סדרת חינוך: על פוליטיקאים, על בחירות ועל אמת אסטרטגית

פנטזיה: הפוליטיקאים ישתמשו במערכת הבחירות הבאה כדי לחנך את בוחריהם, לא כדי להפנט אותם. הם ידברו על מגבלות הכוח ועל סוף מלחמת-הברירה. על כרזת הבחירות של קדימה-עבודה תופיע רק תמונה אחת: בנימין נתניהו בחברת נשיא ארה”ב רודי ג’וליאני

 

עמית מזרח אירופי, המבלה חלק ניכר מזמנו ברוסיה, השתומם באוזניי על שתיקתה הכמעט-נכלמת של ארה”ב לנוכח מה שקורה שם.

בעוד שבועיים יתקיימו הבחירות לנשיאות, פארסה מכל בחינה שהיא. האופוזיציה הרוסית נרדפת או מושתקת, התקשורת רובה ככולה היא עכשיו שלוחה של הקרמלין. אפשר לטעון, כי יותר כוח פוליטי וכלכלי מרוכז עכשיו בִּידֵי יחידים ממה שהיה בשלהי התקופה הסובייטית. אז מדוע האמריקאים שותקים?

הם אינם שותקים, לא לגמרי, פה ושם יש הכרזות רשמיות. כמו למשל מורת רוחה הפומבית של קונדליסה ראייס לפני עשרה ימים, כאשר ולדימיר פוטין הכריז בחֵן אופייני שהוא יכוון את חרטוּמי טיליו הגרעיניים לעבר אוקראינה, אם היא תרשה לנאט”ו לפתוח בסיסים על שטחה. אבל באופן כללי, שקיעת הדמוקרטיה הרוסית אינה מניבה דיפלומטיה פומבית.

מה קורה? שאל אותי המזרח אירופי, אורח חטוף בוושינגטון.

לא קשה להבין מה קורה. באיחור ניכָּר, ועם תוצאות מצערות, ארה”ב חוזרת וּמגלה את המִגבּלוֹת הנתונות של כוחה.

פוליטיקאים אמריקאיים, בייחוד מן הימין אבל לא רק, אוהבים להגיד לבוחריהם, שאין דבר העומד בפני הרצון הקיבוצי האמריקאי. צריך רק לרצות. ההיסטוריה אישרה את ההנחה הזו, לטובת המין האנושי, בין 1942 ל-1945; וחזרה ואישרה, אם גם לא באופן דרמטי, כאשר רק רצונה של אמריקה עמד בין המערב ובין ההתפשטות הסובייטית.

אבל קשה לגייס רצון קולקטיבי לאורך ימים, כאשר קשה להסביר לקולקטיב מדוע הוא נדרש להתגייס. וקשה לגייס אותו בהצלחה, כאשר בטחונה העצמי של אמריקה ודימויה העצמי עומדים בסימן ירידה.

נחשו מי אמר, “אמריקה יהירה מדיי”

העולם אינו אוהב אמריקה יהירה, ואינו נוטה לשתף איתה פעולה. זה לא משהו ששונא אמריקה בדה מלבו. כדברים האלה אמר ג’ורג’ דאבליו בוש באוקטובר 2000, כאשר התמודד בפעם הראשונה על הנשיאות.

בַּערוֹב נשיאותו, בוש חוזר ומתקרב אל המקום שבו עמד אז, אם זה מפני שכמה מיועציו הראשונים זנחו אותו; ואם זה מפני שהאינטואיציות המקוריות שלו גברו על החזון המשיחי של תיקון עולם, שהתחיל לפָעֵם בו לאחר אחד-עשר בספטמבר.

כך או כך, בפעם הראשונה זה שבע שנים אמריקה מסַגלת לעצמה פרופיל רציונלי וּמסביר פנים. לאכזבתם הניכרת של האידיאולוגים הלאומנים-אימפריאליים (אלה הידועים בדרך כלל כ”שמרנים החדשים”), היא אינה טוענת עוד למנדט שמימי במלחמת בני אור נגד בני חושך.

