שעשועים לימי הרמדאן

על מה חושב גנרל מובארק באלונקה, אשר בתוך הכלוב? האם הוא נזכר בחודש רמדאן אחר, לפני 38 שנה, שבו הפך לגיבור לאומי? ויציר כפיו, פילדמרשל טנטאווי?ֿ האם הוא חושב שראשו המותז של הגיבור-הנבל הוא המחיר להארכת שלטונה של שושלת יולי 1952?

חמש צלעות הנצחון של כוכב הרמדאן: העם התוניסי, העם המצרי, העם התימני, העם הלובי והעם הסורי. קריקטורה ב'אל קודס אל ערבי', המופיע בלונדון (חמישה באוגוסט 2012)

"משפט פרעה", מכריז 'אל אחבאר', עתון לבנוני המשרת את חיזבאללה ואת סוריה. אין לעורכיו תכניות מיידיות למצוא תארים היסטוריים מקבילים לד"ר אל אסד

למה התחפשת היום, רופא עיניים קטן שלי? פילדמרשל דוקטור בשאר אל אסד בדיוקן חדש, שהתפרסם ערב הרמדאן בעתון 'אל ווטן' בדמשק

מה נעניק להמונים בהתקדש חודש הרמדאן, שואלים פטריארכים מזרח תיכוניים, בין אם הם עומדים בסתיו שלטונם ובין אם הם כבר בחורף.

למלך בחריין היתה תשובה בדוקה: הוא העלה ב-36.5% את שכרם של עובדי המדינה, ”העלאות השכר הגדולות ביותר בהיסטוריה“ הודיעה הכותרת הראשית ב‘גאלף דיילי ניוז‘ המקומי.

לנשיא סוריה, רופא העיניים המצטלם בימים האלה במדי פילדמרשל, היתה תשובה משפחתית אופיינית: הוא כיסה את חמת בפגזי טנקים, שלא יהיה לה קר.

אשר לפילדמרשל הזקן, האמתי, השולט (כנראה) בקאהיר, הוא העניק להמונים שעשוע אמתי: הוא גילגל את פטרונו הזקן ממנו על אלונקה אל כלוב הנאשמים בבית המשפט המאולתר, שבו נשפטים חוסני מובארק, בניו ושלישיו על פשעיהם נגד האומה. רק צירוף מקרים זימן את המשפט הזה לתחילת הרמדאן, הלוא כן? אותו צירוף מקרים שהסמיך את מלחמת אוקטובר 1973 ליום הכיפורים של היהודים.

המשפט המגוחך הזה — מגוחך רק קצת פחות ממשפטו של סדאם חוסיין — מתנהל בבית משפט שמובארק מינה את כל לבלריו. השופט הוא יציר כפיו, התובע הוא יציר כפיו, ההליכים ה“מזורזים“ (שהשופט הבטיח במסיבת עתונאים, כן, במסיבת עתונאים) טבועים בחותמה של מדינת המשטרה המודחת. שלושים שנה משל מובארק, אבל ליורשיו אין זמן לאסוף את הראיות, את כל הראיות. ממה נפשך, היש גנרל אחד בחונטה השלטת, או שופט אחד במערכת הצדק, ששבילי הראיות לא יוליכו אליהם באופן כזה או אחר?

עתון בממלכת בחריין מודיע ערב הרמדאן על "העלאות השכר הגדולות ביותר בהיסטוריה"

מה היה עושה יוליוס קיסר?

רודנים צבאיים רומאיים, מיוליוס קיסר ואילך, נהגו להוציא להורג שבויים רמי-דרג בפומבי, באכזריות מיוחדת. טכניקה אחת היתה להציב אותם בין שני לוחות, ולמחוץ אותם למוות. בימי אליזבת הראשונה באנגליה, וגם לפניה כמובן, קושרים נגד הכתר היו מעונים למוות. היטלר ציווה שהקושרים רמי-הדרג נגדו, בקיץ 1944, ייתלו על ויווים של בית מטבחיים באמצעות מיתרי פסנתר, כדי להאריך את ייסורי מותם.

