התהיה איובה נחשול מים אדירים — או נחל אכזב? הרהורים ראשונים

הנשים באיובה הנחילו להילארי קלינטון אכזבה איומה. הן העדיפו את אובאמה — והורידו אותה למקום השלישי. האם זה עוד ביטוי של התנהגות אקצנטרית במדינה ידועת אקצנטריוּת, או שנטרפו הקלפים בפוליטיקה האמריקנית?

 

עתון הבית של אובאמה, ‘סאן-טיימס’ של שיקאגו, מצטט את נאום הנצחון שלו באיובה, “רגע היסטורי רב משמעות” (בתרגום קצת חופשי).

עתון הבית של מיט רומני, ‘בוסטון הראלד’, מגייס דימויים ישנים למדי של תרבות עממית אמריקנית כדי לתאר את נצחונו המדהים של מייק האקאבי. Shazam מקביל פחות או יותר ל”וואוו”, זאת אומרת קריאת תדהמה. העתון משווה את האקאבי ל Gomer, גיבור של סדרת טלויזיה ישנה, איש תם, ישר וּפְשוּט הליכות. גומר-האקאבי, מודיע העתון בשמחה די גלויה לאיד, “הביס את מיט החלקלק”. למיט, מושל מסצ’וסטס לשעבר, יש הרבה מאוד כסף — אבל נראה שמעט מאוד מצביעים רוחשים לו חיבה אינסטינקטיבית

 

 

הנה כמה מחשבות מהירות על תוצאות הבחירות באיובה:

בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

אני מניח שההכללה תקומם לא מעט נשים הקוראות את הטקסט הזה, אבל אני כותב את הדברים בדרך ארץ. ההיסטוריוּת של בחירת אשה לנשיא שקולה כנגד כל היסטוריוּת אחרת – ובסופו של דבר הרבה יותר, מפני שיש יותר נשים מגברים, ומפני שאשה בבית הלבן תהיה סימן רב משמעות של שינוי.

בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

השאלה היא, כרגיל, מה בכלל איובה אומרת, ובאיזו מידה של רצינות צריך להתייחס להכרעותיה. הערות היסטוריות על איובה אפשר לקרוא במסגרת שלמטה. הקורא יוכל להסיק שיש לי ספקות ניכרים על חשיבותה של איובה. אבל אינני בטוח שהצדק עם פרשן אחד, הכותב ש”איובה תישאר באיובה”. נצחונו של אובאמה הוא כל כך משכנע, כל כך דרמטי, כל כך היסטורי, עד שקשה להעמיד פנים שלאיובה לא יהיה אפקט.

בדרך לניו המפשר

חמשת הימים הבאים יהיו אינטנסיביים להחריד. בעוד חמישה ימים תצביע ניו המפשר, וכמו שחוזרים וּמטעימים כאן, שתי המדינות האלה אינן שונות רק גיאוגרפית, אלא דמוגרפית ותרבותית וחברתית והיסטורית. בחמשת הימים האלה, הילארי קלינטון תעשה מאמץ עצום ממדים לסיים את אפקט איובה.

זה מזכיר לי במידה מסוימת את הבחירות של 1988, שסקרתי מקרוב, גם באיובה וגם בניו המפשר. אז, ג’ורג’ בוש האב נחל תבוסה משפילה במוקדמות הרפובליקניות, ונדחק למקום השלישי. המנצח היה הסנאטור בוב דול, ולמקום השני הגיע מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון.

בוש היה עד אז המועמד הטבעי, סגנו של רונלד רייגן האהוּד, בעל המאה, בעל הדעה. הוא מחה את הרוק מלחייו, הפשיל שרוולים, ויצא לעבודה קשה. הוא היה מתעורר בשלוש לפנות בוקר, בקור כמעט-ארקטי, כדי ללחוץ ידי פועלים של משמרת הבוקר המוקדמת בשערי בתי החרושת שלהם. תשדירי הטלויזיה שלו לא ידעו רחם. הם ציירו קריקטורה דוחה של הסנאטור דול. המכונה המשומנת של מושל ניו המפשר דאז עמדה לרשות בוש. הוא ניצח – בהפרש לא גדול, אבל בהפרש מספיק כדי לסיים את אפקט איובה. נחשול המים האדירים היה רק נחל אכזב.

אין צורך לומר שיש כאן הבדלים ניכרים. בוב דול היה פוליטיקאי דָהוּי מוושינגטון, נואם גרוע, מְעוּט כריזמה. ברק אובאמה הוא בדיוק ההיפך. מועמדותו נכנסת עכשיו לפאזה כמעט-משיחית. בעיני תומכיו הוא תקוות הדור. מדהים שהוא הצליח להגדיל כמעט פי שניים את מספר המשתתפים באסיפות הבחירות של איובה. מספר חסר תקדים של צעירים באו להצביע, וּבין הצעירים התמיכה בו היתה מסיבית (אגב, חלק גדול מן הצעירים האלה אינם תושבי איובה, אלא סטודנטים באוניברסיטאות המצוינות שלה. היתה להם הזכות החוקית להצביע, אבל הרבה אנשים באיובה עיקמו פרצוף).

בניו המפשר יהיו בחירות שונות כמעט מכל בחינה. קודם כול, בניגוד לשיטת הבחירות המשונה באיובה (ראו למטה), יהיו שם בחירות חשאיות. אנשים יוכלו להתייחד עם עצמם ועם בחירתם מעבר לפרגוד. לא יהיה אפקט הקבוצה, לא תהיה ההתלהבות המידבקת, לא תהיה גם הביישנות. כך דרך אגב עושים בחירות בחברה דמוקרטית, איובה מזכירה בחירות לפני העידן המודרני.

ניו המפשר, או לפחות חלקים שלה, דומה לשאר ארה”ב יותר מאיובה. יש בה ריכוזים עירוניים גדולים יותר, יש בה תעשיית טכנולוגיה עלית מפותחת, היא קרובה מאוד אל בוסטון וּמוּשפּעת מהִלכֵי-רוח בחוף המזרחי.

הסקרים בה העניקו יתרון גדול לקלינטון. אחדים מן הסקרים הראו צימצום די דרמטי של היתרון הזה בשבועיים האחרונים, אם כי סקרים אחרים הראו שהיתרון חזר וגדל בימים האחרונים (סקר של אוניברסיטה אחת בניו המפשר מראה יתרון קטן מאוד לקלינטון, סקר של אוניברסיטה אחרת מראה יתרון מכריע לקלינטון).

