אהוד אצל בעלת האוב

שמואל, שמואל, האם אתה זוכר איך חשפנו שחיתויות, והוקענו פוליטיקאים וּקציני צבא שסרחו? מה קרה לי, שמואל? מתי תקף אותי שכרון הכוח? פנטזיה תנ“כית על אהוד אולמרט

שמואל הרואה ואינו נראה נראה לשעה קלה בעין-דור לעיני שאול הכמעט-כבר-לא-מלך (ציור של רוברט בלייק, סביב 1800)

שמואל הרואה ואינו נראה נראה לשעה קלה בעין-דור לעיני שאול הכמעט-כבר-לא-מלך (ציור של רוברט בלייק, סביב 1800). חרוזי המשורר, בקישור הזה

לבי לבי לאהוד אולמרט. אני מקווה לטובת שלומו הנפשי שהוא חדל לקרוא עתונים, או לצרוך כל סוג של תקשורת; שהוא שׂרוּע על הספה בחדר-האורחים המוחשך, וידה של עליזה מלטפת את שערו. הוא זקוק לכל קורטוב של ניחומים, מפני שימים איומים מתרגשים וּבאים עליו.

אני מקווה שאין הוא קורא את השורות האלה, אף על פי שהן נפתחות באמפתיה. דוק: אמפתיה. הוא ראוי לחמלה אנושית, אבל לא לאהדה. הוא בגד. הוא מעל באמון אזרחיו, הוא הונה והוליך שולל וניצל לרעה.

הבה נשתעשע בדרמה תנ“כית: אהוד אולמרט כשאול המלך, ערב הקרב האחרון מול הפלשתים. הוא רוצה עד ייאוש לחטוף עוד מלה אחת עם האיש שיצר אותו, וּפנה לו עורף. הוא הולך לעין-דור, להיוועד עם בעלת האוב.

”קָסֳמִי-נָא לי בָּאוֹב, והַעֲלִי אֵת אֲשֶר אֹמַר אֵלָיִך“, פונה המלך המוּדח אל המכשפה המבוהלת.
מה היא רואה? הוא שואל בקוצר רוח. 
”אִיש זָקֵן עֹלֶה, והוּא עֹטֶה מעִיל“.
”וַיֵּדַע [אהוד] כִּי שמוּאֵל הוּא, וַיִקֹּד אַפֵּיִם אַרצָה, וַיִ‎ּשתָחוּ“.

ויאמר שמואל תמיר אל אהוד אולמרט,

לָמָּה הִרגַּזתַּנִי להַעֲלוֹת אֹתִי?

אוֹטוֹקַרס, לוחש שאול, זאת אומרת אהוד, לשמואל, זאת אומרת שמואל.

מאה אלף לירות פה ושם

שמואל מתרכך. הוא נזכר בימי פריחתם במליאת הכנסת, 1973-1972, בואך מלחמת יום הכיפורים.

זה היה זמן של גילויים מסַמרי שיער, יחסית, על שחיתות. עדיין לא היו אוליגרכים, אלא רק אוכלי קוּרצה וּמשחדים תמימים.

היה איש אחד, שקראו לו יצחק שוּבּינסקי. הוא הרכיב מכוניות (”אוטוקרס“), והצליח לקבל הלוואות ממשלתיות וַהטבות והנחות. ואגב כך הוא נהג לתרום מאה אלף לירות פה, מאה אלף לירות שם למפלגת העבודה, אשר נהגה להיות בשלטון לעולם-ועד.

שובינסקי היה תזכורת עגומה על המחיר של שלטון משחית. רק איש אחד היה מוכן לאסור מלחמה. לא מלחמה רטורית, זו לא חוכמה; אלא מלחמה של גילויים ושל חשׂיפוֹת, שתזעזע את אמות-הסיפּים, ותביא אנשים למסקנה הבלתי-נמנעת, שמספיק-ודי-עם-שלטון-מפא“י.

זה היה שמואל תמיר. מושחז, נועז, חסר מעצורים, ”מבריק כמאכלת“ (בלשונו של יגאל הורביץ, לימים שר האוצר בממשלת בגין).

הוא היה חבר בוועדת הכלכלה של הכנסת. הוא היה מופיע לישיבותיה עם תיקים עבי כרס, מתקוטט עם היושב ראש (אויב ותיק מתנועת החירות של בגין), מעצבן את כל האחרים, ויורה בליסטראות. ”איזו הופעה“, כתב ללא חמדה פרשן בעתון ’דבר‘.

תמיר היה בעמודים הראשונים, תמיר היה בטלויזיה וּברדיו, תמיר תבע לעצמו את הכתר של מנקה האוּרווֹת הראשי. הסקרים הראו ש׳המרכז החופשי׳ (שֵם תנועתו) ”יכפיל את כוחו“ (לא מי יודע מה, משניים לארבעה, אבל זו היתה יכולה להיות ההתחלה).

 

מודעת בחירות קצת יומרנית של ׳המרכז החופשי׳, אוגוסט 1973. מה היה קורה אילמלא נלכד שמואל תמיר בליכוד ערב מלחמת יום הכיפורים? ההיה הופך למגנט הקולות של תנועת המחאה? (המקור: ארכיוני הסנטימנטלי)

מודעת בחירות קצת יומרנית של ׳המרכז החופשי׳, אוגוסט 1973. מה היה קורה אילמלא נלכד שמואל תמיר בליכוד ערב מלחמת יום הכיפורים? ההיה הופך למגנט הקולות של תנועות המחאה בבחירות שהתקיימו חודש וחצי אחריה? (המקור: ארכיוני הסנטימנטלי)

 

יופיטר, אתה כועס?

תמיר לא היה שם לבד. לתמיר היה תמיר משלו. שמו היה אהוד אולמרט. פעיל סטודנטים לשעבר מבית רוויזיוניסטי ותיק. אבא מרדכי היה חבר הכנסת השלישית והרביעית מטעם תנועת החירות, חקלאי מבנימינה, מלח הארץ. אבא החליט לפרוש יחד עם תמיר ועם אליעזר שוסטק, לאחר שהתמוטט נסיון ההתקוממות נגד בגין ב-1966. אבא נעשה המזכיר הכללי של המרכז החופשי. אהוד נעשה לימים עוזרו הפרלמנטרי של תמיר.

שניהם הוציאו את האליטה של מפא“י מִכֵּלֶיהָ. בישיבת כנסת אחת שבה נאם תמיר, שר האוצר הכול-יכול פינחס ספיר יצא מן המליאה בחורי אף, אגב קריאות ביניים, אבל חזר והציץ מן המזנון, והוסיף לצעוק. תמיר, הפרקליט המלוטש, יפה הקול וצח הלשון, השיב לספיר בגירסה עברית של פתגם לטיני עתיק, ”יופיטר, אתה כועס — סימן שאינך צודק“ (Iuppiter iratus ergo nefas).

זה היה זמן בשביל נערים נלהבים ונוחים-להתרשם ליפול בשִביו של תמיר, וּלהאמין שהוא יביא את השינוי. זה היה לפני שישראל התנסתה בר“צ וּבד“ש, בשינוי, במרכז וּביש עתיד.

תמיר היה פוליטיקאי רע, כפי שהתחוור לימים לכל מעריציו. אילו התברך בקצת יותר סבלנות, הוא היה יורש יום אחד את מנחם בגין, ונעשה ראש ממשלת ישראל. אבל אצה לו הדרך, וּמפני שאצה לו, הוא לא הגיע לשום מקום, או בכל אופן לא אל המקום שאליו התאווה (הוא היה שר המשפטים בממשלת בגין הראשונה, והתפטר לאחר שהתאדתה המפלגה שאותה ייצג, ראו סרטון יוטיוב למטה).