אחרון נושאי הדגל של המנדט הזה, רודי ג’וליאני, הובס ללא תנאי בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. הרומנטיקה המשיחית מתה בִּשׂדוֹת הקרב של ארם נהריים, וכמובן גם על גדות הפוטומק. ג’ון מקיין אמנם יעמיד את המלחמה בטירור במרכז מסע הבחירות שלו בנובמבר, ויזהיר מפני כניעה ומפני נסיגה. אבל זה לא יהיה אותו הדבר. הוא נֵץ פרגמטי, לא מיסיונר פוליטי.

אין צורך להפליג בפרוגנוזות על “נפילת האימפריה”. האימפריה אינה נופלת, ועוד מזומנות לה הרבה שנים של בכורה ושל השפעה מרכזית. אבל האימפריה הזו, כמו כל אימפריה תאבת-חיים לפניה, מתרגלת והולכת למגבלות של כוחה.

תהליך ההסכנה הזה הוא הזדמנות יוצאת מן הכלל לסדרת חינוך בשביל כל חברה – בייחוד בשביל חברה שהתרגלה, מִסיבּות סבירות בהחלט, להסתמך על כוחה הצבאי.

אין נצחון קל, אז “מחדל”

אי אפשר להגיד על הישראלים שהם מפונקים. אבל הם גדלו על ברכי שורה של הנחות, אשר קילקלו את השורות; קודם כול, הנחת העליונות הצבאית והנצחון הקל. בהיעדר נצחון קל, הרחובות תמיד התמלאו במפגינים נגד “המחדל”.

המחדל, יהיה שמו הפרטי אשר יהיה, היה תמיד מחדל של ביצוע. הקצינים התרשלו, הפוליטיקאים מעדו, החליפו-נא-את-הקצינים, סלקו-נא-את-הפוליטיקאים.

אם הפוליטיקאים היו צריכים סילוק – ובדרך כלל הם היו – זה היה אולי פחות בגלל כשלון הביצוע ויותר בגלל כשלון הדיבור. הם נמנעו מלדבר אמת. הם נמנעו מלהגיד ש-1967 לא יצרה נורמה חדשה לשימוש בכוח, אלא היתה מאורע יחידי, בלתי-חוזר. היא העניקה לישראל אַרכַּת נשימה, לא כלי עבודה קבוע.

האליטה הפוליטית והצבאית לא ניצלה את 1967 כדי ליזום את סדרת החינוך המתחייבת: להרגיל ישראלים בהבנת המגבלות של כוחם. שתי מלחמות לבנון היו נמנעות, או לפחות מסתיימות הרבה קודם סיומן, אילו הובנו המגבלות.

אין חכם כבעל נסיון, ואמנם המוציאים-לפועל של שתי המלחמות האלה הפיקו איזה לקח או שניים. אריאל שרון היה זקוק ל-25 שנה כדי להחיל את הלקח, בנסיגה מעזה; אהוד אולמרט היה זקוק רק לכמה חודשים, כדי להבין שאין מתקנים מלחמת-מחדל באמצעות מלחמה חדשה.

בתוך שנה אחת או פחות, אהוד אולמרט עבר את שש השנים הארוכות של ג’ורג’ בוש. הוא למד שכשלון צבאי, או מודיעיני, או השפלה פוליטית, אינם סיבה טובה למלחמה. מה חבל שהוא היה זקוק לטעות האיומה של יולי 2006 כדי להתחיל להתייחס במלוא הפיקפוק האפשרי לגנרלים שלו. הם רוצים? הם אומרים? הם חושבים? הם תובעים? הם מזהירים? טוב מאוד. זה תפקידם. ותפקידו הוא להגיד לא, פעם אחר פעם.

אולמרט נגד כותבי הגראפיטי

מלומד נסיון, פצוע וחבול, אהוד אולמרט הוא כנראה ראש הממשלה הטוב ביותר שישראל מסוגלת להניב כרגע. ההיסטוריונים ישפטו אותו כנראה במידה הרבה יותר גדולה של הערכה מבני זמנו. לפעמים נדמה לי שהוא ראוי למקום בקובץ “דיוקנאות האומץ” המפורסם שכתב ג’ון קנדי לפני 50 שנה.

חטיפת חיילים הביאה אותו לאבדן עשתונות פעמיים בקיץ 2006. בסתיו 2007 ובחורף 2008 הוא עמד בפיתוי לפרוץ לעזה, וּלמלא בזה את מאווייהם של כותבי הגראפיטי באתרי האינטרנט. מֶה היה קורה אילו את ממשלת ישראל היו מנהיגים עכשיו בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ואלי ישי? קריקטורה ב’הארץ’ הראתה לאחרונה את נתניהו ואת ישי שולפים אקדחים מתחת לכתובת “זה לא הזמן לדיבורים”. את הקריקטורה הזו, או לפחות את המסר שלה, צריך להפוך למוטיב מסע הבחירות הבא.

