שלושה שבועות לפני שממשלת ארה“ב עומדת לאבד את קו האשראי שלה, ממשלה ללא רוב פרלמנטרי לוחמת ברוב פרלמנטרי ללא ממשלה. קנאים אידיאולוגיים מנצלים את הרסנים ואת הבלמים של החוקה כדי למנוע פשרה. היתכן שחוקת ארה“ב אינה משרתת עוד את הרפובליקה שלשמה נכתבה, כמעט לפני 225 שנה
לא לעיתונות של עומאן אנחנו פונים בדרך כלל כדי לקבל אבחנות חדות על הפוליטיקה האמריקנית. אבל נראה שהיא מקדישה עכשיו קצת יותר תשומת לב למשבר הסיסטמי בארה"ב מאשר העיתונות הישראלית. אובמה באזיקי הקונגרס, קריקטורה ב'עומאן', עיתון יומי במסקאט
הרפובליקה נתקעה. חוקתה נתפרה בתפרים כל כך עדינים, בין השאר כדי להגן על האזרח מפני עריצותו של הרוב המקרי, עד שממשלתה מתקשה לזוז אלא בתנאים של הסכמה כללית. משברים חמורים אינם מזמנים הסכמות כאלה, אלא לעתים רחוקות. האמריקאים לא רצו לצאת לשתי מלחמות עולם, אף כי ממשלותיהם הקדימו לדעת שאין להם בררה. רק פיראטיות גלויה של אויביהם — ב-1917 וב-1941 — ליכדה את הרפובליקה הגדולה ורבת-הניגודים. משברים כלכליים, הואיל ולא היו כרוכים בהפצצה פתאומית של אויב בוגדני, התקשו עוד יותר להניב הסכמה.
השפל הכלכלי הראשון, בשנות ה-70 של המאה ה-19, נמשך עשרים שנה ויותר, מפני שהממשלה היתה חלשה. לא חלשה מפני שבראשה עמדו אנשים חלשים, אלא חלשה מפני שהחוקה לא העניקה לה כלים של ממש כדי ליישב משברים כאלה. לא היה בארה“ב בנק מרכזי, ממשלתה לא גבתה מס הכנסה, כל משרדי הממשלה גם יחד העסיקו פחות אנשים ממה שמשרד יחיד מעסיק כיום, סגל הבית הלבן כלל שני עוזרים וטבח (פחות או יותר).
השפל הכלכלי השני, בשנות ה-30 של המאה ה-20, התנהל ללא יד מכוונת מפני שמפלגת השלטון הטבעית (הרפובליקאית) לא האמינה שלממשלה נועד תפקיד כלשהו חוץ מאשר לאזן את תקציביה. היו נחוצות שלוש שנים לפני שהבוחר השליך את הרפובליקאים מכל עמדות השלטון, בבית הלבן ובקונגרס, והניח לפרנקלין רוזוולט להוציא אל הפועל את ”המערך החדש“ (”ניו דיל“) שלו. הצלחת הנסיון ההוא היתה מוגבלת כשלעצמה, אבל אפשר לטעון שהוא ייצב את הרפובליקה, והציל את מוסדותיה הדמוקרטיים, בזמן שבשאר העולם ארצות נטו להתנחם בזרועותיהם של פשיסטים ושל קומוניסטים.
חורקים שיניים
הכמעט-שפל כלכלי השלישי נמשך באופן כזה או אחר מאז ספטמבר 2008. אז, נשיא רפובליקאי התערב באיחור, כדי להציל את המערכת הבנקאית באמצעות הזרמה מסיבית של כסף. מפלגתו חרקה שיניים, מפני שרפובליקאים טובים אינם מאמינים שממשלות צריכות ”להשליך כסף על בעיות“. ארבעה חודשים אחר כך ישב בוושינגטון נשיא דמוקרטי חדש, עם רוב עצום בקונגרס. הוא יזם הזרמה גדולה פי ארבעה, 800 מיליארד דולר ויותר; הוא הלאים למעשה את תעשיית הרכב, כדי להציל אותה מהתמוטטות; הוא התחיל את הרפורמה הגדולה ביותר של מערכת הרפואה. חריקת השיניים של הרפובליקאים נעשתה קולנית, והתנגדותם היתה חד-משמעית.
