איך (כמעט) הכול התחיל, ואיך זה ייגמר

הרהורים ואסוציאציות על בחירות 2015, המזכירות לעתונאי מזדקן את הבחירות של ילדותו המוקדמת (1961) ושל נעוריו המאוחרים (1981). לא כל מה שהיה הוא שיהיה, אבל לפחות חלק. יומן המסע של שמעון שיפר מ-1999 מאשר את החשד, שבנימין נתניהו עדיין מתכונן לקדנציה שניה, ולא איכפת לו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. הוא מוצא שותפים בשמאל, ובייחוד ברכבת חנין זועבי, הדוהרת בעונג אל התהום. דוברו הרהוט ביותר הוא כנראה מישהו שאפילו לא קיבל שקל אחד בשכר טרחתו, מר קיריל ספוקויני (מי?)

״בנימין נתניהו, מלכתחילה, לא שֹשֹ לקראת הבחירות האלה. הן נכפו עליו. אבל מרגע שנפלה ההחלטה, הוא היה נחוש בדעתו להישאר בלשכת ראש הממשלה קדנציה נוספת, משוכנע שהנצחון במערכה הזאת ייפול לידיו כפרי בשל. ׳אני תמיד מנצח׳, אמר לי כמעט בכל שיחה שקיימנו בחודשים האחרונים״.

שמעון שיפר פטור מן הצורך לכתוב טקסטים חדשים. הוא כבר כתב הכול. השורות שלמעלה פתחו רשימה, שפרסם ב׳ידיעות אחרונות׳ בארבעה-עשר במאי 1999, שלושה ימים לפני הבחירות לכנסת החמש-עשרה. מר שיפר, האיש שראה יותר ראשי ממשלה בגופיותיהם (או משהו כזה) מרוב בני-התמותה, ליווה את ראש ממשלת הקדנציה הראשונה במסעותיו ברחבי ישראל.

הנה כמה ציונים מיומן-המסע שלו:

  • ״נתניהו הקפיד להופיע רק במגרש הביתי שלו. הוא הלך לשווקים: מחנה יהודה בירושלים, שוק הכרמל בתל אביב… ויתר מראש על רמת-השרון, רעננה, סביון וצפון תל אביב״.
  • באולם ׳כינור דויד׳, באיזור התעשיה הצפוני בבית-שמש. ״נתניהו הדליק אותם: ׳ננצח למורת רוחה של התקשורת, שאינה מוכנה לקבל הכרעות דמוקרטיות!׳ מחיאות כפיים אדירות״.
  • בקריית-מלאכי, בחברת חמולת קצב, שנתניהו חולק לה שבחים ומחמאות. ״הוא מדבר על ׳ישראל אחת׳ [הכינוי התורן של מפלגת העבודה הביישנית] במונחים של עם אחר. ׳אני אומר לכם דבר אחד: ישראל אחת בשבילם לא כוללת ספרדים, לא כוללת אתיופים, לא כוללת רוסים, לא כוללת דתיים, לא כוללת חרדים, לא כוללת מתיישבים. מי נשאר? מרצ! מרצ! גם עם הערבים יש להם בעיות. המקום היחיד שמייצג את כל העם הזה הוא הליכוד״.
  • שרה נתניהו, בהיכל התרבות בראשון-לציון ״משוכנעת, כי בעלה יירשם בספרי ההיסטוריה כאחד מראשי הממשלה הגדולים שהיו לישראל. מדוע אתה מותח עליו ביקורת, היא שואלת. אני משיב בשאלה: ׳מה הוא, אלוהים?׳״.
  • ״יום ששי אחר הצהריים. האוירה בלשכת ראש הממשלה קשה. הסקרים מצביעים על מפולת צפויה. נתניהו אומר לי: ׳אני יושב מול ערימות העתונים, ואני חייב להודות שזה משפיע׳״. שלדון אדלסון עדיין לא גילה את הזהב בחולות מקאו, אבוי.
  • ״מהכניסה הצדדית למעון ראשי הממשלה נכנסים המוזמנים: אינטלקטואלים, סופרים ועתונאים עולים מרוסיה… ראשון הדוברים הוא ברוך פודולסקי, מחבר המילון […] ׳תומכי ברק הם קומוניסטים, שהתנגדו תמיד לגלי העליה׳, הוא קובע״.
  • ב׳גני אורנים׳ בתל אביב מבהיר נתניהו את דעתו על התקשורת. ״׳הם מפחדים, הם מפחדים, הם מפחדים׳. שמונה פעמים חזר על הקריאה, כשהקהל עונה לו בקריאות קצובות. ׳ב-18 במאי׳, זעק, ׳בשלוש לפנות בוקר, ייחרב עליהם עולמם, כפי שקרה להם ב-96׳״.

