בחירות? לא עכשיו. לא בארץ שניסויים בליסטיים נערכים ברבע משטחה. חוץ מזה, שום פוליטיקאי אינו צריך לצאת נשכר ממלחמה של הרגע האחרון. אפשר לחכות עשרה חודשים, עם סידור חדש: ממשלה זמנית, ללא פוליטיקאים, שתהיה שומרת סף פיננסית
|
קצת משונה שהחוקה הישראלית – סליחה? המה הישראלית? – לא כללה יותר פתרונות לשעת חירום. כמו למשל שעת החירום הזו: מערכת בחירות בעיצומה של מלחמה. מיליון ישראלים מצוּוים להישמע לתקנות שעת חירום – אבל בה בשעה גם להתנהג באופן נורמלי לחלוטין.
כמה טילים, מאיזה סוג, ועם אילו תוצאות ישכנעו את המערכת הפוליטית לחזור ולשקול את לוח הזמנים? אם החמאס עדיין יירה טילים בפברואר, האין זה כמעט מובן מאליו שהוא ישמור אותם לעשרה בפברואר, וימטיר אותם על תורי מצביעים מאשדוד ועד באר שבע? ואם יש לו טילים ארוכי-טווח יותר, והוא עדיין יהיה מסוגל לשגר אותם, האין זה ברור שהם יערכו את הופעת הבכורה בעשרה בפברואר?
רעיון רע מאוד הוא להעניק לחמאס וּללווייניו את הכוח להחליט מתי יהיו בחירות לכנסת. אבל עמדה עקרונית לטובת בחירות – מעוררת הערצה כאשר תהיה – אינה פוטרת את המדינה מאחריות אלמנטרית לשלומם של תושביה.
שלא לדבר על הפוליטיקה של המלחמה. מלחמות אינן יכולות להיות חלק טבעי של מערכת בחירות. אנשים אינם צריכים להצביע בזמן מלחמה, גם אם הם יכולים.
בזמן מלחמה אנשים נוטים לאבד הרבה מן הרציונליוּת שלהם. הם עושים ג’סטות פטריוטיות, או אנטי-פטריוטיות, במקום לחשוב; הם שונאים הרבה יותר מן הרגיל, או אוהבים הרבה יותר מן הרגיל. לכו-נא אל חדרי הפיטפוט של אתרי הרשת העיקריים בישראל, וקיראו את חיוויי הטירוף המשורבטים שם על הקירות.
אין זה עניין של ימין או שמאל, זה עניין של שכל ישר. ארץ שרבע משטחה הוא יעד אפשרי לניסויים בליסטיים אינה צריכה להצביע.
רק בשרי לנקה
דוגמאות היסטוריות? קודם כול הדוגמא הישראלית, דחיית הבחירות לכנסת השמינית באוקטובר 1973. והדוגמא הבריטית: דחיית הבחירות לפרלמנט במהלכן של שתי מלחמות עולם. עשר שנים עברו בין הבחירות האחרונות לפני המלחמה (1935) ובין הבחירות הראשונות אחריה (1945).
דוגמאות עוד יותר עתיקות אפשר למצוא בימי הדמוקרטיה של אתונה והרפובליקה הרומית.
ארה”ב, לעומת זאת, ערכה בחירות אפילו בזמן שמלחמת אזרחים השתוללה בשטחה, ב-1864, כאשר החזית היתה קרובה יחסית לוושינגטון הבירה. היא חזרה וערכה בחירות בעיצומה של מלחמת עולם, ב-1942 (לקונגרס) וב-1944 (לנשיאות ולקונגרס). אבל שטחה לא עמד אז בסכנה ישירה.
בזמננו, אני מצליח להיזכר בִּבחירות לעת מלחמה רק בשרי לנקה, האי הטרופי באוקיאנוס ההודי. שם משתוללת מלחמת אזרחים זה רבע מאה, עם עליות וִירידות. הבחירות של 1999 למשל נערכו אגב אלימוּת פראית. המחתרת הטאמילית ניסתה לרצוח את הנשיאה הסינהאלית, והצליחה לעוור אותה בעין אחת.
לא הייתי מציע להסתמך על תקדימים שרי לאנקיים כמעט באיזשהו עניין, בייחוד בעניינים של פוליטיקה אלקטורלית.
