| הדראמה הגדולה של מזג האויר מתחוללת בדרום קליפורניה, אבל אסון הטבע הגדול ביותר באמריקה מתרגש וּבא בחזית אחרת: בצורת שלא היתה דוגמתה זה שבעים שנה מאיימת על מקורות המים של דרום ארה”ב. איך אומרים באמריקנית “מיפלס מי הכינרת”? |
התפשטות הבצורת במפה של ממשלת ארה”ב. כתמי הבורדו מימין מציינים את הפגיעה הקשה ביותר של הבצורת במדינות ג’ורג’יה, צפון קרוליינה, טנסי ואלבמה. אדום מציין בצורת “קיצונית” בדרום מערב ארה”ב וּבַחלקים של המערב התיכון. צבע חום, המציין בצורת “חמורה”, מכסה את רוב מערב ארה”ב וַחלקים ניכרים שלה מזרחה לנהר המיסיסיפי.
הקישו-נא על הקישור הזה, של המרכז הלאומי להקלת בצורת, כדי להתבונן במפה מעודכנת
לאמריקנים אין “מִפלַס מי הכִּנרת”. הם אינם נתקפים חרדה לאומית למִשמע האינצ’ים העולים או היורדים במַאַגְרֵי המים שלהם. בכלל, לאמריקנים כמעט לעולם אין חוויית מזג אויר משותפת. ארצם גדולה מכדי להיות גשומה, או יבשה; חמה, או קרה. חוץ מאשר פעם בשבעים שנה, או משהו כזה.
אפקט “מִפלס מי הכנרת” מורגש עכשיו בדרמטיות חסרת תקדים בכל רחבי ארה”ב. הימות הגדולות של הצפון מאבדות אינצ’ים במידה המכבידה על תנועת ספינות, וּמשבשת אספקה של חומרי גלם מקנדה למִפעלי פלדה בארה”ב.
אגמים בדרום מזרח ארה”ב איבדו כל כך הרבה אינצ’ים עד שאספקת המים לשורה של מרכזים עירוניים גדולים עלולה להיפָּסק בתוך שלושה או חודשים או פחות.
מאגרי המים על נהר הקולורדו – מְקור מי השתיה והחקלאות של שבע מדינות בִּדרום מערב ארה”ב – ירדו לַחצי תפוסתם, ויידרשו להם שנים כדי לחזור וּלהתמלא.
חדשות מזג האויר הדרמטיות באות כמובן מקליפורניה, ונִמרחות על עמודיהם הראשונים של עתונים בכל רחבי העולם. לֵב מי לא ייצא אל עורכי העתונים בדרום קליפורניה עצמה, שמאגרי הסופרלטיבים שלהם התרוקנו עוד ב-24 השעות הראשונות של הדליקות (מה כבר אפשר להוסיף על הכותרת “מלחמת גוג ומגוג”, השאולה מן החזון האפוקליפטי של ‘הברית החדשה’?)
מה העלה את דרום קליפורניה באש, והניס אולי מיליון בני אדם מבתיהם? לא לגמרי ברור. כמו בדליקות האיומות ביוון, בחודש אוגוסט, גם כאן פעלו פירומאניאקים. לפחות אחד נורה למוות, כאשר ניסה להצית דליקה נוספת. במחוז סאן-דייגו השלטונות מציעים פרס למסגירי המציתים.
כן, כמובן, יש קשר למזג האויר. אילמלא היה כל כך חם ויבש, אילמלא חלקים ניכרים של קליפורניה היו שקועים בבצורת כרונית, ואילמלא נשבה “רוח סנטה אנה” המתעתעת, זה לא היה קורה, בוודאי לא בהיקף הזה.
אף על פי כן היה קשה למצוא בימים האחרונים אנשי מדע רציניים, שקשרו את האש המשתוללת בקליפורניה בהתחממות האקלים. זה קצת מוקדם מדיי, זה קצת פשטני מדיי.
| “העתיד מתייבש” |
מה שלא כן הבצורת בחוף המזרחי וההתרוקנות הקריטית של מאגרי המים. המגזין השבועי של ה’ניו יורק טיימס’ הכריז השבוע על עמוד השער שלו, “הֶעָתיד מתייבש”. הוא התכוון למים בנהר הקולורדו. עתון באטלנטה ייבש את הרוק בפי קוראיו לפני שבועיים, כאשר הודיע להם בכותרת ענקית בעמודו הראשון שנשארו רק שלושה חודשים.
“שלושה חודשים עד שלא יהיו די מים להתקלח, להדיח את האסלה וּלבַשל”, הסביר העתון, ‘אטלנטה ג’רנל-קונסטיטושן’. “שלושה חודשים עד שלא יהיו די מים בשביל תחנות הכוח, כדי לייצר את הקיטור, כדי לחולל חשמל. שלושה חודשים לפני שיתייבש חלק מנהר הצ’אטאהוצ’י”.