אף על פי כן, בימים ההם הוא היה המורד פאר-אקסלאנס. ממילא כל מי שהקיפו אותו היו ראויים לאותו אמון וּלאותה חיבה. בנסיבות ההן התוודעתי אל תמיר ואל אהוד אולמרט. יצקתי מים על ידיהם בקיץ האחרון שבו רוב הישראלים עדיין האמינו, כי את קו בר לב לא יוכל שום מצרי לחצות בעודו בחיים.

 

עשרים-ותשעה ביוני 1966: מנחם בגין מתפטר מהנהגת תנועת החרות בעקבות של ״נציג הצעירים, אהוד אולמרט״, נהוקרא לבגין להסיק מסקנות מכשלון גח״ל בבחירות של 1965. ״רבבות חברים רוצים במנהיג שיובילנו לשלטון״, מכריז אולמרט, אז רק בן 22. צירים נרעשים, ותיקי האצ״ל ובית״ר, משתיקים אותו בקריאות ״סרמקאץ׳״ (זב-חוטם, ברוסית מדוברת). בגין, במחווה אבירית, עומד על זכותו של אולמרט לדבר -- ומתפטר. ׳מעריב׳ פרסם בו ביום מאמר מערכת שבו העריך, כי בגין לא יחזור בו, ו״עידן חדש״ נפתח בתנועת החרות. לא בדיוק. בגין חזר בו, שום דבר לא השתנה, חוץ מזה שאולמרט פרש מן התנועה יחד עם קבוצת תמיר-שוסטק, שאביו של אולמרט, מרדכי, היה מראשיה. את הדיווח המלא מן היום ההוא אפשר לקרוא באתר המקוון של העתונות היהודית והעברית בבית הספרים הלאומי, הידוע גם כמתנה הגדולה ביותר שניתנה לחובבי היסטוריה בתולדות האינטרנט

עשרים-ותשעה ביוני 1966: מנחם בגין מתפטר מהנהגת תנועת החרות בעקבות נאום של ״נציג הצעירים, אהוד אולמרט״. הוא קורא לבגין להסיק מסקנות מכשלון גח״ל בבחירות של 1965 (רק 26 מושבים בכנסת. מפלגת השלטון קיבלה 45 מושבים). ״רבבות חברים רוצים במנהיג שיובילנו לשלטון״, מכריז אולמרט, אז רק בן עשׂרים. צירים נרעשים, וָתיקי האצ״ל ובית״ר, מהַסים אותו בקריאות ״סמַרקַץ׳״ (זב-חוטם, ברוסית מדוברת). בגין, במחווה אבירית, עומד על זכותו של אולמרט לדַבּר — וּמתפטר. ׳מעריב׳ פרסם בו ביום מאמר מערכת שבו העריך, כי בגין לא יחזור בו, ו״עידן חדש״ נפתח בתנועת החרות. לא בדיוק. בגין חזר בו, שום דבר לא השתנה, חוץ מזה שאולמרט פרש מן התנועה יחד עם קבוצת תמיר-שוסטק. את הדיווח המלא מן היום ההוא אפשר לקרוא באתר העתונות היהודית והעברית

 

פברואר 1979, ׳מעריב׳: אולמרט מסעיר את מליאת הכנסת בציטוט מדו״ח של הבולשת הפדרלית האמריקאית (FBI) על הברחת סמים מישראל לארה״ב. בין השמות שהופיעו בו היו זה של האלוף במילואים רחבעם זאבי והקבלן בצלאל מזרחי. הדו״ח היה בעצם פרטי תִחקור של עבריין ישראלי, לא גושפנקה של FBI לתוכנו. בתור שכזה, אולמרט עשה בו כנראה שימוש מופרז. זאבי תבע אותו לדין על הוצאת דיבה, ומזרחי עצמו זוּכּה אחר כך בדין. אבל אולמרט חזר ותבע מקום טוב  במרכז המלחמה נגד פשע וּשחיתות. את הידיעה אפשר לקרוא במלואה על הרשת, בשני חלקים, חלק ראשון כאן, חלק שני כאן (המקור: האתר המקוּון של העתונות העברית והיהודית)

פברואר 1979, ׳מעריב׳: אולמרט מסעיר את מליאת הכנסת בציטוט מדו״ח של הבולשת הפדרלית האמריקאית (FBI) על הברחת סמים מישראל לארה״ב. בין השמות שהופיעו בו היו זה של האלוף במילואים רחבעם זאבי והקבלן בצלאל מזרחי. הדו״ח היה בעצם פרוטוקול תִחקורו של עבריין ישראלי, לא גושפנקה של FBI לתוכנו. בתור שכזה, אולמרט עשה בו שימוש מופרז. זאבי תבע אותו לדין על הוצאת דיבה, ומזרחי עצמו זוּכּה אחר כך בדין. אבל אולמרט חזר והתייצב במרכז המלחמה נגד פשע וּשחיתות. את הידיעה אפשר לקרוא במלואה על הרשת, בשני חלקים, חלק ראשון כאן, חלק שני כאן (המקור: אתר העתונות העברית והיהודית)

 

ינואר 1976: בעל טור ב׳דבר׳, לא פחות, חולק כבוד מיוחד לאהוד אולמרט מתחת למאמר-המערכת של העתון: ״לא רק חוצב להבות מול המיקרופון, מול הבמה, אלא גם מכבה להבות בשטח״, ״מסוגל לעשות מה שהמשטרה, העיריה, הממשלה אינם עושים, כי הוא מגלם את רצון העם״ (הנה קישור למקור במלואו, באתר העתונות היהודית והעברית)

ינואר 1976: בעל טור ב׳דבר׳, לא פחות, חולק כבוד מיוחד לאהוד אולמרט מתחת למאמר-המערכת של העתון: ״לא רק חוצב להבות מול המיקרופון, מול הבמה, אלא גם מכַבֵּה להבות בשטח״, ״מסוגל לעשות מה שהמשטרה, העיריה, הממשלה אינם עושים, כי הוא מגלם את רצון העם״ (הנה קישור למקור במלואו, באתר העתונות היהודית והעברית)

 

אהוד, אהוד, מה עשית

אוטוקרס היתה במידה רבה קרש הקפיצה של אולמרט אל פסגת הפוליטיקה. הוא גילה עוד שחיתויות.

ב-1977, בהיותו חבר הכנסת של הליכוד, אולמרט ניהל מערכה נועזת נגד ”הפשע המאורגן“ בישראל. שש שנים קודם, ב-1971, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, כי ״אין פשע מאורגן״. אולמרט לא היה היחיד שכפר בקביעה ההיא. ב-1978, ועדת חקירה ממלכתית, שבראשה עמד עורך-הדין ארווין שִמרון, הגיעה למסקנה, כי אמנם יש פשע כזה. עוד לפני שמרון, אולמרט הצביע לעֵבר שורה של חשודים ושל מסייעים. הוא לא פטר גם קציני צה“ל בכירים מן החשד. אחד מהם, רחבעם זאבי, תבע אותו למשפט.

נקיון-כפיים וֹמלחמה בפשע היו כרוכים אפוא בעלייתו הפוליטית של אולמרט. לא פעם הוא עמד לבד, נגד המערכת, נגד אינטרסים רבי-כוח.