ב-18 במאי, הרבה לפני שלוש לפנות בוקר, חרב עליו עולמו. העתיד היה שייך לאהוד ברק. הקריירה הפוליטית של נתניהו הסתיימה לבלי תקומה, כידוע לכולנו.

גלעינים קשים אינם מצטמקים

קשה מאוד להאמין שכמעט 16 שנה אחר כך הוא מתמודד, בפעם הששית, על תקופת כהונה רביעית.

היתכן שהצדק היה עם גב׳ שרה, כאשר הטעימה את גדוּלתו ההיסטורית של בעלה, שלוש שנים וּפחות לאחר תחילת הקדנציה הראשונה שלו? אני חושב, מבלי להסתכן יותר מדיי, שגם המובהקים בחסידיו יתקשו להאמין בזה.

הוא בשלטון, ועומד להישאר בו, בראש ובראשונה בכלל התפוררות המפה הפוליטית. כאשר עשרים-ושניים או עשרים-ושלושה מושבים מספיקים לכונן ממשלה, אין כל סיכוי סטטיסטי שהוא יובס. התמיכה בו הצטמקה עד הגלעין הקשה של מפלגתו. מכאן ואילך, הגלעין יצטרך להצטמק, וגלעינים אינם נוטים להצטמק.

הדמיון בין מערכת הבחירות של 1999 למערכת הבחירות של 2015 מצדיק סטירה על לחיו של ד״ר יוסי ביילין, או לפחות על פרק ידו. הוא חשב שהוא עושה טובה גדולה לעתיד מפלגתו, כאשר קָשַר קֶשֶר עם עוזי לנדאו להיפטר מן הבחירה הישירה של ראשי ממשלה. הוא חשב, שהבחירה הישירה מעניקה רִשְיון להתפוררות מפלגתית, מפני שסיעות קטנות יכולות לטעון להגנתן, כי ראש הממשלה ממילא נבחר בידי הציבור כולו, אז מה זה משנה מה גודל מפלגתו.

חוק ביילין-לנדאו גזל את הבחירה הישירה מבלי לשנות את דפוסי ההצבעה המפלגתיים. ההתפוררות נמשכת. מי יאמין שמפלגת העבודה קיבלה שלושים-וארבעה מושבים בבחירות, שהנחילו את ראשות הממשלה לנתניהו, ב-1996.

בחירה ישירה, לוּ היתה ב-2015, היתה מנחילה כנראה נצחון לנתניהו, אבל נראה שהיתה מצריכה סיבוב שני. סיבוב כזה היה מניב דינמיקה שונה, ואולי, מי יודע.

״שאלה יש רק אחת״

לא רק שמעון שיפר רשאי לחזור ולפרסם את יומן-המסע שלו כלשונו. אי שם בערימות-הנייר שלי רובצת רשימה שכתבתי במוסף הזה ערב הבחירות של 1999. אם אינני טועה, היא נמרחה על עמוד השער, ללמדך שהתקשורת באמת התייצבה נגדו לכל רוחב החזית. לא הצלחתי למצוא אותה, אבל אני מצטט מזכרוני המתעמעם את שורתה הראשונה:

״שאלה רצינית יש רק אחת — בנימין נתניהו״ (העורך תיקן, ל״יש רק נושא אחד״. אני חושש שהוא לא חשב על אלבר קאמי).

הקורא רשאי לנחש איזו תשובה נתתי על השאלה ההיא. היא לא השתנתה, ראיה לשיעור המוגבל של השפעתי על דעת הקהל, אם נחוצה ראיה כזאת. [בינתיים נמצאה לי הקישורית לרשימה המקורית, בגליון ׳גלובס׳, 18 במאי 1999]

יש משהו משונה בשידור החוזר הזה. בארץ הסטארט-אפים, דינוזאור ללא סטארט וללא אפ חוזר וּמכתיב את הקצב. מדוע דינמיות מוגבלת רק לטכנולוגיה עלית? מדוע אין היא יכולה להדביק גם את המערכת הפוליטית?

נו, באמת, איזו שאלה. כאשר השמאל אינו מסוגל ללמוד את לקחי הפעמים הקודמות, וכאשר הימין מתמסר למלחמת עדות וּמעמדות, סטאטיוּת נגזרת על המערכת.