ספק אם איזשהו מסע בחירות בתולדות הדמוקרטיות הוקדש לחינוך הציבור. פוליטיקאים, גם כאשר יש בהם ממש, רוצים להיבחר, וחינוך אינו אמצעי אלקטורלי בדוק. אבל כאשר קלושים מאוד הם סיכויי הבחירה החוזרת של ברית קדימה-העבודה, אולי התקווה היחידה נובעת מסדרת חינוך.

הפוליטיקאים הלא-פופולריים, שריחם הובאש, יחליטו לעשות משהו חסר תקדים: להגיד לבוחריהם את האמת, להסביר להם את מגבלות הכוח הצבאי והפוליטי, להודיע להם שלא יהיו עוד מלחמות-ברירה גם אם לא תהיה ברירה; להטעים באוזניהם שאם ארה”ב מתחילה להתרגל למגבלות כוחה, גם לישראל מותר.

ומה תהיה התשובה לנתניהו-ליברמן-ישי? תמונה גדולה של הנשיא רודי ג’וליאני. כל  זמן שהוא יישב בבית הלבן, ישראל תוכל לסמוך על עזרתה הבלתי מוגבלת של ארה”ב בהמשך ההתעלמות מן המגבלות שמטילה עליה המציאות.

 

 

 

איך שהעולם היה יכול להיראות אחרת, אילו רודי ג’וליאני היה מממש את התקוות שתלו בו הניאו-שמרנים וַחסידיהם הישראלים. הנה כאן נראית כותרת בעתון הניו יורקי הניאו-שמרני ‘סאן’ (עתון בהחלט לא רע כלשעצמו, שנוסד במקור כתשובה פטריוטית ופרו-ציונית ל’ניו יורק טיימס’), 15 באוגוסט 2007. בימים ההם ג’וליאני הוביל בסקרים הרפובליקניים בהפרש עצום, ומועמדותו לנשיאות היתה טבועה בחותם שהאמריקנים מכנים “בלתי-נִמנָעוּת”.

הכותרת מכריזה, “ג’וליאני מזהיר מפני מדינת אש”ף” (שימו לב לניסוח הפרֶה-היסטורי, שניחוחות מנחם בגין ויצחק שמיר נודפים ממנו). הידיעה עצמה — שהגדלתי כדי לאפשר את קריאתה — מטעימה את התהום הרובצת בין מדיניות ג’וליאני במזרח התיכון ובין סדר היום של ממשל בוש. הוא, ג’וליאני, סבור שעדיין לא בא זמנה של מדינה פלסטינית. אין צורך בזירוז הדיפלומטיה ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וּבטחונה של ישראל הוא “מרכיב קבוע במדיניות החוץ שלנו”.

אפשר רק לנחש מֶה היה עושה הנשיא ג’וליאני בבית הלבן, ואם הניאו-שמרנים היו מתלוננים לימים על “בגידתו בישראל”, כפי שהתלוננו בתחילת שנות ה-80, בהגזמה איומה, על רונלד רייגן. אבל אי אפשר כלל לפקפק מי היה המועמד המועדף לנשיאות של הימין הישראלי.

מבלי להיות משקיף אינטימי על עולמו האינטלקטואלי של בנימין נתניהו אני חושב שמותר לשער כי הוא ראה בנשיאות ג’וליאני עוגן של מדיניות חדשה, שנועדה להיות כוחנית ונַחלנית; וּבמרכזה נועדה לעמוד מלחמת מֶנַע נגד איראן ונגד בעלי בריתה.

אני חושב שתבוסת ג’וליאני היא מאורע הרה-גורל בהתפתחותה של מדיניות השיור הלאומי של ישראל. לטוב או לרע, תעתוע-הדמיון הגדול ביותר של הליכוד טואטא מן הזירה. אובאמה או מקיין (או, מי יודע, קלינטון) לא יתקרבו כלל למלא את הציפיות שנתלו בג’וליאני.