הוא לא תמיד צדק. אנשים שהוא האשים בפלילים זוכו בבית המשפט. אבל היה אפשר להניח את כנות כוונותיו.

הוא לא היה מוכן לקבל עוד את הֶגיון ״השיטה״ הכלכלית מבית מדרשה של מפא״י, זו שלוי אשכול ביטא פעם בציטוט הנפסד של לשון חכמים, ״אל תחסום שור בדישו״. בנו של החקלאי מבנימינה ידע משהו על שוורים ועל דיש, והוא הודיע שלא עוד. עכשיו יתחיל עידן של נקיון-כפיים, לא רק בבנימינה אלא גם בירושלים.

לכלכת, אהוד אולמרט, ושברת את לבנו.

התעמוד לו תבונתו לנצל את זמן מחבושו, אם אמנם ייחבש, כדי לכתוב את האמת, וּלספר לנו מתי חל אצלו שינוי הערכים? פוליטיקאים תמיד חרדים ל״מורשתם״, מסורים לספרי ההיסטוריה שעדיין לא נכתבו. מאחר שאיש לעולם לא יקשור אותו עוד בנקיון כפיים, אולי הוא ייזכר בזכות הזהרה לבאים אחריו מפני התוצאות של שכרון-כוח ושל תאוות בצע. אבל בשביל זה נחוצה ענווה, וענווה אינה מביאה אנשים לפוליטיקה.

לנסיך לא היה כתר

שמואל תמיר החמיץ את פעמי ההיסטוריה, אבל העניק לנו, במידה מסוימת, את אהוד אולמרט

ביוני 2007, במלאות עשרים שנה למותו של שמואל תמיר, כתבתי עליו את הרשימה הבאה ב׳גלובס׳

בלילה האחרון של 1973, ראש הממשלה גולדה מאיר חרקה שיניים. הבחירות לכנסת השמינית הקטינו את כוחו של המערך בששה מושבים – וּשלושה מהם עברו אל שׂנוּאת נפשה, שולמית אלוני.

"היא זכתה בפיס", הפטירה גולדה.

"הפיס" היה תנועת המחאה של מלחמת יום הכיפורים. רשימת ר"צ של אלוני היתה הכתובת היחידה בשביל מוחים, שלא רצו לפנות ימינה.

אוגוסט 1973, קיץ אחרון של תום ישראלי. תמיר נסחף בעל כורחו אל הליכוד. אילו רק נשאר בחוץ. כאן, בראיון ארוך לדב גולדשטין ב׳מעריב׳

אוגוסט 1973, קיץ אחרון של תום ישראלי. תמיר נסחף בעל כורחו אל הליכוד. אילו רק נשאר בחוץ. כאן, בראיון ארוך לדב גולדשטין ב׳מעריב׳

בבחירות ההן, הליכוד של מפלגות הימין, אשר קם ערב המלחמה, קיבל 39 מושבים. לא כל שותפיו חגגו. לפחות אחד חרק שיניים. אם שולמית אלוני זכתה בפיס, הוא, שמואל תמיר, הפסיד בטוטו. כך הוא חשב. אני יכול להעיד עדוּת שמיעה. הייתי אז נער קטון, בין מעריציו.

תמיר נגרר אל הליכוד בעל כורחו. בקיץ 1973 הוא האמין שתנועתו הזעירה, ׳המרכז החופשי׳, עומדת בסימן עלייה. "המפלגה היחידה שכבר הכפילה את כוחה", אמרו מודעות הבחירות הראשונות שלה, עוד לפני הקמת הליכוד. מקור ההתיימרות הזו היה הסקר החודשי של ׳ידיעות אחרונות׳, שחובבי פוליטיקה קראו בדחילו ורחימו.

חוגי הבית של תמיר, בשכונות של מעמד בינוני וּמעמד בינוני גבוה, היו גדושים מאזינים, מן המין שיִפנו אחר כך אל אוסף של מפלגות מרכז, מד"ש עבור דרך ׳שינוי׳ וגמור ב׳קדימה׳.

תמיר חשב שהוא שומע סוף סוף את פעמי ההיסטוריה. הוא ארב לרגע הזה כמעט עשרים שנה.

ואז בא הבולדוזר אריאל שרון, וכפה את הליכוד על תמיר הר כגיגית. ואחר כך באה המלחמה, ודחתה את הבחירות לכנסת בחודשיים. תנועות המחאה קראו לחזור ולפתוח את הרשימות. שני הגושים הגדולים בכנסת סירבו. הם לא רצו מתחרים.

תמיר נלכד אפוא בליכוד. אילמלא נלכד, אין קושי לנחש מה הוא היה עושה: הוא היה חוצה את הארץ לאורכה וּלרוחבה, וקורא למהפכה אזרחית וּל"משטר חדש" (כפי שעשה 15 שנה קודם).

ספק אם היה אי פעם רגע טעון בפוטנציאל של שינוי יותר מן הרגע ההוא. אילו רק היה שם מישהו כדי לגלגל את הכדור. אבל תמיר החמיץ את הרגע.

בפרפרזה על מימרה מפורסמת אפשר להגיד עליו, כי הוא מעולם לא החמיץ את ההזדמנות להחמיץ הזדמנויות.

הוא היה יורש, או יוצר, או מאפשר

מעטים הם הפוליטיקאים הישראליים שנשקפו להם יותר סיכויי הצלחה. מעטים הם הפוליטיקאים, שסביבם אפשר לארוג יותר תרחישים מפַתים של היסטוריה היפך-עובדתית.

מה היה קורה אילו נשאר נאמן למנחם בגין, בתחילת שנות ה-50? או אילמלא מרד בו באמצע שנות ה-60? או אילמלא הצטרף אל הליכוד בתחילת שנות ה-70? או אילמלא פרש מן הליכוד, וקפץ על עגלת ד"ש באמצע שנות ה-70? או אילמלא בישל את המהלך המפוקפק, שהכניס את ד"ש לממשלת בגין, וקיצר בזה את תוחלת חייה של התנועה?

תשובות אפשריות: (1) הוא היה יורש את בגין ב-1983; (2) הוא היה יוצר מפלגת אופוזיציה מרכזית חזקה ב-1973, שאליה — לא אל הליכוד, ולא אל ד"ש — היו מתנקזים קולות המחאה ב-1977; (3) הוא היה מאפשר חילופים מלאים של שלטון ב-1981, בקואליציה אזרחית של העבודה ושל ד"ש. הקורא רשאי בהחלט למשוך בכתפיו. מי יודע.

בתחילת שנות ה-70, בואך יום הכיפורים, תמיר היה הפרלמנטר המזהיר ביותר בישראל. הוא נהנה משירותיו של העוזר הפרלמנטרי המזהיר ביותר של זמנו, סטודנט צעיר ושאפתן ששמו אהוד אולמרט. השניים היו חושפים פרשות שחיתות, וּמזעזעים את הכנסת הרדומה ואת הרוב הפרלמנטרי הצייתן של גולדה מאיר. היא, גולדה, כתבה לתמיר ב-1972 (על פי עדותו),

"מבגין אני כבר לא מפחדת, אבל ממך – כן".

מה בדיוק רצה תמיר? הזיגזגים הדרמטיים שלו מקשים על הניסיון להשיב.

הוא כנראה האיש שהמציא, לאחר מלחמת ששת הימים, את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר". מצע תנועתו בבחירות של 1969 כלל סעיף סהרורי במיוחד על הצורך

"לפעול בדחיפות להקמתן של שבע ערים ישראליות חדשות ברמת הגולן, בשכם עלית, ביריחו עלית, בקריית ארבע, בחוף צפון סיני, בחבל עזה וּבאופיר".

