מתן וילנאי לא התכוון, אמר דוברו. כמובן. אבל זה מה שקורה לדוברי העברית המודרנית: הם מתמכרים להפרזה הרטורית עד שאינם מבחינים בה. ומה קורה כאשר מנסים לתרגם אותם מכאנית לשפה זרה? מה השאלה, שואה כמובן
פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 6 במארס 2008
קשה לתרגם. באמת קשה. תרגום אינו תהליך מכאני של יציקת תוכן אל תבניות. אילו תרגום היה עניין מכאני, אלגוריתמים היו מספיקים, ורובוטים היו עושים את המלאכה. (צריך להודות שלא פעם מתעורר הרושם שרובוטים אמנם עושים את המלאכה.)
שפה אינה רק אוסף של מלים לשימוש פונקציונלי. לשפה יש גם רוח ואסתטיקה וחן. זה הטעם שקשה כל כך לתרגם ניבים – אם כי בעברית המודרנית הכול הולך. היא שואלת ניבים אנגלו-אמריקאיים לתיאבון, וּמתרגמת אותם מכאנית לעברית, למרבה הכיעור והמבוכה.
אם קשה לתרגם שפה כתובה, הנה לפעמים קשה עוד יותר לתרגם שפה מדוברת. ביאליק, אם אינני טועה, אמר לפני מאה שנה על ההבדל בין יידיש לעברית, ש”עברית מדברים אבל יידיש מִתְדַבֶּרֶת”. רוצה לומר, יידיש היא לשון טבעית, היא בוקעת מן הלב וּמן המעיים, עברית היתה בימים ההם – אפילו בשביל גדול משורריה – לשון מאולצת, מלאכותית.
היא חדלה להיות מלאכותית, לפחות בַּמוּבן הזה שדורות חדשים התחילו להיוולד אל דיבור עברי, ולא שמעו אלא עברית. אבל בפרפרזה על ביאליק אפשר אולי להגיד, ש”אנגלית מדברים, ועברית מודרנית נצעקת”. לעברית של זמננו אין תוקף בעיני דובריה אלא אם כן היא מוּבַּעַת בקול רם מאוד וּבהפרזה.
העברית המודרנית, הנִצרחת, היא בדרך כלל שטוחה, משעממת וּנטולה דקויות. האלגנטיות הממתנת ומעוררת המחשבה של לשון המעטה לא תיתכן כלל בעברית. דובריה מכורים ללא תקנה להפרזות רטוריות, גם כאשר אין הם מתכוונים להפריז. יש לזה סיבות היסטוריות, תרבותיות ופסיכולוגיות, וצריך לדון בהן יום אחד, אם כי לא כאן ולא עכשיו.
סינוּן, עיגוּל, הנמכה
הואיל והעברית המודרנית היא צירוף של הגזמות, תרגום מוצלח שלה ללשונות זרות מפותחות מצריך סינון ניכּר, עיגול זוויות, הנמכת טון. זה אמנם מה שעושים הטובים במתרגמים מעברית לאנגלית. תרגום מכאני של עברית מודרנית, לעומת זאת, עלול להניב תוצאות לא נעימות.
כך שמע העולם החיצון לפני 25 שנה את הרמטכ”ל של ישראל מציע לנהוג במתפרעים פלסטיניים “כמו ג’וקים מסוממים בבקבוק”. לפני עשרים שנה בדיוק הזדעזעו אפילו ידידי ישראל לשמוע את שר הבטחון מורה לקציניו “לשבור להם (לילדים הפלסטיניים) את העצמות”. בה בשנה התווכחו שני אינטלקטואלים יהודיים מבריקים בוושינגטון, אחד משמאל ואחד מימין, על התרגום ההולם ל”למחוץ אותם (את מתפרעי האינתיפאדה) כחגבים”. שלא לדבר על ביטויו המפורסם של מנחם בגין, “חיות דוּ-רַגְלִיוֹת” כלפי אנשי אש”ף בביירות ב-1982.