הקנוניה של 1973
דחיית הבחירות בארץ ב-1973 היתה מעשה של אחיזת עיניים, אקט של השתמטות מרצון העם וּמסטנדרטים של יושר ציבורי. השאלה אז לא היתה רק טכנית – לקבוע תאריך חדש. דרישה עלתה לחזור ולפתוח את רשימות המועמדים, כדי שמועמדים חדשים או מפלגות חדשות יוכלו להופיע. קנוניה רגילה בין שני הגושים העיקריים – המערך והליכוד (שנולד חודש אחד לפני המלחמה) – מנעה את הפתיחה.
על הבחירות של 31 בדצמבר 1973 אפשר להגיד שהן כמעט זויפו. אילמלא קשרו גולדה מאיר ומנחם בגין נגד רצון העם, אפשר שהבחירות ההן היו מניבות רעש אדמה. תנועות מחאה היו מתמודדות, הליכוד והמערך היו מתפרקים לגורמיהם, יצחק רבין אולי היה מנהיג את מפלגת העבודה, ד”ש אולי היתה מקדימה להופיע בגירסה כלשהי (למשל בהנהגת עזר וייצמן ושמואל תמיר). חזית רחבה של השמאל היתה מופיעה (מפ”ם, שולמית אלוני ואריה אליאב). גם הימין הקיצוני היה מקדים להופיע. גוש אמונים נולד כמה חודשים אחר כך.
ההיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה משתנה מעיקרה, לטוב ולרע. לבוחר היתה ניתנת ההזדמנות לבחור.
אין זה מספיק לדחות את הבחירות לכנסת ה-18 בכמה ימים או שבועות. שום מפלגה ושום פוליטיקאי אינם צריכים לצאת נשכרים או נפסדים מקירבת הבחירות למלחמה. להניח לפוליטיקאים להרוויח ממלחמה יהיה סימן לדורות הבאים של פוליטיקאים, שאפשר לצאת למלחמות כדי לנצח בִּבחירות. מצב עניינים כזה יזריק רעל אל ורידי ישראל.
הבחירות לכנסת ה-18 צריכות להידחות מעיקרן. רשימות צריכות לחזור ולהיפתח. התקדים של 1973 מראה שאפשר לחזור וּלכנס כנסת מפוזרת. היא צריכה לחזור, כדי לאמץ חוק יסוד חדש, שיאפשר לה לכונן ממשלה זמנית, חוץ-פרלמנטרית, לזמן קצוב, עד שיהיו בחירות (למשל, בזמנן הרגיל, “ביום ג’ השלישי של חודש חשוון”, או 20 באוקטובר 2009).
כלכלנים, משפטנים, אולי איזה היסטוריון
אם הגינות ציבורית היא הסיבה לדחות את הבחירות, הגינות ציבורית מחייבת לא להשאיר על מכונו שום צוות פוליטי שיוכל לצאת נשכר מן המלחמה, בוודאי לא לתקופה של חודשים ארוכים.
ממשלה זמנית תצטרך להיות א-פוליטית, אם יתכן בכלל דבר כזה בארץ שבה יש דעות פוליטיות ברורות גם לחלוקי האבנים בנחלי האכזב שלה. אבל אם נניח שממשלה זמנית תצטרך להיות רק מתווכת, וּמשימתה העיקרית תהיה כלכלית ופיננסית, לא מדינית, יכול לעמוד בראשה קבינט מצומצם של כלכלנים ושל משפטנים. כשלעצמי הייתי שמח אם היו מצרפים גם פילוסוף והיסטוריון, אבל זה פחות חשוב.
במשך שנה – עד הבחירות, ועד שתורכב הממשלה הבאה – תוכל ישראל להתענג על חוכמתו הצרופה של ד”ר פישר. אה, כן, שכחתי, ראש הממשלה הזמנית יהיה סטנלי פישר. הוא יוכל גם להתחיל לארגן יוזמה רב-לאומית לשיקום עזה וליצירת מקומות עבודה בגדה המערבית. הוא כמובן יוכל להנחות את המשק הישראלי בזמן שבו באמת אין נחוצים עסקני מפלגות בקבינט.
כמובן, לא יהיה תהליך מדיני של ממש. “חכו לנו כמה חודשים”, תבקש ישראל משאר העולם, שכמובן יעניק לה את הארכה המבוקשת באבירות אופיינית. או לא יעניק.