ג’רנל-קונסטיטושן מודיע לתושבי אטלנטה כי מקור המים שלהם יהפוך ל”בור בוץ” (11 באוקטובר). את הידיעה המלאה אפשר לקרוא על הרשת
עתון בעיר אַתֶ’נְס (לא אתונה), ג’ורג’יה, מודיע על מצב החירום שהטיל מושל המדינה בעקבות הבצורת (21 באוקטובר). להודעה היה הד ארצי קלוש, מפני ששעות אחדות אחריה פרצו הדליקות בדרום קליפורניה
באמצע נובמבר 2007, למושל ג’ורג’יה לא היתה עוד בררה אלא לפנות במישרים אל אלוהים. הוא קרא לתפילות “למען סערה” בכל רחבי המדינה. התפילה בציבור בעיר קולומבוס, ג’ורג’יה, נפתחה ב-23 תקיעות שופר. התוקע, עטוף בטלית, הוא כוהן הדת וולטר לאנספורד, העומד בראש ‘כוהני השופרות’. לא יהודי, עד כמה שהצלחנו לבדוק. הצילום הופיע בעמודו הראשון של העתון לדג’ר-אינקוואיירר.
אם לא ייפתחו ארובות השמיים, וימטירו כנרת או שתיים (או שלוש) על איזור אטלנטה, אסון כבד מזומן לאחד האזורים העירוניים המשגשגים ביותר באמריקה. בעיר הבירה של מדינת ג’ורג’יה חיים שלושה מיליון בני אדם. סביבה חיים עוד שני מיליון.
האסון הזה אינו דומה ללשונות האש הלוחכות את דרום קליפורניה. האסון הזה אינו פורץ בן-לילה, ואין לו תוצאות מיידיות. אטלנטה עצמה התקשתה להבחין בהתקרבותו, ואחר כך התקשתה להאמין בו, ולבסוף התקשתה לעשות משהו בעניין.
זו עיר ששגשוגה ההיסטורי קשור במישרים במים. סוף סוף, אטלנטה היא מקום מושבן של קוקה קולה ושל פפסיקו. מה לכם התסס המתוק ההוא, ששינה את פני העולם, בלי מים. אף אחת מיצרניות הקולה אינה תלויה עוד במפלס המים המקומי. קווי הייצור באטלנטה הם חלק קטנטן של הייצור העולמי. אבל גם כך, הן לא קיבלו כל פנִיָה מן השלטונות לחסוך במים.
|
למרכז חיזוי מזג האויר בארה”ב יש שלוש הגדרות של עצירת גשמים:
|
היה אפשר לסלוח לַמבקרים באטלנטה באמצע הקיץ, אם מחשבות על בצורת לא עלו כלל על דעתם. פארק שעשועים מקומי אפילו ייצר שלג מלאכותי. הוא השתמש לתכלית הזו כמעט בחמישה מיליון ליטרים. ההוראה להפסיק את השקיית הגינות הגיעה רק בשלהי ספטמבר.
בִּפרוֹשׂ אוקטובר, מושל מדינת ג’ורג’יה הואיל להכריז כי זה יהיה “חודש המִקלחת הקצרה”. ב-20 באוקטובר הוא הכריז מצב חֵרום בצפון ג’ורג’יה, וּביקש את התערבותה הבהולה של הממשלה הפדרלית. שעות אחר כך פרצה הדליקה הראשונה בקליפורניה, והִגלתה את מכאובי ג’ורג’יה לשוליים המרוחקים של העניין הציבורי.
| האסון של אגם לאניר |
בשעה שמהדורות החדשות המרכזיות בטלויזיה מועברות יום אחר יום בשידור חי ממחוז סאן-דייגו, התמונות מצפון ג’ורג’יה נמסרות בִמשׂוֹרָה. אחת התמונות צולמה מִמַסוק, שריחף על פני אגם סידני לאניר, סמוך לאטלנטה (הקישו על הקישור הזה, לאתר ה’וול סטריט ג’רנל’, כדי להתבונן במפת האיזור). האגם הוא מקור המים העיקרי של העיר – וגם איזור טבעי של ספורט ושל שיט. המים התרחקו, והשאירו את המזחים השוממים הרחק מאחור. פה ושם, סירות נתקעו בקרקעית החֲרֵבָה של האגם.