אבל עוד לפני מלחמת יום הכיפורים הוא הרהר בקול רם אם לא באה השעה לצקת תוכן של נדיבוּת אל הדיפלומטיה הישראלית. לא זו בלבד שלא רצה עוד את "יריחו עלית", אלא הציע, במחוות רצון טוב, לוותר על יריחו מיד. (בסרטון יוטיוב למטה הוא מסביר מדוע עמד בקצה הימני, וּמה העביר אותו לתמיכה בפשרה טריטוריאלית).

תמיר ׳איש השנה׳ ב׳העולם הזה׳, 1955, על מאבקו נגד ׳המשטר׳

תמיר ׳איש השנה׳ ב׳העולם הזה׳, 1955, על מאבקו נגד ׳המשטר׳

הצבר הראשון

כאשר יצחק רבין הקים את ממשלתו הראשונה, ביוני 1974, תמיר נשׂא נאום חם וּמלא אהדה,

"כבן דור ההמשך, החש את החוויות הממלאות אותך, כמי שצמח מן הקרקע הזאת באותה תקופה עצמה, וחי במחנה אחר, אך תחת אותם השמים, את כל הסערות, המלחמות והיגונות שהביאו אותנו עד הלום".

הוא רצה להיות האיש שיפגיש את הימין הרוויזיוניסטי, יליד מזרח אירופה, עם המציאוּת הישראלית. הוא נכסף להיות הצבר הראשון בשלטון.

ב-1949, בגין הרעיף עליו חיבה גלויה. עורך הדין הצעיר, יפה הקלסתר והרהוט, בן לאצולה ירושלמית, היה נסיך הכתר. כשבגין נסע לארצות הברית, במסעו הטרנס-אטלנטי הראשון לאחר קום המדינה, הוא לקח אתו את תמיר.

הוא היה הנסיך, לפני שהתחילו לדבר על נסיכים. הוא נועד לגדוּלה.

במובנים לא מעטים, חוט של גדוּלה אמנם היה משוך עליו, כאשר חזה מדינה מתוקנת, שבסיסה בחוק וּבחוקה, שממשלתה אינה פולשת לרשות היחיד, אבל גם מדינה שאינה מרוּקנת לחלוטין מכוח; שעוֹל מסים אינו רובץ על אזרחיה, וּמשתק את כוח היצירה שלהם.

אולי אפילו הזיגזגים שלו היו ביטוי של גדוּלה. אולי אפשר להגיד עליהם שהם נועדו לתקן מסלול בשעת סערה, סגוּלה שהוא קיווה להנחיל לכל המערכת הפוליטית.

כרוז של ׳המרכז החופשי׳, קיץ 1973. תמיר הקדים את רונלד רייגן כמעט בעשר שנים (המקור: ארכיוני הסנטימנטלי)

כרוז של ׳המרכז החופשי׳, קיץ 1973. תמיר הקדים את רונלד רייגן כמעט בעשר שנים (המקור: ארכיוני הסנטימנטלי)

הֶהיתה לו מורשת? אני חושב שכן. לפעמים גם מבלי להתכוון.

כשלון האופוזיציה הפנימית שלו לבגין הבטיח את עליית יצחק שמיר, ואת השיתוק האינטלקטואלי הֲרֵה-הגורל שאִפיין את ימי שמיר הארוכים.

אבל הוא גם משך את הימין אל המרכז, ואל-נכון השפיע בזה על הדרך הארוכה והמסובכת שהובילה את אהוד אולמרט אל השלטון. חתול שחור עבר בין אולמרט לתמיר עוד באמצע שנות ה-70, אולי ליגיון של חתולים. אבל הם היו פעם צמד הירואי ורב השראה.

כל הגדול מחברו, אמרו יהודים חכמים להפליא, "יִצרוֹ גדול הֵימֶנוּ". אני בטוח למדי שעל ציר זמן מקביל, ביקום פרללי, שמואל תמיר הצליח לגבור על יצרו, וּמימש את הפוטנציאל. מה חבל שלא כאן.




תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

21 תגובות בנושא “אהוד אצל בעלת האוב”

  1. שאלת מתי חל אצל אולמרט שינוי הערכים. אני מאמין שאם בכלל היה שינוי ערכים הוא התרחש ב-1978, כאשר פתח משרד עורכי דין' כחבר כנסת מכהן – מה שהיה חוקי אז ובהכרח משחית. לח"כ שיש לו משרד עורכי דין פונים בדרך כלל מסיבה אחת. מעבר לסיבה זו היו הרבה מאד משרדי עורכי דין מעולים וּותיקים בירושלים. הפִּרצה נסגרה מאז, ואסור לח"כ לעסוק בעיסוק נוסף, אבל גם נמצאו דרכים לעקוף אותה.

    משום מה אני מתקשה להעריך שהיה שינוי ערכים. דומני שהוא היה ונותר אותו אדם.

    1. נקודה מעניינת, משה. אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שבנקודה ההיא אולמרט התחיל למכור את שירותיו הפרלמנטריים לכל דיכפין, תחת המסווה של עורך-דין. יתכן מאוד.

      אתה מוסיף בעצם, שיצרו של אולמרט היה רע מנעוריו. יתכן. אני מוכן להאמין, אולי ללא יסוד, שהיתה אצלו לפחות מידה של אידאליזם. התגייסות לתנועת החרות באמצע שנות ה-60 לא היתה מעשה של קרייריזם או אופורטוניזם. קל וחומר הליכתו עם תמיר, מן המדבר הפוליטי אל קצה הישימון הפוליטי. אני טועם בזה טעם של העזה ושל יושר.

  2. הפעם איני שותף לדעתך.

    אין בי חמלה על אולמרט. גם בצעירותו עשה מעשיו, כי רצה להצטייר כלוחם נגד השחיתות ועשה זאת למעשה מטעמים אישיים.

    מאז ומתמיד היה איש ציני נטול מצפון.

    אשמח אם יקרא עיתונים ואשמח אם יתענה.

    התמונה היחידה שאני מוכן לקבל זו התמונה שאתה מתאר במלים "שׂרוּע על הספה בחדר-האורחים המוחשך, וידה של עליזה מלטפת את שערו", וזאת רק משום שבקרקפתו אין שערות.

    1. אנא שים לב, אהרון, שהבחנתי בין חמלה ובין אהדה.

      חמלה אנושית היא משהו שאנחנו יכולים להרעיף גם על האשמים, אפילו על הנידונים למוות.

      את הזכות לאהדה, לעומת זאת, הוא איבד ברגע שהורשע.

      אבל אני מודה שלא תהיה בי כל שמחה לאידו, לכשיישלח לכלא.

      הוא אמנם ראוי לשבת שם, אבל אני בטוח פחות שישראל ראויה לחיזיון המזעזע של נשיא ושל ראש ממשלה מאחורי סורג ובריח.

      נשיא אמריקאי, ג׳רלד פורד, הקריב את נשיאותו לטובת חנינה לריצ׳רד ניקסון, כדי לחסוך לאמריקאים את ההשפלה שבמשפט פלילי לנשיא לשעבר, וכמעט ללא ספק את שליחתו לבית הסוהר.

      עד כמה שאני מצליח להיזכר, פרו היא ארץ היחידה בעולם שבה נשיא לשעבר, אלברטו פוחימורי (פוג׳ימורי), יושב בבית הסוהר [למעלה: גזיר עתון פרואני, המודיע על עונשו של פוחימורי, 25 שנות מאסר, שבעה באפריל 2009].