הנשיא הדמוקרטי נתן סימנים בתהליך ההתאוששות. הוא העניק לוח זמנים משוער לגאות ולצמצום האבטלה. הלוח השתבש. הטענה הקלאסית של אבירי השוק החופשי כמו התאמתה: מאין לאיש ידיעה מלאה על התנהגות השווקים, אין כל טעם להעמיד פנים שיד מרכזית תוכל לכוון אותם. מאחר שהנשיא נתן סימנים, היה קל לטעון שהוא נכשל על פי אמות-המידה שלו עצמו. דעת הקהל פנתה בתוקף נגדו ונגד מפלגתו. בחירות לקונגרס בנובמבר 2010 הוציאו את בית הנבחרים משליטת הדמוקרטים, והקטינו את הרוב שלהם בסנאט. בהיעדר שליטה בבית הנבחרים, ובהיעדר רוב חוסם-סחבת בסנאט (נחוצים 60 מ-100 מושבים), הממשלה המפוצלת של ארה“ב עצרה בחריקת בלמים.
זה מה שרצו אבות החוקה. הם רצו להבטיח שבית אחד של הקונגרס יאזן את האימפולסים של הבית השני; שדיונים כבדי-ראש יצננו להט פופוליסטי; שזכות הווטו של הנשיא על חקיקה תחייב את הכול להימלך בדעתם של הכול. ואם התוצאה תהיה האטה של חקיקה ושל מדיניות, אדרבא, שתהיה. חיפזון מן השטן, חשבו אנשים שהיו זקוקים לחודש כדי להגיע בכרכרה מוושינגטון לבוסטון, ולא ידעו כלל שיש קליפורניה.
הרפובליקה הבזבזנית
זה לא כל כך מסתדר ב-2011. הממשלה המפוצלת מעמידה עכשיו את הרפובליקה בסכנה ממשית. בהיעדר פעולה מיידית, המזומנים יאזלו בקופת הממשלה בשניים באוגוסט. זה יקרה מפני שהרפובליקה הבזבזנית תגיע אל תקרת החוב המותרת שלה, קצת יותר מ-14 טריליון (14,000 מיליארד) דולר. הקונגרס רגיל זה שנים להגביה את תקרת החוב כמעט מעשה שיגרה. אנשים מעקמים חוטם, מגנים את ”הטלת החוב על כתפיהם של נכדינו“ — אבל מצביעים בעד. לא הפעם. מצב הרוח הרדיקלי של שנת 2010 גדש את ספסלי הרפובליקנים בקנאים פיננסיים. אם הממשלה רוצה עוד אשראי, הם אומרים, שתיתן תחילה משהו בתמורה.
משהו? הסכמה על קיצוץ של שני טריליון דולר מהוצאותיה בעשר השנים הבאות, למשל.
ואם לא? קצת קשה להאמין שאפילו הקנאים יניחו לארה“ב לשמוט את חובותיה. התוצאות יהיו הרות-אסון, לא רק מפני שמשרדי הממשלה ייסגרו, ואנשים לא יקבלו את השיקים של הביטוח הלאומי, אלא מפני שתגובת השווקים עלולה להיות אלימה. הנמכה של דירוג האשראי האמריקאי תהיה בלתי נמנעת, תתפתח מנוסה מאיגרות-חוב של האוצר האמריקני, תתחזק הבריחה מן הדולר, תהיה עליה מסחררת במחירי הנפט — ושאלת המדינה הפלסטינית העצמאית תהפוך לנקודה כל כך זעירה על מכ“ם-הסכנות עד שרק טלסקופ מן החלל החיצון יוכל להבחין בה.