טוב שחזרתי וקראתי את עתוני 1999, כדי להיזכר שתיקי דיין הגבירה את קצב פעימות-לבו של אהוד ברק בהכריזה, כי ״אספסוף״ הוא זה המגיע אל ומצביע בעד הליכוד. כמו לא היה דודו טופז חמש-עשרה שנה לפניה, שהגיש את הבחירות על מגש של כסף למנחם בגין עם ״הם השין-גימלים״. הפעם הגיע תורו של יאיר גרבוז עם ״מנשקי קמיעות ועובדי אלילים״.

ש״ס פורשת מן היהדות הרבנית

וּמימין, ש״ס מנהלת מלחמת מעמדות נגד האשכנזים העשירים בטונים היאים ל׳סיריזה׳ של יוון וּלאוגו צ׳אווס של ונצואלה. אולי יום אחד ידברו ההיסטוריונים של הדת על הולדת ״התיאולוגיה של השחרור״ ביהדות ספרד, גרסה אריה-דרעית לכמרים הקתוליים הרדיקליים מאמריקה הלטינית. פרנסיסקוס הקדוש, רחמנא ליצלן.

בינתיים, ש״ס מתקרבת במידה מסוכנת מאוד אל פרישה מן היהדות הרבנית. היא מרוממת את המרן כמעט למעלת הרבי מלובביץ׳. ״עוד יוסף חי״, קראו החסידים בעצרת הרוק-אן-רול של רבנו אריה. השאלה היא רק מתי הקריאה הזו תתפרש כלשונה, וּמועצת חכמי התורה תכריז שֶמרן מעולם לא מת, אלא רק מרחף על כנפי השכינה. או-אז תחדל ש״ס להיות חלק מן הזרם המרכזי של היהדות, ממש כפי שחב״ד חדלה.

אבל זה כשלעצמו לא נורא, מפני שהצנטרליזציה של האמונה היהודית היתה תוצאת החורבן. לפני החורבן לא היתה ״יהדות״, אלא היו ״יהדויות״ (בלשונו של ההיסטוריון והתיאולוג הגדול ג׳ייקוב ניוזנר). אז שיהיו שוב. אדרבא, התפוררות האחדות התיאולוגית תתיישב להפליא עם התפוררות המפה המפלגתית.

Ynet, ארבעה במאי 1999, או אולי ארבעה במארס 2015

Ynet, ארבעה במאי 1999, או אולי ארבעה במארס 2015

וחוזר חלילה, חלילה

אוירת הבחירות בוודאי מזכירה את אוירת 1999. הרטוריקה הנפסדת של נתניהו אז היא הרטוריקה הנפסדת שלו ושל שאר חלקי הימין עכשיו.

המִחזור לפעמים מדויק במידה מביכה. הבחירות של 1999 סיפקו לנתניהו תירוץ, שלא להשלים את הפעימה השלישית של הסכמי אוסלו, טפו-טפו, אף על פי שהוא חתם עליה במעמד נשיא ארה״ב, נשיא מצרים וּמלך ירדן. הבחירות של 2015 העניקו לו תירוץ להתנער מנאום בר-אילן. לא, הוא לא התכוון לנאום ההוא מלכתחילה. אבל הסתיימו סוף סוף שש שנות הקריצה.

ראש ממשלת ישראל יוצא מגדרו לשכנע מנהיגים זרים ידידותיים, ידידותיים-יחסית וִידידותיים-פחות, שלא להתייחס ברצינות להבטחותיו או להתחייבויותיו. מה ממנו יהלוך אם יוסיף להעמיד פנים? אבל הוא אינו עוסק בהעמדות פנים במערכת הבחירות הזו. מושב אחד, או שניים, חשובים יותר מיחסי ישראל-ארה״ב; מה חשוב אפוא מה יגידו עליו אנגלה מרקל או פרנסואה אולנד.

הבחירות של 1999 סיפקו הסחת דעת חטופה מתהליך דמוגרפי, תרבותי, פוליטי, אלקטורלי. הן עוררו את הרושם הכוזב, שדור אחד לאחר התבוסה ההיסטורית של מפלגת העבודה לליכוד, ב-1977, המטוטלת מתחילה להתאזן, וישראל תתחיל להחליף ממשלות כמו דמוקרטיות בוגרות אחרות. המטוטלת תיטה לפעמים קצת ימינה, ולפעמים קצת שמאלה, וּמכוח תנודותיה ישראל תישאר במרכז, פחות או יותר. ממה נַפשָך, העבודה ניצחה ב-1992, הליכוד – ב-1996, העבודה – ב-1999, וחוזר חלילה.

לא, לא חוזר. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו שצומת הדרכים הגורלי נחצה הרבה קודם.