      איטליה נמנעה מלשלוח את ראש ממשלתה סילביו ברלוסקוני, אף כי הורשע בדין. בית משפט איטלקי הסתפק בגזירת שנה של עבודות-שירות.

      ראש ממשלה צרפתי, אלאן ז׳וּפֶּה, הורשע על מעילה, אבל נידון למאסר על תנאי, וחזר אחר כך לקריירה פוליטית פעילה. שני ראשי ממשלה של אוקראינה נשלחו לכלא, אחד בארה״ב, השניה באוקראינה עצמה; הראשון על שחיתות ברורה, השניה בעיקר, או לפחות גם מסיבות פוליטיות.

      1. בדרום קוריאה כל הנשיאים האחרונים הגיעו, או כמעט הגיעו לכלא, באשמות (מוצדקות מאוד) של שוחד.

        יש מנהג לא כתוב שכל נשיא מכניס את קודמו לכלא במסגרת "ניקוי אורוות". נשיאים בקוריאה נבחרים לחמש שנים, ולקדנציה אחת בלבד; אחרי הקדנציה, כל הממשלה הולכת הביתה, וקל מאוד לגלות, בפַּרַפרַזַה על דברי יוסף בורג, איזה סירחון עולה מהכסא שעכשיו התפנה.

        שני נשיאים היו בכלא ממש (על עברות שוחד. אני לא סופר מאסר על בסיס פוליטי). בשני מקרים אחרים, אחיו של הנשיא הגיע לכלא "במקומו" (היה יכול לקרות לאולמרט, בנסיבות אחרות).

        [להלן גזיר מן העתון Korea Times, עשרים-וחמשה ביולי 2012, על שערוריית השחיתות שכמעט הגיעה אל הנשיא לי מיונג-באק. תמונת הראש השמאלית היא של אחיו הבכור של הנשיא, שנידוןן בסוו של דבר לתקופת מאסר קצרה.]

        פארק-גון-הה, הנשיאה הנוכחית, תהיה כנראה היחידה, שעננה של האשמות שוחד לא תלווה אותה עם פרישתה. בדומה למוֹדי בהודו, אין לה משפחה, ונראה שאין לה חיים מחוץ לפוליטיקה. כאן כמובן נגמרת ההקבלה בינה לבין מודי.

        אגב, יהיה מעניין פעם להשוות את פארק עם נסיכוֹת אחרות (כמו סוניה גאנדהי, למשל. יש עוד דוגמאות?). היא גדלה לנשיאות מגיל אפס, וּבינתיים עושה עבודה מרשימה.

        1. מתקן את תגובתי (להבא אשתדל לבדוק טוב יותר לפני שאני מתקן לך טעויות-לכאורה).

          מזכירים לי פה ששני הנשיאים אכן היו בכלא, אבל באשמת "בגידה במולדת ושוחד", כך שבהחלט מדובר במשפט פוליטי ולא שחיתות "נטו". אפילו קים דֵיי ג'וּנג סיים את חייו בשיבה טובה בחיק המשפחה. הוא היה הנשיא, ששילם סכום דולרי בן תשע ספרות לקים ג׳ונג איל, מנהיג צפון קוריאה, כדי שיזמין אותו לביקור (לא ידוע לנו מה מן הסכום הזהה "אבד בדרך" בחשבונות של קרובי משפחה וסתם קרובים). ״תהליך השלום״ הניב פרס נובל לשלום בשביל קים הדרומי. מה זה הלוואה של חצי מיליון דולר מקבלן לעומת מאה מיליון דולר במזומן במזוודה.

          [להלן גזיר-עתון, המתאר את הפסגה ההיסטורית בין מנהיגי הדרום והצפון, חמשה-עשר ביוני 2000]

          הכלל הוא אכן, האשם-את-קוֹדֶמך-בשוחד-וּשלח-את-אחיו-לכלא (למעט אחד הנשיאים האחרונים שהתאבד, כדי למנוע חקירה עמוקה יותר), וּקביעתך שלא נשלח נשיא לבית הסוהר אכן נכונה, כהרגלך (לפחות לקוריאה).

          1. תודה, אבירם, מעניין.

            אכן, נראה שנשיאי דרום קוריאה להוטים קצת יותר מדיי להפיק את המקסימום ממינימום הזמן המוקצב לנשיאויותיהם. היש קריאות בדרום קוריאה להסרת ההגבלה על אורך הכהונה?

            לפי מיטב זכרוני, רק באמריקה הלטינית יש כמה ארצות, המגבילות נשיאים (ביצועיים) לכהונה יחידה: צ׳ילה, פרו, פנמה, קוסטה ריקה, הונדורס, גווטמלה ומקסיקו (בזו האחרונה הכהונה ארוכה מאוד, שש שנים. האחרות היא בין ארבע לחמש).

            לפנים, כלל הכהונה היחידה היה כמעט אוניברסלי באמל״ט, לרגל הרצון למנוע ריכוז סמכויות בזוג ידיים אחד, לאורך זמן. כמו דרום קוריאה, גם אמל״ט קוללה בקללת הרודנים הצבאיים והלא-צבאיים. בהדרגה, ההגבלה נעלמה בשורה של מדינות. באחדות, הסרת ההגבלה הניבה משהו הקרוב להיות רודנות נבחרת: ונצואלה, בוליביה, אקוודור, ניקרגואה.

            אפשר להבין את הטראומה הדרום קוריאנית. אבל אני תוהה אם בסופו של דבר שכר ההגבלה אינו יוצא בהפסדו.

            [להלן גזיר מעתון טייוואני, שפירוש שמו ׳חדשות היום המאוחדות׳, המודיע על הרשעת הנשיא לשעבר ואשתו, שנים-עשר בספטמבר 2009]

            בזכות האסוציאציות המזרח-אסיאניות שלך נזכרתי, כי גם טייוואן שלחה נשיא לשעבר לכלא, לכל חייו, על גניבה ומעילה (21 מיליון דולר). זה סיפור עצוב במיוחד, מפני שהאיש, צ׳ן שווי-ביאן, היה מועמד האופוזיציה הראשון שנבחר לנשיא (והאחרון לפי שעה), והוא סיכן לא פעם את חייו במאבק הדמוקרטי.

            בכלל המאסרים הנשיאותיים לא הזכרתי מאסרים פוליטיים, או מאסרים של נשיאים דמוקרטיים בידי יורשיהם הדיקטטוריים, או ההיפך.

            1. דרום קוריאה היא מקרה-מבחן מדהים לדמוקרטיה.

              ראשית אענה לשאלתך: כן, יש לא מעט החושבים שכהונה אחת היא מעט מדי, ושקשה להספיק הרבה בחמש שנים. אני לא אחד מהם. אולי זה בגלל שגדלתי בתרבות פוליטית, שבה ראשי מפלגות הם דינוזאורים. אני גם חושב שהסיפור שלך על אולמרט מראה שלא הכוח משחית, אלא הזמן.

              העובדה שנשיא יודע, שאי אפשר לדחות דברים לקדנציה הבאה, מזיזה דברים מהר יותר, והידיעה שהבא אחריו ינקה את האורוות גורמת לנשיא שלא להגזים עם השחיתות (אם כי, העובדות הם לרעתי בעניין האחרון).