שלוש, וזהו זה?

תבוסה בניו המפשר תהיה עוד יותר קריטית בשביל קלינטון, לא רק מן הטעם הברור שאחת ועוד אחת הן שתיים, אלא גם מפני שהתחנה הפורמלית הבאה בעונת הבחירות המוקדמות תהיה מדינת דרום קרוליינה, 19 בינואר. חלקם של השחורים באוכלוסייתה הוא הגדול ביותר בחוף האטלנטי של ארה”ב, לצד ג’ורג’יה, ועומד בערך על 30%. חלקם בין המצביעים הדמוקרטיים הוא עוד יותר גדול. אובאמה, אם יופיע עטור נצחון בשתי מדינות עם רוב עצום של לבנים, יהיה מועמד טבעי לנצחון מוחץ במדינה עם כל כך הרבה שחורים (אולי בעצם רוב המצביעים הדמוקרטיים).

שלושה נצחונות אשר כאלה יעמידו את אובאמה בעמדת זינוק יוצאת מגדר הרגיל לקראת סיבובי הבחירות של תחילת פברואר. מקובל להניח שב-5 בפברואר – היום שבו יצביעו 25 מדינות, ובהן קליפורניה, טקסס ניו יורק וניו ג’רזי – יוכרע גורל המועמדות, לפחות אצל הדמוקרטים. אם קלינטון תפסיד בשלוש משלוש, היא תתקשה להתאושש.

אבל זה חיווי אינטואיטיבי יותר מעובדתי. לקלינטון עדיין תהיה קופה גדושה במזומנים, עדיין יהיה ארגון מעולה, עדיין יהיו בסיסי תמיכה אזוריים וּמִגזריים.

יתר על כן, בין ניו המפשר לדרום קרוליינה יהיו בחירות מוקדמות במישיגן. בדרך כלל זו מדינה חשובה ביותר לדמוקרטים, עם בסיס גדול של פועלי צווארון כחול, עם אוכלוסיה גדולה פי שלושה ויותר מזו של איובה וניו המפשר גם יחד. הבעיה היא שפורמלית המפלגה הדמוקרטית מענישה את מישיגן על הקדמה “חד-צדדית” של הבחירות. בגלל העונש, איש מן המועמדים אינו מנהל מסע בחירות במישיגן, וקל איפוא להתייחס בביטול אל התוצאות. אבל נצחון ברור של קלינטון במישיגן יכול להפיג במקצת את רושם תבוסותיה הקודמות.

ב-29 בינואר יהיו הבחירות המוקדמות בפלורידה, הגדולה הראשונה בסידרה (רביעית במניין אוכלוסייתה בארה”ב). הסנאטור מניו יורק אינה יכולה להפסיד בפלורידה, פשוט אינה יכולה. אם היא תפסיד שם, היא תסיים. לעומת זאת, אם היא תנחל שם נצחון מסיבי, היא תזכיר לאמריקה עד כמה שוּלִיוֹת, כמעט אנקדוֹטִיוֹת, הן איובה וניו המפשר. איך אפשר להשוות את בית הכולבו הענק עם הקיוסקים.

ב-1992, פלורידה הבטיחה את נצחונו של ביל קלינטון בבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, אף כי הוא הפסיד הן באיובה והן בניו המפשר.

ברק מקגאוורן? 1972?

כלפי זה אפשר כמובן להגיד שאינה הילארי כביל. מחסום הכריזמה והחמימוּת עמד לה בינתיים לרועץ. היא התקשתה לנסח מסר שיתמודד עם “השינוי” ועם “התקווה” של אובאמה, ובמידה פחותה של ג’ון אדוארדס.

היא המועמדת הטבעית של הזרם המרכזי במפלגה, אם תרצו של “הממסד”. מועמדי ממסד נוטים לנצח. הפעם האחרונה שבה ניצח מורד בממסד בין הדמוקרטים היתה ב-1972, ג’ורג’ מקגאוורן. הוא נהנה מתמיכה מסיבית של קבוצות גיל ואוכלוסיה התומכות עכשיו באובאמה. הוא הוביל את הדמוקרטים לתבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיהם (מדינה אחת ויחידה מתוך 50).

כשלעצמי אני טועם במועמדות אובאמה טעם של מועמדות מקגאוורן. 1972 יכלה להיות שנה של שינוי. היא באה בשעה שמאות אלפי אמריקנים ניהלו מלחמת דמים בהודו-סין. היא באה על רקע הרעה של המצב הכלכלי, ובשעה שנשיא לא פופולרי להחריד ישב בבית הלבן. אבל אמריקה נבהלה מן הרדיקליוּת של מקגאוורן, והענישה אותו בחומרה. עשרים שנה נדרשו למפלגה הדמוקרטית להתאושש מן התבוסה ההיא, ובמידה מסוימת אולי לא התאוששה עד עצם היום הזה.

איובה היא מדינה רדיקלית לתיאבון. העדפותיה הפוליטיות היו תמיד לא שגרתיות. היא העניקה השראה לפופוליזם האמריקני של שלהי המאה ה-19, שהיה אנטי-קפיטליסטי, אנטי-אינטלקטואלי, אנטי-עירוני (ולפעמים גם קצת אנטישמי). גם ניו המפשר מפורסמת באקצנטריות של התנהגותה הפוליטית.

פעם אמרו על ניו המפשר, ששום נשיא אינו נבחר מבלי לנצח בבחירות המוקדמות שלה. אבל זה חדל להיות נכון בשנות ה-90. ביל קלינטון נבחר לנשיא ב-1992 מבלי לנצח בה, ג’ורג’ בוש נבחר ב-2000 מבלי לנצח בה; המועמד  הרפובליקני של 1996, בוב דול, הפסיד בה לפרשן עתונות ימני רדיקלי, פאט ביוקנן.

היזהרו איפוא מפני חוכמת אנשים מלומדה.

אינני כותב כאן בינתיים על תוצאות ההצבעה אצל הרפובליקנים. מקווה לחזור אל זה במהלך סוף השבוע.
 

מבוקש: “איש הגיוני (ושפוי) לנשיאות”

בין דגנים לתירס, בערבות האין-סופיות של המערב התיכון האמריקני, בקור ארקטי של 15 מעלות מתחת לאפס, מדינת איובה פתחה את הבחירות המוקדמות לנשיאות. מה פתאום ומה יהיה?

