ברק אובמה מחבר את המיסטיקה ואת הפוליטיקה במידה שלא נראתה באמריקה אולי מאז ומעולם. כניסתו לבית הלבן לובשת ממדים של מאורע כמעט דתי. בהיעדר אמצעים מונטאריים, ולנוכח גודל התקוות, נס או שניים דווקא היו יכולים לעזור. הוא מקבל לידיו אמריקה מוחלשת, מבודדת ונפחדת
בפינה הימנית העליונה של מסך המחשב שלי מותקן שעון קטן. בזמן כתיבת הדברים האלה הוא מראה “0 ימים, 13 שעות, 39 דקות, 8 שניות”. ברקע נראים פניו של ג’ורג’ דאבליו בוש.
אכן, אני מודה, כמו מיעוט לא גדול של תושבי ישראל אף אני להוט לראות את השעון הזה מתאפס. מוּתר לשער במידה ניכרת של ודאות — אפילו בזמנים הלא-ודאיים האלה — שהשעון אמנם יתאפס.
את ההערה האישית הזו אני כותב ללא חמדה. ביל קריסטול, אחד הפרשנים הימניים הבולטים בארה”ב, יהודי, הזכיר לנו אתמול בטורו השבועי ב’ניו יורק טיימס’, כי בוש היה ידיד נאמן של ישראל שלא על מנת לקבל פרס. תעמוד לו זכותו. ברצינות גמורה.
במובן הזה הוא מזכיר את ריצ’רד ניקסון, הנשיא השלושים ושבעה, האיש שרקם קנוניה פלילית בבית הלבן. אמריקאים לא סלחו לו. ישראלי מתקשה לדון את ניקסון באותם הרותחין. סוף סוף, הוא הציל את ישראל מהתמוטטות צבאית במלחמת יום הכיפורים. אבל אינטרס ישראלי הוא שאמריקה תהיה חזקה, מבית ומחוץ. ניקסון החליש אותה ושבר את נחישותה.
כיוצא בזה בוש. בשוֹך נשיאותו, ארה”ב עומדת בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים, והיא מבודדת יותר ממה שהיתה באיזשהו זמן מאז מלחמת העולם השניה. היא שנואה, לא רק בעולם המוסלמי אלא ברוב הדמוקרטיות המערביות. חולשה אמריקאית כזאת אינה מועילה לישראל.
משפט הפתיחה הצ’רצ’ילי
את נאומו השני על מצב האומה, בינואר 2002, ג’ורג’ בוש פתח במלים, “ארצנו במלחמה, כלכלתנו במיתון, לעולם התרבותי נשקפות סכנות חסרות תקדים — אבל האיחוד שלנו (באנגלית union, זאת אומרת הפדרציה האמריקאית) מעולם לא היה איתן יותר”.
זו היתה פתיחה פיקחת. כל שומעי הנשיא ידעו בלילה ההוא שהמצב חמור. ארה”ב היתה שרויה בפחד. איש לא ידע מה יילד יום. העצה הטובה ביותר שהנשיא יכול לקבל היתה לדבר אמת. הנשיא, מעריץ מושבע של ווינסטון צ’רצ’יל, קיבל את העצה. הוא עשה חיל פוליטי בשנה ההיא. עשרה חודשים לאחר נאום-האמת, הוא רשם השג פוליטי ששום נשיא לא רשם באמצע הקדנציה הראשונה שלו מאז 1934: מפלגתו הגדילה את הרוב שלה בקונגרס.
מה יהיה משפט הפתיחה של נאום הנשיא אובמה על מצב האומה, כנראה במהלך חודש פברואר? הוא יוכל להשתמש במרכיבי הנוסחה של בוש. ארצנו במלחמה? במלחמה. ארצנו במיתון? במיתון, אם לא למעלה מזה. סכנות אורבות לעולם התרבותי? אורבות. אבל האם הוא יוכל להגיד, באופן שיעורר את אמונם של שומעיו, כי “האיחוד שלנו מעולם לא היה איתן יותר”?
