זו רק מלחמת ההמנונים של הגביע העולמי. הפורטוגלים והצרפתים שרים את שירי הלכת של מאה אחרת. הגרמנים הרבה יותר מנומסים. ההולנדים הם הפטריוטים הקולניים ביותר. אבל באופן כללי, נבחרות הגביע העולמי נכשלו במבחן ההמנון והדגל
איזהו פטריוט? המתעטף בדגלו. אמריקנים רגילים להתעטף בדגליהם. אין כנראה ארץ אחת עלי אדמות, שבה אזרחים מניפים דגלים מעשה שיגרה יותר מן האמריקנים. אין לך תכסיס פוליטי בדוק יותר, בעיקר אם אתה רפובליקני, מאשר להציע תיקון לחוקה שיאסור שריפת דגלים. ג’ורג’ בוש ניסה השבוע — ונכשל, מפני שחסר לו קול אחד במליאת הסנאט. אבא של ג’ורג’ בוש נבחר לנשיא לפני 18 שנה לפחות במידת מה בזכות שבועת אמונים פומבית לדגל האמריקני.
אמריקנים פותחים תחרויות ספורט בשירת ההמנון הלאומי, גם כאשר שתי הקבוצות המתמודדות הן אמריקניות. אבוי למי שיתנהג בחוסר דרך ארץ במעמד הזה, כפי שלמדה על בשרה שחקנית הקולנוע רוזאן באר לפני 16 שנה בפתיחת משחק פוטבול בסאן דייגו: היא צרחה, ירקה וגירדה את מפשעתה בנסיון לעשות פרודיה על שחקני פוטבול. בן לילה היא טיפסה סמוך מאוד אל פיסגת האנשים השנואים ביותר באמריקה. דימויה הפומבי סבל מני אז.
ממילא כאשר אמריקנים הגיעו אל יציעי האיצטדיונים בגרמניה, כדי לעודד את הנבחרת האמריקנית במשחקי הגביע העולמי, הם עשו מה שהיו רגילים לעשות בבית. למרבה ההפתעה הם לא היו היחידים. הגרמנים נהגו כמותם. שחקני הנבחרת הגרמנית שרו את המנונם הלאומי בקול רם ובהטעמה, והקהל הצטרף, ונופף ב’שווארצֶרוֹטגוֹלד’, הלוא הוא דגל שלושת הצבעים של הרפובליקה הפדרלית.
עתון בהמבורג, גרמניה, צבע את עמודו הראשון בצבעי הדגל הלאומי, ומרח לרוחב העמוד את הכותרת “הצבעים האלה אינם מביכים אותנו עוד”. אני מודה שאינני מתפעל מן הנוֹרמליוּת הזו
מדוע לא בעצם? איך יכולים אוהדים להביע את אהדתם בטורניר רב-לאומי אלא באמצעות הדגל וההמנון? כך מתנהגים אנשים נורמליים. חוץ מזה שעניין לא-כל-כך נורמלי הוא בשביל גרמנים להיות נורמליים. לעמוד באיצטדיון האולימפי של ברלין, בדיוק שבעים שנה לאחר האולימפיאדה הנאצית, ולשיר המנון שהלחן שלו לא השתנה, גם אם הנוסח שוכתב (לא עוד “גרמניה, גרמניה מעל הכול”, אלא “שיר הגרמנים”)? הלוא איגוד המורים בגרמניה — המורים! — מחזיק בדעה שאין לשיר את ההמנון בשום צורה, מפני כשפֶסַע בין ההמנון ובין צעדי אווז ונקישות עקבים ואתם-יודעים-מה-עוד.
הגרמנים דווקא החליטו שיש להם חשק להיות פטריוטים, להישמע פטריוטים ולהיראות פטריוטים, יחשוב שְאָר העולם מה שיחשוב.
רוב המתבוננים משאר העולם משכו בכתפיהם. אבל לא כולם. ה’גארדיין’ של לונדון, עתון השמאל החושב, הִבליט בעמודו הראשון את נצחון גרמניה על אקוואדור בכותרת
, שזה כמובן רמז עבה כשק להמנון המפחיד. ליתר בטחון, ה’גארדיין’ הצמיד אל הכותרת תצלום גדול של צעירה גרמניה מניפה את דגל השחור-אדום-זהב כשפיה מלא שיר, או לפחות פעור לרווחה מסיבה כלשהי.