“תנו-נא בעיטה הגונה לצמיג, והרימו את מִכסֵה המנוע לבדוק מה מתחתיו”. העצה הזו לא באה השבוע בתכנית רדיו לנהגים מתחילים. חזרו עליה פעם אחר פעם, בלשון כמעט זהה, הילארי קלינטון וברק אובאמה.

אין זו כלל הגזמה להגיד, שעתיד הנשיאות בארה”ב, וממילא גם עתיד העולם, היה תלוי לפחות במידת-מה בכשרונות התחזוקה של כלי רכב בחורף הארקטי של מדינת איובה, במערב התיכון האמריקני.

אתמול נרשמו באיובה 14 מעלות מתחת לאפס. בתוספת מה שהחזאים מכנים “פאקטור הרוח”, הטמפרטורה פחתה עד 18 מתחת.  אלה טמפרטורות הערב, כמובן, אבל אין זו כלל נחמה. המצביעים באיובה לא יכלו להחליט שהם ייגשו לקלפי בצהריים, כאשר השמש תעלה את מידות החום כמעט עד אפס. הסיבה: אין קלפי. איובה אינה מצביעה, היא “מתכנסת”, כפי שיוסבר להלן.

התחלה משונה יותר, אֶסוֹטֶרית יותר, לשנת הבחירות בארה”ב כמעט אי אפשר להעלות על הדעת. קשה לחשוב על מדינה אחת יציגה פחות מאיובה. אוכלוסייתה מדגדגת שלושה מיליון, שטחה גדול פי שבעה ויותר מזה של ישראל, וכלכלתה יותר חקלאית מזו של 45 מ-50 המדינות. כמעט חצי אוכלוסייתה מתגוררת באזורים לא-עירוניים.

בעוד שחלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי של ארה”ב אינו מגיע אפילו לאחוז אחד, חלקה בתמ”ג של איובה מגיע כמעט ל-7%. איובה מספקת 17% מצורכי ארה”ב בתירס ובדגנים.

מה לרודי בין השיבולים?

טיסה בשמי איובה מזמנת חוויה ויזואלית חדגונית, אם גם לא בלתי נעימה: שדות אין סופיים של דגנים ושל תירס ושל שיבולת שועל ושל מה לא. באחד המעמדים המשעשעים של מערכת הבחירות האין-סופית באיובה – היא נמשכה כמעט שנה, ואצל כמה מועמדים יותר משנה – רודי ג’וליאני מצא את עצמו במרכז שדה, בין פולי תירס גבוהים כקומת אדם. הוא השתדל להעמיד פנים שהוא מרגיש בבית, אבל איש לא האמין לו. מה לניו יורקי המשופשף בין שיבולים ובין כבשים? הוא החליט שזה ממילא לא יעבוד, והעתיק את כובד המשקל של מסע הבחירות שלו לפלורידה.

זה הגיוני, אפילו הגיוני מאוד. פלורידה היא המדינה הרביעית בגודל אוכלוסייתה, ומספר נציגיה בוועידת המינוי של המפלגה הרפובליקנית גדול כמעט פי שלושה מזה של איובה.

חוץ מזה שאיובה היא המקום שבו מועמדים לנשיאות צוברים תנופה. לעתים קרובות אין די בתנופה הזו. אבל כל פוליטיקאי וכל יועץ פוליטי זוכרים מה קרה באיובה ב-1976. אז, מושל לשעבר ממדינת ג’ורג’יה, אלמוני גמור, חרש את שדות איובה במשך שנה שלמה. נצחונו הלא-מוחץ בבחירות המוקדמות שלה הקפיץ אותו בן לילה אל מרכז הזירה. שמו היה ג’ימי קרטר.

וזו הסיבה, על רגל אחת, שאיובה הלא-חשובה כשלעצמה, היא כל כך חשובה בשביל המתמודדים. חזקה עליהם שלא יטרחו לחזור אליה בבוא מערכת הבחירות הכללית, בתחילת הסתיו. עכשיו הם מוכנים לדבר באופן אישי עם כל בוחר.

זו אינה לשון הפרזה. שיטת הבחירות המשונה של איובה כמעט משתדלת להקטין עד מינימום את מספר הבוחרים. כיאה למדינת חקלאים ופועלים (עם הרבה אקדמאים ועורכי דין), הבוחרים מוזמנים לאסיפות-עם קטנות, בדרך כלל בין שבע לעשר בערב. יש באיובה 99 מחוזות, ובכל מחוז יש אסיפה.

מי ירצו לצאת מביתם החם בשעה כזאת, בקור כזה? מי ירצו, אבל יתקשו להתניע את המכונית? מי יתניעו, אבל יחליטו ששכבת הקרח על הכביש אינה מצדיקה את המאמץ? מי יחליטו שהיא מצדיקה, אבל לא יידעו בדיוק מה לעשות בקולם?

נכחתי פעם אחת באסיפה כזאת, באולם התעמלות של בית ספר מקומי ליד דה מוין. תומכיו של כל אחד מן המועמדים הוזמנו להיאסף בחלק אחר של האולם. הקולות נספרו. אם אחד המועמדים – באופן בלתי נמנע, כאשר יש כל כך הרבה – לא הגיע אל סף 15%, תומכיו התבקשו להצטרף אל מועמד אחר שעבר את אחוז החסימה.

פוליטיקה קמעונאית

כל זה מעורר מידה של אי-נוחות, לפעמים מידה ניכרת. בשבח התהליך אפשר להגיד, שהוא נותן לאמריקה את ההזדמנות לִצְפּוֹת בפוליטיקה “קמעונאית”, שבה המגע בין המועמד ובין המצביע הוא בלתי אמצעי. כשהתהליך יפליג אל מרכזי האוכלוסיה הגדולים של החוף המזרחי ושל החוף המערבי, את מקום האינטימיות תתפוס פוליטיקה “סיטונאית” של תשדירי טלויזיה יקרים.

אבל איובה – ממש כמו ניו המפשר הקטנה, המצביעה (על אמת, עם קלפיות) חמישה ימים אחריה – מפורסמת בקפריזות של בוחריה. שתיהן הצביעו בעבר בעד מועמדי מחאה.

ב-1988, למשל, בוחרי איובה העדיפו את מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון על פני ג’ורג’ בוש האב. ב-1980 הם העדיפו את ג’ורג’ בוש האב על פני רונלד רייגן. בוחרי ניו המפשר העניקו תמיכה כל כך מסיבית למועמד פאציפיסטי, ב-1968, עד שהנשיא לינדון ג’ונסון נאלץ להסתלק מן המירוץ. הם חזרו וניסו לשנות את קצב הפוליטיקה האמריקנית ב-1984, ב-1992, ב-1996 וב-2000. הם העניקו נצחונות, או כמעט-נצחונות, למועמדים שאיש לא האמין ברצינות סיכוייהם.

