בנימין נתניהו כובש את ”דוכן הדרשנים“ מידי נשיא ארה“ב. מותר להניח, או לפחות לקוות, שהוא מבין את התוצאות האפשריות של התנגשות חזיתית עם הנשיא. בשלב הזה, ”אובמה ללא דראמה“ אינו עושה מה שעשה בוס קודם של דניס רוס לפני 21 שנה. הוא אינו אומר לוועידת אייפא“ק שישראל צריכה לחדול לחלום בהקיץ
אם יש למישהו ספקות איך האמריקאים פירשו את התיאטרון הפוליטי בבית הלבן, הכותרת הראשית ב'וול סטריט ג'רנל' (21 במאי) מיישבת את הספקות: מנהיג ישראל מתנגש עם אובמה. בשורת עתונים בארה"ב, קטנים כגדולים, היה אפשר למצוא כותרתות דרמטיות ביום שבת, כולל "פילוג בין בעלי ברית", "נתניהו נוזף באובמה", "נתניהו מטיף לאובמה", וכו'
תהיה הדעה על מדיניותו של בנימין נתניהו אשר תהיה, הוא גילה ביום ששי מידה לא שגרתית של אומץ לב. חיטוט חלקי בתאי הזיכרון ובתיקי הארכיון אינו מניב אוסף דוגמאות של מדינאים זרים הסותרים את נשיא ארה“ב בפומבי, בלב לשכתו הסגלגלה, לעיני המצלמות ובאוזני המיקרופונים.
אלי ויזל רכש פעם את עולמו, כאשר הפציר בנשיא רונלד רייגן, בנאום בבית הלבן, שלא לבקר בבית עלמין צבאי בגרמניה, שחיילי אס.אס היו קבורים בו. מסורתנו לימדה אותנו ”לדבר אמת לשלטון“, אמר ויזל, והתעלה באותו היום למדרגת נתן הנביא בחצר דויד המלך. שנה אחת אחר כך הוא קיבל את פרס נובל לשלום. רייגן ואנשיו חרקו שיניים, אחדים חרקו בקול רם במיוחד — אבל את ויזל היה אפשר לפטור במשיכת כתפיים. הוא היה בחזקת ”משוגע איש הרוח“, פרופ‘ לפילוסופיה שנטל חירויות פואטיות, כוהן גדול ללא דיוויזיות.
לא כן מר נתניהו. הוא איש רב-דיוויזיות, יותר דויד המלך והרבה פחות נתן הנביא. פטרונו של נתניהו משכבר הימים, האיש שהעלה אותו לגדולה, משה ארנס, התלונן פעם על שגריר ישראלי בוושינגטון. ”אנחנו זקוקים לגבר, ויש לנו נער“, הוא אמר לפני 20 שנה ויותר. ובכן, אם ננקוט את לשון המאצ‘ו של מר ארנס, ביום ששי היה לישראל גבר בוושינגטון, עם הרבה מאוד טסטוסטרון, ועם שיער על החזה.
אי אפשר להגיד שאמריקאים מופתעים מאוד ממחוות דוגרי ישראליות. הם למדו במרוצת הזמן שעברית מודרנית אינה משופעת בדקויות ובלשון המעטה, ורוב הישראלים נוטים להישמע באנגלית פחות או יותר כפי שהם נשמעים בעברית. אבל קצת קשה לפקוד חוסר ניואנסים באנגלית אמריקאית על בנימין נתניהו. אי אפשר להגיד שהוא נשמע ”אותו הדבר“ בשתי הלשונות. הוא לא נכשל כאן בחיספוס, או חירשות צלילים. הוא רצה להישמע כך.
נאום נצחון, פעמיים
מבקרי נתניהו מתלוננים לפעמים, שהוא אינו יודע לאן הוא הולך. בוושינגטון, בסוף השבוע הזה, הוא יודע יפה לאן הוא הולך. תחילה הוא הולך אל ועידת אייפא“ק, לשאת בה נאום נצחון. אין כמעט ספק, שממתינה לו שם קבלת פנים היסטורית, משהו ממין התרועות שקיבלו את מנחם בגין לפני 30 שנה ויותר. הוא הגיע לוושינגטון בעיצומו של מתח עם ממשל קרטר, מייד לאחר שהחליק בחדר האמבטיה שלו בירושלים, ושבר את אגן הירכיים. ”אני אולי שברתי את הרגל“, הוא הכריז, ”אבל איש לא יכופף את ברכי“.
מוועידת אייפא“ק יילך נתניהו אל גבעת הקפיטול, ויישא שם נאום במושב משותף של שני בתי הקונגרס. האמת היא שרוב הקונגרס ממילא היה בוועידת אייפא“ק, אבל שום דבר לא ישווה להודעת רב-הסדרנים של הסנאט, ”אדוני היושב ראש, ראש ממשלת ישראל“. רגע הכניסה למליאת הפרלמנט החשוב ביותר עלי אדמות מרומם את הנכנס למעלתו של נשיא ארה“ב. היושב ראש, ג‘ון ביינאר, רפובליקן ממדינת אוהיו, הוא שהזמין את נתניהו.