לאחר מלחמת העולם השניה, צרפת מיהרה להעמיד לדין את ראשי משטר וישי, משתפי הפעולה עם גרמניה הנאצית. מרשל פטן, ראש המדינה, נידון למוות, אבל עונשו הומתק למאסר עולם. סוף סוף, הוא היה גיבור מלחמה לשעבר, ממש כמו חוסני מובארק. אבל משפטו של ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל, היה פארסה. המושבעים קראו לעברו קריאות ביניים, הוא התקוטט עם התובע, ולבסוף הגיע למסקנה שאין לו סיכוי להישמע ברצינות, ונדם עד סוף משפטו. הוא נידון למוות. לאוואל ניסה להתאבד, וכמעט הצליח. הרופאים החיוהו במאמצים ניכרים, רק כדי שיהיה אפשר לגרור אותו אל מול כיתת היורים.

זה לא היה מרגעיה היפים של צרפת. אבל ראש המדינה הזמני, שארל דה גול, חשב שצרפת זקוקה לדמו של לאוואל, כדי לעבור לפרק הבא. הוא מעולם לא הזמין את בני ארצו להרהר ברצינות במצב-הדעת שהניב את משטר וישי.

היהיה מובארק כפטן, או כלאוואל? הייענה בית המשפט של הכת הצבאית לעצת הכרזות של מפגיני האופוזיציה, ויכרוך חבל סביב צווארו של הקיסר המודח? או שיסתפק בהשפלתו ובכליאתו עד סוף ימיו?

דיווח חדשות מקאהיר מביא מפי אמו של אחד מהרוגי המהומות נגד מובארק את הדרישה, שהנשיא הכמעט-מנוח יוצא להורג במרתף העינויים. זה צדק, היא אומרת, ”דם תחת דם“.

ספר ההוראות הפקיסטני

מה באמת חושב פילדמרשל טנטאווי על ההצגה הזו, קשה לדעת. בגיל 75 קצת קשה להאמין שיש לו שאיפות ארוכות-טווח. אירוניה היסטורית הושיבה אותו בראש המהפכה הדמוקרטית, אף כי הגיון המהפכה היה צריך לטאטא אותו יחד עם שאר המודחים. אבל על איזה היגיון אנחנו מדברים, כאשר המועמד המוביל לנשיאות הוא שר החוץ לשעבר של מובארק, אשר הצליח להתחמק משנות השקיעה של הרודנות באמצעות מינוי (של מובארק, אלא מי) למזכ“לות הליגה הערבית. גם עמרו מוסא, גם פילדמרשל טנטאטווי, הם כלים מובהקים שבאמצעותם מקווה שושלת יולי 1952 להישאר בשלטון.

איזה ספר הוראות הם קוראים? מי יודע. האם הם קוראים את ספר ההוראות של הרודנות הבורמית, אשר החליפה את חלון הראווה מפעם לפעם, והעמידה פנים קצת דמוקרטיות, לפני שחזרה וביססה את שלטונה? אגב, היא אפילו מצאה דרך להיפטר מן ההמונים המרדניים של עיר הבירה ראנגון (”יאנגון“). היא פשוט בנתה בירה חדשה מאות קילומטרים משם, בלב השום-מקום. (בספקולציות על הנושא עסקתי ברשימה קודמת, מצרים בדרך בורמה.)

בימים האלה נדמה שהחונטה המצרית קוראת את ספר ההוראות הפקיסטני. הצבא הפקיסטני היה מוכן מפעם לפעם להניח לאזרחים לנצח בבחירות, ולנהל ממשלות דמוקרטיות, ובלבד שהממשלות האלה לא יעזו להגיד לגנרלים מה לעשות בקסרקטיניהם. כשהממשלות העזו, או כשהפופולריות שלהן שקעה לתהומות עמוקים מספיק, הגנרלים יצאו מן הקסרקטינים והצילו את המולדת. ב-1973 הם הרשו לפוליטיקאי אזרחי לכונן את הממשלה הכמו-דמוקרטית הראשונה. ב-1977 הם הדיחו אותו. ב-1979 הם תלו אותו. כדי להישאר בשלטון לאורך זמן הם כרתו ברית עם האיסלאמיסטים, והתחילו לכפות חוקי שאריעה. (ראו-נא את רשימתי, זהירות, פקיסטניזם.)

האין זה מה שעושה עכשיו החונטה המצרית? לא לגמרי ברור. בחודש שעבר ראשי הצבא אותתו שהם מועידים לעצמם תפקיד דווקא בנוסח טורקיה (מה שהיתה טורקיה), לא בנוסח פקיסטן. הם רוצים להגן על ”חילוניותה“ של המדינה. אבל הם לא מנעו 600 אלף אחים מוסלמים מלהשתלט על כיכר תחריר בסוף השבוע שעבר, להתפלל, לקרוא למען ”מצרים האיסלאמית“ — ולגרש מן הכיכר את קומץ הליברלים שניסו למחות.