הפיתוי לשבור את הכלים, ולהצביע אמוציונלית במקום רציונלית, הוא ניכר. כמובן, התוויות האלה הן יחסיות. יש אנשים רבים שיחשבו הצבעה לטובת אובאמה לרציונלית, מפני שבבחירות הכלליות בנובמבר טובים סיכוייו לנצח מסיכויי קלינטון. זה על כל פנים מה שמראים הסקרים. הסקרים גם מראים שבזירה הארצית של הדמוקרטים, קלינטון מוסיפה ליהנות מיתרון קבוע בערך של 20%.

שורה של עתונים גדולים הפצירו בימים האחרונים בבוחרי איובה לגלות אחריות. “הֱיוּ-נא הגיוניים”, קראה פֶּגי נוּנֶן, כותבת נאומים לשעבר של רונלד רייגן, ברשימה מצוינת ב’וול סטריט ג’רנל’ (שאני אינני מסכים עם הפוליטיקה שלה).

“כולנו אנשים מבוגרים”, היא כתבה,

אנחנו יודעים שארצנו זקוקה לנשיא גדול, אבל אין אנחנו מצפים לזה, ונסתפק כרגע בנשיא טוב. אנחנו רק רוצים אדם הגיוני. היינו רוצים מישהו שלא יהיה טבוע בחותם של חוסר שְפִיוּת. אנחנו רוצים יֶדַע, כושר שיפּוּט, הבנה מפוּכּחת של העולם ושל דרכי הגברים והנשים המתהלכים בו.

לבַקֵש שהנשיא הבא של ארה”ב יהיה שפוי, ידען, שָקוּל וּמפוכח, זה בעצם לא כל כך הרבה. ואם דוברת רהוטה של הימין רואה צורך להשמיע את הבקשה, אין זו אלא עדוּת לשיעורי האי-אמון שהאמריקנים רוחשים בימים האלה לממשלתם ולפוליטיקאים שלהם.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

16 Responses to “התהיה איובה נחשול מים אדירים — או נחל אכזב? הרהורים ראשונים”

  1. גיל הגיב:

    הבעייה של בחירות מקדימות שהן נוטות להיות נבואה שמגשימה את עצמן במקרים רבים. קלינטון יכולה כרגע להחזיק ברוב המצביעים הדמוקרטים ברוב המדינות, אבל בגלל שאיווה ומדינות זניחות אחרות ראשונות, המנצחים בהם הופכים אוטומטית למועמדים מובילים למרות שהם לא מייצגים שום דבר. ומה עם אדוארדס? יש לו סיכוי להתרומם לדעתך אחרי ההישג היחסי שלו כאן?

  2. doron הגיב:

    יואב, אשמח אם תציין כמה אנשים בפועל הצביעו בבחירות הללו. אני קורא הרבה ביקורת על הבחירות המקדימות במדינות הללו ומעניין לדעת את העובדות ואת דעתך.

    דבר שני, בבחירות הקודמות שהיתי בל”א. בגלל שהסקרים העניקו את קליפורניה לדמוקרטים, לא היו אספות בחירות ולא הרגשת כלום באוויר. המתמודדים הראשיים בכלל לא טרחו להגיע לא לל”א וגם לא לקליפורניה (המדינה הגדולה ביותר). לאחר הבחירות הושמעה ביקורת שכל השיטה עקומה וזה שהמתמודדים משמיעים את קולם רק במדינות קטנות פוגע בשיטה. מה דעתך ןהאם יש התפתחות בנושא.

    תודה, דורון

  3. doron הגיב:

    להבהרת שאלתי רצ”ב לינק למאמר של הלוס אנג’לס טיימס.
    http://www.latimes.com/news/opinion/la-oew-iowacc4jan04,0,6405377.story?coll=la-opinion-center

  4. רוגל הגיב:

    מאיובה לבד. יחד עם זאת אני חושב שנצחונו המרשים של אובמה יעזור לו להתגבר על הנחות היסוד שקלינטון שתלה בתודעת הציבור – יכולתה להיבחר והיותה “בלתי נמנעת” . למרות שאינני מתומכיו של אובמה אני חושב שהוא “הדבר האמיתי” ויכולתו לסחוף מצביעים רבים שלא הצביעו בפריימריס הדמוקרטים באיובה מרשימה ביותר.

    דרך אגב, האם אתה מתכוון לבקר בניו-המפשייר לפני השמיני לחודש?

  5. תומר הגיב:

    ושאלה: האם תוכל לומר איך בדיוק נקבע סדר ההצבעה של המדינות? למה איובה, אז ניו-המפשר, עוד קצת הלאה 25 מדינות וכו’. האם זו מסורת עתיקת שנים? ואם כן, איך היא התחילה, ולמה אי אפשר לשנות אותה?

  6. עמנואל ילין הגיב:

    נשיא שפוי, ידען, שקול ומפוכח – זה בדיוק ברק אובאמה.

    יש לו את הצד של הנואם המלהיב עם הרתוריקה הקצת חלולה על תקווה ואחדות שעושה הרבה רושם על האמריקנים, וקצת פחות על ישראלים ציניים. אבל זה בהחלט לא כל מה שהוא מביא למועמדות הזו.

    דווקא בנושאים של מדיניות חוץ ובטחון, נושאים שנדחקים לשוליים במערכת הבחירות עצמה, אבל בסופו של דבר הרבה יותר חשובים בתפקוד של הנשיא אחרי שהוא כבר נבחר, אני רואה שילוב של ידע, של גישה נכונה ושל אינסטינקטים טובים.

    זה לא רק שהוא דיבר נגד המלחמה בעיראק בזמן אמת, עוד לפני הפלישה. הוא גם התנגד לה מהסיבות הנכונות, כפי שאפשר לראות בנאום שלו מ 2002:
    http://www.barackobama.com/2002/10/02/remarks_of_illinois_state_sen.php
    הוא לא התנגד מתוך אנטי לשמו, אלא מתוך הבנה שברגע שפותחים את תיבת הפנדורה הזו בפלישה לעיראק, רק דברים רעים יכולים לצאת ממנה, ואי אפשר להחזיר אותם בחזרה:
    I know that even a successful war against Iraq will require a US occupation of undetermined length, at undetermined cost, with undetermined consequences. I know that an invasion of Iraq without a clear rationale and without strong international support will only fan the flames of the Middle East, and encourage the worst, rather than best, impulses of the Arab world, and strengthen the recruitment arm of Al Qaeda. I am not opposed to all wars. I’m opposed to dumb wars.