הסכנה? הבוחר הישראלי עלול להגיע למסקנה שהסידור הזה מתאים לו הרבה יותר ממפלגות פוליטיות. את זה כמובן אסור להרשות. כמובן. אסור. להרשות. אולי.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on יום רביעי, ינואר 14th, 2009 at 7:25 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
עד כדי כך התיאשת מאיתנו?
נדמה כאילו אתה אומר דבר והיפכו. אתה מציע ממשלה א-פוליטית שתעסוק בנושאי כלכלה. ואני שואל: כלכלה זה לא פוליטיקה?
נכון שבימינו נדמה שהשאלות המדיניות דוחקות יותר אבל אסור לשכוח בימים האלו את שאר מצבי הגבול של החברה הישראלית – הפער הסוציו-אקונומי, תוצאות המשבר הכלכלי, מדיניות ההפרטה, התחזקות מעמד בעלי-ההון, התרסקות מערכת החינוך הממלכתית ועוד ועוד. כל אלו הן סוגיות חשובות בדיוק באותה מידה כמו הסוגיות המדיניות. ולסטנלי פישר יש בהן עמדה פוליטית מאוד ברורה שאינה בהכרח משרתת את כלל אזרחי המדינה.
אחרי הכל אנחנו מדברים על אדם שהיה אחד מתומכי ההפרטה הגדולים ביותר בארץ. אדם שהוא ימני-כלכלי מובהק.
ואתה אומר שהוא יכול לעמוד בראשות ממשלה א-פוליטית?
אז נכון שגם אם יהיו בחירות נקבל רה”מ ימני כלכלי מובהק (לא משנה איזה מהמועמדים יבחר), אבל לפחות המצב הזה ייצג את רצון האזרחים.
צריך לזכור שהמנגנון הדומקרטי אינו איזה כלי שאנחנו בוחרים להשתמש בו כדי לקיים אורח חיים מסויים, אלא שהוא מנגנון המיישם את זכות הביטוי הבסיסית של האדם. מה שאתה מציע, השהיית זכות הבחירה של האזרחים, אינה רק פגיעה באיזה מנגנון, אלא פגיעה ישירה בזכותו של האדם לבטא את שאיפותיו הפוליטיות.
דחיית הבחירות בתשעה חודשים בגלל מלחמה היא “פגיעה ישירה בזכותו של האדם”? אני מעלה בדעתי כמה פגיעות חמורות יותר בזכותו של האדם אם פוליטיקאים ציניים ואופורטוניסטיים יורשו לנצל מלחמה לטובת שאיפותיהם.
סטנלי פישר הוא פטריוט, הוא אינטלקטואל, הוא איש בעל הבנה עמוקה של פיננסים ושל מדיניות בין לאומית. הוא מילא תפקיד מרכזי בהצלת המשק הישראלי מידי הפוליטיקאים עוד באמצע שנות ה-80. מה עוללו הפוליטיקאים לכלים שהעניק להם, זה עניין אחר. “הפרטה” אינה יכולה להיות מלה גסה בכל קונטקסט. המשק הישראלי לפני 1985 צריך לעורר געגועים מעטים מאוד.
הזכרת זאת במילה, אך עדיין לא השתכנעתי איך אתה מונע מהנוהג הזה להוות תמריץ לממשלה מכהנת לפתוח במלחמה? הצביעו אי-אמון? בחר שכן ופתח חזית מולו.
איזה מנגנון חיצוני יכול לכפות על ראשי ממשלה לוותר על כסאם ברגע שיש מלחמה?
האם המשימה העיקרית בעת מלחמה – מבלי לדבר על המושג החמקמק של נצחון – אינה להשיג את הפתרון המדיני שיוציא אותנו ממנה? הסכמי שביתת נשק אינם חייבים להיות שונים מהסכמי שלום. יש להם מימדים רבים יותר ממשפט וכלכלה. האם יש מועמד חיצוני מוסכם שיוכל להחליט איזו שביתת נשק מקובלת על העם ואיזו לא? נניח שיש כזה – מי יבחר אותו? מועצת חכמי התורה? בית המשפט העליון?
שאלה נוספת היא מי מחליט מתי מבצע הופך למלחמה? ואם אנחנו סתם תחת התקפות טרור חוזרות ונשנות – כמו בבחירות 1996?
אני מסכים שבחירות תחת מלחמה הן בעייתיות, אך דחייתן מראש הופכת את המלחמה ליותר אטרקטיבית בעיני הממשלה המכהנת ממה שהיא כבר עכשיו.