אילו הייתי צריך לדרג את כל הבחירות בישראל על פי חשיבותן ההיסטורית, הייתי מציע במקום הראשון את 1961, על שום מה שלא קרה בה, ואת 1981, על שום מה שקרה בה.

24 באפריל 1961, המפלגה הליברלית המאוחדת קמה, למורת רוחו הגלויה והבוטה של מנחם בגין. היא מעמידה את עצמה כחלופה הרציונלית היחידה לשלטון מפא״י. (׳מעריב׳, 25 באפריל 1961, מתוך אוסף העתונות היהודית)

עשרים-וארבעה באפריל 1961, המפלגה הליברלית המאוחדת קמה, למורת רוחו הגלויה והבוטה של מנחם בגין. היא מעמידה את עצמה כחלופה הרציונלית היחידה לשלטון מפא״י. (׳מעריב׳, עשרים-וחמשה באפריל 1961, מתוך אוסף העתונות היהודית)

המחנה הציוני הכללי

ב-1961, ערב הבחירות לכנסת החמישית, התמזגו שתי מפלגות מרכז מתונות, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים. הן כוננו את המפלגה הליברלית, שהבטיחה להציג סוף סוף חלופה בת-קיום לשלטונה הנצחי של מפא״י. הציונים הכלליים חלמו על חלופה כזאת עוד מן הכנסת השניה, 1951, כאשר הפתיעו את עצמם ואת זולתם עם עשרים מושבים. זו היתה עליה של שלושה-עשר מושבים.

מפא״י עדיין משלה בכיפה ללא עוררים, עם ארבעים-וחמשה מושבים. אבל הציונים הכלליים היו שיכורי נצחון, והציעו להעלות את אחוז החסימה ל-10%. זו היתה דרכם להודיע שמכאן ואילך המשחק יהיה ביניהם ובין מפא״י, אז שכל השאר יתנדפו מן המגרש בבקשה. אילו היה להם האומץ להישאר באופוזיציה, ולהנהיג אותה, אולי רצונם היה מסתייע. אבל הם התקשו להתאפק, וּפרטו את השֹגיהם האלקטורליים לִכהונות מיניסטריאליות. בפעם הבאה, ארבע שנים אחר כך, הם איבדו שבעה מושבים, וצנחו אל סמוך מאוד לַעשֹרת אחוזי הכמעט-חסימה (מפא״י, למזלם, דחתה את הצעתם). בבחירות לכנסת הרביעית הם ירדו עד שמונה מושבים.

הפרוגרסיבים, צירוף לא בלתי-מוצלח של ליברלים מעולי גרמניה ושל סוציאל-ליברלים מתונים ממזרח אירופה, הגיעו בבחירות ההן לששה מושבים. הם היו שותפים זוטרים רגילים של מפא״י. בן גוריון היה מוכן להניח להם לנהל את משרד המשפטים.

בבוא 1961 צלחה רוח חדשה על הציונים הכלליים ועל הפרוגרסיבים, והם עשו יד אחת לכונן חלופה למפא״י. הם קיבלו בבחירות ההן קצת יותר ממספרם המשותף, ועלו לשבעה-עשר מושבים. בימים ההם לא היתה אופוזיציה רשמית, עם יושב ראש ועם רכב שרד. אבל הם לא הצליחו אפילו להיות מפלגת האופוזיציה העיקרית. הם התחלקו בכבוד הזה עם תנועת החרות של מנחם בגין, שקיבלה אותו מספר מושבים.

ששה-עשר באוגוסט 1961, שריון מפא״י נסדק טיפ-טיפה, אבל חלופה לה עדיין אין (׳מעריב׳ באוסף העתונות היהודית)

ששה-עשר באוגוסט 1961, שריון מפא״י נסדק טיפ-טיפה, אבל חלופה לה עדיין אין (׳מעריב׳ באוסף העתונות היהודית)

אילו הבחירות של 1961 היו מקפיצות את המפלגה הליברלית המאוחדת עד עשרים, או עשרים-וחמשה מושבים, הן היו מעניקות לה סיבה להישאר בחיים. תחת זאת, האכזבה מן ההשֹג המוגבל, לצד העייפות הגוברת משלטון מפא״י (אלה היו השנים של פרשת לבון), שכנעו את הציונים הכלליים שאחדות המרכז לא תספיק להוריד את מפא״י. הם כוננו אפוא את גח״ל, הברית עם תנועת החרות שמחלציה יצא ב-1973 הליכוד. הפרוגרסיבים פרשו, וכוננו את המפלגה הליברלית העצמאית, שנעלמה מן הכנסת ב-1981, וחדלה להתקיים זמן מה אחר כך.