    גם מעניין לשמוע את הפודקסט שהוא הקליט אחרי הביקור שלו בישראל, לפני שנתיים בדיוק (אפשר גם לקרוא את הטקסט):
    http://obama.senate.gov/podcast/060114-from_the_road_i/index.php
    הרוב זה ממש לא יהיה חידוש בשבילנו. דברים אפילו די בנאליים. אבל מה שמרשים אותי זה המשפט שהוא כותב על הבחירות ברשות הפלסטינית שהתקיימו שבוע ומשהו אחרי הביקור. בזמן שכל האהוד יערים חשבו על גודל הנצחון של הפתח בבחירות, אובאמה תפס הייטב שכלל וכלל לא בטוח שאכן הפתח ינצח את חמאס. בניגוד לממשל בוושינגטון ולממשלה בירושלים, ולכמעט כל “המומחים באולפן”, הוא כנראה לא היה מופתע מהתוצאות.

    הקיצור אני קיבלתי את הרושם שהוא הרבה פחות תמים והרבה יותר מחושב ממה שנדמה באופן הראשוני, ושזה ממש לא הולך להיות מקגאוורן ב’.

    לגבי הילרי והצבעת הנשים. יש פה בעיתיות. שכן היא לא אישה שהגיעה למעמד הפוליטי שלה בכוחות עצמה. היא הגיעה אליו בזכות זה שבעלה היה נשיא. נכון, היא לא הייתה אשת נשיא רגילה והייתה מעורבת מאוד בעיניינים פוליטיים גם בבית הלבן וגם לפני זה בליטל רוק. אבל עדיין, היא לא נבחרה אף פעם לתפקיד בזכות עצמה. היא לא גולדה מאיר, ולא מרגרט תאצ’ר, ולא מרי רובינסון, או נשיאת פינלנד שאת שמה אני לא זוכר (אלא רק שהיא דומה לקונן אובריין). אם כבר היא הרבה יותר דומה למודל של אינדירה גנדי, או בנזיר בהוטו (רק שתיבדל לחיים ארוכים לעומתן), של נשים שנבחרו בזכות הפרסום בו זכו כאנשי משפחה של מנהיגים גברים.וכפי שבכל המקרים האלה לא באמת נפרץ מחסום, כך גם הבחירה שלה כנשיאה הראשונה לא בטוח שתפרוץ את המחסום. לעומת זאת בחירה של אובאמה כנשיא שחור ראשון, זה יהיה גם ניפוץ לא של המחסום, וגם ניפוץ של מחסום הרבה יותר גבוה.

    ואגב, למה איובה? למה לא איווה? נוסעים שם באבטובוסים? או שפשוט ה-ב’ נכתבת בצורה אבטומאטית?

  7. אלכס זיידמן הגיב:

    א. כתבת כי ‘”תנו-נא בעיטה הגונה לצמיג, והרימו את מִכסֵה המנוע לבדוק מה מתחתיו”… חזרו עליה פעם אחר פעם, בלשון כמעט זהה, הילארי קלינטון וברק אובאמה.’ אבל רק אובמה חזר על העצה הזאת שוב ושוב מכיוון שהיא הייתה הסלוגן שלו. אומנם נכון שעוזר של קלינטון אמר את זה פעם אחת, אבל המראיין מיד אמר שהדובר גנב את הסלוגן של אובמה. קלינטון עצמה ניכסה לעצמה סלוגן אחר של אובמה – היא אמרה שהיא להוטה ומכונה לצאת לדרך (fired up and ready to go), אבל גם את זה היא אמרה רק פעם אחת (מעניין לציין ששני האירועים הללו התרחשו בפרק זמן קצר מאוד, בימים האחרונים למרוץ).

    ב. השוות את אובמה למקגאוורן וציינת את הרדיקליות של האחרון. אבל אתה שכחת לציין שבבחירות הללו קלינטון נחשבת למועמד מפלג ואילו אובמה – אדם שבשבילו הצביעו עצמאים ובו תומכים אפילו רפובליקנים – הוא המועמד היחיד שמדבר בעד איחוד מחדש של אזרחי ארה”ב ונגד מפלגתיות ומלחמות תרבות.

  8. אלכס זיידמן הגיב:

    אופס.

  9. אלון הגיב:

    קראתי איפה שהוא שבמישיגן לא עושים קמפיין כי המפלגה הדמוקרטית “מחרימה”
    מאיפה זה? האם זה נכון? למה?
    תודה שוב על הרשימה המחכימה

  10. עמנואל ילין הגיב:

    לתומר: איך זה נקבע? האמת שתאריך ההתמודדות בכל מדינה נתון או למוסדות של כל מפלגה בכל מדינה, או לעיתים למדינה עצמה (למשל שבית הנבחרים המדינתי מחוקק חוק שקובע מה יהיה התאריך, והמושל חותם עליו). המוסדות המפלגתיים הארציים יכולים מקסימום לנסות לקבוע כללים ו”להעניש” את המדינות המורדות בהפחתה של מספר הצירים בועידה הארצית שהיא שלהלכה בוחרת את המועמדים לנשיאות.

    עד כמה שהבנתי המסורת של קוקוסים באיווה ופריימריז בניו המפשייר התחילה ב 1972, אחרי ששתי המדינות הגיעו להסכמה. איווה תהיה ראשונה, אבל יהיו בה קוקוסים, לא בחירות ממש, וניו המפשייר תהיה אחריה, אבל עם הפריימריז המלאים הראשונים. ניו המפשייר היתה חשובה עוד לפני זה, אבל אני חושב שאיווה נעשתה חשובה רק אז.

    השנה שתי המפלגות קבעו שהבחירות אסור שיתחילו לפני 5 בפברואר. הדמוקרטים נתנו פטור להאיווה, ניו המפשייר נוואדה ודרום קרולינה, ועל שתי המדינות המורדות – מישיגן ופלורידה – הוטל עונש של שלילת הנציגים מטעם המפלגה, וחרם מטעם רוב המועמדים. (זה התשובה לאלון). הרפובליקנים החליטו לשלול חצי מהצירים של המדינות שעורכות פריימריז לפני הזמן (אבל איווה לא כלולה, כי שם זה לא פריימריז), אבל כל המתמודדים הרפובליקנים מתייחסים להתמודדות במלוא הרצינות גם במדינות אלה.