לרוע המזל הוא יתקשה להגיד את זה. האיחוד לא היה איתן פחות זה 75 שנה. אלה המשֹתכרים למחייתם מפסימיות יוכלו להאריך את הטווח: לא היה איתן פחות זה 150 שנה. שני ציוני הזמן האלה כמובן אינם מקריים. הם רומזים לשני הנשיאים שאיתם יושווה ברק אובמה; שני הנשיאים שֶאֶל מעלתם הוא יצטרך לנסוק כדי להוציא את ארה”ב ממשבר מַעֲרַכתי, מאסון פיננסי עצום ממדים, מִסַף שפל כלכלי.
ברק, פרנקלין ואייב
אובמה נכנס לבית הלבן בשעה קודרת, ממין השעה שבה נכנס אליו, במארס 1933 (אז השביעו נשיאים במארס), פרנקלין דלאנו רוזוולט; ממין השעה שבה נכנס, במארס 1861, אייברהם לינקולן.
הראשון קיבל את הנשיאוּת בעיצומו של השפל הגדול. בתקופת המעבר בין בחירתו להשבעתו, המערכת הבנקאית של ארה”ב התקרבה להתמוטטות מלאה. השני קיבל את הנשיאוּת ערב מלחמת האזרחים. בתקופת המעבר בין בחירתו להשבעתו, שבע מדינות דרומיות פרשו מארה”ב. עוד ארבע יפרשו לאחר השבעתו.
בחודשים האחרונים, שורה של מאיירים פוליטיים התפרנסו מאנלוגיות. הם תקעו את הסיגריה הנצחית של רוזוולט בין שיניו של אובמה; הם הצמיחו לו זקן בנוסח לינקולן. ההשוואות התרבו כמעט עד זרא. בהתחשב בזה שלינקולן ורוזוולט מוחזקים כ”מצילי האיחוד”, ברור עד כמה כבד הוא המשא המוטל היום כל כתפי הנשיא הארבעים וארבעה.
מחר, הנשיא החדש יתחיל את מבצע ההצלה. בלתי נמנעת היא ההשוואה עם “מאה הימים הראשונים” המפורסמים של רוזוולט. זו מן הקלישאות החבוטות ביותר. במאה הימים הבאים אמנם תהיה באמריקה פעילות קדחתנית. יתכן אפילו שהממשלה הפדרלית תצטרך לשקול את הלאמת הבנקים. היא תזרים מאות מיליארדי דולרים אל קופותיהן של 50 המדינות, כדי להציל מקומות עבודה, לסבסד בתי ספר וּבתי חולים, להאריך את תוחלת החיים המוגבלת של מַעַנְקי האבטלה, וּלהתחיל עבודות תשתית ענפות.
“מאה הימים” של רוזוולט לא יספיקו. “ארבע השנים” של לינקולן הן מסגרת זמן הרבה יותר ריאלית. אובמה חוזר וּמזהיר כי יהיו נחוצות “שנים רבות” כדי לחלץ את אמריקה מן המשבר. בסגנון רוזוולט, הוא מבטיח לנסות, להיכשל, ולחזור וּלנסות. זו כנות מרשימה, אבל זו גם הזמנה דחופה להתבוננות מפוכחת בַּמציאוּת. אמריקה נחלשה באופן היסטורי. מוטב שידידיה יבחינו.
“ברקרהם אובלינקולן”: ‘שיקאגו טריביון’, עתון הבית של אובמה, שהיה גם עתון הבית של לינקולן, הרכיב השבוע פרופיל משותף של הנשיא הארבעים-וארבעה ושל הנשיא הששה-עשר
לכרוע ברך, לאכול צ’ילי
על וושינגטון, בעצם אולי על אמריקה כולה, השתלטה בימים האחרונים התרוממות רוח שיש לה צלילים לא מוּכּרים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה דיוקנאות של נשיא, המוצגים באופן וולונטרי במסעדות, בבתי קפה, על פגושי מכוניות, על שערי עתונים. הקונצרט לרגלי אנדרטת לינקולן בוושינגטון בתחילת השבוע לבש ממדים של מאורע דתי. אילו מישהו מן הדוברים היה מבקש מן ההמונים (400,000, לפי המניין המקובל) לכרוע ברך כל אימת שמוזכר שמו של הנשיא החדש, הם, או לפחות רובם, היו עושים כן בעונג מיוחד.