אסון לאניר אינו כולו תוצאה של האקלים. הוא קשור במידת מה בטעותו של חיל ההנדסה האמריקאי. החַיִל הזה מפעיל שורה של סכרים, כדי להבטיח חלוקה צודקת של מים בין המדינות. בצפון ג’ורג’יה הוא פתח לרווחה סכר, ושיחרר כמעט 85 מיליון מ”ק אל הנהר הסמוך, כדי להקל על פעולת הרביה של דגים בסכנת הכחדה.
זה לא היה מעשה קפריזי. זה חלק מן המנדט של חיל ההנדסה, על פי החוק. אבל המהנדסים הצבאיים ביססו את החלטתם על חישוב שגוי של גובה המִפלס, וגזלו בזה חודש וחצי של אספקת מים מתושבי אטלנטה.
לא אטלנטה בלבד סופרת לאחור לקראת תחילת היובש. גם צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, אלבמה ופלורידה מכוססות ציפורניים.
אני כותב את הדברים האלה בערב גשום מאוד בוושינגטון, הנמצאת קצת צפונה ממרכזי הבצורת. זה הגשם הממשי הראשון מאז תחילת הקיץ, ושידורי הרדיו המקומיים קיבלו אותו באנחת רווחה קולנית. קשה להיזכר אימתי תושבי העיר היו להוטים כל כך להירטב, להחליק על כביש, או לקנות מטריה. הגשם הזה, היורד ללא הרף זה 48 שעות, כנראה יציל את וושינגטון מגורל אטלנטה.
מפת הבצורת של הממשלה הפדרלית, החוזרת וּמתעדכנת אחת לכמה ימים, כוללת שורה של כתמים מבהילים. הם מציינים בצורת “יוצאת מגדר הרגיל”, או “קיצונית”, או “חמורה”. דרגה כלשהי של בצורת קיימת עכשיו בערך ב-40% משטח ארה”ב. לא היה כדבר הזה מאז אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.
כמובן, לא הרי שנות ה-30 כשנותינו. אז אמריקה עמדה בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, וגם היתה תלויה הרבה יותר בחקלאות. אז, התוצאות היו דרמטיות. אפשר להגיד עליהן שהן שינו את מהלך ההיסטוריה האמריקנית, והשפיעו על נטיות דמוגרפיות ועל הגירה פנימית. לשנים ההן אפשר למשל לייחס את עליית קליפורניה ואת התנועה המסיבית של שחורים ממדינות הדרום העמוק צפונה ומערבה.
הייתה כתבה שבוע שעבר ב60 דקות שבה קשרו את התחממות כדור הארץ לשריפות. השריפות הללו הן תוצאה של חוסר הבנה של מערכות אקולוגיות. הייתה במשך שנים מדיניות שאומרת שצריך לכבות כל שריפה כמה שיותר מהר. שריפות שכובו מהר בעבר לא כילו את היערות אלא להיפך. הן יצרו חומרים דליקים כמו זרדים ועצים יבשים שמתלקחים מהר מאוד בשריפה הבאה.
לגבי המים, דווקא היו די הרבה כתבות על היובש עד שהתחילו השריפות. מה לעשות שיובש לא מצטלם כל כך טוב כמו שריפה. הבעייה המרכזית היא לא שאין מספיק מים אלא שאין שום הכוונה פדרלית שמחלקת את המים בין המדינות בצורה הגיונית. מדינות עורכות הסכמים עם מדינות אחרות, ויש מדינות שמסרבות לתת מים לאחרות. בתור אחד שנמצא כרגע בניו מקסיקו אני יכול להעיד שהמים שלנו נשלטים במידה רבה על ידי מדינת קליפורניה מכורח הסכמים שונים וזה מצב לא רצוי.
תודה רבה.
באוקטובר? (בישראל ההכרזות האלה נעשות בסוף החורף). האם רוב הגשמים באזורי המפה יורדים בחודשי הקיץ?
אני ממליץ לך לקרוא את הסיפור הקצר בקישור הזה:
http://douglasadams.com/dna/pedants.html
יואב,
ניהול משק המיים בארה”ב מסתמך על מאגרים ולא על מקורות טבעיים. בד”כ זה רעיון חכם, מאחר והשפעתו ואין פגיעה בנהרות ובאגמים טבעיים. אולם אין, או לפחות אני לא מצאתי, תוכניות להטות מיים מנהרות למילוי המאגרים בשעת חירום. זה אומנם לא פתרון של קבע אבל בהחלט יכול לספק פתרון זמני.
בעייה דומה הייתה לפני כמה שנים בצפון-מזרח ארה”ב ובניו-ג’רזי כבר החילו תקנות חירום בזמן שמפלס ההדסון לא ירד כלל.
(כהערת אגב – אתה מודע לעובדה שעדיין מזרימים מיים ממאגר לאניר דרומה לפלורידה לתמוך בשמורת טבע של קרוקודילים?)
