יוני 1911

הקיץ לפני מאה שנה התחיל המזרח התיכון להתייאש מהבטחות אביב העמים העות'מאני. מתחבקי 1908 מירקו חרבות: ערבים, טורקים, בולגרים, יוונים, ארמנים ויהודים כבר לא היו אחים ”תחת שמי התכלת“. כעבור מאה שנה ואביב עמים חדש, כל כך הרבה דברים נראים אותו דבר

הפנטזיה של 1908: אחוות עמים ודתות במזרח התיכון. במרכז השולחן יושב כוהן דת מוסלמי, מימינו יושב כומר ארמני ומשמאלו -- כומר יוווני. מאחוריהם מזקפות שתי נערות צעירות, הנושאות את סמל החוקה המחודשת של הקיסרות העות'מאנית מקושטת בפרחים. בחזית השולחן, למרבה הסמליות, מוצגת תיבת קלפי. ברקע נראית כניסה יוונית. מקום הצילום אינו ידוע לי, והוא נסרק מספר היסטוריה ישן. ארבע שנים אחר כך עמדו טורקיה ויוון במלחמה, שבע שנים אחר כך חוסל העם הארמני באנאטוליה, 15 שנה אחר כך גורשו כל היוונים מטורקיה (וכל הטורקים מיוון)

'השקפה', עתונה של משפחת בן יהודה בירושלים, מודיע בתערובת של התרגשות ושל מבוכה על החלטת הסולטן ירום הודו לערוך בחירות כלליות לפרלמנט של "תוגרמה", הלוא היא הקיסרות העות'מאנית. עשרים-ושמונה ביולי 1908

היש חדש? היתכן בכלל חדש תחת השמש? הבה נראה: החודש לפני מאה שנה, שני נושאים מרכזיים במליאת הפרלמנט של האימפריה העות‘מאנית באיסטנבול היו המזימות הציוניות בפלשתינה (יישובים, קרקעות, התפשטות) והמצב בלוב (מלחמה, תוקפנות מערבית). בסוריה גברה התסיסה נגד הממשלה המרכזית, שבטים בדואיים מרדו בירדן, שליט תימן דרש שיניחו לו לנפשו או-ש. לאומנות טורקית התערבבה ברעיונות פאן-איסלאמיים. המזרח התיכון היה כמרקחה.

המרקחה התחילה ב-1908, כאשר הפיכה של קציני צבא נטלה את כל סמכויותיו של הסולטן עבדולחמיד, הפכה אותו למלך חוקתי, והודיעה שהיא מכוננת דמוקרטיה אזרחית ברחבי הקיסרות. פשוט קשה להאמין איזו אופוריה פקדה את המרחב, כאשר אזרחים — מטריפוליטניה ועד חצרמוות, מבגדאד ועד ירושלים, מדמשק ועד סלוניקי — נקראו לבחור נציגים לפרלמנט. אפילו ציונים ספקנים הריעו, ואליעזר בן יהודה הואיל לחדש את המלה המזעזעת ביותר שנפלטה אי פעם מקולמוסו: ”חושמה“, ראשי תיבות של ”חוקת שלטון מוגבל“. מעכשיו ואילך תהיה לטורקיה חושמה.

המנהיג הצבאי של הפיכת ”הטורקים הצעירים“ היה טורקי צעיר ששמו אנוור ביי, רב סרן בצבא הסולטן. הוא היה מוצב בפרובינציה הנידחת של מקדוניה. הוא הכריז משם, כי עידן חדש הפציע בשמי הקיסרות. תיכון בה ממשלה של אחדות ושל קידמה (הקושרים אמנם נטלו לעצמם את השם ”ועד האחדות והקידמה“).

”מכאן ואילך כולנו אחים“, הכריז אנוור. ”אין עוד בולגרים, יוונים, רומנים, יהודים, מוסלמים; תחת שמי התכלת כולנו שווים, כולנו מכריזים בגאווה, ’עות‘מאנים הננו‘“.

מולות, רבנים, כוהנים

בימים הבאים צפו עמי הקיסרות בחזון אחרית הימים:

”בעיר אחת, נשיא הוועד הבולגרי חיבק ארכיבישוף יווני; באחרת, קציני המהפכה השליכו לכלא טורקי מוסלמי על העלבת נוצרי. חברי משלחת משותפת של טורקים ושל ארמנים חזרו על תפילות כוהני הדת שלהם בטקס אזכרה, בבית קברות נוצרי, לקרבנות טבח של ארמנים.