בדיחות פולניות
נשארו שלושה שבועות. הדעת נותנת שמשהו יקרה, שמישהו יתעשת ברגע האחרון, שאיש לא ירצה להכין את הקרקע לשפל כלכלי עולמי שסופו מי ישורנו. נוסחה סבירה אחת מניחה קח-ותן: הרפובליקאים יסכימו ”להגדיל את הכנסות הממשלה“ (לשון עדינה למסים חדשים על בעלי יכולת), ובתמורה הדמוקרטים יסכימו להנהיג אבני-בוחן בתשלומי ביטוח לאומי וביטוח בריאות לקשישים (זאת אומרת, לא לשלם לבעלי אמצעים). נוסחה סבירה, הלוא כן.
לא, לא כן, לפחות לא בעיני הקצוות האידיאולוגיים, ימין ושמאל. הנוסחה הזו נוגעת בלב המחלוקת על תפקיד הממשלה בחיי אזרחיה. בבריטניה, ממשלת ימין הצליחה להדק את החגורה עד זוב דם בקלות מפתיעה, אף כי היא מיוסדת על קואליציה עם מפלגה שמאלית קטנה. היא עשתה כן מפני ששם אין פיצול חוקתי. שם ממשלה אינה קמה אלא אם כן יש לה רוב ממושמע בפרלמנט.
האומנם החוקה חדלה לשרת את הרפובליקה שלשמה נכתבה? אל-נא תעזו להגיד את זה לאמריקאים. רובם הגדול משוכנעים בהחלט שהחוקה מצוינת, ושהפוליטיקאים פשוט אינם ראויים לה.
אף כי בארה“ב יש די הרבה אנשים ממוצא פולני (והרבה בדיחות אתניות על פולנים), איש עדיין לא דיבר כאן, לפי מיטב ידיעותיי, על נסיבות מותה של הרפובליקה הפולנית במאה ה-18 (”רפובליקה“ במובן הזה שגם מלכיה נבחרו, ואציליה שלטו). בימי גדולתה היא היתה מעצמה אירופית אדירה. בסוף המאה ה-17, צבא פולני הירואי הציל את אירופה מכיבוש טורקי מוסלמי. אבל פולין לא יכלה להתנהל אלא באמצעות הסכמה כללית. יד אחת כי הורמה ב’סיים’ הפולני נגד הצעת החלטה, הבטיחה את דחייתה. בסוף המאה ה-18 פולין לא יכלה עוד, וחדלה להתקיים.
כמובן, איש אינו מאמין ברצינות שארה“ב תחדל להתקיים, אבל מה יקרה אם היא לא תוכל עוד להתנהל באופן רציונלי? הנה לכם מחשבה מעוררת צמרמורת בשביל ימי הקיץ החמים.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
אנלוגיות לתקופות אחרות ומדינות אחרות הן תמיד בעייתיות. יש ויכוח עד היום אם הניו דיל הקל על השפל או העצים אותו. בארצות הברית המאבק היה תמיד נגד פיצול בעקבות חולשת שלטון מרכזי-לא זכור לי איום של דיקטטורה ריכוזית. יש ויכוח על יחס חוב תוצר שהוא נסבל-מדינות שנהגות הפקרות בהוצאת אג”ח ממשלתי ובמדינות אשראי נדיב יש לנו וקוראים להן יוון אירלנד פורטוגל ואולי גם ספרד. גם בארצות הברית המחוקקים תלויים בעיסקים הגדולים והם בוודאי יפעלו לפיתרון
האם וולסטריט אינו מהווה כלי ניבוי למה שיקרה?
עד לפני שבועיים היו ירידות במשך למעלה מחודש והנה לפני שבועיים התהפך הכיוון ויש עליות (כולל אתמול).
אני מניח שהנחשים של וולסטריט יודעים שהעניין של קווי האשראי כבר מסוכם או שהולך בוודאות לסיכום.
