קו המשווה

שר החוץ נשאר בחוץ

בדמוקרטיות פרלמנטריות מקובל להניח שיש מִדרָג מיניסטריאלי, גם כאשר האחריוּת היא קיבוצית, וכל חבר קבינט נושא בעול במידה שווה.

אֵם הפרלמנטים, הלוא היא הדמוקרטיה האנגלית, העמידה בראש ההיררכיה הזו, מייד לאחר ראש הממשלה, את שר האוצר. למען האמת, האוצר מופיע בתוארו הרשמי, הארכאי, של ראש הממשלה עצמו. הוא The First Lord of the Treasury.

זה המחזיק בתיק האוצר הוא למעשה אם גם לא להלכה האיש מס’ 2 בממשלה. הוא אפילו מתגורר בִּשכֵנוּת מיידית לראש הממשלה, ברחוב דאונינג מס’ 11 (מספר 10 שייך לָראש). סיכוייו של שר אוצר להיות ראש הממשלה בדרך כלל גדולים מֵאֵלֶה של כל שר אחר.

ראש הממשלה הנוכחי של בריטניה, גורדון בראון, היה שר האוצר במשך עשר שנים; ראש הממשלה השמרני האחרון, ג’ון מייג’ור, הגיע לשם מכהונת שר האוצר; הרולד מקמילן הובהל לשם ממשרד האוצר (1957), כדי למחות את העקֵבות של כשלון המלחמה נגד מצרים; נוויל צ’מברלין – אוי, אוי, אוי – הגיע לשם ממשרד האוצר, ב-1937. הרשימה הזו כוללת את ענקי המאה ה-19 בנג’מין דיזראלי, ויליאם גלדסטון ורוברט פיל. גם מי שלא הגיעו במישרים בדרך כלל בילו איזה זמן במשרד האוצר. ווינסטון צ’רצ’יל, למשל, היה שר האוצר במשך חמש שנים.

מה מעניין שמשרד החוץ לא היה מִקפּצה טבעית לַפִּסגה. אחרון שרי החוץ שעלה למעלה היה ג’יימס קלהן, ב-1976. במרוצת הקריירה הארוכה שלו הוא שימש גם שר הפנים וגם, כמובן, שר האוצר. הוא היה היחיד בתולדות מפלגת העבודה הבריטית שעבר ממשרד החוץ לדאונינג 10. אחרון השמרנים שנכנס בדלת הזו היה לורד יוּם, ב-1963. קדם לו אנתוני אידֶן, ב-1955.

אולי אין זה מקרה בלבד, שכל השלושה נעשו ראשי ממשלה לאחר שקודמם התפטר, לא באמצעות בחירות כלליות חדשות; שלושתם שירתו שלוש שנים או פחות, וּשלושתם זכורים על כשלונות היסטוריים. אחד התפטר מקץ שנה וחצי; שניים הובסו בבחירות הבאות.

ארה”ב אינה שוות-ערך בדיון הזה, מפני שֶבּה, בדרך כלל, לחברי קבינט אין מעמד פוליטי מִחוץ לקבינט, הם משרתים לא על פי התור, או על פי השפעתם, אלא מפני שהנשיא חפץ בִּיקרם. אבל גם כך מעניין עד כמה פחת והלך משקלה הפוליטי של כהונת מזכיר המדינה.

ארבעה מִששת הנשיאים הראשונים של ארה”ב שימשו מזכירי מדינה במִמְשְלִֵי קודמיהם. כמה מן המדינאים החשובים ביותר של זמנם שימשו מזכירי מדינה לפני מלחמת האזרחים. לינקולן מינה את יריבו הבולט ביותר למזכיר המדינה. מאותו הזמן ואילך כמעט אין למצוא בכהונה הזו פוליטיקאים עם עתיד. הילרי קלינטון היא הפוליטיקאית כבדת-המשקל הראשונה המגיעה לשם, לאחר שניסתה להיבחר לנשיא, מאז אדמונד מאסקי, ב-1980 (הוא כיהן רק שבעה חודשים). לפניו היה צ’ארלס אוואנס יוּז, ב-1921.

אין זאת אומרת שלא היו מזכירי מדינה בולטים, או רבי השפעה. משום מה, ב-50 השנה האחרונות היה אפשר למצוא אותם בצד הרפובליקני: הנרי קיסינג’ר, ג’ון פוסטר-דאלס, ג’ורג’ שולץ, ג’יימס בייקר. אבל גם רב הכוח שבהם לא הגיע למחלקת המדינה עם עבר פוליטי עצמאי, ואיש מהם לא הצליח להתחיל קריירה פוליטית לאחר מחלקת המדינה. למען האמת, רק אחד – ג’יימס בייקר – ניסה, בלב ולב, ומיהר לוותר. (גם אלכסנדר הייג ניסה, אבל הוא נחשב לכשלון חרוץ במחלקת המדינה.)

מדוע? אולי מפני שמאז מלחמת העולם השניה, כהונת מזכיר המדינה נתפסה יותר ויותר כ”דיפלומט הראשי”. זו לא היתה כוונתם של מייסדי הרפובליקה. מזכיר המדינה נועד להיות החבר הבכיר ביותר בקבינט, לא שר החוץ בתור שכזה. מאז הדיפלומטיזציה של הכהונה, היה אפשר למצוא בה מספר גדל של דיפלומטים ושל טכנוקרטים. זה בוודאי לא היה עולה על דעתם של מייסדי הרפובליקה ושל מנסחי חוקתה.

בישראל, שלושה שרי חוץ נעשו ראשי ממשלה, לא בזכות עצמם, לפחות לא בתקופת הכהונה הראשונה, אלא בזכות התפטרותם של קודמיהם, או, במקרה טראגי אחד, בעקבות רצח ראש הממשלה. הראשון והשלישי לא האריכו לכהן. השני היה עסוק רוב הזמן בקרבות בלימה נגד מתנגדיו בתוך המפלגה, וּכהונתו התייחדה בפחות דינמיקה מזו של כל ראש ממשלה לפניו או אחריו.

בסופו של דבר, בַּמציאוּת הישראלית אין לשום חבר קבינט הסיכוי להתמודד עם שר הבטחון במשקל פוליטי או בשיעור חשיפה. מותר להניח שמן הטעם הזה, אביגדור ליברמן היה מבַכּר להיות שר הבטחון.

מצד שלישי, בנימין נתניהו מעולם לא היה חבר קבינט כאשר נעשה ראש הממשלה. התוצאות אמנם דיברו בעדן, כשלונו המבעית בשנות ה-90 היה המקור  של רוב אסונות ישראל מן הזמן ההוא ואילך – אבל אפשר בהחלט להעלות על הדעת נסיבות שבהן ראש מועצה כריזמטי מן הגליל העליון, כמו למשל ברק פחימה, יוכל לדלג על כל המשוכות המיניסטריאליות, ולאתחל את המערכת. אני מוסיף להתכתב אתו, וכמובן אעדכן.