ברחוב U בוושינגטון עמדו אתמול אחר הצהריים מאות בני אדם בתור למסעדה קטנטנה המציעה בשר ברוטב צ’ילי. הסיבה: אובמה אכל שם תשעה ימים קודם.
אמריקאים היו זקוקים לארבע שנים של מלחמה, וּלמוות אלים, כדי להעניק ללינקולן מעמד של אֵל בַּדת האזרחית האמריקאית. 52 שנה עברו ממותו של רוזוולט עד שנחנך אתר ההנצחה המקסים שלו בוושינגטון. אובמה עדיין לא הושבע כאשר הורעף עליו הסטאטוס שקיסרי רומא העתיקה היו מקבלים רק לאחר מותם.
כניסתו של אובמה מזכירה, בִּמהוּפּך, את מימרתו של שארל פֶּגי (Peguy), הפילוסוף הצרפתי המסובך של תחילת המאה ה-20. “כל דבר מתחיל במיסטיקה, וּמסתיים בפוליטיקה”, הוא אמר. אין זה מן הנמנע שכאן, השבוע, מה שהתחיל בפוליטיקה מסתיים במיסטיקה.
וגם אין זה מן הנמנע שארה”ב זקוקה לנסיוב של מיסטיקה. בימים של פחד ושל ייאוש מוטב לקוות שאמריקה לא תהיה תלויה רק באמצעים מונטאריים — הם אזלו ממילא — אלא תוכל לסמוך לפחות במידת מה על סיוע מטאפיזי. נס או שניים יכולים לעזור.
בינתיים אני רואה שהשעון בפינה הימנית העליונה מראה “0 ימים, 10 שעות, 58 דקות, 17 שניות”. חבל שצריך להמתין כל כך הרבה זמן.
לאחר מעשה אני שמח להודיע לקוראיי שהשעון התאפס בדיוק בזמן המיועד
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.
נו שוין. אני לא הייתי שולח את הפועלים לגלף עוד פרצוץ על הר ראשמור
not just yet
שלבנקים אין סבלנות להמתין לתום הטקסים והחגיגות. רוצים חבילת חילוץ נוספת, ומהר, לפני שלא ישאר מה להציל.
שוברים בפראיות נמוך שנתי בזה אחר זה, בנק-אוף-אמריקה, סיטיגרופ, וולס-פארגו (ד”ש לבאפט…), ג’י-פי-מורגן.
ההיסטוריה (פוליטיקה-מיסטיקה) כנראה מכוונת את האירועים לקראת הלאמה כמעט מלאה של מגזר הפיננסים בארה”ב. ירצה או לא ירצה, ייתכן שזה יהיה הצעד הנשיאותי הראשון שיזכר מממשל אובמה.
and God bless America.
אהבתי את הדרך שבה שילב הנשיא (הנשיא! הנשיא! סוף סוף אני יכולה לדבר על הנשיא שלי מבלי להיכלם!) את הצוו האלוהי עם הרצון האנושי:
This is the source of our confidence: the knowledge that God calls on us to shape an uncertain destiny.
כך, בדיוק, הוא יוכל לשלב בעשייה את האנשים שזקוקים למלה האלוהית כדי להתקדם. זה – בדיוק זה – הוא התפקיד של החיים הרוחניים באומה.
וכמה שיותר כמרים מהכנסייה השחורה על כל גווניה – כן יועשר המרקם התרבותי של השיח האמריקאי.
Finally. The grown-ups are in charge.
“ניקסון החליש [את ארה”ב] ושבר את נחישותה”
אני מגרד את פדחתי ולא ממש מבין. את מלחמת וייטנם הוא קיבל בירושה והוא גם זכה לסיים אותה (עם כי באיחור); הדיטאנט עם ברה”מ וכינון היחסים עם סין היו הצלחות גדולות (המהלך הסיני אף הפך ההפסד במלחמת וייטנם לנטול משמעות אסטרטגית).