אני חושב שבמובן הזה, 1961 חרצה את גורל הפוליטיקה הישראלית. נגוז בה הסיכוי לאלטרנטיבה מרכזית מתונה למפא״י. מאותו הזמן ואילך נגזרה על ישראל הברירה בין מפא״י המורחבת ובין חירות המורחבת. חילופי שלטון לא יכלו עוד לייצג תנועה מתונה של המטוטלת. הם הצריכו חבטה עזה, והם הניבו שינויים רדיקליים, הרבה יותר רדיקליים ממה שנחוץ בדמוקרטיה מערבית ליברלית. אולי זו גם הסיבה שישראל חדלה להיות, או לא הספיקה להיות, מערבית ליברלית.

״רק לא ליכוד״

שנת המפתח השניה היתה 1981. הליברלים העצמאים נעלמו בה מפני השטח מאותה הסיבה שנעלם השמאל העצמאי (של״י, בהנהגת לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל), וכמעט נעלמה מרצ. אלה היו הבחירות, שבהן המערך עבודה/מפ״ם שאב כמעט את כל החמצן הפוליטי שמאלה מן הליכוד. סיסמת הימים ההם היתה ׳רק לא ליכוד׳, וזה גם היה שמה של תנועת צעירים קטנה, פעילה ואפקטיבית להפליא, שחבריה היו פושטים על צמתים באישון לילה, כדי לתלות שלטים (גילוי נאות: אני הייתי אחד מהם).

ב-1981 עמד הבוחר הישראלי להחליט אם המהפך של 1977 היה רק תוצאה מקרית של פילוג שורות (צירוף עבודה/מפ״ם וד״ש היה עדיין גדול מזה של הליכוד), או שהמטוטלת שוחרת-המרכז נעה ימינה, שלא על מנת לחזור שמאלה. המצב הכלכלי בארץ היה כה נואש, עם קללת ה״סטגאפלציה״ (מיתון פלוס אינפלציה תלת-ספרתית), שהציפיה לחילופי שלטון היתה טבעית. בשכונת מורשה בירושלים קראו מפגינים, ״בגין, אנחנו העלינו אותך — ואנחנו נוריד אותך״.

מבלי להיכנס לסיבות — שר אוצר חדש והרפתקן הוריד את המחירים; חיל האויר חיסל את הכור העיראקי ברגע האחרון; דודו טופז אמר ״צ׳חצ׳חים/שין-גימלים״, ובגין ענה ״עיראקי!-אשכנזי!!-יהודים!!!-אחים!!!!-לוחמים!!!!!״ — הבחירות ההן השיבו על שאלת 1961 ב״כן, יש אלטרנטיבה, היא נמצאת בימין, והיא לא הולכת לשום מקום״.

ששה-עשר ביוני 1981, מערכת הבחירות לכנסת העשירית

ששה-עשר ביוני 1981, מערכת הבחירות לכנסת העשירית

10810616labor_ad

בשביל בני דורי, 1981 היתה חוויה מכוננת, על פרטיה הקטנטנים. אוירה סמיכה של אלימות עמדה באויר. סניפים של מפלגת העבודה הועלו באש, צעירי ליכוד הפריעו את אסיפות הבחירות של שמעון פרס (והוא, כרגיל, איבד את קור רוחו, וצעק עליהם, בפתח תקווה, ״חומייניסטים, חומייניסטים״); הארץ מלאה שמועות על ״האמא הערביה״ של פרס; בגין ניהל מסע בחירות וירטואוזי לא רק נגד השמאל הישראלי, אלא גם נגד שר ההגנה ה״אנטישמי״ של ארה״ב, קספר וויינברגר; פרופ׳ חיים בן שחר נקרא להיות המועמד הרציונלי של מפלגת העבודה לשר האוצר; חיים בר לב הודח ברגע האחרון מכהונת המועמד לשר הבטחון, ופרס, בחריקת שיניים, נכנע לרצון החברים, והזמין את רבין להיות.

ראש ממשלת חנוך סמית

ואז בא הלילה הנשגב והנורא, שבו הדובר ישראל פלג התייצב לפני המיקרופונים, דקות אחדות לאחר המִדגם של חנוך סמית בערוץ הטלויזיה היחיד, והכריז, ״ראש הממשלה הבא, שמעון פרס״. במהלך דברי פרס בא התיקון של סמית למִדגם, ונסים משעל קם לשאול את פרס אם הוא יודע שהמִדגם השתנה. פרס כמובן לא ידע, איך יכול לדעת. ״אני מוּדע״, הוא ענה, וטעם האכזבה האיומה מילא את פיו. בגין, בשמחה גלויה לאיד, לגלג בהמשך אותו הלילה על ״שימון פרס, ראש ממשלת חנוך סמית״, או משהו כזה.