    ולכן נוצרה התגודדות המונית של מדינות ב-5 בפברואר, שבה אמור להיות המרוץ מוכרע (ונשאלת השאלה, בעיקר בצד הרפובליקני, מה ייקרה אם גם אז הוא לא יוכרע? אולי לא יישארו אחרי זה מספיק צירים לחלוקה בשביל להכריע את המרוץ, ומי יודע? אולי אפילו נחזור לימים שאנחנו מכירים רק מהסרטים שהמועמד באמת נבחר רק בועידה אחרי מי יודע כמה סיבובי הצבעה ועיסקאות בחדרים אפופי עשן (טוב, אולי האיסורים על העישון שנחקקו מאז יכשילו את זה…)

    אז לוח הזמנים נקבע במאזן כוחות: מצד אחד יש את התחרות בין המדינות שגורמת לכל מדינה לנסות להקדים את הבחירות בה בשביל להיות יותר משמעותית. מצד שני יש את הלחצים של הממסד המפלגתי וגם את זה שאי אפשר להתחיל את ההצבעות בפריימריז שנתיים לפני הבחירות עצמן! יש גבול!

  11. גיל הגיב:

    על פי החוקים של הדמוקרטיים לאף מדינה אסור לאסור פריימריס לפני 5 בפברואר, חוץ מאייווה, ניו המפשיר, דרום קרולינה ונבדה שמסורתית עושים את זה בינואר. מישיגן ופלורידה החליטו להתמרד ולכן המועמדים החליטו להחרים את המדינות הללו. נדמה לי שגם מונעים מהן לשלוח את הנציגים שלהם לועידה הדמוקרטית באוגוסט. לכן הניצחונות בהן יחשבו לסמליים בלבד וחסרי משמעות מעשית לגבי קביעת המועמד הדמוקרטי. תקן אותי אם אני טועה יואב.

  12. תומר הגיב:

    רפובליקה פדרלית זה משהו, הא?

  13. יואב קרני הגיב:

    גיל: אני חושב שהסיכוי היחיד של אדוארדס הוא מעידה של אובאמה. הם מתמודדים עכשיו במידה רבה על אותו פֶּלַח. אני מנחש שאילמלא הופיע אובאמה, אדוארדס היה מנצח באיובה, אולי בהפרש גדול, והיה נמצא בעמדת הבכורה. בעניינו, השאלה נוגעת למימון. מקום שלישי חלוש בניו המפשר כנראה יקשה עליו להמשיך. הוא יצטרך לנצח באיזשהו מקום, ועכשיו נראה שאפילו יעד טבעי, כמו דרום קרוליינה, אינו נמצא בהשג ידו.

    לאדוארדס יש תמיכה ניכרת מצד איגודים, בגלל התנגדותו הקולנית להסכמי סחר חופשי. הדעת נותנת שזה יתבטא במדינה כמו מישיגן, המצביעה ב-15 בינואר. היא מרכז היסטורי של איגוד פועלי הרכב — והיא שרויה במיתון כלכלי חמור. אבל הוא הסיר את שמו מרשימת המועמדים המתמודדים במישיגן, כדי לרַצות את איובה (נסיונה של מישיגן להקדים את הבחירות שלה לאלו של איובה, שאילץ גם את איובה גם את ניו המפשר לזוז לתחילת פברואר). אין זה מן הנמנע שהוא מצטער עכשיו מאוד על ההחלטה.

    דורון: באיובה השתתפו קרוב ל-240,000 באסיפות הדמוקרטיות, בערך 115,000 אצל הרפובליקנים. זה אחוז לא מרשים יחסית למדינות אחרות, קצת יותר מעשירית בעלי זכות הבחירה. אבל זה אחוז מרשים מאוד בקני-מידה של איובה, שבה הצביעו רק חצי המספר הזה לפני ארבע שנים.

    קליפורניה היא אמנם מן המתלוננות הגדולות על תהליך הבחירות המוקדמות, המעניק משקל-יתר למדינות קטנות, לא חשובות ולא יציגות. משהו אמנם השתנה: במקום להצביע בסוף התור, כפי שהיה עד עכשיו, קליפורניה עומדת להצביע ב-5 בפברואר. היא לא תחליט לבדה — 25 מדינות מצביעות בתאריך הזה — אבל בהכרח קולה יישמע, והיא תעניק פרופורציות נאותות.

    שווה בנפשך מה היה קורה אילו קליפורניה הצביעה יחד עם איובה. בקליפורניה הענקית, קלינטון היתה מנצחת בהפרש של 20% (על פי הסקרים), ובאיובה הזעירה אובאמה היה מנצח. מי היה מדבר עכשיו ברצינות על נחשול מים אדירים.

    תומר: סדר ההצבעה ההיסטורי הוא שרירותי. ניו המפשר פשוט היתה שם, ומשום מה זה לא הפריע לאיש, בייחוד בתקופה קודמת, כאשר בחירות במדינות אינדיבידואליות היו רק פאקטור בתהליך המינוי של המועמדים, לא בהכרח פאקטור מכריע (עידן “החדרים מלאי העשן”).

    איובה השחילה את עצמה ב-1972, ועלתה לגדוּלה ב-1976 (כאשר המציאה, פחות או יותר, את ג’ימי קרטר). 1972 היתה השנה הראשונה שבה הבחירות המוקדמות חרצו את גורל המינוי. מאז גברה התרעומת על ראשוניותן של הזוּטָרוֹת.

    ב-1984 עשו מדינות דרומיות יד אחת כדי לחזק את השפעתן באמצעות ריכוז בחירותיהן ביום שלישי אחד (מכאן ‘יום שלישי הגדול’, או ‘יום שלישי השמן’).

    זה אמנם הגדיל את משקלן של מדינות הדרום. זה התאים לרפובליקנים, שהדרום נעשה בסיס השילוח שלהם לבית הלבן. זה התאים פחות לדמוקרטים (שכוחם בדרום ממילא פחת והלך), מפני שדמוקרטים דרומיים נוטים לעמוד ימינה מרוב הדמוקרטים האחרים.