ה’גארדיין’, עתון לאנשים בריטיים חושבים, לא יכול להתאפק: Deutschland über Ecuador הוא כתב בראש עמודו הראשון,לצד גרמניה נורמלית עם דגל לאומי אחד
| “היום השחור” |
עתונים באירופה ובארה”ב כתבו בהרחבה על הפגנת הפטריוטיות הגרמנית, והציגו אותה בכל מיני הקשרים סוציולוגיים וביולוגיים. דור הולך ודור בא, ומה שהיה מובן מאליו בשביל מי שהגיעו אל פִּרקָם ב-1968 אינו מובן מאליו בשביל ילדיהם. הנימה הכללית היתה סלחנית, או לכל היותר סקרנית.
קצת יותר חריף היה העתון ‘סיבודניה’, המופיע בקייב. הוא הזכיר בשבוע שעבר בעמודו הראשון, ש-22 ביוני הוא יום השנה ה-65 של פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות. ביום ההוא גרמניה השתחררה מכל עַכָּבוֹתֶיהָ הלא-רַבּוֹת, ופתחה מלחמת חיסול נגד שכניה. זה היה במידה רבה היום הראשון של שואת היהודים. “היום השחור”, הכריז העתון לצד צילום גדול של אוהדת כדורגל אוקראינית לוגמת מספל בירה ענקי בברלין, או המבורג.
מעמד השירה של ההמנון הלאומי היה מבחן מעניין לכל הנבחרות במונדיאל. עד כמה שיכולתי לשפוט מצפיה בערוצי הספורט של הטלויזיה האמריקנית, רוב הנבחרות לא עמדו במבחן הזה בכבוד. המצלמה התעכבה באריכות על פניהם החתומות של שחקנים, ששפתיהם אפילו לא נעו למשמע המנוניהם. האם זה מפני שלא ידעו את המלים? או מפני שחששו לזייף? או מפני שלא היו רגילים לשיר את ההמנון? או מפני שחשבו את העניין הזה למגוחך?
האנגלים למשל לא חשבו שיש להם צורך לשיר לכבוד מלכתם. כיוצא בזה, רוב הלטינו-אמריקנים בקושי פתחו את פיהם. הופתעתי להיווכח שדווקא דוברי הלשונות הגרמניות היו המזמרים הקולניים והנלהבים ביותר. בטבלת נֶאֶמני ההמנון הייתי מעמיד את ההולנדים במקום הראשון כמעט ללא היסוס. אחריהם באים לדעתי השוודים, שיש להם אחד ההמנונים החגיגיים ביותר, ‘הו ארץ הצפון המעטירה’. למרבה הנוחיות איש כמעט אינו זוכר את הימים שבהם צבא שוודי כבש ובזז והרס חלקים ניכרים של מרכז אירופה ושל מזרחה. אולי במשחקי הגביע העולמי של 1706, ההמנון השוודי היה מתקבל בקצת פחות סלחנוּת.
הכדורגלנים הצרפתים שרו, פחות או יותר, את ההמנון המפורסם ביותר והקצבי ביותר בעולם, “נצעד, נצעד אנו בני המולדת”. כמעט כל שחקני ההרכב הפותח של נבחרת צרפת היו מהגרים מצפון אפריקה ומאפריקה המשוונית, או לפחות צאצאי מהגרים.
| “גיבורי הים, גזע אציל” |
בין השחקנים הגרמניים ראיתי רק אחד שלא שר, לא ניסה אפילו לשיר, לא הזיז כלל את שפתיו. המשתמט היה לוקאס פודולסקי הצעיר ורב הכשרון. היתכן שהוא לא שר מפני שהוא פודולסקי, ונולד בעיר הגבול הפולנית הקטנה גליוויצה, שבה התחילה ב-1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השניה? הוא אמנם אזרח גרמני, והוא בא ממשפחה גרמנית, ובילה כמעט את כל חייו בגרמניה, אבל אולי הרגיש שקצת מוגזם בשבילו להצטרף אל השיר ההוא. הואיל ורגל הזהב שלו סללה את דרכה של גרמניה אל רבע הגמר, חוסר הלויאליות האזרחית שלו נסלחת אל-נכון.
הכתב הצבאי של העתון הפרטוגלי ‘דיאריו דה נוטיסיַאש’ מדווח מן החזית: “פורטוגל מנצחת במערכת נירנברג”. נו, באמת.
מצד שמאל נראית רפרודוקציה מוקטנת של פוסור חגיגי שהעתון מחלק לקוראיו: גדולי הנבחרת הלאומית
האוהדים, מכל הארצות, הפגינו הרבה יותר לויאליות להמנון, לפעמים במידה מעוררת התרגשות. כאשר שופט רוסי שהסתתרה בינתו השאיר במגרש רק תשעה שחקנים פורטוגליים, האוהדים המרוּמים התייצבו על רגליהם ושרו , “גיבורי הים, גֶזַע אציל/ אומה עַזַת-נפש ובת אלמוות/ זו השעה לחזור ולהניף את נֶס הֲדָרָהּ של פורטוגל./ מֵעַרפילי זכרוננו/ הו, מולדת, אנחנו שומעים את קולותיהם/ של אבותינו המהוללים/ אשר יצעידו אותך אל הנצחון”.