לגבי “הפגיעה בנחישותה” של ארה”ב – אם הכוונה ל”טראומת וייטנם” לא מדובר בטראומה אלא בלקח חשוב, חבל שה”טראומה” לא נמשכה עוד, אולי היתה ארה”ב נמנעת ממלחמת עירק.
לגבי יחסו לישראל – להבדיל מבוש, ניקסון לא רק התכוון לעזור לישראל, אלא עזר לה בפועל (הוא היה גם הראשון שניסה ידו ביוזמות שלום, ניסיון סרק אמנם, אך הוא נמצא בחבורה מכובדת). לעומת זאת מעמדה של ישראל בשנות בוש רק הלך והידרדר.
“מאה הימים הראשונים”
היוזמות של רוזבלט היו ברוכות, אך צריך לזכור שארה”ב לא יצאה מהמשבר לא אחרי מאה ימים, גם לא אחרי 3 שנים, אלא עד מלחמת העולם השניה. אנו זוכרים את הניו דיל לטובה בגלל שהוא היתה הבסיס למדינת הרווחה האמריקאית (משימה שלא הושלמה). מי ייתן ואובמה ישלים את המעשה.
בכל מקרה מזל טוב לנשיא אובמה (כיף להגיד את זה).
וגם די מטריד, כי כמות הציפיות ממנו היא בלתי אפשרית. מצד שני, נראה שאנשים מבינים את גודל השעה ושאין פתרונות מהירים ולכן יתנו לו מספיק זמן כדי לשנות דברים. מה שברור הוא שמשעמם לא הולך להיות בתקופה הקרובה.
שונרא, מה מאוד שיעשעת אותי. The Grown-ups in charge הוא החיווי הקבוע של רפובליקאים, כל אימת שהם מקבלים את ההגה מידי הדמוקרטים. הנה כי כן הגלגל התהפך.
אשר לתקוותך שכוהני דת שחורים ישתלבו, אני חושב שזה אמנם יקרה. בימים האחרונים התענגתי במיוחד על גילויים פומביים של פטריוטיות מצד שחורים: הדגל, ההמנון, ביטויים של אהבת מולדת. זה חידוש. מה מאוד אני מקווה שנֶחצָה הרוביקון, וּשחורים מרגישים סוף סוף שייכות אמתית וסולידריות. זה השג פנומנלי.
דני, בתור מגרד פדחת מקצועי אני מקווה שלא הפרזת בגירוד (: ניקסון שבר את נחישות אמריקה במובן הזה שפרשת ווטרגייט קראה דרור לפריקת עול מוחלטת בקונגרס. ועדת חקירה מיוחדת קרעה את הסי.איי.אי לגזרים, חשפה את סודותיו, הבאישה את ריחו מבית ומחוץ — ועיקרה את מדיניות החוץ האמריקאית.
אפשר לטעון, שקו ישר נמתח מימי ועדת החקירה של פרנק צ’רץ’, באמצע שנות ה-70, אל המהפכה האיסלאמית באיראן ואל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. אנחנו יודעים איזה תפקיד מילאו שני המאורעות ההם בעיצוב שלושים השנה הבאות.
פרשת ווטרגייט, יחד עם וייטנאם כמובן, הוציאה שם רע לפטריוטיות. עצם הצירוף “אינטרס לאומי” נעשה כמעט חשוד מפני שנוצל לרעה במידה כזאת.
מאה הימים של רוזוולט אמנם לא הוציאו את אמריקה מן השפל הכלכלי, אבל כידוע לך עזרו פלאים לשקם את אמונם של האמריקאים בממשלתם. כפי שג’ון מיינארד קיינס הזהיר עוד ב-1932, לא נשארו עוד כלי התמודדות באמתחת. היה מאוחר מדיי.
ומיהם, אותם מבוגרים? אנשים אחראיים שלא עושים רק לביתם אלא מפשילים שרוולים ועושים למען הכלל.
הילדים הנצחיים שרואים רק את האינטרס שלהם? תקופתם עברה.