את תוצאות התרגום המכאני למד החודש מתן וילנאי על בשרו, ועל בשרנו. סגן שר הבטחון דיבר עברית ישראלית בראיון עתונאי. הוא נופף אצבע לא-רהוטה לעבר מדינת עזה, והזהיר אותה מפני “שואה”. עניין של מה בכך, או כמו שאומרים בעברית בת-זמננו “ביג דיל”. כל ישראלי מתחיל יודע ש”שואה” היא מטבע עובר לַמְדַבֵּר. תבוסה במשחק כדורגל יכולה להיות “שואה”. אי הצלחה בבורסה יכולה להיות “שואה”.
אבל לֵךְ תרגם את זה ללשונות הגויים. holocaust בבורסה? אפילו הטבלואידים הצרחניים ביותר של ניו יורק ושל לונדון לא יָעֵזוּ. המלה העברית עצמה, shoah, התאזרחה בכמה לשונות, למשל צרפתית, הולנדית ופולנית (וממילא מאויתת על פי השיטות הפונטיות של הלשונות האלה, choah, או schoah, או szoah). הכול יודעים שהיא מתארת מאורע יחידי, אשר הסתייים ב-1945. לפי מיטב ידיעותיי, אנשי ציבור ועתונאים זרים אינם שואלים אותה לשום צורך אחר, אפילו לא כמטאפורה. אם הם היו מעיזים, חזקה על ישראל ועל מוסדות יהודיים שהיו מוחים בחריפות.
השואה של וילנאי בכותרת בעתון ,The Age המופיע במלבורן, אוסטרליה (1 במארס 2008)
“שואה פלסטינית” על העמוד הראשון של ‘פוֹליַה דה סאו פאולו’, ברזיל
“ישראל משתמשת במושג ‘שואה’ כדי לאיים על הפלסטינים”, מכריזה הכותרת ב’אל פאיס’, החשוב בעתוני ספרד
‘דה מוֹרחֶן’, עתון בלשון הפלמית היוצא באנטוורפן, בלגיה
‘זידוֹייטשֶה צייטוּנג’, מינכן
בעתון Times, היוצא בסוּלטַנוּת עומאן
צווי הבאה יחכו לגנרל
האין זו איפוא זכותם של זרים להחיל אותם קריטריונים עצמם על הישראלים? האין זו זכותם להניח כי כאשר בכיר ישראלי מזהיר את הרפובליקה של החמאס מפני “שואה”, הוא מתכוון בדיוק למה שקלוד לנצמן התכוון, כאשר נתן את השם “שואה”, בעברית, לסרטו המונומנטלי? ואם זו אותה השואה עצמה, פירושו של דבר שגנרל ישראלי בדימוס, המשנה לשר הבטחון, מבטיח השמדת עם לפלסטינים.
והגנרל הֶעָלוּב הזה יצטרך לעמוד יום אחד למשפט על יסוד האמנה הבין לאומית נגד השמדת עם. אל תטוס עוד ללונדון, או לפאריס, או לאיזה 197 ערי בירה, אדוני סגן השר, כי צווי הבאה יחַכּוּ לך בכל מקום.
הוא לא התכוון. כמובן. אבל האיש הזה, כְּבַד פֶּה וּכְבַד לשון, כבר הבטיח לעצמו הערת שוליים בספרי ההיסטוריה. בִּזכותו, מכאן ואילך, כל השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית תהיה מעוּגנת בציטוט מדויק. הלוא הוא אמר, הם יגידו (הם כבר אומרים, בכותרות על פני רוב המזרח התיכון וּמֵעֵבֶר לו). וממר”י שלהם, או בני דמותה, כבר מפיצים אל-נכון תרגומים מדויקים, מכאניים כמובן.