גנבו לך את המהפכה, נער

צריך לדעת מתי לסיים מהפכות

האומנם זה מה שייצא מן המהפכה הרומנטית של ילדי פייסבוק וגוגל? כל מה שהם יקבלו יהיה ראשו המותז של חוסני מובארק, וקואליציה אנטי-ליברלית של גנרלים ושל איסלאמיסטים?

דיווחים מקאהיר כבר סופדים לגל הליברלי, חילוני, מודרניסטי שהתחיל את המהפכה המצרית. דעת הקהל פונה נגד המהפכנים, מפני שהיא מתגעגעת אל קצת סדר, והיא רוצה שמחירי המזון יירדו. ככה זה במהפכות, צריך לדעת מתי לסיים אותן לפני שהן נמאסות על רוב הציבור. המהפכנים האלה לא ידעו. מול חזית האחים המוסלמיים הם מציבים אוסף של רסיסים פוליטיים, שאין להם צל של סיכוי בבחירות לפרלמנט הבא.

היסטוריונים אולי יסיקו, שבליברלים הצעירים והתמימים של תחריר התקיים איפיונו המרושע של המהפכן המצליח ביותר מאז ומעולם, ולדימיר איליץ‘ אוליאנוב, הלוא הוא לנין. הוא דיבר על ”אידיוטים שימושיים“, שהמהפכה מנצלת לפני שהיא משליכה אל הפח.

אשר לרודן המושפל, מה שם יינתן לביוגרפיה הסופית של חוסני מובארק? אולי ”מרמדאן לרמדאן“, זאת אומרת ממלחמת הרמדאן של 1973, שהעלתה אותו משום מה למדרגה של גיבור לאומי (אף כי חיל האויר המצרי לא בדיוק עשה חיל במלחמה ההיא), עד רמדאן של 2011 שהוריד אותו למדרגת הנבל הלאומי. עכשיו לא נותר אלא לבנות בשבילו אנטי-פירמידה, שבה אולי הגוויה תירקב אפילו עוד לפני קבורתה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “שעשועים לימי הרמדאן”

  1. רני הגיב:

    שלום

    על הראייה המזרחית של אובמה, כמי שנכשל במבחן הכבוד האולטימטיבי בהגנת בעל בריתו מובארק, אפשר למצוא ‘קצידה’ מעניינת מן העידן הטרום איסלאמי. היא עוסקת בשמואל היהודי ובמקור הפתגם “נאמן כשמואל היהודי”. נסיך ערבי נרדף הפקיד את משפחתו ורכושו במצודתו של שמואל היהודי בחצי האי ערב. רודפי הנסיך לכדו את בנו של שמואל וצרו על המצודה, שנראתה בודאי כבתים הגבוהים של צנעה העתיקה, בתימן.

    [את הנוסח המלא, באנגלית, אפשר למצוא ב http://www.sacred-texts.com/jud/tgm/tgm23.htm.%5D

    כדאי גם לעיין ברשימה מעניינת של מייקל יאנג, עורך עמוד הדעות של העתון הלבנוני בלשון האנגלית Daily Star. הוא כותב שם על משפט מובארק כאקט של “רצח אב”.

  2. אידיוטים לא שימושיים היו פרשנינו העדכניים לעניני המזרח שטענו שהמהפכה במצרים היא משהו אחר לחלוטין, מהפכת דור הפייסבוק שרוצה דמוקרטיה קידמה וזכויות אדם ולעגו לכל אלו שהסבירו שבמצרים החלופות הן סוגים שונים של דיקטוטרה ומי שאורב בפתח הם האחים המוסלמים.

    ברור שמשטר הנהנה מפריבילגיות מרחיקות לכת ונהנה גם מתמיכת הצבא השואף לשמר את אותן הפריבילגיות לא ימהר להשתנות. אפשר להקריב שליט או שניים,אבל לא את המעמד השליט-אביב העמים הערביים עדיין לא כאן.