למען האמת, הבחירות הסתיימו בתיקו, 47 למערך, 48 לליכוד. פרס אפילו העמיד פנים שהוא יכול לכונן ממשלה, והזמין את יובל נאמן וגאולה כהן מן ׳התחיה׳ לדון בהצטרפות לממשלתו. אבל הממשלה היחידה שהוא הרכיב היתה זו שניהלו בשבילו דובריו הנאמנים, יוסי ביילין וגדעון לוי. הוא רשם פטנט על תבוסות.

בבחירות הבאות, ב-1984, אחד מסקרי דעת הקהל הראה יתרון של שבעה-עשר מושבים למערך על פני הליכוד, אבל בבחירות עצמן היתרון היה שלושה מושבים. ממשלת רוטציה עם יצחק שמיר חתמה את תקוותיו של פרס להיות ראש ממשלה של קדנציה שלמה.

למה יספיקו ״שלושים מנדטים״?

השנה ההיא, 1981, מיצתה את הפוטנציאל האלקטורלי של מפלגת העבודה/מפ״ם. מכאן ואילך נגזר עליה להצטמק בהדרגה. אמנם 1992 הנחילה לה נצחון מוחץ, ויחד עם מרצ מוגדלת היו לשמאל הישראלי 56 מושבים, אבל אחר כך למדנו שזו היתה אחיזת עיניים, תוצאת טעות אופטית של מצביעים חדשים מחבר המדינות, שהצביעו בעד רבין, מפני שהיה גיבור מלחמה, ידע לשבור עצמות, והיה חבר של האמריקאים (שסירבו להעניק אשראי לשיכון יהודי ברית המועצות, כי חשבו שהכסף ישמש את ההתנחלויות).

ב-1981 נפרדנו מן ההגמוניה של מפא״י עוד יותר ממה שנפרדנו ממנה ב-1977. זה עניינן של שתי תבוסות רצופות לאיש, שסימל את נצחיוּת נדודיו של הימין במדבריות האופוזיציה. אולי אני אומר את זה מפני שב-1981 גם נפרדו בני גילי מנעוריהם. בהחלט יתכן.

אף על פי כן אני חושב ש-1981 מסבירה, או לפחות מתחילה להסביר, את המהלך שהביא אותנו עד ההגדרה המקובלת של נצחון אלקטורלי: עד הָרַף הנמוך במידה אבסורדית, זה המביא את יצחק הרצוג לבקש ״שלושים מנדטים״. מה הוא יעשה בדיוק בשלושים מנדטים? גם אם שלושים מנדטים היו מעניקים לו הזמנה לנסות וּלהרכיב ממשלה, איך לפי דעתו היתה מסתיימת מלאכת המרכבה? ארבעים-ושבעה מנדטים לא הספיקו לשמעון פרס ב-1981, ארבעים-וארבעה לא הספיקו לו ב-1984, ארבעים לא הספיקו לו ב-1988, אבל ״30 מנדטים״ יספיקו להרצוג ב-2015?

כמובן, אין טעם לפקוד עליו שום עוון. הוא עומד בראש מפלגה פוליטית, וּמשימתו היא לצקת תחרותיות אל האין-תחרות. הוא אולי היה יכול לשכנע את פירסומאיו ואת רעיונאיו לוותר על צלליתו של ארנסטו צ׳ה גווארה באחד ממצגי הבחירות המוזרים ביותר בתולדות המחנה הציוני. אבל מה זה משנה בעצם, האמא הקובאנית/ארגנטינית של צ׳ה, או האמא הפולניה של גרבוז, או האמא המצריה של בוז׳י, או האבא הדר-הבית״ר של ציפי. הכתובת הלוא רשומה על הקיר.

מתי הוא עושה עיניים

בנימין נתניהו הפך את הבחירות האלה לאקט ההתבצרות של ישראל מאחורי קרונות השוורים, אם מותר להשתמש בדימויים של המערב הפרוע, או של האיכרים האפריקנריים בערבות הטרנסוואל. לאחר שהקיא את לפיד ולבני מממשלתו הקודמת, לאחר שנעשה הקוטב השמאלי בקבינט הבטחוני של עצמו, הוא הוציא את ישראל למלחמה נגד שאריות רצונם הטוב של ידידיה.