וטוב שכך.
פודקסט נפלא שודר אתמול על ימיו הראשונים של רוזוולט כנשיא, ועל הדברים שהוא עשה ומידת הצלחתם של צעדים שונים.
הפודקאסט הוא של הרדיו הציבורי, NPR:
http://www.npr.org/blogs/money/2009/01/hear_the_first_100_days.html
מומלץ לכל מי שרוצה להבין מה קרה בימי רוזוולט (ולמה הוא היה כה שנוא על בעלי ההון).
תודה על רשימה מעניינת (כתמיד). הפנתי את קוראי אליה מרשימתי האחרונה.
בנוגע למימד הדתי בהערצת אובמה, כתבתי על זה מעט כאן:
http://www.notes.co.il/tomer/49350.asp
בליווי תמונות להמחשה.
וכתבתי גם מעט על עאמונתו של אובמה עצמו, כאן:
http://www.notes.co.il/tomer/49812.asp
שלטון בוש ראוי בהחלט לועדת צרצ משלו, וקיימים ניצנים שזה עשוי להתרחש, ואולי בנושאים די דומים לאלה שנחקרו אז.
ההבדל מבחינת ישראל הוא שהפעם כניראה זה יכלול התייחסות מפורשת גם לתפקיד של שירותים ישראלים בהפרות זכויות האדם ובתרמיות של בוש ואנשיו.
האזנות הסתר (באמצעות תאגידים ישראלים)
ניסויים בבני אדם (בהשתתפות ישרראלית בולטת)
עינויים (כנ”ל)
מכירת טכנולוגיה לנשק השמדה המונית
פיברוק מודיעין
עבירות מין וסחיטה
ישנן פרשות ספציפיות כמו האנתרקס, חיסוני האנתרקס שראויות לתחקיר, וכמובן הדרישה הציבורית לחקירה נוספת של אירועי התאומים ומלחמת עירק. גם במקרים האלה יש מעורבות ישראלית.
יש להניח גם, שאם יתקיימו חקירות כאלה, ויערבו את ישראל, אהוד ברק או מישהו דומה כבר יארגן איזה טבח קטן באזור כדי לשנות את הנושא.
איריס, אני מניח שאת מתבדחת, פארודיה פרטית על תיאוריות קונספירציה. משעשע. בייחוד אהבתי את הרמז על תפקידה של ישראל בבהלת האנתראקס.
אני מניח שתמשיכי את הדיון הזה באתר הרשת שלך, שהואלת לתת לנו את כתובתו.
אפשר לסמוך על חוש ההומור שלך, יותר מאשר על אחרים בימים טרופים אלה.
כמובן.
זו שעתו של הזאנר, אני מקווה שגם בארץ יייכנס לממינסטרים קצת קונספירציה
צריך לקוות. שעל אף שהמציאות עולה הדמיון, יישאר מקום לפארודיה, סוג כתיבה והתייחסות אהובים עלי במיוחד
הבעיה שכאשר מעבירים לכתוב, לפעמים יש אי הבנות ויראליות
לפעמים מה שנראה לנו כפארודיה זה לא באמת פארודיה
משהו לא טוב קורה עם כניסת אובמה לתפקיד. מה כניסה? הביטוי הנכון הוא “משיחתו בשמן”..
יש גבול לקנוניזציה שאפשר לעשות לאיש הזה.
ברק אובמה הוא בן אנוש. כמו כולנו. הייחוד ה האמיתי שלו הינו הנשיא המעורב/שחור הראשון. על כל היתר מוטלת חובת הוכחהץ
מספיק עם על הפסטיבלים, נשפים, טקסי תפילה. אפשר להתחיל לעבוד??
“ניקסון שבר את נחישות אמריקה במובן הזה שפרשת ווטרגייט קראה דרור לפריקת עול מוחלטת בקונגרס. ועדת חקירה מיוחדת קרעה את הסי.איי.אי לגזרים, חשפה את סודותיו, הבאישה את ריחו מבית ומחוץ — ועיקרה את מדיניות החוץ האמריקאית.”