והערה אחרונה – ההתחממות הגלובלית איננה גורם ליובש, להפך. http://www.climate-skeptic.com/2007/10/co2-and-drought.html
אני מודה מאוד לכל המעירים הערות ענייניות. אני מסכים כמובן עם גיל שהיה סיקור עתונאי של היובש, ואני גם מציג למעלה שתי דוגמאות שלו. כתבת השער במגזין ה’ניו יורק טיימס’ היתה דרמטית מאוד. אבל האסון בצפון ג’ורג’יה לא קיבל את תשומת הלב הראויה. ג’ורג’יה עצמה לא העניקה לו אותה.
חלוקת המים בדרום מערב ארה”ב היא באמת עניין משונה, שאינו מביא בחשבון את הפיתוח המואץ של מדינות המדבר, בייחוד נוואדה ואריזונה. מדוע צריך להקים מרכזים עירוניים עצומים בלב הישימון, כאשר צלו הארוך משבר מים מרחף עליהם? אינני בטוח שאני יודע את התשובה.
לב, שאלה מצוינת שאלת על לוח הזמנים של הכרזת בצורת. בעקבות השאלה הוספתי מסגרת קטנה בגוף הרשימה, אנא הואל לעיין בה.
רוגל, אם הבנתי נכון, אגם לאניר מקבל את מימיו גם מגשמים וגם מן הנהר הסמוך. מפלס הנהר אמנם ירד פלאים. לא ידעתי שמים מוסיפים לזרום מלאניר לשמורת התִמסָחים. אבל שָמוֹעַ שמעתי שמדינת אלבמה מתנגדת לדרישת ג’ורג’יה שחיל ההנדסה יחדל לשחרר מים מלאניר. היא אומרת שמשק המים שלה זקוק לתגבורת הזו. פעם מדינות היו יוצאות למלחמה על דברים כאלה. איך נקרא לזה, “הטיית מי הלאניר”?
אשר לקשר בין שינוי האקלים לבצורת, אני חושב שאיש מאיתנו לא יתקשה למצוא מַראֵי מקום לדבר והיפוכו. נראה ש”שינוי האקלים” הוא איפיון מוצלח יותר מ”התחממות האקלים”, מפני שהשפעתו אינה אחידה. זוכר את מעמד הפתיחה של הסרט “היום שאחרי מחר” (בתרגום המגוחך לעברית. אם אינני טועה פעם היו קוראים ל”יום שאחרי מחר” “מחרתיים”)? הוא מתחיל בשלג בניו דלהי.
הבצורת בחצי האי האיברי למשל מיוחסת בהחלט להתחממות האקלים. אבל גם השטפונות הכבדים באנגליה ובצרפת בקיץ שעבר מיוחסים לשינוי האקלים. ההתחממות מיוחסת לשינוי האקלים, אבל בצפון אירופה דווקא תהיה התקררות, אולי דרמטית. הבצורת האיומה — כמו שהאמריקנים אוהבים להגיד, “התנ”כית” — של שנות ה-30 לא יוחסה בשעתה לשינוי האקלים. בצורות קורות. אבל כאן אנחנו מדברים על אפשרות של בצורת היסטורית, אשר תימשך שנים ארוכות. מדברים על עשר שנים של עצירת גשמים באוסטרליה, למשל, מה שיביא אל נכון את קיצה של החקלאות.
מי יודע.
שוב, תודה לכולכם.
בסיקור על אטלנטה דיברו על זה שהיא צמחה בקצב אדיר ב20 שנה האחרונות ואף אחד לא תיכנן שום דבר לטווח הארוך. ברור שבלתי אפשרי לכפות על אנשים איפה לגור אבל בארה”ב יש נהירה למערב שלא ליד החוף. מטבע הדברים אנשים אוהבים לגור במרכזים עירוניים צפופים וזה מביא הרבה מהבעיות.
בפעם הראשונה שביקרתי את סבא וסבתא שלי אחרי שהם עברו לפלורידה, ירד גשם במשך שבועיים שלמים ללא הפוגה. זה היה בסוף אוגוסט.
בפלורידה החורף הוא העונה היבשה. בקיץ יורד גשם כמעט כל יום, אבל בחורף יכולים לעבור שבועות שלמים ללא גשם.
אז ייתכן שבסוף קיץ שחון במיוחד יש התרעות על בצורת. כבר כמה שנים שסבא וסבתא שלי מתלוננים על כך שיורד פחות ופחות גשם. הם נקלעים לבצורות כמעט כל שנה, אבל זה חולף באותה מהירות שבה זה בא.
אני לא מודאגת במיוחד ויש לי קרובים גם באטלנטה.
אבל על הטלית שלו כתוב בעברית את הברכה שאומרים כשמתעטפים בטלית.