אני כותב את הרשימה הזו ארבעה ימים לפני פירסומה. בין הכתיבה וּבין הפירסום, מאות אלפי ישראלים יְמַלאו את רחובות עריהם כדי למחות על שימוש הלשון הנפסד של סגן השר. רבניהם יקרעו קריעה, ויכריזו, “ידינו לא שפכו את הדם הזה” (כמצוּוֶה בפרשת “פרה ערוּפה”). ארץ שלמה תודיע שאף כי רפובליקה של טירור ושל שִׂנאָה מיידה טילים בעריה ושוחרת את מותה, היא, הארץ הזו, לא תרשה לאיש מפוליטיקאיה לטבוע בה אות קלון כזה.
ועוד לפני פירסום הרשימה, הכנסת תוקיע את מתן וילנאי, וראש הממשלה יפטר אותו, וּמפלגת העבודה תבקש ממנו לוותר על מושבו. איזה אקט של היטהרות יהיה האקט הזה.
איש מהם לא יָאֵט בסיבוב
האם אני יצאתי מדעתי? כן, במידה מסוימת.
זה כמובן לא יקרה. דובר משרד הבטחון כבר עוסק בהכחשת השואה של וילנאי. הוא לא יתקשה למצוא הֲפָכים הולמים בין חברי הכנסת מן המשולש וּמן הגליל, מְפיחי השִׂנאה ואויבי הדו-קיום, שיראו בשואת וילנאי אישור לפרצופה האמתי של הציונות. איש מהם לא יָאֵט בסיבוב, מפני שרטוריקה פומבית בישראל מעולם לא נועדה לשרת את האינטרסים של הציבור ואת שלומו.
אולי אפשר ללמוד לקח אחד משואת וילנאי: תרבות הדיבור בארץ צריכה עיון יסודי. אי אפשר כמובן לִכפּוֹת דיבור תקין, אי אפשר להכריח איש להנמיך את קולו – אבל אולי אפשר להתחיל להקים גֶדֶר בטחון של בושה.
כמעט לפני תשעים שנה, יוסף חיים ברנר השמיע את דרישתו המפורסמת ל”זכות הצעקה”, לאחר שיושב ראש הוועידה הראשונה של ההסתדרות סירב להעניק לו זכות דיבור. אולי הגיע הזמן להעמיד בספק את “זכות הצעקה”.
במליאת הכנסת אפשר לשנות את הכללים, ולאמץ את גינוניהם של בתי הנבחרים בדמוקרטיות תעשייתיות מפותחות (בלי קריאות ביניים, בלי מיקרופונים פתוחים, לכל היותר יהיה מותר להמהם hear, hear, hear).
מחוץ לכנסת אפשר להתחיל לבייש את מרימי הקול ואת הגוזמאים, למשל באמצעות פירסום שיטתי של ציטוטיהם. באמריקה עושים את זה לפוליטיקאים ללא רחם, עם תוצאות לא רעות.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. אין להשאיר כאן מסרים אישיים אליי. מסרים כאלה אפשר לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
הדוגמא שנתת עם הציטוט של וילנאי, ממחישה כמה מסוכן להציב אנשי צבא בממשל.
אני מעדיף את חוסר הנסיון של עמיר פרץ ואהוד אולמרט על הנסיון של מופז , וילנאי ואהוד ברק גם יחד.
הרטוריקה הקלוקלת היא רק נדבך אחד בשלל התכונות שהם מביאים לחברה הישראלית.
אחד הפוסטים המדויקים ביותר שלך.
אז הוא החליק עם המילה שואה, שגם בעברית המשכילה וגם במדוברת (על ידי אנשים מבוגרים ילידי הארץ כמו וילנאי) היא לא נעולה על האירוע ההסטורי המסוים. אפשר באותה מידה להגיד גם מילים טובות על מי שמדבר בשפת המחשבה שלו ולא נעול על התאפסות עם גובה עיני מאזיניו. הנטיה הזאת מעידה גם על משהו חיובי, ומאפיינת למשל משוררים. מדובר בלא יותר מאשר החלקה מבחינה דיפלומטית, הוא לא היה מספיק מקצוען-מדיה. שואה בכוונה שהוא התכוון זה לא עברית עילגת. כאדם משכיל, ובייחוד כאדם שעוסק בכתיבה, אתה בטוח מתקומם פעמים רבות על כך שנותנים למותג בלעדיות על מילה זו או אחרת. היית צריך למצוא עילה יותר ממשית לכל השצף-קצף של הפוסט החסר חוט שידרה הזה.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=7851459
נ.ב: קראתי אותך לא פעם, ולא פעם אהבתי את מה שקראתי. איכשהו יצא שהתגובה הראשונה שלי כאן היא שלילית.