”אופוריה שטפה את רחובות איסטנבול, כאשר ההמונים קראו, ’תחי החוקה!‘, ’הלאה המרגלים!‘ — אלה הסוכנים השנואים של מדינת המשטרה המתפרקת. העתונים לא ידעו את נפשם משמחה, כאשר הצנזורים גורשו ממשרדיהם.

החגיגות נמשכו ימים אחדים, עם תהלוכות שבהן נראו מולות טורקיים, רבנים יהודיים וכוהנים של כל האמונות הנוצריות יושבים אלה לצד אלה במרכבות, במחווה של אחווה… מוסלמים ונוצרים הניפו את ידיהם המושטות בתפילה, הודו לאל עליון שהרעיף עליהם את ברכת החירות, והפצירו בו להגן על החוקה“. (מתוך ’המאות העות‘מאניות: עלייתה ונפילתה של הקיסרות הטורקית‘ מאת לורד קינרוס).

וזאת לדעת: בשנים ההן, בולגרי היה ההיפך מיווני, טורקי היה ההיפך מארמני, וכמובן יהודי היה ההיפך מכולם. בן-לילה התברר כי לא היה ממש ֿבגבולות שהמשטר הישן שקד לטוות בין מרכיביה הדתיים של האימפריה. מה גדולה היתה הקלות שבה נרגני האתמול מחלו על כבודם, היטהרו מחטאיהם, ונפלו בעונג בזרועותיה של החירות. מה לך עניין אנושי מאחד יותר מאשר הכמיהה לדמוקרטיה. כל השאר, הלוא הוא תוצאה של שיסוי ציני.

צעירים, אבל לא טורקים?

הקורא המלומד רשאי לגחך. האופוריה של מהפכת 1908 התאדתה לאיטה, ואחר כך לא כל כך לאיטה. ארבע שנים אחר כך, כמעט כל מחוזותיה האירופיים של טורקיה אבדו, כולל עיר הבירה האמתית של ”ועד האחדות והקידמה“, סלוניקי (תוצאה טרגית במיוחד, שהבטיחה כעבור שלושים שנה את השמדת הקהילה היהודית המפוארת, כאשר יוון נפלה בידי הנאצים).

שבע שנים לאחר החיבוקים בפרהסיה, ממשלתו של ”ועד האחדות והקידמה“ הוציאה לפועל את רצח העם הארמני. אולי מיליון וחצי נהרגו, או מתו במהלך גירושם אל המדבר הסורי. נוכחות ארמנית של 2,500 שנה באנטוליה הגיעה אל קיצה.

הנסיון לכונן זהות ”עות‘מאנית“ נחל כשלון חרוץ. הוא היה תלוי בראש ובראשונה בהצלחתם של ”הטורקים הצעירים“ (כינוי לא מדויק, עם אסוציאציות מטעות) לשכנע את הערבים שהם אמנם צעירים, אבל אינם טורקים.

הפרלמנט באיסטנבול היה בשנותיו הראשונות יורה רותחת של רטוריקה. הוא מילא תפקיד לא מבוטל בהתגבשות הכרה לאומית ערבית, אם כי היסטוריונים חלוקים בשאלת מקורותיה ויעדיה. אבי ההיסטוריונים הערביים המודרניים, ג‘ורג‘ אנטוניוס, נוצרי פלסטיני, חשב שהערבים עלו על דרך נפרדת עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19.

אחרים חשבו, שהאופציה הלאומית היתה תוצאה של חולשת המדינה העות‘מאנית. לפי הדעה הזו, אילו מהפכת 1908 היתה מצליחה ללכד את המרחב, ולבלום את חדירת אירופה, הערבים היו נכונים בהחלט לחיות במדינה עות‘מנית מאוחדת אם גם מבוזרת ורבת אוטונומיות.

גלריית המנוולים

ספק אם הצירים הערביים בפרלמנט הרימו את קולם בתלונה מרה יותר מאשר זו על ההתיישבות הציונית בדרום סוריה (הלוא היא פלשתינה של ימי המנדט). באחד הדיונים נכח שר הפנים טלעת פאשא, לימים ראש הממשלה האחרון של הקיסרות בזמן התמוטטותה, בסוף מלחמת העולם הראשונה. טלעת השיב לערבים, כי החוק מתיר ליהודים לרכוש קרקעות בכל מקום באימפריה זולת ערי הקודש מכה ומדינה.