הפקרותו הפנומנלית בקונגרס בוושינגטון והתכחשותו לבר-אילן הם ההיפך של העמדות הפנים שלו בבחירות של 2009, אלה שהעניקו לו, באיחור של עשר שנים, את הקדנציה השניה. אז הוא הזמין אליו לא את ״האינטלקטואלים הרוסיים״, שפגש שמעון שיפר ב-1999, אלא ליברלים וסוציאל-דמוקרטים, כדי לעשות להם עיניים, ולשכנע אותם שהוא השתנה.

כמובן, אצל נתניהו קשה לדעת מתי הוא עושה עיניים, וּמתי הוא קורץ, וּמתי הוא ממצמץ. בדרך כלל הוא עושה את כל השלוש, בעת ובעונה אחת, לך תדע. אולי בכלל עכשיו הוא עושה עיניים לימין הקיצוני, כדי לחבור אל הרצוג-בלי-ציפי בממשלת רוטציה. אנשים המבינים את נבכי נפשו הרבה יותר טוב ממני יצטרכו להגיד אם זה מתיישב עם הנבכים, או שאפילו שם זה קצת עובר את גבול הסבירות.

אם נתניהו יעמוד בדיבורו האחרון שלא לעמוד בדיבורו הלפני-אחרון, ישראל תמשיך את התהליך האטי, ההדרגתי אבל הבלתי נמנע של התרחקותה מן העולם החיצון. סוף סוף, אי אפשר לבסס אסטרטגיה מדינית רק על פי מספר הימים שנשארו לברק חוסיין בבית הלבן.

אי אפשר, מפני שבכל מקרה עדיין נשארו יותר מ-600, ונשיאים אמריקאיים נוטים להיות יותר פעילים בענייני חוץ, לא פחות פעילים, לקראת סוף כהונתם. שנית, מי יודע מי יירש אותו. אני נוטה להאמין שרפובליקן יישב בבית הלבן לאחר ינואר 2017, אבל טעות תהיה להניח שרפובליקן, בייחוד אם שמו יהיה ג׳ב בוש, יהיה מוכן להחכיר את מדיניות ארה״ב במזרח התיכון לנתניהו (מיט רומני וניוט גינגריץ׳ הבטיחו פחות או יותר לעשות כן ב-2012, אבל לא הגיעו לבחינת הגמר).

״עולם אשכנזי״

גם כך, אין כל קושי לחזות את המשך ההתרחקות בין ישראל לאירופה, בייחוד אם לנתניהו לא תהיה בררה אלא להשאיר את אביגדור ליברמן במשרד החוץ, או להעניק לנפתלי בנט את משרד הבטחון. קריאתו של הבריון להניף את הגרזן, ולכרות את ראשיהם של ערבים לא-לויאליים, עדיין לא הספיקה להדהד, אבל היא תחזק את הרושם שישראל השפויה הלכה לבלי שוב. כפי שכתב מגיב אחד בפייסבוק, מר קיריל ספוקויני,

״חלומם של השמאלנים זה עולם אשכנזי, מדכא, לבן, ׳מנומס׳ ומעייף״.

כשלעצמי אני מנחש שמר ספוקויני אינו מיוצאי תימן. אבל דרגת התיעוב, שהתפתחה בימין הישראלי כלפי כל מה שניחוח של מתינות פוליטית נודף ממנו, מעבירה אנשים כמוהו על דעתם; או אנשים כמו בנו של הסנדק יחיאל חזן, שצרח לעבר מפגין מרצ,

״בוא נצא החוצה, אתה גיבור גדול, נכון? יש לו ריח רע מהפה, שיתקלח. עוכר ישראל״.

כמו ב-1995, בכיכר ציון, וּכמו ב-1999, בקריית מלאכי, בנימין נתניהו מקדש את האמצעים בדרך אל המטרה: קדנציה רביעית. הוא מפרק את העם לגורמיו, הוא משסה איש באחיו, הוא מפיח שנאה, כנראה מבלי להקדיש אף שניה אחת לתוצאות. הוא יהיה ראש הממשלה הבא, בחברה מפולגת וּמקוטבת ללא תקנה, שבה מיעוט מובס ילקק את פצעיו, אבל רוב מביס לא יתקרב כלל אל המנוחה ואל הנחלה.