ודבר נוסף – האם רק מלחמה היא משבר המעביר בוחרים על דעתם? מה עם משבר כלכלי? גם הוא עלול להביא אנשים לבחור בצורה בלתי רציונלית? לא מתוך פטריוטיות, אלא פשוט מתוך פאניקה. אם באמת כך הדבר – לא נישאר בסוף עם מועד לבחירות. תמיד משהו מתרחש.
אני מסכים איתך שככל הנראה במצב הנתון יתרחש ניצול שכזה, אבל באיזה אופן מהותי הוא שונה מהניצול הציני והאופורטוניסטי המתרחש בכל בחירות? בכל בחירות המועמדים מנצלים את הפחדים והתקוות הלא רציונלים של המצביעים.
אבל כדי שזה לא יהפוך לדיון עקר אני מציע שנבחן את זה ברמה בסיסית יותר, וכאן זה המקום לשמוע מה לדעתך הוא הרציונל העומד מאחורי המנגנון הדמוקרטי של הבחירות, וכיצד הרציונל וההצעה שלך עולים בקנה אחד.
בקשר לסטנלי פישר – הוא לא הרע הגדולה ביותר שיכולה לבוא על ישראל, ההפרטה אינה רעה בכל צורותיה, וישראל אכן ראתה ימים רעים יותר מבחינה כלכלית. מאידך העובדה שהוא אדם בעל דעות פוליטיות כלכליות מאוד ברורות עומדת בעינה. בתור אדם שכזה קשה לקרוא לו מועמד א-פוליטי.
דוגמאות היסטוריות? המבצע הנוכחי לא דומה בכלל לא בסדר הגודל שלו ולא במספר ההרוגים והנפגעים שבו למלחמת יום הכיפורים, למלחמות אזרחים ובוודאי שלא למלחמות העולם. גם לא יהיה זה מופרך להתנבא שלמבצע הצבאי בעזה לא תהיינה אותן השלכות היסטוריות כמו לאותן מלחמות שציינת. למרות שאתה קורא לזה “מלחמה” אין זו מלחמה כי אם מבצע אוגדתי. מפקד עליו מפקד אוגדת עזה ולא הרמטכ”ל. אבל נעזוב את הטרמינולוגיה; בזמן מלחמת ההתשה, שבה נהרגו בממוצע שני חיילים ביום קיימו בחירות במועדן. והדוגמא שהיא לפי דעתי הכי רלוונטית- ב96, מבצע ענבי זעם היה בסמיכות למועד הבחירות שלא נדחה, ולא חרב העולם.
“להניח לפוליטיקאים להרוויח ממלחמה יהיה סימן לדורות הבאים של פוליטיקאים, שאפשר לצאת למלחמות כדי לנצח”. ואולי ההיפך? אולי כל רה”מ בשלהי כהונתו בזמן ממשלת מעבר יוכל להרוויח עוד כמה חודשים בשלטון ע”י יציאה למבצע אוגדתי בעזה/ בגדה/ בלבנון? האם מצב שכזה לא “יזריק רעל אל ורידי ישראל” אף הוא?
אני ממשיך את דבריו של אורן ווילקינס- קבינט של כלכלנים הוא רעיון גרוע כי במדינה שלנו יש כלכלנים רק מסוג אחד, רק מהסוג הימני ביותר. לימודי הכלכלה בארץ מלמדים אך ורק כלכלת-שוק, לכן כל הכלכלנים שלנו תומכים בשוק חופשי ללא פיקוח, מינימום התערבות ממשלתית, הפחתת מיסים (בעיקר לבעלי הון), הפרטות בכל התחומים, קיצוצים של גופים ציבוריים וקצבאות לחלשים. תן לכלכלנים שלנו את מוסרות השלטון למשך מספר חודשים ותראה כיצד ללא היסוס הם ינחיתו את החרב של כל גוף שלא עומד בזכות עצמו וזקוק לסיוע ממשלתי לרבות בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי חולים, משטרה, בתי סוהר, מוסדות למפגרים, תאטראות, תזמורות ואולי אפילו את צה”ל הם יספיקו להפריט. בכל מקרה אני לא מבין על מה אתה מלין, הרי ממילא המשרד הכי חזק הוא משרד האוצר שנשלט כולו ע”י פקידי אוצר מהסוג שציינתי כעת שבמקום לממש מדיניות כלכלית שנקבעת ע”י כלל הממשלה (כפי שצריך להיות) הם הם אלו שקובעים מה תהיה המדיניות הכלכלית.