אני מסכים שוילנאי לא התכוון, ואיני חושב שמישהו אחר ללא עבר צבאי היה יודע מראש לא להשתמש במילה הנרדפת למילה אסון. זה מזכיר קצת שחקני כדורגל מסוימים שמנסים לכוון גבוה בדיבורם וטועים בסופו של דבר במילה לא-מתאימה.
איני סבור שוילנאי היה יכול לדעת על השימוש לרעה שייעשה במילתו. כפי שאמרת, רבים וטובים לפניו מעדו. כלומר, מתרגמיהם מעדו – ואולי בכוונה. אגב, אני לא בטוח שטעויות כאלה בתרגום בלעדיים לתרגומים מעברית גסה ללועזית עדינה. לפעמים הכיוון הוא הפוך. לא מזמן הראו בערוץ 10 עצרת באיראן בה נאם הנשיא ושאל את ההמונים מה לעשות עם ישראל (איני זוכר במדויק את השאלה). כשההמונים מלמלו צעקות שלא ניתן היה לפענח אותן להברות כלל, הכתוביות אמרו: “מוות לישראל” וכיו”ב. לא שהאיראנים שרו את התקווה שם, אבל זה גורם לחשוב פעמיים על התרגומים שאנו מקבלים לנאומים של אחרים.
אהבתי מאוד את הפנטזיה על ההמונים שיצאו לרחובות למחות על האפשרות שסגן השר התכוון לשואה. כמה חבל שהגזענים יצאו בכלל להפגנות תמיכה, והאחרים כבר קהי חושים מכל הצעקות. מלים לא יוציאו אותם מהר כל כך לרחובות. קל יותר לצעוק בחזרה.
בנימה אחרת, מה חבל שאתה כל כך נדיר בשיח הציבורי. התקשורת מלאה בשטחיות וכשיש עומק, הוא כל כך צעקני – פוסט ציוני או אנטה-משיחי – שכבר אי אפשר לשמור על שפיות.
הלוואי שלא התכוון כלל.
אבל וילנאי מתייחס למצב שבו כלואים במכלאה גדולה יותר ממיליון אנשים, מורעבים במצור חסר רחמים ומותקפים במיטב תחמושת העולם המערבי ומטוסי הקרב שלו. מקום שבו מחצית הילדים נתונים בתת-תזונה, מקום שבו מנותבים מחסור במים ומחסור בחשמל על ידי ישראל, שיושבת עם היד על השאלטר.
שואה, במשמעותה הפשוטה ביותר, היא תיאור מדויק של מה שוילנאי מאיים על עזה. טוב שהתרגום יוצא לאור – השאלה החשובה שיש לדון בה היא “מדינה יהודית המדירה את הפלשתינאים – באיזה מחיר?”
המחיר הנקוב הוא סוג של השמדת עם. האם ישראל רוצה ומוכנה לשלם מחיר זה? האם זו משאת נפשה של יהדות העולם?
(ואפשר לומר כי אותה חזרה על “כיבוש הארץ” ונישול העמים שבו היה כתוב מראש, נדרש מעצם ההגדרה של עם שחזר לסיפורי התנ”ך מההתפלפלות התלמודית. אבל האם לילד הזה ייחלתם?)
אמר “שואה”? אמר.
התכוון? בהחלט, אם כי לא לכך שישראל תפיק זהב מפיות הפלסטינים, אלא לכך שהתנהלות הפלסטינים תמיט עליהם אסון (וכן, לדעתי הוא בהחלט יתכוון לכך שייהרגו שם הרבה אנשים).