למפלגות אופוזיציה בוושינגטון יש מסורת ארוכה של נסיון להוכיח כי הן הרבה יותר פרו-ישראליות מן הנשיא המכהן. הדמוקרטים הוציאו את הנשמה לג‘ורג‘ בוש האב ולג‘ורג‘ בוש הבן; הרפובליקנים תקפו את ג‘ימי קרטר ואת ביל קלינטון.
”עוצרת בקו המים“?
אמנם מקובל להגיד בוושינגטון, ש“הפוליטיקה המפלגתית עוצרת בקו המים“, זאת אומרת אינה חוצה את האוקיאנוס, והאופוזיציה מקבלת את זכותו הבלבדית של הנשיא לנהל מדיניות חוץ — אבל בענייני ישראל היא חוצה תמיד. תמיכה בישראל היא מטבע עובר לבוחר, ובייחוד מטבע עובר לתורם. אפשר לממש אותה במהירות.
ראש הממשלה החליט לצאת לעימות פומבי עם נשיא ארה“ב בשעה שמערכת הבחירות לנשיאות מתקרבת אל קו הזינוק הרשמי שלה (ספטמבר), אבל נמצאת כבר בעיצומה, לפחות בחלקים של ארה“ב, במדינות כמו אייווה, ניו המפשר ודרום קרוליינה. שני טוענים רפובליקניים לנשיאות — מושלי מסצ‘וסטס ומינסוטה לשעבר — התייצבו לצד ראש ממשלת ישראל נגד נשיא ארה“ב. ”הוא זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס“, אמר מיט רומני, הנחשב לפי שעה למועמד המוביל במחנה הרפובליקני. ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ דיווח עוד לפני המעמד בבית הלבן, כי תורמים יהודיים נושרים ממחנה אובמה. חלקם בין התורמים הדמוקרטיים גדול לאין שיעור מחלקם היחסי באוכלוסיה.
מותר להניח, או לפחות לקוות, שמר נתניהו מבין את התוצאות האפשריות של התנגשות חזיתית עם הנשיא. הוא התנסה בזה לפני 15 שנה, כאשר הנשיא היה ביל קלינטון. עוזרי קלינטון תיארו לימים את פגישתם הראשונה בבית הלבן, ב-1996, כחוסר-חיבה ממבט ראשון. קלינטון חשב את נתניהו למתנשא ולא-ישר.
קלינטון היה נוח לכעוס, מועד להתפרצויות, אבל גם נוח להירגע.
ברק אובמה הוא ההיפך. קור הרוח שלו במצבי לחץ מעורר התפעלות תקופתית בוושינגטון. גנרלים, שעקבו אחרי התנהלותו במבצע אוסאמה, השוו אותו עם Cool Luke, גיבור של דראמת פשע מפורסמת משנות ה-60. לוק (פול ניומן) מסרב להיכנע לאילוצים ולקבל עליו מגבלות. עתונאים נתנו לו במרוצת מערכת הבחירות את הכינוי ”אובמה ללא דראמה“. האם האיפוק שלו, למישמע הערותיו של ראש הממשלה על גבולות 1967, יעמוד בעינו לאורך זמן?
'ניו יורק טיימס', עשרים-ושלושה במאי 1989: ג'יימס בייקר, בוועידת אייפא"ק, קורא לישראל להקיץ מחלום ארץ ישראל השלמה. למזכיר המדינה הרפובליקני של הימים ההם היה יועץ בכיר מאוד ששמו היה דניס רוס. למי בעצם אין יועץ בכיר מאוד ששמו דניס רוס
לא ג‘יימס בייקר
התנהלותו של הנשיא בענייני המזרח התיכון מעוררת ספקות. הוא החליט לשאת נאום פרוגרמטי על המזרח התיכון ערב ביקורו של בנימין נתניהו. מקובל להניח שזה לא היה צירוף מקרים. נשיאים אמריקאיים תמיד נהנו מיתרון פתיחה רטורי. הנשיא טדי רוזוולט אמר לפני מאה שנה ויותר, כי כוחו החשוב ביותר של נשיא הוא ”דוכן הדרשנים“ (buly pulpit), שהנשיאות מעניקה לבעליה. בעומדו על הדוכן, הוא מעצב את סדר היום, מפני שהאוזניים כרויות מייד לכל הגה היוצא מפיו.
אובמה הציב איפוא את הדוכן ביום ה‘ בבית מחלקת המדינה, ושלח את ישראל אל גבולות 1967. לרוע מזלו של אובמה, ראש ממשלת ישראל קיבל הזדמנות לסתור אותו כבר למחרת, ויקבל עוד שתי הזדמנויות חגיגיות בימים הבאים.