טוב, לי באופן אישי ברור שלמעצמות מותר ליזום הפיכות במדינות זרות בלי שום פיקוח. הרי מה כבר יכול להשתבש? ללא סוכנות ביון אדם כמו מוצאדק היה יכול לעלות לשלטון באירן בשנות ה-50. איזה מזל שההיסטוריה של אירן עלתה על נתיב אחר! למזלנו בשנות ה-80 עלתה ארה”ב על דרך המלך, והממשל האמריקאי הצליח למכור נשק לאירן כדי לממן את כוחות המרי בניקרגואה – הישג מדיני ראשון במעלה. כאשר נודע לי על כך הייתי כה גאה!
(טוב מספיק ציניות)
האמת שאני מתקשה להאמין שה-CIA היה יכול למנוע את המהפכה האירנית – הרי וודאי היו לשאה אמצעים עוד יותר גרולים לשמור על שלטונו, והוא נכשל. הידע שלי על אפגניסטן מוגבל למסופר בסרט “מלחמתו של צ’רלי וילסון” ואמנם לא מחפשים בסרט אשמים ברור שהיתה מעורבות CIA שם, והיא לא עלתה יפה כלל. ברור שיש אנשים שחושבים שוועדת צ’רץ’ הזיקה לארה”ב, אך אם שם המשפחה שלהם הוא וולפוביץ’, רמספלד, קירקפטריק או אייברמס – אזי אני בוחר לא להאמין להם.
אני זוכר מאמר שלך על ההתערבות הישראלית (המינורית למדי) באוגנדה – ועל הצורך בבקרה ציבורית על אנשים שמתיימרים לפעול בשם ביטחון המדינה, אז האמת שאני קצת מופתע ממה שכתבת כאן.
“כמה שיותר כמרים מהכנסייה השחורה על כל גווניה – כן יועשר המרקם התרבותי של השיח האמריקאי”
קודם כל, אין כזה דבר “הכנסייה השחורה”. ישנן כנסיות שחורות. רוב השחורים פרוטסטנטים והכמרים שלהם עצמאיים לחלוטין. קשה לי להאמין שכמרים שחורים נאורים יותר מאשר כמרים לבנים. תעיד על כך משאל העם בקליפורניה בעד ביטול נישואין חד-מיניים, בו הצביעו השחורים בשיעורים גבוהים נגד ההכרה ביחסים חד-מיניים. לאחר ההפסד בקלפי, האשימו המפסידים את הכנסייה המורמונית ולא את השחורים, זה בגלל ששמאלנים לבנים נוטים להיות סלחנים כלפי קבוצות מסוימות אך לא כלפי אחרות.
בעלייה המטאורית של אובמה המהמורה המשמעותית ביותר היתה פרשיית הכומר ג’רמיה רייט – אובמה חיפש אצלו קהילה ואותנטיות, והרפש שהתגלה שם כמעט הפיל אותו. לדעתי, לולא המשבר הכלכלי והימנעותו של מקקיין לתקוף אותו בנושא, אובמה לא היה היום נשיא.
הבון טון הזה של לשפד את בוש בלי סוף – ממש מעצבן.
הרי בתחילת המשמרת שלו ארעו פיגועי ה- 11 בספטמבר.
הניתן בכלל להמשיך להתנהל באופן נורמלי לאחר דבר שכזה?
אני, מכאן מישראל, רק נזכר שמגדלי התאומים אינם נמצאים יותר ואני כמעט משתגע. אני לא מעז לחשוב איזו טראומה זו לאמריקאים.
בא אירגון טרור משום מקום, עשה פיגועים שפרל הארבור מחווירה לעומתם, וחזר לשום מקום שלו.
מי יכול לדעת כיצד כל אחד מהנשיאים שקדמו לבוש היה מטפל בדבר הזה? מי יכול לדעת כיצד אובמה היה מתנהל מול הדבר הבלתי אפשרי הזה?
אם העם האמריקאי לא איבד את שפיותו בעקבות הפיגועים הללו – יש לבוש חלק לא מבוטל בכך.