הרעיון הזה שמשפטנים וכלכלנים ינהלו את המדינה יותר טוב מאנשים שנבחרו באופן ישיר על ידי הציבור (כי הציבור כמובן לא יודע מה טוב בשביל עצמו והוא צריך מומחים שיראו לו את הדרך) הוא רעיון לא דמוקרטי בעליל ומוטב שיחלוף מן העולם.
אל נא באפך, מר פרץ. איננו צריכים להעביר מן העולם זה את רעיונותיו של זה.
מבצע אוגדתי? אלף פלסטינים מתים, חמשת אלפים פצועים, עיר בהריסות, וזו אינה מלחמה? מיליון אזרחים ישראליים נדרשים לשנות את הרגלי חייהם, אזורים של הארץ מוטלים אל מצב חירום, וזה “מבצע אוגדתי”? (אמיר אורן כתב ב’הארץ’ שזה בכלל מבצע חטיבתי.)
אני בהחלט מסכים שאינה דומה מלחמת עזה למלחמת העולם השניה. השתמשתי בדוגמא ההיא מפני שאין הרבה דוגמאות של דמוקרטיות במלחמה הנוגעת במישרים אל שטחן. אשמח להאזין לדוגמאות אחרות.
מלחמת ההתשה היא דוגמא מועילה, אבל מוגבלת. אמנם היתה מערכת בחירות ב-1969, אבל לא היתה אז תחושת חירום כללית, לא היה גיוס מסיבי של מילואים. החדשות דיגדגו את תל אביב, אבל לא היתה תחושת מלחמה.
יתר על כן, מלחמות התשה התנהלו לאורך גבולותיה של ישראל עם סוריה, עם ירדן ועם מצרים בתקופות שונות במהלך 22 השנה הראשונות של קיומה (עד הפסקת האש עם מצרים ב-1970). ישראל התרגלה להקזות דם אטיות, עם עליות עקומה פה ושם. התשה התישה מאוד, אבל לא היתה סיבה לנטרל את החיים הדמוקרטיים.
מבצע ‘ענבי זעם’ הסתיים חודשיים ויותר לפני הבחירות. במהלכו לא התנהלה מערכת בחירות. ממילא אינו דומה הנידון לראיה.
החידוש כאן הוא מלחמה המתנהלת אגב מערכת בחירות, כאשר מיטשטש, כמעט נמחק מעיקרו, הגבול בין שיקולים מדיניים ואסטרטגיים ובין שיקולים מפלגתיים. את הקשר הזה צריך לנתק, ותקופת צינון בין המלחמה ובין הבחירות היא הדרך היחידה לנתק.
רעיון “הממשלה הזמנית” נועד בדיוק לתכלית הזו: להפקיע מן הפוליטיקאים של ימי המלחמה את היכולת להפיק ממנה תועלת אלקטורלית. מר ווילקינס, האומנם אני צריך להאריך דיבור על ההבדל בין משבר כלכלי ובין מלחמה יזומה? פוליטיקאים אינם יוזמים משברים כלכליים, ואינם מפיקים מהם תועלת. אדרבא, הם מנסים — אם הם יכולים — לערוך את הבחירות לפני המשבר הכלכלי הבא, לא במהלכו.
ההיסטוריה מלאה דוגמאות של גנרליסימו החוזר משדה הקרב כדי לעלות לשלטון. היסטוריונים המציאו בשביל זה את המושג “קיסריזם”, ובמאתיים השנה האחרונות קראו לזה “בונאפארטיזם”. אריאל שרון ניסה לעשות משהו מעין זה ב-1973.
זה הרעל. זה מסוכן לאין שיעור יותר מהפקדת חסידי שווקים חופשים — שומו שמיים — על ניהול הכלכלה.
לפני שמר פרץ מעביר את רעיונותיי מן העולם אני מעז לקוות שאמנם תימצא נוסחה להקטין את משקלן של מפלגות פוליטיות בתהליך קבלת ההחלטות. “א-פוליטי”, מר ווילקינס, אמנם היה ניסוח מטעה. שום איש רציני, הממלא תפקיד ציבורי,אינו “א-פוליטי”. זה לא יתכן, ולא היינו רוצים איש כזה בסביבתנו. התכוונתי להגיד “בלתי מפלגתי”.