הפרשנות ההיסטורית של האחים המוסלמים העמידה את טלעת סמוך מאוד לאטאטורק בגלריית המנוולים. הם הרסו את הח‘ליפות, הם הסגירו את טורקיה לרעיונות מערביים נפסדים, לאתיאיזם; והם כמובן קשרו קשר עם הציונים. בעולם הפנטזיות הסאלאפיסטי, גם אטאטורק וגם טלעת היו יהודים, או יהודים למחצה, או יהודים חבויים.

אביב העמים העות‘מאני הסתיים באסון כבד. מאה שנה אחר כך, אביב העמים הערבי מפרפר על פי תהום. כמו חיבוקי טורקים וארמנים במרכז איסטנבול ב-1908, גם חיבוקי מוסלמים וקופטים בכיכר תחריר ב-2011 מתפתחים לחזיון-שווא, אקורד הפתיחה של טרגדיה.

מעשה אירוניה, הרפובליקה הטורקית היא עכשיו הארץ היציבה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון. ראש ממשלתה הניאו-איסלאמיסטי, ניאו-עות‘מאני חגג בתחילת השבוע נצחון בחירות שלישי רצוף. הוא מתכנן משטר נשיאותי, שיאפשר לו להיות בצמרת עוד שנים רבות. לא היה לטורקיה שליט חזק ממנו מאז אטאטורק, חוץ מזה שהוא מהרהר לא באטאטורק ולא בטלעת פאשא, אלא בסוליימן המפואר.

מעגלים נסגרים, מעגלים נפתחים, והכול איכשהו נראה ונשמע כמעט אותו דבר.

 

'השקפה' של משפחת בן יהודה מתאר בהתרגשות את החגיגות בירושלים לרגל כינון הדמוקרטיה בקיסרות העות'מאנית. "חירות, שוויון, אחווה", קראו אלפים ברחובות העיר. 5,000 מוסלמים יצאו מתפילת יום ששי במסגדי כיפת הסלע, כאשר בפיהם "שירי זמרה ושמחה וחירות". בערב התאספו "כארבעים אלף איש ישמעאלים, יהודים, נוצרים" בחזית בית המושל הצבאי, שהציע להם משקאות וסיגריות. "וגם הרבה מבני עמנו הספרדים הלכו במחנה גדול, ולפניהם פרוכת יפה ומהודרה" (אחד באוגוסט 1908)

 

 

הציונות נידונה בפרלמנט העות'מאני, קיץ 1911

"במאי 1911 הניחו הצירים הערביים את עניין הציונות על מדוכת בית הנבחרים במהלך הדיונים על תקציבו של משרד הפנים. ב-16 במאי, רוחי אל-חאלידי נטל את רשות הדיבור, וביקש לדעת את עמדת הממשלה על "עניין פנימי", הלוא הוא הציונות, עוד לפני שיתחיל המשא-ומתן על התקציב. הוא תיאר כיצד היהודים מתיישבים בפלסטין, וכיצד קנו רכוש על אף האיסור החוקי. הוא הטעים, כי זה התאפשר בגלל שחיתותם של הפקידים. הוא המשיך בהרצאה ארוכה על הציונות. אף כי הרצאה כזאת לא היתה במקומה בדיון על התקציב, הצירים האזינו לו ברוב קשב.

"בורותה של המליאה הומחשה, כאשר נשמעה הבקשה שאל-חאלידי יסביר את ההבדל בין ציונות לשמיות, מוצאם של היהודים, המושבות הראשונות שהיהודים הרוסיים הקימו בקירבת יפו, התיאוריות של הרצל ושל מנדלסון [?], וכן הלאה. הוא גם קרא מברקים שונים ממנהיגים של יהודי הקיסרות העוסמנית ומאגודות יהודיות בגנות הציונות. הוא ציטט פסוקים מן התנ"ך שתיארו את פלסטין כארץ המובטחת של היהודים, מה שעורר עליו ביקורת מצד הצירים יהודיים.