״הילידים הערביים המדוכאים״

בציר המקביל למלחמות היהודים מתנהלת רכבת זועבי, בדרך אל התהום. כן, צפיתי בליברמן מתלהם לעומת איימן עודה. מה אפשר לצפות מאביגדור בעל-הגרזן. אבל על עודה כותבים ידידיו בעתונות היהודית, שהוא קרוּץ מחומר חדש, שהוא ״קוֹרץ״ לשמאל היהודי, שהוא רוצה ללמד ״יהודים לא לפחד מערבים״. איזה כשלון עגום נכשל עודה. במקום להתנצח (״אתם מושחתים״, שהזמין את איווט לדבר על ״הניצבים סוטי-המין״), היה עליו לדבר בהבנה בוגרת על חששות הרוב היהודי מפני הקצנתו של המיעוט הערבי.

תחת זאת, הגברת חנין בעינה עומדת. היא נענית לעצתם של ניהיליסטים ציניים בעתונות היהודית, וּמודיעה כי יהיה-אשר-יהיה היא לא תמליץ על הרצוג לנשיא. אין שמאל יהודי, היא אומרת, יש רק ״מרכז מתלהם, מתנשא וגזעני״, שהיא גמרה אומר להחליש.

היא מגייסת תבניות-לשון של סוציאליסטים רדיקלים בהרי האנדים, ומדברת על ״הילידים הערביים המדוכאים״, עיינו ערך ״מוראלס, אבו״ בוויקיפדיה הקרובה למקום גלישתכם.

היא אסרה מלחמה על מדינת היהודים, היא מייצגת את אויביה המרים ביותר בכנסת ובדעת הקהל, נוכחותה היא רעל מפעפע. ואנחנו צריכים להיחרד מבריון מרזלי אחד, שיצק מיץ על ראשה. אם האזרחים הערביים של ישראל רוצים להידבר עם הרוב היהודי באמצעותה, זו זכותם הדמוקרטית. אבל מוטב שלא ישתוממו אם היהודים ינצלו את זכותם הדמוקרטית, כדי לטרוק את הדלת. לא רק יהודים מפקידים את הגרזן בידי אביגדור. גברת חנין משולחת הרסן ונוטפת השנאה היא שושבינה שוות-זכויות בפרימתם של תפרי הדו-קיום.

הימין בלי השמאל

מה יהיה? איך יוצאים מן הבוץ הזה, שבו תחרות פוליטית מתנהלת באמצעות דה-לגיטימציה שיטתית של היריב (יהושע סובול משווה את בנט לנאצים, מפני ש״גם הם לא התנצלו״), ומבלי שאנחנו נרמזים כלל על איזושהי תחושה של סולידריות חברתית ואזרחית?

מי יודע, אולי הדרך עוברת בהתפרקות וולונטרית של כמה מפלגות. אולי המרכז חדל לייצג איזשהו סיכוי להחלפת שלטון. אולי מוטב לקבל את ההגמוניה הימנית, כדי להתחיל לנטרל כמה ממרעומיה. אולי ימין ללא אופוזיציה שמאלית ייאלץ לזוז בעצמו קצת שמאלה, כדי לספק סותרנים ונוגדנים לסטיותיו. אולי ימין, שלא יצטרך עוד להילחם על שלטונו, לא ירגיש נאלץ לאסור מלחמה על המציאות.

סליחה? מה אתם אומרים? המחנה הציוני קיבל 37 מנדטים ומרצ 11? ישראל ביתנו לא עברה את אחוז החסימה? נתניהו וכל צמרת הליכוד פורשים? חנין זועבי מתפטרת? אני מצטער. זו היתה רק טיוטה. הנוסח הסופי יתפרסם פעם אחרת.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 תגובות בנושא “איך (כמעט) הכול התחיל, ואיך זה ייגמר”

  1. בחירות 61 דינן כבחירות 2013 , מפלגת המרכז (או מפלגות המרכז) השיגו השג נאה, שנוּתב לישיבה באופוזיציה והתפוגגות הדרגתית. מכאן שיש דבר כזה, מרכז, בישראל, אך פוליטית אין לו משמעות.

    בחירות 81 משמעותיות בהרבה בעיניי, כיוון שמרגע זה נהייתה משמעות להצבעה גושית יותר מאשר מפלגתית. ובסופו של דבר זה מה שאדם צריך לשאול את עצמו בהגיעו לקלפי.

  2. יואב שלום,
    במהלך כתיבתך המפורטת,יש לציין, לא סקרת את המפלגה היחידה שכלל לא השתנתה/ התחלפה/ זזה מעמדותיה.
    מפלגת אגודת ישראל במשך 68 השנים האחרונות היא לשון מאזניים , לטוב ולרע, עיקרי וחשוב בממשלות ישראל.
    הרבה לפני שבוז'י נולד או שלליכוד קראו גח"ל.

השאר תגובה