אני אמנם מאמין שיש פטריוטים, הרואים בחיים הציבוריים שליחות, מוכנים לשרת את הציבור, ויכולים בקלות יתרה לפרוש אל חיים פרטיים מועילים ומלאים סיפוק. זה הרעיון המקורי של “הפוליטיקאי האזרח” שהדריך את אבות החוקה האמריקאית.
אינני מאמין עוד שישראל תצא נשכרת מן הנוסחה הדמוקרטית השטחית הנוהגת בה כיום. ה”פארטוקרטיה” הישראלית, היינו שלטון המפלגות, אינה צריכה שמירה קנאית. אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית תצא נשכרת, אולי מחוזקת, מהפסקות -התאוששות זמניות של ההגמוניה המפלגתית.
לא לצעוק בתגובה. אפשר לצאת גם בלי טריקות דלת.
ההגדרה לגבי מהו מבצע ומהי מלחמה נקבעת על פי קריטריונים יבשים כגון באיזה דרג צבאי הלחימה מנוהלת ומספר החיילים המשתתפים בלחימה. על פי הקריטריונים האלה מדובר במבצע ולא במלחמה. מספר הילדים שהולכים/ לא הולכים לבית הספר או מספר הסרטונים של גופות פלסטינאים שמועלים לYOUTUBE, עם כל זה שזה נשמע חסר רגישות, אינם מדד שקובע מהו מבצע ומהי מלחמה.
הסיבה שהחדשות רק דיגדגו את ת”א ב69′ נובעת פשוט מהעובדה שהתקשורת היתה הרבה פחות דומיננטית אז מאשר היום, וממילא גם פחות היסטרית וצווחנית. לא נראה לי שזה בריא במיוחד שהשאלה האם לדחות את הבחירות תהיה תלויה בעוצמת הווליום של החדשות בערוצים המסחריים.
אני מתעקש על הדוגמא של מבצע “ענבי זעם” שהיא לדעתי הכי טובה (אם כי לא מושלמת; אף דוגמא אינה מושלמת) למקרה הנוכחי הן מבחינת הסמיכות למועד הבחירות (אגב, לא היה הפרש של מעל לחודשיים בין תום המבצע לבין מועד הבחירות כפי שטענת כי אם הפרש של חודש. המבצע הסתיים ב27/4/96 ומועד הבחירות היה ב29/5/96), הן מבחינת סדר גודל של מספר החיילים שהשתתפו בלחימה, זירת ההתרחשות (המזה”ת ולא ארה”ב, אירופה או שרי לנקה), סוג הלחימה (מדינה מול ארגון טרור) וכמובן מבחינת הרלוונטיות לזמנים של היום. גם על פרס של 96′ אפשר לטעון מה שאתה טוען במרומז על אהוד ברק של 2009, שהוא יצא למבצע צבאי חודשיים לפני בחירות בכדי לשפר את סיכוייו מול בנימין נתניהו, לאור מצבו הלא-מזהיר בסקרים. גם אז ישבו אזרחים של חבל ארץ שלם במקלטים וילדים לא הלכו לבתי הספר.
היתה חסרה לי התייחסות שלך לטענה שלי שאם ידחו מועדי בחירות בגלל לחימה זה ייתן מוטיבציה לראשי ממשלה בשלהי כהונתם לצאת למבצעים צבאיים על מנת להנות עוד קצת ממנעמי השלטון ולשפר את הסיכויים להבחר בבחירות שיידחו.
הפתרון הכי יעיל לבעיה זו לפי דעתי יהיה לאסור על ממשלות מעבר או ממשלות בשלהי כהונתן לבצע מבצעים צבאיים יזומים. למרות שאני הייתי בעד מבצע צבאי בעזה אני נגד המבצע הצבאי הזה שנעשה בתקופת ממשלת מעבר, בדיוק מאותה סיבה שהייתי נגד מגעים דיפלומטיים עם סוריה מאז שהממשלה התפרקה. לממשלת מעבר אין לגיטימציה לעשות שלום ואין לה לגיטמציה לעשות מלחמה, בלי קשר אם אתה בעד או נגד המגעים עם סוריה או הכניסה לעזה.
