מחירי הדירות אני לא בטוח שהייתה אי-סימטריה באמונות של הבנק ושל הלקוח. המלווים והלווים נהנו באותה מידה מהחגיגה. זו טבעה של בועה.

    בכל אופן, זה לא העניין. הדיון הזה קצת פשטני – לא צריך להציג כל סטייה מה-laissez faire כאילו הייתה מרקסיזם.
    גם לא ברור לי איך ההשוואה ל-1929 מחזקת את הטענה שיש לחזור על אותם צעדים. אולי לתת לבנקים ליפול זה לא רעיון כזה טוב.
    זה לא אומר שלהזרים להם טריליונים הוא רעיון טוב יותר.
    אין מה לעשות חוץ מלבדוק כל מקרה לגופו. להזרים מיליארדים לתעשיית רכב מבלי לחשוב מה המיליארדים האלה ישנו – רק כדי לדחות את רוע הגזרה – נראה לי לא חכם בעליל. אם בסופו של דבר GM אינה מייצרת ערך מוסף היום ולא תייצר מחר, אין שום הגיון להמשיך ולבזבז משאבים עליה. פרטיים או ציבוריים. לו הייתה איזו תוכנית שאפתנית שמסבירה איך הזרמת הכספים תוכל לשנות את המסלול ולהחזיר את יצרניות הרכב למסלול של יצירת רווח (איזשהו רווח שאינו שלילי), אולי אז היה בכך הגיון, אך אם הדברים לא ישתנו, התמיכה הזו משולה למתן קצבאות. פשוט בעקיפין. אבל אם כבר קצבאות, מדוע לא להשקיע בתחומים שיכולים ליצור ערך מוסף?
    הבעיה היא שהממשלה לא חכמה יותר מאיתנו ואני לא חושב שבחרו את אובמה בזכות כישוריו כמשקיע.
    שוק ההון, אם הוא מבוזר דיו, ונמנע מלהתנהג כעדר, יכול לעשות עבודה טובה יותר בהקצאת המשאבים למוצרים שאינם ציבוריים.

    כשאני כותב “עבודה טובה יותר” איני אומר שזו עבודה טובה תמיד. גם מספר שלילי יכול להיות גבוה יותר ממספר שלילי יותר. לסיסמה “יותר רגולציה” אין ערך מבלי שיסבירו מהי. כשאומרים אותה מתכוונים שהדברים לא יצאו משליטה עוד. השאלה היא אילו מנגנונים אמורים להציל את השוק מכשלון. בעלות ממשלתית? נראה לי מופרך.

    ודבר אחרון – לגבי החדשות הטובות שהן רעות – חשוב לדעתי להבדיל בין מחזור העסקים לבין הצמיחה ארוכת הטווח. אם הבתים היו מתומחרים 15% מעל המחיר “ההוגן” עליהם (פועל יוצא מהציפייה שמחירם ימשיך לעלות עוד ועוד), אז נפילה של 20% אינה נוראה כל כך. אם הקוריאנים (ושאר העולם) מחכה קצת עם הקניות שלו, אז גם לא נורא.
    אבל אם תעשיית הרכב האמריקאית לא תצליח להמציא את עצמה מחדש – או אם המחקר והפיתוח יעלם – צפוי לנו עתיד באמת שחור. לדעתי דווקא בדברים הבסיסיים שקשורים לצמיחה – בעיקר תשתית טכנולוגית והון אנושי – אין שניה לארה”ב. יש חברות ואנשים חכמים בכל העולם, אך אין ספק שארה”ב היא בירת האקדמיה והמחקר העולמית. הם לפעמים שוכחים את זה כאן.

  7. שונרא הגיב:

    תודה על המאמר – מעניין, כתמיד!

    אולי כדאי להוסיף הערה לשונית: באמריקאית, “ליברלי” זה “כמעט סוציאליסטי” – בשונה מישראל, שבה “ליברלי” דומה יותר לכלכלה הקפיטליסטית-ימנית יותר.

    אני מסכימה עם אדי לגבי סיכון האינפלציה. מה שלגמרי לא ברור לי הוא איך להתגונן נגדה – אני לא רואה כלים כלכליים סבירים שיתמודדו עם הבעיה הזו. אולי מבין הקוראים האחרים יש מישהו עם רעיון בנושא (כלומר, רעיון שאינו “זהב! זהב!”)

  8. אדי הגיב:

    (אמנם הסיכוי שמישהו יקרא את התגובה הזו לא גבוה במיוחד, כעת כשהפוסט כבר התיישן)

    1. Moral Hazard נוצר ע”י גיבוי ממשלתי למלווי המשכנתאות, כשהמוסדות ידעו שההלוואות מכוסות ע”י הממשלה, ועל-כן לקחו סיכונים שאינם נלקחים באופן רגיל בשוק חופשי. אני לא יודע לגבי כל הבנקים, אבל לגבי פרדי מק ופני מיי – הם נדרשו לאשר כל הלוואה שניה ע”י הממשלה. ולכן, שיקולי הסיכון היו מהם והלאה.

    2. בהחלט לא כל סטייה מה-laissez faire היא מרקסיזם. התייחסתי ספציפית לטענות ספציפיות.

    3. לגבי 1929 – לטעמי, יש להימנע מלחזור על טעויות העבר של הובר ורוזוולט. יש וויכוח קשה שניטש בין הפלגים השונים לגבי הניו-דיל של רוזוולט – האם הוא פגע ביכולת השוק להתאושש מהמשבר, או שמא ההיפך.

    4. הזרמת טריליונים היא בזבוז משאבים אדיר והחייאת תעשיות שאין בהן הגיון כלכלי. הדמוקרטים אינם שונים מהרפובליקנים בכך שלא אלה ולא אלה מסוגלים לעמוד מול הציבור ולומר כי יש למשוך את הידיים מהשוק, כדי לאפשר מעבר כוח-אדם מתעשייה מיושנת וכושלת לתעשיות חדשות שהשוק בעצמו ייברר ויפתח. יש הרבה כוח אדם מיומן ומשכיל, יכולות ניהול ובעלי יוזמה שלא ייעלמו מעצמם.

    5. ליברטאריות (אמונה בחופש חקיקתי ובשוק חופשי) אינה ליברליות, והמונח “ליברלי” כבר מזמן רחוק ממשמעותו המקורית.

    6. בספטמבר 2008 רבים עדיין לא קלטו את גודל המשבר. לא רק בארץ אלא גם בארה”ב – אפשר לראות זאת בעשרות סירטונים ביוטיוב. וכאן נשאלת השאלה, האם ביבי אכן גרוע יותר מן האחרים ביכולתו להתמודד עם משבר הכלכלי? סביר להניח שלא. במובן המדיני, זה כבר סיפור אחר.

Leave a Reply