קו המשווה

האסון הכלכלי עצום-הממדים באמריקה כבר עבר את שלבי הפתרונות המסורתיים. עם רבית אפס, אין עוד נשק מונטארי. מה נשאר? להטביע את הכלכלה בכסף. היכונו-נא לגרעונות שנתיים של טריליון דולר. בשביל מה, בעצם? כלכלן שהקדים לחזות את האסון מייעץ לנשיא הנכנס לוותר על תכניות הצלה. “תן לכלכלה להצטמק לערכה הריאלי”, הוא אומר. ומה ייעשה בחובות? זה פשוט: אינפלציה. היא תהרוס חסכונות, היא תרושש בני אדם – אבל היא גם תמחק את חובות המדינה. עוד רעיונות?

 

כמעט כבדרך אגב שמעה ארה”ב בשבוע שעבר, שהגרעון בתקציבה יעמוד השנה על 1.2 טריליון (1,200 מיליארד) דולר. מוטב שהיא תתרגל למספר הזה, מפני שהוא יחזור ויישנה בכל אחת מן השנים הבאות. כמה שנים? שלוש? ארבע? חמש? מי יודע.

פרוטוקול דצמבר של הנהלת הבנק המרכזי, שהתפרסם בשבוע שעבר, משקף פסימיות גדֵלה של כלכלני ה’פדרל ריזרב’. הם מעריכים שהמיתון – זאת אומרת תקופת ההצטמקות של התוצר המקומי הגולמי – יחמיר ויילך בחודשים הבאים. איננו יודעים בכמה. איננו יודעים עדיין מה קרה ברבעון האחרון של 2008. אבל אם נניח שהתמ”ג האמריקאי יעמוד בשנה הבאה על 12 טריליון דולר, או אז הגרעון החזוי יהיה לפחות 10% מן התמ”ג.

עשרה אחוזים. לשם השוואה, מדינות אירופיות, הרוצות להצטרף אל גוש האירו, צריכות להוריד את גרעונן למקסימום של שלושה אחוזים מן התמ”ג.

שורה של נביאי זעם הזהירו בשנים האחרונות את ארה”ב שהיא תגיע אל שיתוק לאומי אם לא תאזן את תקציביה. אחד הנביאים האלה, דייוויד ווקר, לשעבר מבקר המדינה של ארה”ב, אמר כי מתקרב והולך היום שבו תשלום הרבית על החוב הלאומי יהיה סעיף ההוצאה העיקרי בתקציב הממשלה. כבר עכשיו הרבית תופסת מקום שלישי, לאחר הוצאות הבריאות והבטחון, והרבה לפני הוצאות החינוך למשל.

תרחישי האימים האלה היו מיוסדים על רמת גרעון קטנה כדי חצי או שליש מן הרמה החזויה עכשיו.

תחזית השבוע שעבר על הגרעון השוטף באה ממשרד התקציבים של הקונגרס, מרכז מחקר עצמאי במימון ממשלתי. ברק אובמה חזר עליה בהסכמה. הנשיא המיועד הקדים להגיע לוושינגטון, כדי לשלוח את בנותיו הקטנות אל בית הספר. הוא ומשפחתו השתכנו בבית מלון היסטורי לא הרחק מן הבית הלבן, ואובמה התחיל מייד סיבוב של התייעצויות עם מנהיגי הקונגרס.

זה הקונגרס החדש, ה-111 מאז 1789. חבריו הושבעו ביום שלישי שעבר. בשני בתי הקונגרס יש רוב דמוקרטי מסיבי. אבל הרוב הזה אינו אוטומטי. בתוכו מתרוצצות מגמות מנוגדות. הדמוקרטים מפורסמים בכשרונם להפוך שליטה ברורה למקור של חיכוכים ושל קפיאה על השמרים.

בזבוזים – וקיצוץ מסים

לאובמה אין חשק או זמן לפסיחה על שתי הסעיפים. הוא אומר, “עלינו לחדול לדבר על רפורמה – ולאמץ אותה”. הוא מתכוון לרפורמה של התקציב. אבל באותה השעה הוא דוחק בקונגרס לאמץ עוד תכנית הצלה מסיבית, שתזרים 775 מיליארד דולר למשק. לפייס את סיעת המיעוט הרפובליקאית, שיש לה כוח וטו בסנאט (41 ממאה סנאטורים יכולים להכשיל כל חקיקה), הנשיא המיועד מציע לקצץ מסים ב-300 מיליארד דולר.

הנוסחה הזו היא רבת אירוניה. רפובליקנים נאבקים זה שלושים שנה להוריד את תקרת המס. הם שינו את מאזן הכוחות הפוליטי בשנות ה-80 במידה רבה מפני שהצליחו לשכנע את הציבור, כי הדמוקרטים הם מפלגת ה”מסים והבזבוזים”. הדמוקרטים מצידם נהגו להטעים את הצורך בהעלאת מסים כדי לאזן את התקציב. עכשיו, הנשיא הדמוקרטי, “הליברלי ביותר” זה שבעים שנה, אמנם רוצה לבזבז, כפי שליברלים יודעים – אבל גם רוצה להוריד מסים, כפי ששמרנים רוצים. זה נשמע, לא נעים להגיד, כמו ג’ורג’ דאבליו בוש.