    הדיבורים על רפורמה של התהליך מנסרים בחלל זה שנים. אין זה כלל מן הנמנע ש-2008 היא הפעם האחרונה שבה נראה את אפקט איובה-ניו המפשר, ומן הפעם הבאה נראה בחירות מוקדמות אזוריות. הועלתה גם הצעה להחליט בהגרלה איזו מדינה תזכה לפתוח. ניו המפשר תילחם כלביאה פצועה, אבל זמנה הגיע (נראה מה יקרה למוטו שלה, “חֲיֵה כבן-חורין או מוּת”).

    גיל: אכן מישיגן (כפי שציינתי ברשימה) ופלורידה נענשות על חרפת החלטתן להקדים את הבחירות שלהן. אני מתקשה להאמין שהדמוקרטים, ובמידה פחותה הרפובליקנים, יוכלו לטאטא שתי מדינות חשובות כאלה אל מתחת לשטיח.

    הבחירות במישיגן, גם אם אינן מוּכָּרוֹת לצורך חישוב מספר הנציגים לוועידת המינוי, עשויות להיות משאל-עם מעניין, בייחוד אם די מצביעים יחליטו לבחור צירים “בלתי תלויים”. אם למשל מספר הבלתי תלויים יהיה גדול ממספר התומכים בהילארי קלינטון (היחידה שלא הסירה את שמה מרשימת המתמודדים במישיגן), זו תהיה סטירת לחי מצלצלת.

    עמנואל: לא כל כך הבנתי, הילארי קלינטון לא נבחרה בזכות עצמה? אם אינני טועה, היא נבחרה פעמיים לסנאטורית של מדינת ניו יורק, ורק שמה היה על גליון ההצבעה, לא שם בעלה.

    אם ביל הקדים את הילארי בתור הפוליטי אין זה אלא מפני שלפני דור נשים התקשו מאוד להתמודד בפוליטיקה. למשל, בשנות ה-80 ישבה בסנאט של ארה”ב רק אשה אחת. רק בסוף שנות ה-70 נבחרה האשה הראשונה למושלת.

    אני קצת מתקנא בידיעה החד-משמעית שאתה מפגין על סגולותיו של אובאמה. לי יש כמה ספקות, כולל מסלול העליה המקוצר מִפְּעיל שכונות בשיקאגו לבית הלבן. עכשיו אנחנו גם שומעים איך אובאמה חזר והשתמט מהצבעות בסנאט של מדינת אילינוי, כאשר עניינים קשים מדיי עלו על הפרק.

    אני חושב, וגם הבעתי את דעתי בעבר, שכשרונותיו הרטוריים יועילו לו כמדריך מוטיבציה, מה שקוראים (גם בארץ, אם אינני טועה) coaching. אין זה כלל מן הנמנע שהוא יעשה חיל בבית הלבן, אבל אין סיבה ֹֹלהניחֹ שהוא יעשה חיל.

    אמריקני רב-אנפין, שהיה יועץ קרוב של בובי קנדי ושימש בכהונה בכירה בממשל קלינטון, אמר לי ש”אובאמה הוא אינטליגנטי וסקרן” (בניגוד לדייר הנוכחי בבית הלבן). אבל לפי דעתי את סקרנותו הוא צריך להשׂביע במקומות נמוכים קצת יותר מן הבית הלבן.

    גב’ קלינטון? אני אמנם מעדיף אותה על פני אובאמה ועל פני אדוארדס, אבל מכולם אני הייתי מעדיף את ביל ריצ’רדסון. לרוע המזל סיכוייו מעטים מאוד.

    אלכס זיידמן: לא תהיה לך כנראה בררה אלא להניח שאני שמעתי באוזניי את הילארי קלינטון אומרת את מה שייחסתי לה.

    אשר לרטוריקה של אובאמה על איחוד השורות, זו רטוריקה. עמדותיו ברוב השאלות מעמידות אותה שמאלה מרוב האמריקנים. הרפובליקנים יקרעוהו לגזרים בבחירות הכלליות.

    אלון: שאלתך על מישיגן נענתה בגוף הרשימה, עוד לפני שהצגת אותה.

    שוב עמנואל: לא ירדתי לסוף הלצתך על איובה. אני יודע שכוונותיך היו טובות, אבל מה בדיוק הקשר בין “אבטובוס” ל”איובה”?

    אינני יודע אם הקדשת אי פעם הרהור לבעיות התעתיק בעברית, אבל שיטת העיצורים של העברית אינה מאפשרת לה לבטא הגאים מסוימים.

    היא המציאה כמו-עיצורים חדשים, “צ'” בשביל ההגה האנגלי ch, או “וו” בשביל ההגה האנגלי w.

    כאשר “וו” מוסמכת לאימות קריאה, היא נעשית בלתי אפשרית לפיענוח. הכתיב “אייווה” דוחה במידת כיעורו, ואינו מקל על הגיה. השמטת אחת היו”דים, כפי שאתה עשית, הופכת את ההגיה פוטנציאלית ל “eewa”. “איובה” אמנם אינה מייצגת נאמנה את ה w, אבל לפחות שומרת אמונים לצורה המלאה של השם.

    אין מה לעשות. ברוסית מבטאים את שמה של מדינת טקסאס “טֶחַאס” ואת שמם של איי האוואי “גאוַאִי”. בערבית מאייתים לא פעם את שמה של בירת ארה”ב “פאשינטוּן” (במילרע), בספרדית קוראים בדרך כלל לניו יורק “נוּאֶבה יורק”, ו”צ’יקאגו” לשיקאגו. אז יהיה עלינו לסבול בגבורה את הזיוף החלקי של שם המדינה הנקראת Iowa. לחלופין, אם בנפשך היא, אפשר לאיית את שמה באותיות לטיניות.

    אגב, עמנואל, לפני שאנחנו משנים את שם האתר הזה, רציתי רק לשאול אותך, בחיוך ידידותי, אם נקרא לו “עמנואל ויואב”, או שמבחינתך אפשר להקדים “יואב” ל”עמנואל”?

    כלטוב לכל המשתתפים ותודה

  14. עמנואל ילין הגיב:

    אני אנסה הפעם לא להיסחף באורך תגובותי (מצטער על כך), ורק להגיב בקצרה ל3 דברים שכתבת לי:

    א. בקשר להילרי קלינטון – אתה באמת חושב שאילולי ביל קלינטון היה נבחר לנשיאות ב 92, או אפילו אם היא בכלל לא היתה נישאת לו, הילרי היתה היום סנאטורית, שלא לדבר על מועמדת מובילה לנשיאות? אני בספק רב, אבל בניגוד לתחום שבוא אני בא ממנו, פה אי אפשר לעשות ניסוי מבוקר.