והם אמנם הצעידו את הפורטוגלים לנצחון על הולנד, ביום א’ השבוע. מעניין איך ההמנון הזה ישמש את האוהדים במשחק רבע הגמר עם בריטניה ביום שבת. האם הם יחזרו אל גירסתו המקורית? אז, עוד לפני שנעשה המנון לאומי, נכללו בשיר המלים רבות ההשראה “נגד הבריטים נצעד, נצעד!” זה היה כאשר מלחמה איימה להתלקח בין בריטניה לפורטוגל על נכסים קולוניאליים באפריקה. כיום הנוסח קצת יותר סתמי, “נגד תותחי האויב נצעד”. אם כי כמובן את “תותחי האויב” אפשר לפרש גם כ”חלוציו המרכזיים”.
המלים האלה הן כמובן כאין וכאפס לעומת ה’מארסילייז’ הצרפתי. שם זורם “דמם הלא טהור” של אויבי האומה, הזוממים “לחתוך את גרונותזינו”, אבל אנחנו נכין להם “ארונות קבורה”. זה בסדר. המנונים אינם צריכים להיות שירים פציפיסטיים. הם אינם זקוקים אפילו לעידכון. “עוד לא אבדה פולין”, שרים הפולנים לזכר תבוסתם בסוף המאה ה-18. יום אחד, בעתיד מעורפל ורב תקווה, יעמדו גם שחקנים ישראליים וישירו “עוד לא אבדה תקוותנו”, ואפילו מוחמד ברכה, או אחד מניניו, יצטרף.
|
תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית). |
אני לא רוצה למהר ולשפוט, אבל אם אינני טועה, ומעניין שלא היתה התיחסות לכך, נראה שפודולסקי הצדיע במועל יד לאחר שכבש אתמול פנדל במשחק חצי הגמר.
במחשבה ראשונה, זה בהחלט נראה מוזר שפולני יצדיע במועל יד – אבל אחרי הכל הוא גדל בגרמניה ומשחק בנבחרתה.
מטבעו בנוי על נאמנות שבטית. הנאמנות ותחושת השייכות הולכות ונעלמות כאשר מדובר על קבוצות מקצועניות ולכן כל שנשאר הוא הנבחרות הלאומיות. לא הייתי ממהר לראות בתופעות שאתה מתאר התעוררות הלאומיות השובינסטית הגרמנית.
דודו, אני קצת מתקשה להאמין. היש לך מראה מקום?
רוגל, אינני חולק עליך כלל. אבל מה שאני כותב כאן נכתב עכשיו על כל פני אירופה, גם על פני גרמניה. ב’פייננשל טיימס’ מצוטטת היום גרמניה קשישה, “אני כל כך גאה בגרמניה, וסוף סוף מותר לי להגיד את זה”.
אגב, אינני טופל על הגרמנים שובניזם. בעיניי אין שום פגם בהפגנה פומבית של פטריוטיות, חוץ מזה שכאשר היא מתרחשת באיצטדיון האולימפי בברלין אני מתמלא אי-נוחות.
לשירת ההמנון הנלהבת של שחקני צרפת יש גם הקשר פנים צרפתי חשוב. נבחרת צרפת הגדולה כלומר זו של העשור האחרון מורכבת ברובה (באליפות הקודמת אולי כולה?) ממהגרים אפריקאיים וככזו היא נתפשת כסמל לרפובליקה הצרפתית שמתעלה מעל מחלוקות גזעיות. ההבט המעניין הוא שבעוד נבחרת צרפת מייצגת את שילוב הזרים ברפובליקה – היו אלו דווקא הצרפתים המהגרים שלמרות הנצחונות נהגו להתפרע בהמנון, לקרוע את הטריקולור, לירוק וכו’.
הם כמובן ספגו ביקורת גדולה – מוצדקת ברובה וגזענית בחלקה, ולכן היום השחקנים “מחוייבים” לשיר את ההמנון כדי להוות דוגמא למהגרים “טובים” או מבוייתים”
גם באתר וויינט כנראה שמו לב לעניין – קצת קשה להחליט אבל אתם מוזמנים להתרשם בלינק הבא
Ynet – רגע של מחלוקת – ספורט
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-4208,00.html
לכתובות מהארץ.
האם יש תמונה מהאירוע או רק שמועות?