ואם זה לא מבלבל מספיק, את ידי אובמה מחזק עכשיו אחד הכלכלנים הרפובליקאיים המפורסמים ביותר של שנות ה-80, מרטין פלדסטין. הוא שימש יועץ כלכלי בכיר לנשיא רייגן, והיה מתחרהו העיקרי של אלאן גרינספן על נגידוּת הבנק המרכזי ב-1987.

“אנחנו עלינו על דרך של מדיניות פיסקאלית המכאיבה לי קצת, או בעצם יותר מקצת”, ד”ר פלדסטין הכריז בסוף השבוע שעבר בפורום של המפלגה הדמוקרטית, “אבל אני חושש שאין לנו בררה”.

הפורום הזה שמע כלכלן בכיר, מרק זאנדי מ Economy.com, מזהיר שהפעילות העסקית דועכת והולכת, ועסקים נסגרים בזה אחר זה. “האמון נהרס. המוצא היחיד הוא התערבות ממשלתית אגרסיבית ומהירה”.

המלים “כולנו קיינסיאנים” כבר נשחקו מרוב שימוש. חוכמת אנשים מלומדה היא שבזמן משבר כלכלי עצום ממדים מותר – תיקון: צריך — להשליך את הזהירות הפיסקאלית לכל רוח. אבל בוושינגטון מושלכים עכשיו באויר סכומים שאיש לא שמע מעולם.

טריליון פה וטריליון שם

ה’וול סטריט ג’רנל’ המלומד הזכיר לאחרונה לאמריקאים שרק פעם אחת בתולדותיהם נשברו כל כך הרבה “מחסומים טריליוניים”: בזמן מלחמת העולם השניה. בשיערוך בן זמננו היא עלתה 17 טריליון דולר. תכניות ההצלה והחילוץ המפורסמות של פרנקלין רוזוולט לפני 75 שנה (ה’ניו דיל’) עלו 500 מיליארד דולר, בשיערוך בן זמננו.

אחד מקולות הביקורת המעניינים בא בשבוע שעבר מֵעֵטוֹ של ג’ון טאלבוט. הוא נהנה עכשיו מהילת החזאי התורן של אסונות הכלכלה האמריקאית. הוא הקדים לצפות את התפקעותה של בועת השיכון ואת משבר המשכנתאות.

במאמר בעתון ‘סן פרנסיסקו כרוניקל’, טאלבוט מייעץ לאובמה לוותר על ההזרמות המסיביות, ולהניח לכלכלת ארה”ב להצטמק לממדיה הריאליים.

“בעשר השנים האחרונות”, כתב טאלבוט, “הצמיחה הכלכלית באמריקה, וברוב העולם, היתה במידה מסוימת אחיזת עיניים”. היא היתה מיוסדת על בולמוס צריכה שמומן באמצעות אשראי. בעשר השנים האחרונות, נֵטֶל החוב העולמי גדל מ-25 טריליון דולר ל-60 טריליון.

בדיוק כפי שמחירי הבתים צריכים לחזור אל רמתם הריאלית מן הימים שלפני הכסף הזול ולפני משכנתאות ה’סאב-פראיים’, גם כלכלת ארה”ב צריכה לחזור אל ערכה הריאלי. זה אומר תמ”ג נמוך בהרבה. את המשבר הפיננסי טאלבוט מציע לפתור באמצעות אינפלציה מסיבית. אדרבא, תדפיס הממשלה כסף מכל הבא ליד. האינפלציה תהרוס חסכונות, תעלה מחירים – אבל גם תמחק חובות.

על הנשיא המיועד אומרים שהוא מבורך בִּמתינוּת וּבִזהירוּת, והוא נוטה לפתרונות הדרגתיים. אבל לא זה הזמן להדרגתיות, כתב טאלבוט, “לא עכשיו, כאשר המערכת הפיננסית עומדת על סף התמוטטות”.

זו תקופה של דמדומים בוושינגטון. מסתיימת והולכת נשיאות שהשליכה את הזהירות לכל הרוחות, כמעט בכל תחום של פעילות מדינית וכלכלית. אילו רק היה אפשר לקצר את תקופת ההמתנה (אי אפשר, זה מה שהחוקה אומרת). את חללה של העיר הזו ממלאת תערובת של קוצר רוח, של התרגשות עצומה ושל חרדה.

בעוד שבוע ירים ברק אובמה את ידו הימנית, ויישבע אמונים. לטובת שלומה של אמריקה, וממילא של שלומנו, מוטב לקוות שעזה לא תהיה העניין הראשון, או אפילו השני, על סדר יומו.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

This entry was posted on יום רביעי, ינואר 14th, 2009 at 8:26 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.