    עכשיו, אין פגם בכך שהיא מרוויחה פוליטית מהמעמד שלה כגברת הראשונה לשעבר, אבל זה אומר שאי אפשר ללמוד מפה לטוב או לרע על מה היה הסיכוי של נשים אחרות, ושגם יש ספק האם אם היא תיבחר זה יהווה פריצת מחסום גם בהמשך, לנשים אחרות.

    ב. בקשר לאובאמה. אני חושש שייחסת לי יותר נחרצות ממה שיש בי באמת. אני בהחלט חושב שהוא עומד בקריטריונים המינימליים של “שפוי, ידען, שקול ומפוכח”, ואני גם מוצא סימנים לאופטימיות לגביו, אבל אני מודה שגם לי יש ספקות. על הנייר באמת ריצ’רדסון נראה טוב, אבל הוא היה רחוק מלהרשים בעימותים ובראיונות שראיתי איתו, ודווקא בנושאים שהוא אמור להיות חזק בהם. אם כבר, אז דווקא ביידן שכתבת עליו בזמנו טור מעניין, נראה הרבה יותר טוב, אך הוא כבר לא במועמדים.

    ג. בקשר לתעתיק: מכיוון שאני מאנשי הוויקיפדיה העברית, אני דווקא מודע היטב לעינייני תעתיק (שנידונים שם עד בלי סוף, ולו כי הרבה יותר קל להתווכח על קוצה של י’ מאשר באמת לכתוב ערכים). הבדיחה שלי שלא הובנה כיוונה לצורת הכתיב (והביטוי) שהיתה פעם נהוגה בעברית לכתוב (ואף לבטא) את מה שבשפות אירופאיות נכתב כ AU “אב” ולא “או” כפי שנהוג היום. נדמה לי, אם כי אולי אני טועה, שהכתיב “איובה” (שבלי לבדוק, אני בטוח שכך הוא מופיע למשל באנציקלופדיה העברית) מקורו גם באותה תקופה, ובאותן סיבות. בכל מקרה, עד כמה שידוע לי היום זה לא ממש מקובל לתעתק W ל-ב’, ואפילו לא V ל-ב’ אלא בשני המקרים ל-ו’ יחידה בתחילת מילה ומוכפלת באמצעה (אם אין ניקוד).

  15. יואב קרני הגיב:

    עמנואל, אינני יודע אם גב’ קלינטון היתה נבחרת או לא היתה נבחרת אילמלא ייחוס בעלה. אבל באותה מידה אפשר לטעון שבעלה לא היה נבחר אילמלא עמדה לצידו והיתה חלק מן הצוות הפוליטי שלו מן היום הראשון (“שניים במחיר של אחד”, הוא עצמו הודה ב-1992). הם באמת היו צוות, והיא נכשלה בלשונה זמן קצר אחרי השבעתו, ב-1993, כאשר אמרה “אנחנו הנשיא”. זו היתה אמת.

    לאחר שאדם נבחר פעמיים לסנאטור מטעם המדינה החמישית בגודל אוכלוסייתה בארה”ב, ברוב גדול, אינני חושב שאפשר להוסיף ולחשוב אותה לצלע מגופו של אדם. זה לא הגון — וזה לא נכון עובדתית.

    על התעתיק: עדיין אינני מבין את הקשר בין תעתיק AU לתעתיק W. “אבטובוס” לא היה תעתיק, אלא היה ההגיה של המלה ברוסית, שפתם של הרבה מראשוני היישוב ובוודאי של ראשוני האינטלקטואלים והכותבים של היישוב. אתה נסית כמובן ללגלג על ה”ארכאיות” של תעתיקי. מצטער, אפשר לחלוק על הֶגיוֹן התעתיק, אבל ארכאי אין הוא.

  16. עמנואל ילין הגיב:

    האמת היא שלא ניסיתי ללגלג, ואני מצטער שזה הרושם שהתקבל מדברי.

    אני אכן חושב שזה כתיב ארכאי, אבל יש לי חיבה לדברים ארכאים, וניסיתי קצת להשתעשע עם זה, אגב העלאת השאלה למה אתה מעדיף לכתוב את זה כך. זה הכל. בודאי לא ללעוג.

    ודוקא בכל מקרה יש פה (גם באבטובוס) עיניין של תעתיק. מעבר לשאלה איך מבטאים את המילה, נשאלת השאלה איך מתעתקים את העיצור V במילים לועזיות. פעם היה נהוג לתעתק אותו באמצע מילה ב-ב: טלביזיה, שבדיה, נורבגיה וכו. היום מקובל לתעתק את זה ב-וו (וו כפולה, לפי חוקי הכתיב המלא, בלי קשר לזה שזו מילה לועזית, ובלי קשר אם זה מתעתק V או W). בחלק מהמילים והשמות שהתקבלו כבר בשפה נשאר הכתיב הישן דומיננטי (למשל שבדיה, למרות שגם שוודיה נהוג). בחלק התיעתוק החדש דומיננטי (טלוויזיה, למרות שגם טלביזיה קיים), אבל בדברים חדשים יותר כבר כותבים רק עם וו (למשל אירוויזיון, ולא אירוביזיון, אלא אם כן זה הלחם של אירוויזיון והמילה העיברית ביזיון…). נדמה לי שבעיקרון באמת לא צריך להיות הבדל בין תיעתוק של V לתיעתוק של W, אבל אני מודה שתיעתוק ב-ב יותר צורם לי כשזה מתעתק W.

    בכל מקרה, אין ספק שהכתיב “איובה” יותר ותיק מ”איווה”, ונראה לי שדוקא יש קשר לעיניין האבטובוס (גם בהעדפת ב’ על וו’ בשביל העיצור V, וגם ואני תוהה האם בהשפעת הרוסית או הגרמנית ממש ביטאו את זה כ IOVA). ובחיפושי אחרי טקסט שמופיעים בו גם המילה איובה וגם אובטומטי מצאתי את זה:
    http://benyehuda.org/arlosoroff/044.html

    אני ממש לא מחשיב את הילרי כחלק מצלעו של ביל. אבל בהחלט כחלק מצוות דו ראשי כפי שכתבת. כשהוא היה הנשיא זה היה שניים במחיר אחד, וזה יהיה נכון גם אם היא תהיה הנשיאה. ובדיוק בגלל זה זה יהווה תקדים רק באופן חלקי.

Leave a Reply