יתר על כן, הנשיא עצמו החליש אתמול במידת מה את תוקף נאומו מיום חמישי. בוועידת אייפא“ק נשיאים ושליחיהם נוטים להשמיע שבועות אמונים לידידות-נצח עם ישראל. יוצא אחד מן הכלל התרחש לפני 21 שנה. מזכיר המדינה ג‘יימס בייקר התייצב בוועידת אייפא“ק, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, והכריז, כי ”הגיע הזמן שישראל תוותר אחת ולתמיד על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל השלמה (Greater Israel)“. יועצו החשוב ביותר של בייקר בימים ההם היה דניס רוס הנצחי. רוס עצמו יעץ לישראל בפומבי להתעשת, לחדול מלהילחם נגד רוגתקות של נערים פלסטיניים, ולהתרכז במקום זה בפיתוח אמצעים נגד טילים. ב-1992, ממשל בוש האב העניש את ישראל על התנחלויותיה באמצעות סירוב לערוב להלוואות-ענק לשיכון עולי ברית המועצות.
הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוטומק. לפי העתונות האמריקנית, רוס מייעץ עכשיו לנשיא ארה“ב לנהוג איפוק בישראל, ולהניח לה תחילה להתרגל למציאות החדשה במזרח התיכון. אולי ניכרת כאן השפעתן של סעודות ליל שבת בביתם של אביטל ונתן שרנסקי.
עתוני ישראל רשאים עכשיו לעדכן את התוצאות. הם דיווחו בשעתם ”נתניהו-אובמה 0:1“, לאחר שראש הממשלה הפשיר את ההתנחלויות אל אפו ועל חמתו (הצוננת) של נשיא ארה“ב. עד יום רביעי, מר נתניהו יגדיל את יתרונו, לפחות במובן הזה שהוא הבקיע שער. בהפסקה יהיה צריך לבדוק את הווידיאו, כדי להבטיח שזה לא היה גול עצמי.
כתמיד, מעניין
מחזק את התגובה הקודמת. שלא ירפו ידיך
יואב – תודה על עוד מאמר מרתק. כשאני בוחן את התנהגותו של נתניהו, מתעורר הרושם שהוא מתנהג כמו מושל רפובליקני. מתנצח עם הנשיא, ומנסה למנוע ממנו הישגים כלשהם, והחשש שלי שהוא עושה זאת מתוך שתי סיבות: הראשונה היותו שמרן ומזדהה הרבה יותר עם עמדות השמרנים ואופן הפעולה שלה, והשניה היא נאמנותו המופלגת לתורמיו העיקריים.
שתי הבחנות:
לפעמים, כמו במקרה הזה. הדברים הם הרבה יותר פשוטים ממה שהם נראים – פשוט אינטרסים מנוגדים. אנשי אובמה מרגישים שישראל הולכת לכיוון לא נכון (בניה מעבר לקו הירוק)ואנשי נתניהו מרגישים שממשל אובמה דחף את ישראל למקומות מסוכנים (קוי 67, פליטים), בין היתר, נסיון להסיט את האתר של ההתקוממות הערבית והמורכבות של יחסי ארה”ב-מצרים-סעודיה-מדינות מפרץ (דמוקרטיה כן או לא) לאיזור “הנוח” של הסכסוך הישראלי פלסטיני ששם כל הרטוריקה ידועה והטריטוריה מוכרת.
הבעיה היא במהות – דעות שונות ולא בכל מה שמסביב: שערות על החזה, הילרי מתעבת את ביבי, משחקי כבוד וכו’. יותר פיקנטי לדבר על הנושאים האלה אבל הם יחסית שוליים.
נושא שני, לדעתי ממשל אובמה ניסה ופעל להגיע לעימות מתוקשר עם ישראל כבר מעליתו לשלטון. הם היו צריכים זאת כדי לבדל עצמם מממשל בוש. בחלוף תקופה, מי שיעיין בפרשית ביידן – הר שלמה (אישור תוכנית מתאר בעת ביקורו של ביידן), יגחך על “העלבון” של ביידן (המקבילה האמריקאית לשערות על החזה). מעניין איך היו מתייחסים לעלבון דומה של דוד לוי.
לדעתי, נתניהו פועל כדי שבספטמבר תוכרז מדינה פלשתינית באו”ם, ואובמה ייאלץ להורות על הטלת וטו. אובמה פועל כדי למנוע הכרזה כזו, והמבוכה התלויה בה.
ישראל, הצעת ההחלטה להכיר במדינה פלסטינית תוגש לעצרת הכללית של האו”ם. שם אין זכות וטו לשום מדינה. זכות וטו יש רק במועצת הבטחון.
תודה על ההערה-הארה. אציין שנשיא עצרת האו”ם הבהיר כי תדרש הצבעה במועצת הבטחון על מנת שפלשתין תתקבל כמדינה חברה באו”ם.