              בחזרה למקרה המבחן: הרוסים לרוב טוענים, שברוסיה אי אפשר להקים דמוקרטיה, כי "הרוסים צריכים מנהיג חזק". בארגנטינה יש טענה דומה. דרום קוריאה היא הדוגמה שמפריכה את הטענה הזאת.

              אין שום היסטוריה של דמוקרטיה בקוריאה. ההיסטוריה הפוליטית של קוריאה היא סינית במקור (ואני חושב שלא צריך להזכיר שאין מסורת של דמוקרטיה אף באחת מן השושלות הקיסריות של סין).

              המאה ה-20 התחילה עם שליטה יפאנית אכזרית של משטר מלוכני. הדמוקרטיה היא נטע זר ולא טבעי, והיה צריך 25 שנה של יד ברזל (בין השאר, על ידי פארק-צ'ונג-הי, אביה של הנשיאה הנוכחית), כדי להחיל דמוקרטיה על מדינה עניה, כפרית ללא משאבי טבע או תעשיה מתקדמת, תחת איום מצד שכנה חזקה ומפותחת ממנה (כן, קוריאה נראתה אחרת בשנות ה-60 וה-70).

              אבל מאז סוף שנות ה-70, קוריאה היא דמוקרטית להפליא. יש עליות וירידות, אבל כאלה יש גם בארה"ב. אף אחד לא מדבר ברצינות על הפיכה, ושיטת השלטון האבסולוטית-אבל-לזמן-קצר מאפשר לנשיא לשלוט באמת, להפעיל תוכנית חמש-שנתית כמעט ללא הפרעה, ואז לרדת מהבמה. אולי אנחנו אלה שצריכים לאמץ את השיטה?

              אגב, אני לא חושב שחמש שנים הן זמן קצר מדיי. נשיא אמריקאי מקבל מקסימום של שמונה שנים. מתוכן, השנה האחרונה היא בעיקר אריזת ארגזים תוך צליעה החוצה. השנה הרביעית מוקדשת כולה לבחירה מחדש. בחצי השנה הראשונה לא קורה כלום (אפילו ההשבעה הרשמית היא חודשיים וחצי חודשים אחרי הבחירה עצמה). כך שנשיאות אמריקאית היא חמש שנים וחצי לא-רצופות. האם זה באמת שונה?

              1. תודה, אבירם, מאלף.

                אכן, דרום קוריאה — ואגב, גם טייוואן — מפריכות את הטענה המסורתית של מבקרי הדמוקרטיה המערבית, שאי אפשר לייצא אותה לארצות לא-מערביות, או שהיא לא תעלה יפה בחברות קונפוציאניות. הסינים חורקים שיניים כל אימת שהם מתבוננים בשתיים האלה. הם היו מעדיפים שהלוויינים במערכת השמש שלהם ייראו כמו סינגפור.

                אני מניח שהתכוונת להגיד, שדרום קוריאה היתה לדמוקרטיה בסוף שנות ה-80, לא ה-70.

                אפשר כמובן להתווכח באיזו מידה דרום קוריאה היתה זקוקה לדיקטטורה צבאית מרושעת, לטבח סטודנטים, למשטרה חשאית, לחטיפת מנהיגי אופוזיציה. אבל קשה להתווכח עם ההנחה שדמוקרטיה התאפשרה בה רק לאחר צבירת עושר ופיתוח כלכלי. זה מה שקרה בטייוואן.

                אתה גומר את ההלל על השיטה הנשיאותית הדרום-קוריאנית, ומציע לאמץ אותה. הרשה לי רק לזהכיר לך, שהדרום קוריאנים עצמם דיברו ברצינות רבה כמעט לפני 30 שנה על מעבר לשיטה פרלמנטרית בנוסח יפאן. בבחירות של 1997, קים דיי-ג׳ונג (הנשיא ששיחד את צפון קוריאה) הבטיח שאם ייבחר, הוא יזום את שינוי השיטה מנשיאותית לפרלמנטרית. לא קרה, אבל רק ללַמדנוּ שהיו ספקות ביחס ליתרון הנשיאות הביצועית.

                האם חמש שנים מספיקות (בצ׳ילה יש ארבע שנים בנשיאות חד-כהונתית)? קשה לדעת. אם השיטה הפוליטית יציבה, והאסיפה המחוקקת מתפקדת כהלכה, חמש שנים יכולות להספיק. העניין הוא שתווית פקיעת המוצר עלולה להשפיע על טעמם של אנשים. אני מניח שמה שטענת על הנשיאות האמריקאית, אפשר גם להחיל על זו הקוריאנית. במקום ש״צליעת הברווז״ המפורסמת תתרחיש בשנה השמיני (בארכה״ב), היא מתרחשת בשנה החמישית (דרום קוריאה).

                אגב, שלא לפתוח חזית-משנה חדשה בתוך חזית-המשנה שכבר פתחנו, אני חולק עליך בעניין ״חמש שנים וחצי״ של נשיאות ארה״ב. הרפורמות הנועזות ביותר התחוללו בשנה הראשונה (מהלכים פיננסיים דרמטיים מאוד של אובמה ושל רייגן נעשו בחודשי נשיאותם הראשונים); וצעדים חשובים מאוד, אם גם בדרך כלל במדיניות חוץ, נעשו בשנה השמינית (זוכר את קלינטון בקמפ דייוויד, בקיץ האחרון של נשיאותו?).

                דרכם של משטרים דמוקרטיים, שהאויר מתחיל לצאת ממפרשיהם בשלב מסוים. השאלה היא מתי, ובאיזו מידה אורך הכהונה משפיע עליה.

                אגב, ריצ׳רד ניקסון גלגל פעם את הרעיון לשנות את החוקה, ולהגביל נשיא לתקופת כהונה יחידה של שש שנים. אפשר להגיד, שאילו נבחר מלכתחילה לשש שנים ללא אופציית הארכה, פורצים לא טורחים לפרוץ למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט, מפני שהוא לא היה עודמ בעיצומה של התמודדות על כהונה שניה. אבל זו כמובן אינה סיבה לקבל את הֶגיון שש השנים. זה הרבה יותר מדיי זמן. הצרפתים הגיעו למסקנה הזו כמעט לפני 15 שנה, כאשר קיצרו את תקופת כהונתו של נשיא משבע שנים (!) לחמש, אגב מבלי להגביל בחירה חוזרת.

                1. יואב, היה לי בזמנו ויכוח עם יוצא הודו בארה״ב על היחס בין רווחה כלכלית לתרבות דמוקרטית, מה מהן הסיבה ומה התוצאה. כמי שספג הרבה תעמולה אמריקאית, הגעתי מנקודת הנחה שתרבות דמוקרטית מובילה לרווחה כלכלית. בן שיחי טען שנסיונו בהודו הפוך, היינו, אחרי שאנשים התקדמו כלכלית הם שינו את דעותיהם.

                  השאלה הגדולה היא סין. האם הרווחה הכלכלית תוביל לתרבות דמוקרטית, או שרווחה כלכלית לאורך זמן לא תוכל להתקיים ללא תרבות דמוקרטית. מעניין אותי מאוד מה דעתך.

                  1. קצת משונה בעיניי, ישראל. דווקא בהודו הדמוקרטיה קדמה בהרבה שנים לזינוק הכלכלי. בדרך כלל מְתַארכים את תחילת הרפורמות ב-1991. עד אז, ההודים הספיקו להחליף ממשלות, באמצעות בחירות דמוקרטיות, פעמיים במישור הארצי, מספר הרבה יותר גדול של פעמים במישור המדינתי.