מרגש האזכור של קריסת הרספובליקה הפולנית על שיטת הוטו שלה. סחטיין
בעל הבית לא קיבל תשובה. גם לי אין.ודאי שימצא פתרון לבעייה הקונקרטית, ארה”ב והחברות הבין לאומיות העובדות עם דולרים ימצאו פתרון ביום הנקוב לשאלת החוב. אבל אף אחד מן המגיבים לא ענה לשאלתו הנוראה: האם המבנה שהציבו האבות המייסדים, ועבד בתיקונים כאלו ואחרים כמעט יותר מכל מבנה מדיני אחר הקיים כיום בעולם — האם הוא מתפקד? בעברית ציורית, האם זה נקר בארבע גלגלים, רע וחמור ככל שיהיה, או שהלכו השאסי (אין כיום שאסי, אני יודע) המנוע, הבלמים, ומערכת החשמל כולה. נקווה שאין זה כך.
ליוסי, הוול סטריט ג’ורנל פרסם היום כי הסיכוי לעסקה גדול. נדמה לי שמדובר על קיצוץ של 4 טריליון בחוב תוך עשור.
קרוגמן טוען שהצלחת הניו דיל היתה מוגבלת משום שלא היתה הזרמת כספים מספיקה למשק, והראיה היא השפע הכלכלי שבא בעקבות האמא של כל התמריצים באדיבות אוסטרי אחד משופם וצבא האימפריה היפני.
בקשר לשינויים בחוקה, ארה”ב הרי אינה רק מדינה, אלא גם אמונה אורתודוקסית בחכמתם הבלתי נדלית של האבות המייסדים ולכן בכך שהחוקה היא כמעט דברי אלוהים חיים. פריד זכריה העלה את הרעיון בתוכניתו וזכה בתגובות מאוד אגרסיביות בתגובה. אפשר להניח שהמשבר יפתר, וכרגיל על גבם של החלשים בחברה. אבל אני לא רואה מצב בו תהיה לממשלה אפשרות לקבל החלטות ולבצען בחופשיות, בעיקר משום שיש הרבה מאוד אנשים בעלי אינטרסים והשפעה שיפגעו משינוי המצב.
בעולם שמגלה מחדש את כוחו של אלוהים, אין לדעת כמה הרציו עדיין משמש אבל בוחן למקבלי החלטות. ליותר מדי גופים ופרטים אין עניין להחליש את ארה”ב. ומצד שני, מי אמר שהם עסוקים בכך? כמה מהאבות המיסדים נתנו אמון אמיתי באלוהים? וכמה היום? לדעתי שם מנצאת התשובה לשאלה מה יקרה בעתיד לבוא. האם הגענו לשלב בו הנהגת סין רציונלית ומחושבת יותר מהנהגת ארה”ב???
ישנה גם בעייה של מוסדות, אך הבעייה העיקרית היא בעייה אידאולוגית. הרפובליקנים חולקים לחלוטין על הפתרונות הקיינסיאניים שאתה מציע. הם הרבה יותר קיצוניים בדעותיהם הכלכליות מאשר כל מפלגת שלטון פוטנציאלית בעולם המערבי, וזו הסיבה שלדידם של רבים ארה”ב אינה מתנהלת באופן “רציונלי”.
מנגד בתחום המדיניות החוץ הקונגרס אינו מהווה מכשלה בפני הרשות המבצעת – הסיבה לכך היא אידאולוגית – ישנו רוב ניצי קבוע שיתמוך בכל מלחמה שהנשיא מחליט לצאת אליה.
ישנה בעיה מבנית שאינה כרוכה בחוקה, אלא במנהג שהשתרש – הפיליבסטר בסנאט, שע”מ להתגבר עליו (cloture) נדרש רוב מיוחס. הפיליבסטר מאפשר למיעוט מאורגן להתגבר על החלטות הרוב. כיום זו בעיה פחות משמעותית בית הנבחרים הוא בשליטת הרפובליקנים, והוא ממילא יכול לחסום כל חקיקה שבה רוצה הנשיא, אך ב-2008-2010 זו היתה אבן נגף משמעותית.
אפשר אולי להתנחם שהבעיות המבניות של באירופה קשות עוד יותר – בניגוד למדינות היורו, ארה”ב מסוגלת לנקוט במדיניות מונטרית.