דני — אכן, הציניות לא היתה במקומה. אי אפשר לשפוט את המאורעות של שנות ה-50 מבלי להעמיד אותם בקונטקסט הראוי להם, המלחמה הקרה. הפלת מוסאדק באיראן אמנם היתה בכיה לדורות, אבל זה עניין שהובן רק בחוכמה שלאחר מעשה.
התקפת צ’רץ’ על הסי.איי.אי לא הזיקה לביון בלבד — והביון חשוב — אלא לכל הפרקטיקה של מדיניות החוץ האמריקאית. הדיסקרדיטציה שלה החלישה עד מינימום את התמיכה הציבורית בעמידה על אינטרסים לאומיים.
זה התבטא באפריקה — נפילת מוזמביק, אנגולה ואתיופיה בידי מרקסיסטים טוטליטריים; זה התבטא באפגניסטן — הפלישה הסובייטית לא היתה באה אילמלא הסובייטים האמינו בחולשת ארה”ב; זה התבטא בחוסר יכולתו של הנשיא קרטר להתייצב חד-משמעית לימין השאה ב-1978; זה התבטא בעליית הסנדיניסטים בניקרגואה (אני מדבר לא על הפאזה הראשונה, החיובית והנאורה, אלא על ההידרדרות שבאה אחר כך); וכו’.
אינני חושב שתפקידה של ישראל באוגנדה היה מינורי. אינני יודע ממה הסקת את זה. כיוצא בזה, אינני חושב שארה”ב היתה צריכה להתייצב לצד כל אוטוקרט ומדכא, רק מפני שהוא הבטיח לזלול קומוניסטים. מותר לכל ארץ להגן על אינטרסים לאומיים, בייחוד בזמן של עימות קיומי.
איפה עובר הגבול בין מותר לאסור? זו שאלה לא פשוטה, ואינני יכול לטעון שידועה לי התשובה. אני מניח שצריך לבדוק כל מקרה לגופו.
תודה, באיחור קל, לתומר פרסיקו על הערותיו המעניינות, כאן ובאתרו. ראוי לעיון מעמיק.
תודה. יפה כתבת.
בזמנים כאלה, אולי באמת טוב לקבל נשיא משיח ספיריטואלי.
מאמר של מייקל קינסלי מזכיר לנו שבשנים האחרונות אלוהים ההוליוודי הוא גבר שחור מבוגר, סמכותי אך באותו זמן לא מאיים (ג’יימס ארל ג’ונס או מורגן פרימן):
http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,1871919,00.html
זה כנראה גם קשור לאובמה באיזושהי צורה.
מעניין, דני, תודה על הקישור.
אני אינני משוכנע בקשר. אולי אתה זוכר את הפעם הראשונה (לפי מיטב ידיעותיי) שאלוהים הופיע אישית על המסך. זה היה בסרט Oh, God!, שיצא ב-1977. ג’ורג’ ברנס (Burns) הנצחי, שהיה כבר בן 80 או יותר, גילם את אלוהים. הוא היה אלוהים כל כך יהודי. חלפו 32 שנה, ועדיין אין נשיא יהודי בארה”ב. אני מנחש שיחלפו עוד 32 שנה ולא יהיה נשיא יהודי בארה”ב.
אבל אני מסכים עם ההשתמעות: אמנם חברו הרבה פאקטורים כדי לאפשר את עליית אובמה. כשלעצמי אני חושב שמורגן פרימן הנפלא וג’יימס ארל ג’ונס (שהוא באמת אלוהים), וגם כמובן סידני פואטייה ודנזל וושינגטון ואפילו וויל סמית’ מילאו תפקידים חשובים ביצירת אקלים תרבותי וחברתי שאיפשר את אובמה.
אבל אני חושב שלנשיא השחור דיוויד פאלמר מהסדרה 24 היה תפקיד מסוים בהכשרת דעת הקהל. העונה אולי הם מנסים להכשיר את הנשיאה הראשונה (או שסתם פספסו בניחוש שלהם מי יהיה הנשיא).
רשימה מקיפה של אלי אשד על נשיאים שחורים בדיוניים:
http://www.notes.co.il/eshed/51918.asp