אמירה “לא מוצלחת”? בודאי. נזק תדמיתי למדינה? ועוד איך. טעות שאפילו טירון פוליטי לא צריך לעשות? בהחלט.
אבל משום מה, קשה לי להתרגש ממה שוילנאי לא התכוון אליו, כשאני יודע למה בהחלט מתכוונים הפלסטינים (הפטורים למזלם מכללי הפוליטקלי קוררקט, בדיבור ובמעשה) והאיראנים.
אגב, תמיד שעשעה אותי נטיית הערבים להשוות את ישראל לנאצים. חיזר שינחת מהמאדים, עלול לקבל את הרושם שהערבים לא אהבו את הנאצים…
שמעתי לפני כחודשיים אם איני טועה על הצעת חוק שעלתה בכנסת על ענישה של עד 3 שנות מאסר למי שיעשה שימוש לא פדגוגי בשואה, בנאציזם או בסמליהם.
אכן השיח הישראלי צריך לעבור טלטלה רצינית, בעיקר בנושא הזילות המקוממת בנושא השואה. כשפינו את מתיישבי גוש קטיף הם לא היססו לענוד תלאי צהוב על דשיהם כאות מחאה, כשפינו משפחה יהודית מבית שהם פלשו אליו בחברון פעילי ימין (ביניהם גם פרופסור לספרות) הופיעו כמעט בכל כלי תקשורת ואמרו שהמפנים גרועים מן הגרמנים; וישנן עוד דוגמאות רבות למקרים בהם נעשתה זילות פומבית בשואה.
האם חקיקה בנושא תעזור? אני בספק. אני מעדיף שההתייחסות המחודשת של החברה הישראלית לשואה תגיע דרך חינוך, מגיל קטן אם צריך; אבל אין ספק שצריך להיעשות משהו בנושא כי הזילות בשואה, לעניות דעתי, חמורה מהכחשתה.
החפץ חיים, ר שמחה מאיר הכהן מראדין, בספרו שמירת הלשון מציין כי הקב”ה נתן לאדם, בשל הסכנה הגדולה, שני שערים לפה (לפחות) והם השיניים והשפתיים שאילו היה מתירה ללא שערים אלא נראה שהמילים היו זבות מהפה כמים ועושה רושם שרבים מן הפוליטיקאים ובהם מי שעושה קריירה שנייה , כאשר בראשונה גם לא קראו גם לא כתבו וגם לא דיברו, אזי העיקרון הפיטרי משתלט עליהם : מי שכבד פה, מגמגם, הופך דובר. אוי לנו שאנו צריכים לשאת במחיר של דיברי ההבל של …הנוסף בתור אנשי הצבא העילגים.
פוסט מעורר מחשבה, כרגיל. אבל, לדעתי, אין להטיל את מלוא האשמה כאן על המצב שנוצר רק על וילנאי. “שואה” בעברית היא מילה נרדפת במשלב גבוה למילה “אסון”. כידוע, לצד משמעות זו התייחדה לה המשמעות הנוספת של האסון הנורא שקרה לעם היהודי במלחמת העולם השנייה. הבחירה של וילנאי במילה שואה בהקשר זה הייתה אכן חסרת מחשבה תחילה. מנגד, אם מלאכת התרגום הייתה מדויקת המילה הייתה מתורגמת ל-disaster. בחירתו של המתרגם במילה holocaust מעידה כי הוא איננו באמת בקיא בשפה העברית, או שמא הוא בקיא בה אך בחר במודע להגזים ולזעזע את קוראיו. ואם כך הדבר – הרי שהשימוש ברטוריקת ההגזמה אינה באמת ייחודית לעם היושב בציון. הלוא כך?…
אז שוב אין אנו אשמים, האם זה מה שאת באה להגיד?
מחבר בכיר בממשלה שלנו, או בהנהגה, מצופה לחשוב קצת יותר לפני שהוא מתבטא. מה שמתאים (לפעמים) לשיחת סלון בין חברים לא מתאים בראיון של אישיות ציבורית.