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב שאתה ממהר קצת יותר מדיי. את מהפכת הפייסבוק אי אפשר למחוק מדפי ההיסטוריה, והיא עשתה רושם עצום — וקונסטרוקטיבי — על הדור הצעיר שוחר-המודרניות במזרח התיכון. לרוע המזל היא עומדת להפסיד, אבל אני חושב שאלמנט של אביב נכנס גם נכנס.

      • גולדבלט משה הגיב:

        אני כלל לא בטוח מי באמת עמד מאחורי ההפגנות ההמוניות. זכור לי שבעת המהומות שהביאו להפלת השאה באיראן, היסוד הדתי נתן תחילה לקבוצות אחרות להיות בחזית.

        • יואב קרני הגיב:

          אינני בטוח שהאיסלאמיסטים באיראן הניחו לאחרים להנהיג, אבל בהחלט נכון שהם עוררו את הרושם שבאיראן שלעתיד לבוא יינתן מקום גם למפלגות חילוניות דמוקרטיות. פגשתי אז סטודנטים איראניים חילוניים בהחלט בלונדון, שתמכו בהתלהבות גדולה בחומייני. ראש הממשלה הראשון של חומייני, מהדי באזרגאן, ושר החוץ הראשון בממשלתו, כרים סנג’אבי, היו ותיקי התנועה הלאומית הלא-דתית של מוסאדק, מתחילת שנות ה-50. ההתקפה על שגרירות ארה”ב בטהראן, באוקטובר 1979, היתה תוצאה ישירה של מגעים בין ראש הממשלה באזרגאן ובין היועץ לבטחון לאומי בממשל קרטר, זבגינייב ברז’ינסקי. ההתקפה אמנם הפילה את באזרגאן.

          היתכן שמרחב חופשי כלשהו היה נשמר באיראן אילמלא ההתקפה על השגרירות מצד הרדיקלים של המהפכה (לאו דווקא איסלאמיסטים), ואילמלא סדאם חוסיין פלש בספטמבר 1980? קשה לדעת. נראה מכל מקום, שהמרחב הפוליטי לא היה נסגר במהירות ובקטלניות שבה נסגר.

          אני אגב מקבל את הרלוונטיות של ההשוואה שעשית. האיסלאם האיראני אמנם הרבה יותר היררכי, והיה ברור בהחלט למי השלטון עומד לעבור. אבל אין ספק שהאחים המוסלמיים במצרים למדו משהו מטקטיקות ההטעיה של האיראנים, ולמדו אולי עוד יותר מן הניאו-איסלאמיסטים של טורקיה.

    • מאיר גוטמן הגיב:

      גם אביב העמים המקורי, ב-1848, נכשל בתחילה. מעין הצלחה נרשמה רק כעבור כחמישים שנה. אולי גם כאן יש להמתין…?

      • יואב קרני הגיב:

        אולי. אני אגב כתבתי בדיוק על התימה הזו ברשימה קודמת באתר הזה, עכשיו, 1848. אחר כך, אולי, 1849, שהתפרסמה בעשרים-וששה בפברואר.

        אף כי אביב העמים האירופי הסתיים בחורף פתאומי ומוקדם, הוא לא נמחה מן הזכרון, והשפיע על הרבה מן המאורעות הבאים: עצמאות איטליה, 12 שנה אחר כך (1860); האוטונומיה הנרחבת, שהוענקה להונגריה בתוך אוסטריה-הונגריה החדשה (1867); במידה מסוימת עצמאות נחלותיה הצפון-בלקניות של הקיסרות העות’מנית. אבל כמובן לא הפציע העידן הליברלי שאביב העמים עמד להניב. תחתיו הגיחה בהדרגה המפלצת הלאומנית.

    • נמרוד ספיר הגיב:

      תהיה התוצאה של המהפכה אשר תהיה. אזרחי העולם החופשי חייבים לעודד מרד כנגד רודנות, גם כזו ידידותית. אם תקום במצרים רודנות חדשה, יהיה עלינו להריע לכל מי שמתקומם גם נגדה. נותר רק לקוות שאם אכן תקום רודנות חדשה, היא לא תקצין את עמדותיה כלפי ישראל.

  3. נדב הגיב:

    מרתק ומחכים כתמיד. אך כדי להעמיד דברים על דיוקם: יוליוס קיסר נשלח לעולמו בשנת 44 לפני הספירה, בעוד הקולוסיאום נחנך בשנת 80 לספירה.

Leave a Reply