אינני בטוח שישראלים ירדו די הצורך אל סוף דעתו של הבוחר האמריקני. אני חושב לעומת זאת שמלקולם הונליין, סגן יושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, היטיב מאוד להבין כאשר אמר ‘להארץ’ זה לא כבר שהתמיכה בישראל באמריקה היא “רחבה אבל דקה”.

נשיאות ג’וליאני היתה החלום המתוק של הניאו-רוויזיוניזם הציוני (ברמז קצת מפולפל, אם תסלחו לי, למגמה הז’בוטינסקאית בתנועה הציונית בשנות ה-20 וה-30). עכשיו נראה אם הבוחר הישראלי יצליח להבין את המשמעויות של התפוגגות החלום — וייגמל מן הניאו-רוויזיוניזם שלו.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

14 Responses to “סדרת חינוך: על פוליטיקאים, על בחירות ועל אמת אסטרטגית”

  1. רוגל הגיב:

    ביחס למק’יין. הפרגמטיות שלו היא התדמית בעוד הרומנטיקניות הטד רוזוולטית היא הקו המנחה אותו. נראה כי להבדיל מהתקווה שמק’יין ינהל מדיניות חוץ ריאליסטית, בסגנון אייזנהאור, אנחנו צפויים (במקרה הקלוש שהוא אכן יבחר) למדיניות חוץ השואפת להביע את גדולתה של אמריקה ובגישה רומנטית למיליטרזים.
    במאבק התפיסות בין בן גוריון ותפיסתו את מצבה האסטרטגי של ישראל ובין יגאל אלון, נוטים ראשי ממשלות בלתי מנוסים לאמץ את גישתו של האחרון. קוצר הראות המדיני, וההתסתמכות על הסיוע האמריקאי הובילו את מדינת ישראל להסתבכויות אין ספור – מלחמת לבנון השניה היא רק האחרונה שבהם. אולי מדיניות יותר בדלנית של ארה”ב תועיל למדינת ישראל להתפכח מהאשליה שבטחונה תלוי בוושינגטון יותר מאשר בירושלים

  2. עידו הגיב:

    רשימה יפה ומדויקת שמעלה נקודות חשובות.

    הדברים שאתה כותב פה על אולמרט מעניינים, ומעניין עוד יותר שיותר ויותר אנשים מגיעים למסקנה הזו. אולי עד הבחירות הבאות מצבו של אולמרט יספיק להשתפר.
    עידו

  3. שלומי שטרית הגיב:

    “אהוד אולמרט היה זקוק רק לכמה חודשים, כדי להבין שאין מתקנים מלחמת-מחדל באמצעות מלחמה חדשה.”
    יואב, אני יודע שדעותנו חלוקות בנושא, אבל ה”מלחמה החדשה” אליה אתה מתכוון כבר מתנהלת, אלא אם כן נאמץ את מונחי ה”שיחדש” של השמאל, בדבר “קורבנות שלום”. הויכוח אינו אלא על הטקטיקה הישראלית.

    אגב, מעניין אותי לשמוע מה דעתך בנושא: כבר הבהרת את עמדתך נגד הפעלת לחץ כלכלי, אני מניח מדבריך כי אתה מתנגד למבצע צבאי לכיבוש הרצועה – אז מה נותר? הפגזות? כניעה?

  4. אלון הגיב:

    אני לא מבין מדוע לחץ כלכלי אינו צעד לגיטימי במלחמה? הכל כמובן תלוי באיך שאנו תופסים את הצד השני כאוייב שיש לנצחו או כמסכן שנתון לחסדינו , ואני שואל אותך יואב מה מבין האפשרויות האלו הינה המציאות? יש שמועות שהחמאס מתכנן לפרוץ את הגבול במתכונת הפעולה שביצע בגבול עם מצריים בתוספת שטיפת הגבול בגל אנושי מה לדעתך ישראל צריכה לעשות האם להגיב כמו מדינה נורמלית ולהגיב באכזריות המתבקשת למרות הסיכון הכרוך באיך שזה יתפרש באיזור רווי תקשורת כמו שלנו ומה אם אולמרט לא יגיב כמו שצריך בהשפעת המלחמה האחרונה מה אז ?