                    יש טענה הפוכה, הנשמעת לעתים קרובות אצל ההודים, והיא שהדמוקרטיה הגבילה את הרפורמות; שסין נמצאת הרחק קדימה מפני שממשלתה אינה זקוקה להסכמה רחבה, לקואליציות, להצבעות-אמון.

                    יש בזה משהו, אבל זה בשום פנים לא יכול להיחשב להסבר המלא להיתקעותה של הודו במה שכלכלנים מכנים ׳מלכודת ההכנסה הבינונית׳.

                    אשר לסין, כדבריך, זו אמנם השאלה הגדולה, שאלת-השאלות.

                    בסין נוצר מעמד בינוני עירוני גדול מספיק, משׂגשׂג מספיק, משׂכּיל מספיק, יודע מספיק על העולם החיצון, כדי שתתממש הציפיה הטבעית לשיתופו בתהליך קבלת ההחלטות.

                    זה מה שקרה בארצות אחרות בעלות משטר סמכותני. הן הגיעו אל פִּרקן, כלכלית, וּבעקבות זה בא גם חופש פוליטי, ראה למשל את דרום קוריאה וטייוואן של תחילת שנות ה-90, את ספרד של שנות ה-70, ואחרות.

                    מדוע לכל הרוחות לא בסין?

                    אופטימיסטים יגידו שזה יקרה, במוקדם או במאוחר.

                    פסימיסטים יגידו מה שאומר נשיא סין, זאת אומרת ש״דמוקרטיה מערבית אינה בשבילנו״.

                    ריאליסטים יגידו, שהמשטר הסיני הצליח ליצור מכניזמים רבי-כוח למניעת התפרצות דמוקרטית.

                    מהיותו אמון על תוצאותיה האפשריות של התפרצות כזאת (טיינאנמן, 1989), הוא גמר אומר להבטיח ״יַציבות״ ויהי מה.

                    וִיהִי-מה פירושו להקדים ולכַבּות את הניצוץ הזעיר ביותר, המבוטל ביותר, של העזה פומבית לבקר את המשטר באופן קיומי.

                    יש הרבה ביקורת פומבית על עניינים קונקרטיים של מדיניות, אבל אני מתכוון לביקורת על עצם המונופול של המפלגה הקומוניסטית, זו המפלצת הביורוקרטית (80 מיליון חברים ויותר), המוסיפה להתהדר בנוצות של ״סוציאליזם מדעי״.

                    לימים אולי ייאמר, שהאליטה הקומוניסטית עשתה טעות טרגית, כאשר לא ניסתה לנהל את המעבר לחברה פלורליסטית בשעה שהיה זמן להדרגתיות.

                    אני כשלעצמי מבַכּר להאמין שהדמוקרטיה מחויבת המציאות. אבל עשרים-וחמש השנה האחרונות הנחילו לנו כל כך הרבה אכזבות — סין, רוסיה, חלקים של אמריקה הלטינית, המזרח התיכון, חלקים ניכרים של אפריקה — עד שקצת קשה לדבר בהתלהבות על סיכויי הדמוקרטיה.

                    אגב, אולי תרצה לעיין ברשימות שכתבתי במהלך השנים על הדילמה הסינית הזו, תחת הקטגוריה ׳סין: העתיד׳

                    1. אם תרצה לקחת את דרום קוריאה כדוגמה, מה שקרה היה שילוב של פתיחות, והצלחה כלכלית. כנראה שהשילוב של שניהם היה הכרחי, כמו ששמש ומים ביחד הכרחיים לצמיחת שתיל.

                      ראשית, היתה פתיחות מסוימת. ניצני דמוקרטיה, אם תרצה. אני חושב שזה היה גם בסין, לפני הפריצה הכלכלית הגדולה. קשה, אולי בלתי אפשרי, להביא לפריחה כלכלית בשלטון טוטליטרי מלא; צריך חופש אזרחי מסוים כדי לאפשר חופש כלכלי שהוא בעצם כלכלת שוק. אפילו צפון קוריאה הבינה את הנקודה הזאת ומאפשרת שווקים פרטיזנים בתחומה.

                      הסדק הדמוקרטי הזה מביא מיד להפגנות ולדרישה לקבל ״עוד״. בקוריאה, היו שתי קריאות מרכזיות: דרישה לפנות שמאלה, לכלכלה יותר סוציאליסטית/קומוניסטית (כן, עבור הצעירים באותה תקופה צפון קוריאה היתה הדוגמה) וכמובן דרישה ליותר חופש. הממשלה, חוששת מאיבוד שליטה, מדכאת את ההפגנות.

                      עד כאן, אני חושב שתוכל למצוא מקבילים לכמעט כל מדינה שעברה לדמוקרטיה במאה ה- 20. ההבדל הוא שקוריאה, מצאה נוסחה לשגשוג כלכלי. הקולות שקראו להפיכה קומוניסטית הושתקו על ידי מעמד הביניים שהתעשר, וקריאות הסטודנטים לחופש דמו יותר ויותר למחאת האוהלים ברוטשילד, בין דוכני האספרסו. מה היה קורה אם קוריאה לא היתה מזנקת כלכלית? לא קשה לדמיין תרחיש שבו קוריאה הדרומית מתאחדת עם קוריאה הצפונית תחת חסותה של האחרונה(*). בתרחיש אחר, תופס את השלטון דיקטטור (נאור יותר או פחות) ומונע בכוח את האיחוד תוך השלכת האופוזיציה (הקומוניסטית, במקרה הזה) לכלא.

                      אני חושב שגם לזה תוכל למצוא מקבילים למדינות שהדמוקרטיה בה דעכה לתוך דיקטטורה. אפילו רוסיה, אם היתה משגשגת כלכלית יותר בימי ילצין, היתה נראית היום אחרת. לו מיליון איש היו מתעשרים במקום עשרה, לא היו ממהרים לתת לנשיא יוצא הק.ג.ב להשליך את העיתונאים לכלא.

                      (*) משהו לעולם לא אבין: בדרום קוריאה יש מפלגה קומוניסטית פעילה. לא סוציאליסטית; קומוניסטית. כזאת שחושבת שקים-איל-סונג הוא שמש העמים. מנהיג (בבחירות האחרונות: מנהיגת) המפלגה מתמודדת בבחירות ומקבלת לרוב אחוז קטן של קולות, בעיקר מצד הצעירים. תאר לך שפל כלכלי או קטטסטרופה אחרת, אולי בצירוף מנהיג כריזמטי מספיק, והנה דרום קוריאה מצטרפת לסטטיסטיקה העגומה של אסיה. או שאולי אני מגזים וגם בדמוקרטיות אחרות יש מנהיגים הזויים בשוליים?

        2. סוניה, בניגוד לפארק, לא נולדה לשלטון.

          במובן הזה פארק קרובה יותר לדמויותיהן של אינדירה גאנדהי, שגדלה על ברכיו של מנהיג פוליטי בכיר, לימים ראש הממשלה הראשון של הודו; ושל בנאזיר בהוטו, שאביה היה מנהיג המפלגה הגדולה ביותר בפקיסטן, שר חוץ, נשיא וראש ממשלה. שתיהן החליקו, פחות או יותר, אל תוך נעליו של אבא. סיפור דומה היה בסרי לנקה. צַ׳נדריקה קוּמַרַטוּנגַה, הנשיאה במשך 12 שנה, היא בתם של שני ראשי ממשלה (אבא נרצח, אמא ירשה אותו, עוד בזמן שסרי לנקה היתה ציילון).