“שלטון המפלגות” כפי שאתה קורא לו הוא הדרך הטובה ביותר לייצג את כל הקבוצות השונות בחברה הישראלית. כל מפלגה מייצגת קבוצה מסוימת באוכלוסיה שיש לה אינטרסים שונים ומושכת לכיוון שלה. החלשת כוחן של המפלגות תבוא בהכרח על חשבון האינטרסים של קבוצות נרחבות בציבור הישראלי שגם להן יש לגיטימציה מלאה לקחת חלק בשלטון. הדרתן מהשלטון תגרום לתחושות מרמור בקרבן ולנסיונות להשיג את חלקן בשלטון בדרכים אחרות (כנראה מסוכנות) מהמשחק הפוליטי. אני רחוק מאוד מלהיות מצביע ש”ס, אבל למה כשקדימה נלחמת בשביל האינטרסים של הבוחרים שלה זה לגיטימי וכשש”ס נלחמת למען האינטרסים של בוחריה (לפי ראייתם לפחות) זה נקרא “סחטנות פוליטית”?
אני מצטרף לתהייתו של רועי מיל- למה דווקא קבינט של כלכלנים ומשפטנים? מדוע לא קבינט של חכמי תורה או של גנרלים במיל’? גם הם בראייתם פטריוטים שרוצים את טובת המדינה. אני לגמרי כופר ברעיון ששלטון של אנשי מדע/ כלכלה/ רוח/ משפט/ צבא/ דת שלא נבחר ע”י העם (דרך אגב יואב, על ידי מי ייבחר אות “קבינט”?) יידע יותר טוב מן העם מה טוב בשבילו.
הדמוקרטיה היא אינה שיטת שלטון מושלמת, בין היתר בגלל שהיא מאפשרת לעיתים לאנשים מביכים להגיע לשורות הראשונות בשלטון, אך כפי שאמר וינסטון צ’רצ’יל: “דמוקרטיה היא שיטת השלטון הגרועה ביותר, חוץ משאר שיטות המשטר שנוסו”
[דרך אגב, אני מתנצל על 4 המילים האחרונות בתגובה הקודמת שלי. הן אכן לא היו הכרחיות]
רק לא צ’רצ’יל, אנא, אחת הקלישאות החבוטות והבלתי מובנות ביותר של כל הזמנים. מופרכת מעיקרה. אפילו בבריטניה שכיית חמדתו היו גירסאות כל כך מנוגדות של דמוקרטיה. הוא בא אל פרקו ועלה לגדולה בארץ לא-שוויונית לתיאבון. במערכת הבחירות של 1945 הוא הילך אימים על הבריטים שאם מפלגת העבודה תעלה לשלטון היא תכונן “ממשלת גסטאפו”.
פארטוקרטיה אינה דמוקרטיה; התקוטטות של “מייצגי אינטרסים” מונעת התהוות של אינטרס לאומי. אבל אין לי רצון להתווכח כאן על עצם המשטר. סוף סוף לא הצעתי לשנות אותו. דיברתי רק על תקופת ביניים. אפשר לצרף גם גנרלים וחכמי תורה, אין לי בעיה עם זה, אבל אני חושד שאתה רק חומד לצון.
על השאלה מי יבחר בקבינט הזמני כבר עניתי: הכנסת תחוקק חוק מיוחד של האצלת סמכויות.
אנא במטותא, על תייחס לי נהייה אחרי הדציבלים של ערוצי החדשות בטלויזיה. אינני צופה בהם. אם יש איזשהו יתרון לפרספקטיבה שאני מציע, זה יתרון המרחק והריחוק.
הבעיה העיקרית בהצעה שלך היא שאין כזה דבר תקופה שבה ניתן להתמודד רק עם הכלכלה בישראל. להזכירך, הממשלה הזו עלתה בתקווה שהיא תוכל להתמודד בעיקר עם אתגרים אזרחיים. היה והוקמה ממשלת המומחים, ו-3 חודשים לאחר שהוקמה (וחצי שנה לפני הבחירות) מתחיל החמאס לשגר קסאמים / חיזבאללה חוטף חייל וכו’ וכו’, מה אמור פרופ’ פישר הנכבד לעשות?
שאלה טובה. אולי ראש הממשלה פישר יוכל לכלול סעיף מילוט בקווי היסוד של ממשלתו: אם חמאס יירה, גבי אשכנזי יתמנה אוטומטית לראש הממשלה, שר הבטחון, שר החוץ, השר לבטחון פנים ושר ללא תיק לענייני כל התיקים האחרים.
האם העולם החיצון יעניק לישראל ארכת התארגנות? אני מבין בהחלט ללב המפקפקים.