עשרים-ושלושה במאי 1911. אליעזר בן יהודה מתפנה מעבודת המילון, כדי להשמיע זעקת שבר בראש העתון של משפחתו על אודות ההתפרצות האנטי-ציונית במליאת בית הנבחרים העות'מאני ("היהודים וארץ ישראל בבית המורשים"). אכן, התפוגגה האופוריה שייחדה את עמודי העתון הזה שלוש שנים קודם. הצילום הוא מן הארכיון המקוון היוצא מן הכלל של העתונות היהודית בבית הספרים הלאומי בירושלים

בעקבות חאלידי דיבר סעיד אל-חוסייני, אשר עסק ברכישת קרקעות בידי היהודים בירושלים, וקרא לממשלה לנקוט צעדים אפקטיביים יותר נגד הרכישות. כאשר בא תורו של שוכרי אל-עאסלי [כתיב?], הוא המשיך את ההצגה ההיסטורית של הציונות שהתחיל אל-חאלידי. בהתיימרו לדבר על יסוד נסיונו האישי, הוא הכריז כי היהודים רכשו שלושה רבעים מטבריה ורבע מחיפה. הוא האשים את הממשלה באדישות, ואמר כי היא מוותרת להם אפילו על אתרים אסטרטגיים. [שר הפנים] טלעת השיב, שהיהודים זכאים לרכוש קרקעות בכל מקום בקיסרות מחוץ לחיג'אז [בחצי האי ערב, ובה שוכנות ערי הקודש של האיסלאם].

נאומי הצירים הערביים לא עוררו את החרדה המקווה. ציר אלבני, חאפז איבראהים (Ipek) העלה התנגדות נוהלית, ומחה על כך שצירים מורשים לשאת נאומים על כל עניין העולה בדעתם. הוא אמר ששאלת היהודים אינה חדשה, ואין היא צריכה לעורר את החששות שניסו הנואמים לעורר. הוא ליגלג על הטענה, ש"מאה אלף יהודים הגיעו לירושלים כדי לכבוש את סוריה ואת עיראק". לדבריו, היהודים אינם משתלטים על שטחים אלא על הכלכלה, כפי שהם עשו אפילו בבריטניה, והוא הזכיר כי בסלוניקי נמצא כל המסחר בידיהם. הוא דחה תזכורת מצד הציר ריאד א-צולח [לימים ראש ממשלת לבנון העצמאית], שיהודי סלוניקי אינם זרים, והזכיר שגם המסחר בביירות נמצא בידי זרים. במקום להתרעם על הזרים, הוא סיכם, מוטב שהעות'מאנים ינסו להשתוות לרמתם.

הדיון בציונות הגיע אל סיומו הפתאומי, כאשר בית הנבחרים פנה לעניינים אחרים. למחרת, כנראה בהשפעת התנועה הציונית באיסטנבול, קם הציר הבולגרי דמיטרי ולאהוף במליאת בית הנבחרים, כדי לדבר בשבח התועלת הכלכלית הפוטנציאלית של הגירה יהודית. הכרזותיו, שהיון שזורות באי-דיוקים, עוררו מחאה מצד הצירים הערביים. אף על פי כן, הערבים לא הצליחו להאריך את העיסוק בעניין, וללחוץ על הממשלה. הדיונים על הציונות התפוגגו אגב הדיון הכולל בתקציב.

(תרגום מתוך הספר Arabs and Young Turks מאת Hasan Kayali, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 1997)

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

 

4 תגובות בנושא “יוני 1911”

  1. הכל טוב ויפה, הניתוחים ההיסטוריים והכל, ועדיין ייתכן שבסופו של דבר האביב הזה יוביל, ממש כפי שדובריו מצהירים, לכך שהעולם הערבי כולו יהיה חופשי ודמוקרטי. הרשות בידך לגחך, ואני מבין למה עד היום הצלחתי להשיג כל כך מעט חתימות להצהרה הזאת, http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=236 אבל אני מאמין שגם לנו יכול להיות חלק בתהליך.

  2. מאמר מצויין המוכיח (שוב) שההיסטוריה נוהגת לחזור על עצמה. האם ניתן להסיק מכך לגבי העתיד? לא ברור. נראה כי תורכיה הולכת ומתאסלמת ודווקא איראן מתחילה להפתח לכיון המערב. ימים יגידו.

  3. "מעגלים נסגרים, מעגלים נפתחים, והכול איכשהו נראה ונשמע כמעט אותו דבר."