          שושלתיוּת בוטה, ללא העמדות פנים, שבה נשים יורשות אבא, או בעל, אפשר למצוא בכל דרום אסיה. ראש ממשלת בנגלאדש, שייח׳ חַסינַה, היא בתו של ראש הממשלה הראשון של בנגלאדש (נרצח עם כל בני משפחתו, היא היתה במקרה בחו״ל). לא רק נקבות נהנות מן הסידור הזה, אלא גם זכרים. ראש ממשלת נפאל, סושיל קוֹירַלַה, שייך למשפחה שהעניקה לנפאל שלושה ראשי ממשלה קודמים בששים השנה האחרונות. שלושת הקודמים היו אחים.

          בית המשפט העליון בתאילנד עתה זה הדיח את ראש הממשלה, יינלגאק צ׳ינאוואט, אחותו של ראש ממשלה קודם, אשר הודח בהפיכה צבאית. היא היתה נציגתו עלי-ממלכה, ועכשיו אפשר שתועמד למשפט על שחיתות, ואולי תישלח לכלא.

          אני מתקשה להיזכר כרגע ב׳נסיכוֹת׳ נוספות, אשמח אם אורחיי ירעננו את זכרוני.

          1. התכוונתי ל"נסיכה" במובן המלוכני האירופי: החינוך שקיבלה והצורה שגדלה.

            הנשיאה פארק מדרום קוריאה היא לא חלק משושלת, ואף אחד לא חשב ברצינות שהיא תהיה נשיאה כשאביה, הנשיא פרק צ׳ונג-הי, נרצח. בשלושים השנה הבאות, היתה הסכמה רחבה שאביה היה דיקטטור אכזר. מתנגדיו המושבעים היו בשלטון, ולמיטב ידיעתי לא היתה לה מעורבות רצינית בפוליטיקה עד שנות ה- 90 המאוחרות, כשהיא היתה כבר נושקת ל- 50. בזמן הזה היא למדה, קראה וכמו התכוננה ליום שבו יקראו לה לדגל (מי? משפחתה כבר לא בחיים).

            מה שמדהים, לפחות בעיניי, על אף הכניסה המאוחרת, היה נדמה שלפוליטיקה נולדה. מספיק לראות אותה מדברת, נואמת או סתם לוחצת ידיים, כדי להרגיש שהיא חונכה לזה כל חייה. יתר על כן, נראה שאין לה חיים מחוץ לפוליטיקה (איזו אשה בקוריאה לא מתחתנת? ועוד אחת עם ייחוס משפחתי כזה?)

            לא יהיה המשך לאֵין-שושלת. היא לא נשואה ואין לה ילדים. אחיה ואחותה לא מעורבים בפוליטיקה, והאופי החמש-שנתי של הנשיאות מבטיח שלא תהיה לה עמדת-כוח לאחר שתסתיים כהונתה.

  3. אני נוטה לחשוד בפוליטיקאים שבראש מעייניהם עומדת הלחימה בשחיתות – במיוחד ע"י חשיפת פרשיות שחיתות ופשע ספציפיות. יש הרבה עניינים שפוליטיקאי יכול לעסוק בהם, משלום וביטחון ועד תחבורה ציבורית. גם בנושא טוהר המידות יכול פוליטיקאי לפעול באמצעות חקיקה. מי שרוצה לתפוס פושעים, שיילך לעבוד במשטרה, בפרקליטות או בתקשורת.

    מעבר לרצון לזכות בפופולריות, מה מניע פוליטיקאים מסוימים לשחק בבלשים ולעסוק דווקא בפרשיות שחיתות של פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים? האם הם רוצים, בעומק הלב, לבער את השחיתות, או רק לתפוס את מקום המושחתים?

    הקריירה של אולמרט שזורה בסימן אוטוקרס. רבים הם אנשי עסקים שסייע לענייניהם, לא בלי תמורה, ולעתים קרובות על חשבון האינטרס הציבורי. ברוב המכריע של המקרים הוא לא עבר על החוק, לפחות לא בצורה שאפשר להוכיח בבית-משפט, אבל כן נהג באופן לא ראוי. דוגמה בולטת היא פרשת קרקעות המלח של משפחת דנקנר.

    אני חושב שפוליטיקאים הגונים שטוהר המידות ושמירת החוק הם בנפשם, ולא בפיהם, אינם נוטים לעסוק יותר מדי בנושא השחיתות אצל אחרים, כך למשל בגין האב ובגין הבן (יוסי שריד, שחבר לאולמרט בתחילת דרכו, הוא אולי דוגמה נגדית – אם כי דומני שאצלו המלחמה בשחיתות היתה במוקד פעילותו רק לשלב קצר).

    מעניין שהזכרת ברשימה על תמיר את ההסבר שנתן לשינוי עמדתו המדינית. אצל אולמרט חל שינוי גדול אף יותר, ולא זכור לי שנתן הסבר מניח את הדעת.

    1. דודי, אני מתקשה להסכים עם טענתך שאת הלהיטות להילחם בשחיתות צריך לייחס לפוטנציאל השחיתות של הלהוטים להילחם. אתה רשאי לפקפק בכנותם של הלוחמים, או באפקטיביות שלהם, אבל נראה לי שאתה קצת מרחיק לכת בקביעה שהם נגד שחיתות מפני שהם מושחתים.

      חקירות פרלמנטריות של שחיתות הן עניין רגיל בחייהן של הרבה ארצות. בתחילת שנות ה-70, שמואל תמיר ואהוד אולמרט שירתו את עניינה של הדמוקרטיה הישראלית, כאשר חזרו והסבו את תשומת הלב להסתאבות שלטונה של מפא״י ולקפיטליזם של בני-חסות (crony capitalism), שפיתחו שרי האוצר של מפא״י ומפלגת העבודה.

      1. ודאי לא כל לוחם בשחיתות הוא מושחת בעצמו.

        אבל ההסתברות שפרלמנטר, שמקדיש את עיקר זמנו לחשיפת מושחתים יסתבך בעצמו בשחיתות, גבוהה יותר לדעתי משל הפוליטיקאי הממוצע. גם להיפך: פוליטיקאי שהוא הגון באמת-ובתמים, כמו הבגינים, לא יתפרסם דווקא במאבקו נגד מושחתים ספציפים. יש להבחין בין עיסוק מערכתי בשחיתות (למשל באמצעות החמרת הענישה או חקיקה הנוגעת לגיוס תרומות) לבין עיסוק בפרשיות ספציפיות.

        אפשר שהעיסוק הממושך בתחום טוהר המידות משחית כשלעצמו, ואפשר שהוא מושך אליו אנשים מסוימים ומרתיע אחרים.

        ערכתי חיפוש על אהוד אולמרט בארכיון העיתונות העברית. הוא מוזכר שם לא מעט, בכתבות משנות הששים עד השמונים, ובשיעור מפליא של המקרים ההקשר הוא פרשיות שחיתות ופשע ספציפיות. לא רק הטבות לבעלי מפעלים, אלא גם עניינים כמו פרוטקשן, פשע מאורגן או הברחת סמים. בהרבה מקרים מדובר ממש במידע מודיעיני שאולמרט התיימר להחזיק – דוח של ה-FBI על הברחת קוקאין או רשימה של אנשי הפשע המאורגן "שהובאה לידיעתו".

  4. הכל נכון והכל דברי חכמה (אני מניח, לא מבין הרבה) רק הציור הוא של ווילאם בלייק ולא של רוברט.

השאר תגובה