  5. יואב קרני הגיב:

    אנשים רציונליים אינם יוצאים למלחמות שאי אפשר לנצח בהן, רק מפני שאזלו להם הפתרונות האחרים. מנהיגים רציונליים (והירואיים) עושים מה שעשה ווינסטון צ’רצ’יל ב-1940: מזמינים את עמיהם לנשוך את השפתיים. או באנגלית בריטית, stiffen the upper lip.

    מן הצד השני של חומת עזה עומדים אויבים, הרוצים דבר אחד בלבד: להוציא את ישראל מדעתה, כדי שהיא תירה מכל הכלים, כדי לכסות את רחובות עזה בגוויות פלסטינים, כדי שהעולם כולו ימאס בישראל ויחזור וישקול את עצם הלגיטימיות של קיומה. זה בדיוק מה שעומד על הפרק.

    אבוי לישראל אם היא תניח שהאלטרנטיבה היחידה למלחמה היא “כניעה”. מי בדיוק נכנע? ההימנעות מלהרוס את עזה כדי להפסיק את ירי הקסאמים על שדרות היא כניעה? זו מחשבה מעוררת צמרמורת, בייחוד מפני שהיא מעוררת אסוציאציות היסטוריות לא נעימות.

    מלחמה אינה תראפיה. אין יוצאים למלחמות מתוך תיסכול, או מפח נפש, או אכזבה, או כדי לתקן מחדל.

  6. יואב קרני הגיב:

    אגב, אני רואה כאן מסר בחתימת “אלון”, ללא עמידה בכללי הזיהוי המלא. מסר נוסף כזה יושמט ללא קשר אל תוכנו.

  7. מאור פרץ הגיב:

    יואב, החמאס לא רוצה לגרור את צה”ל לרצועה, כפי שאתה טוען; להיפך, הוא רוצה הודנה כדי שתהיה לו ארכת נשימה. אם החמאס היה רוצה שצה”ל ייכנס לרצועה הוא היה משגר הרבה יותר קסאמים ומנסה להוציא לפועל יותר פיגועים. האם לפי דעתך ישראל צריכה ליזום הפסקת אש עם החמאס? או אולי יותר מזה- להכיר בחמאס ולנהל איתו מו”מ מדיני?

  8. יואב קרני הגיב:

    אני משתדל לדייק בהבעת דעותיי. אם תחזור אל הטקסט לא תמצא בו את המלה ‘חמאס’.

    לא, אינני תומך במשא-ומתן עם ‘חמאס’ ואינני חושב אותו לפרטנר באיזושהי נוסחת הסדר.

  9. אלון להב הגיב:

    יואב , למה אתה מניח שכוונת המשורר הייתה לגרום לעזה משהוא פטלי? אם הם היו פורצים לישראל ה”גופות” היו בשטח ישראל לא בעזה אבל בטוח אני שגם אז היה העולם מואס בישראל בכל מקרה האלטרנטיבה שבחרה ישראל עד עתה היא לא “כניעה” אלה השלמה עם מציאות נוראה יש הבדל בין כניעה והשלמה לפחות כשאתה נכנע בדרך כלל המלחמה נפסקת, כאן השלמנו עם המציאות שהם יורים עלינו ללא הבחנה ואנחנו לא יכולים להפסיק זאת לפחות בלי לקבל את המחיר של “מה יאמר העולם”

  10. דידי בן חיים הגיב:

    “אבוי לישראל אם היא תניח שהאלטרנטיבה היחידה למלחמה היא “כניעה”. מי בדיוק נכנע? ההימנעות מלהרוס את עזה כדי להפסיק את ירי הקסאמים על שדרות היא כניעה? זו מחשבה מעוררת צמרמורת, בייחוד מפני שהיא מעוררת אסוציאציות היסטוריות לא נעימות”

    איזה מזל שתושבי שדרות אינם קוראים את הבלוג שלך..

  11. יואב קרני הגיב:

    איזה?

  12. שלומי שטרית הגיב:

    “אנשים רציונליים אינם יוצאים למלחמות שאי אפשר לנצח בהן, רק מפני שאזלו להם הפתרונות האחרים.”
    יואב, ישראל לא “יוצאת” למלחמה – מפני שהיא כבר במלחמה. אינני מבקש לקבוע מהי הדרך הנכונה לפעול בה, אבל לדעתי היא בהכרח תגובה מלחמתית. הדוגמה של צ’רצ’יל מצוינת: הוא אמר לבריטים לנשוך את השפתיים ולהתאזר בסבלנות, מפני שהמלחמה תהיה ארוכה ועליהם להתמיד בה עד לניצחון. בשום שלב הוא לא העלה על דל שפתיו את הרעיון של דו-שיח עם גרמניה, למרות ש”שלום עושים עם אויבים” (ואגב, היו בהיסטוריה אויבים מרים בהרבה מבריטניה וגרמניה).