    אני נזכר שאחרי נפילת הקומוניזם ופרוץ המלחמות ביוגוסלביה לשעבר, היה נדמה ש-70 שנות קומוניזם נעלמו כלא היו, האידאולוגיות נדפו, ונשארנו עם קבוצות אתניות עוינות שנלחמות על טריטוריה בדיוק כמו בראשית המאה, מכיוון שבעיות היסוד שהיו בתחילת המאה לא נפתרו. כך גם במזרח התיכון – הבעיות נשארו דומות:
    1. חולשתה של הזהות האזרחית לעומת הזהות הדתית, ואפילו הזהות השבטית, שממוטטים כל סיכוי לדמוקרטיה ליברלית.
    2. נחיתותו הטכנולוגית, הכלכלית והצבאית של המזרח התיכון לעומת המערב.
    3. חוסר הלגיטמציה של היישוב הציוני בקרב הערבים מחד, ומאידך חוסר יכולתם להתנגד לו בצורה אפקטיבית.
    (צריך להגיד ש"פיתרון" הוא דרך מאוד סטרילית לתאר מה באמת יכול לקרות כדי לפתור "בעיות" מהסוג שמתוארות כאן)

    התכווונתי לשאול אותך על הקשר בין אתאטורק ליהודים, אך אני רואה שכבר התייחסת לנושא בעבר:
    http://yoavkarny.com/?p=36535

  4. טורקיה מצויה היום במצבה בזכות תכניתו של אטאטורק, כולל מפת דרכים והוראות נסיעה. בשנות העשרים והשלושים, העולם היה מלא תכניות. מוסוליני-פשיזם, היטלר-נאציזם, פרנקו-פרנקואיזם, לנין סטלין – קומוניזם, אימפריאליזם אנגלי, צרפתי יפאני, צ'אנג קאי שק – סיני, כמובן דויד בן גוריון – הציונות. את רוב אלו נשא הרוח, לפעמים תוך כדי שפך דמים של עשרות מיליוני בני אדם.

    מפת אטאטורק כללה מעט עקרונות. לא לאיסלאם, לא ללבוש מזרחי ותרבוש, לא לכתב ערבי, כן לשחרור האישה, התחייבות שלא יישפך עוד דם טורקי לטובת זרים. כלומר, ניתוק מן האיסלאם ומן הערבים. על הביצוע הופקד הצבא, אבל לא בלעדית. זה הצליח, בדרך ארוכה ורצופת תליות, מהפכות, גם לא מעט שחיתות. טורקיה הגיעה אל פירקה. השוו-נא את איסטנבול, אנקרה, ביירות, פורט סעיד, בגדאד, קאהיר, דמשק גם יפו של 1950 עם אלה של 2010. רק דוגמה: לפי מפת אטאטורק, ויורשו איסמט אינונו, טורקיה נמנעה מלהיכנס למכונת הקבאב של בני אדם שיצר הסכסוך העברי ציוני פלסטיני. מאז קום ישראל, אלפים רבים מתו, והון עתק נשחק ואבד. אף טורקי אחד לא נהרג (בתור שכזה). חודשים ספורים לאחרשהופרה צוואת אטאטורק, נהרגו תשעה טורקים ונוצר חיכוך בין לאומי שלא כולו לטובת טורקיה. בודאי מישהו בטורקיה שם אל לב.

    ברקע כל התייחסות טורקית לערבים יש בוז לעבדים של מי שהיה אדון להם יותר מ 400 שנים. גם הניתוק המוצלח שיזם אטאטורק תרם ותורם להתנשאות ולזלזול. היכן היו הערבים והטורקים ב 1918 — והיכן הם היום?. גם בוגדנות הערבים של חצי האי ערב קיימת ברקע. גם חלק מערבים, היותר נבונים (מעטים מאוד) זוכרים את העריצות הטורקית. לא סביר שטורקיה תעשה פנייה מלאה אחורה, ותחזור ותשלוט ברבים בשוט וחבל-תליה (כמו למשל אסד כיום). ברקע גם איראן והעמים הדוברים שפות פרסיות וטורריות ממזרח לטורקיה. אבל הכול יתכן. הטורקים שהכרתי לא אוהבים ערבים ויהודים, אבל גם בזים בוז עמוק לערבים.

    לא יהיה פשוט לטורקים לחזור. כמו שאמר לי לבנוני אחד: מה השאירו הטורקים אחרי 400 שנה ומה השאירו הצרפתים לאחר נוכחות תרבותית של מאה שנה ושלטון ישיר של שלושים שנה.

השאר תגובה