    אגב, מדוע לדעתך לא ניתן לנצח במלחמה עם הפלשתינים? והאם אינך חושש כי ישתמע מדבריך כי אתה מאמין שישראל תובס?

  13. יואב קרני הגיב:

    צ’רצ’יל עורר את הבריטים לנשוך את השפתיים. מלחמת השווא של יולי 2006 הראתה באיזו מהירות יכולים להיפָּרֵם תפריו של המירקם החברתי הישראלי, מה קטן הוא כוח הסַבָּל, מה גדולה הנטיה לפאניקה ולאבדן עשתונות. קשה להעלות על הדעת משהו רחוק יותר מן הדגם הבריטי של ימי הבליץ.

    אני אינני מציע כלל דיאלוג עם החמאס. יש אויבים שלא תיתכן התפייסות איתם, לא בגלל עיקרון ולא בגלל יוקרה — אלא מפני שאינהרנטית אין הם רוצים בפיוס, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

    שם בדיוק נכנס עניין נשיכת השפתיים.

    המלחמה הזו אינה דומה למלחמת העולם השניה. בריטניה לבדה לא היתה מסוגלת אלא להתגונן. היו נחוצות לה העוצמה התעשייתית והמסות המספריות של ארה”ב כדי לנצח. לאמתו של דבר, היא לא ניצחה, היא השתיירה. היא השתיירה בשן ועין, פשטה את הרגל, ידעה מחסור במשך שנים, נאלצה להתפרק מנכסיה האימפריאליים, ירדה למדרגה של מעצמה מן השורה השניה.

    במלחמה עם הפלסטינים לא יתכן כלל נצחון מלא, מפני שהמלחמה אינה טוטלית, ומפני שישראל לעולם לא תורשה לנחול בה נצחון מלא; ומפני שישראל אינה מסוגלת לעמוד באבידות וּבַייסורים הכרוכים במלחמה ארוכה בשטח בנוי נגד כוח מאומן ורב-מוטיבציה; ומפני שלא יהיה טרנספר. לא יהיה טרנספר.

    אסטרטגית, ישראל מועמדת חד-משמעית לתבוסה במלחמה ארוכה עם הפלסטינים. זה אינו _משתמע_ ממה שכתבתי, זה _מפורש_ במה שכתבתי. הבעתי את דעתי זה כבר, שישראל נחלה תבוסה אסטרטגית עוד בימי האינתיפאדה הראשונה, וזו היתה סיבת אוסלו.

    ישראל צריכה לשמוע ממנהיגיה שהמלחמה הזו תארך, וּבַמלחמה הזו לא יהיו נצחונות חד-משמעיים, והיא תהיה כרוכה בהתגוננות אגרסיבית (כמו למשל הפשיטות של השבוע שעבר) — אבל היא לא תסתיים בכיבוש עזה, והיא לא תסיר את צל החמאס.

    _זה_ מה שאמרתי.

  14. יואל רוזן הגיב:

    אבל אם הברירה היא בין אולמרט – האיש והמחדל – אהוד ברק – משתף הפעולה שלו- ונתניהו – הביבי – אני אקח את ביבי.

    זה לא שביבי הוא כוס התה שלי, אבל קראתי את דו”ח וינוגרד.

    חוסר האחריות וקלות הדעת בהן נגרר למלחמה מהממת..
    גם הרבה דברים אחרים שהוא עשה לא נראים לי – המלחמה בבית המשפט, ההקפה במושחתים (שר אוצר, חקירות נרחבות נגד ראש הממשלה, ראש המטה שלו, ושר המשפטים לשעבר)

    אהוד ברק חיסל את הקרדיט שלו כשחבר לאולמרט, ולא עזב אותו למרות דו”ח וינוגרד.

    אז מי נשאר?

    ביבי.
    למרות הקפיטליזם הפרוע, למרות היומרות חסרות השחר, למרות ההתנהגות הקלוקלת.

Leave a Reply