אוגו צ’אווס ואבו מוראלס שלחו השבוע את ישראל לכל הרוחות. היתכן שוונצואלה ובוליביה הן רק הראשונות, ולישראל מזומנת מפולת דיפלומטית בחצי הכדור המערבי? תמונות עזה אינן צריכות אפילו כיתוב. קל מאוד לשנוא את ישראל בימים האלה, ורדיקלים שמאליים, לאומניים ואנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית אינם מחמיצים את ההזדמנות
עתונים בוונצואלה ובבוליביה מודיעים על ניתוק היחסים עם ישראל, 15 בינואר 2009. שימו-נא לב לעמוד הראשון של העתון ‘2001’, למעלה: מתחת לידיעה על ניתוק היחסים עם ישראל בא צילום של כוחות הבטחון מפזרים בכוח הפגנת סטודנטים נגד רצונו של הנשיא צ’אווס לתקן את החוקה, כדי שיוכל לחזור ולהיבחר ללא הגבלת זמן
אולי קצת מוקדם להגיד, אבל מפולת דיפלומטית מאיימת עכשיו על ישראל באמריקה הלטינית. יש לה פוטנציאל התפשטות. שתי בעלות הברית הרדיקליות, האנטי-אמריקאיות, ונצואלה ובוליביה סיימו השבוע 60 שנה של יחסים דיפלומטיים עם ישראל בטריקת דלת רועמת. זה ימים אחדים ששתיהן מטיחות בישראל עלבונות, מאשימות אותה ברצח עם, וּמשוות את התנהגותה בעזה עם זו של גרמניה הנאצית.
אם יש קשר בין קיצוניות הרטוריקה וּבין המהלך הבא, הדעת נותנת שגם אקוואדור תנתק את היחסים. גם היא מאשימה את ישראל ב”פִשעי מלחמה”. נשיא אקוואדור הוא בעל ברית קרוב של נשיא ונצואלה אוגו צ’אווס. זה האחרון הוא מקור ההשראה והמימון של הגל השמאלי-לאומני באמריקה הלטינית בשנים האחרונות.
מותר לשער שגם ניקרגואה תצטרף. היא כיום לוויין קטן במערכת השמש של צ’אווס. אל סלוואדור היא מועמדת אחרת, אם השמאל המקומי ינצח בבחירות בעוד חודשיים. זה שמאל עם שורשים מהפכניים ועם היסטוריה אנטי-ישראלית קיצונית. אפשר לחשוב עוד על שתיים או שלוש מועמדות, אם כי סבירוֹת פחות.
ידידי ישראל דווקא באו פעם מן השמאל
ישראלים מתחת לגיל ארבעים יתקשו לזכור מפולת דיפלומטית כזאת. זה קרה בפעם האחרונה, בהיקף יבשתי, ב-1973. אז, כמעט בן לילה, תחת הרושם של מלחמת יום הכיפורים, ישראל נמחקה למעשה מיבשת אפריקה. כיוצא בזה, מלחמת ששת הימים עלתה לישראל בנוכחותה הדיפלומטית במזרח אירופה. מפולת מוגבלת יותר באה לאחר שישראל סיפחה רשמית את מזרח ירושלים, ב-1981.
אבל אינה דומה אמריקה הלטינית לאפריקה או למזרח אירופה הקומוניסטית. עם שורה של ארצות ביבשת הזו יש לישראל יחסים היסטוריים, שהתחילו עוד לפני קום המדינה. ידיים לטינו-אמריקאיות, שהורמו בנובמבר 1947 בעצרת הכללית של האו”ם לטובת החלוקה, העניקו לישראל את בסיס הלגיטימיות שלה.
בשום פנים אין זה נכון שידידי ישראל ביבשת היו רק רודנים צבאיים מושחתים. לישראל היו פעם מוניטין פרוגרסיביים באמריקה הלטינית, וּבעלי בריתה הטבעיים באו מחוגי השמאל הדמוקרטי. אפילו אלילו של השמאל הרדיקלי, הלא-דמוקרטי, פידל קסטרו, הוסיף לקיים יחסים עם ישראל עד 1973. בשנות ה-60 הם היו אפילו די לבביים.
מה קרה כאן איפוא?
מיידים נעליים
קודם כול, כלי התקשורת באמריקה הלטינית מסקרים באינטנסיביות מפתיעה את המלחמה בעזה, בוודאי בהשוואה עם עתוני ארה”ב. ישראל מורשעת יום אחר יום, במלים אבל בייחוד בצילומים. שום “הסברה” לא תוכל להתמודד איתם בהצלחה. טַענות-נגד – לא באשמת משמיעיהן – רק נוטות לאשר את דימויה הפומבי של ישראל: ברוטלית, אנוכית, חסרת רגישות אנושית.
שנית, ארה”ב אולי מעולם לא היתה כל כך שנואה ברחבי אמריקה הלטינית. צריך להגיד שהיא מעולם לא היתה פופולרית – ההיסטוריה הארוכה והמסובכת של יחסים בין דרום לצפון הניבה הרבה טראומות אצל הדרום – אבל ספק אם היו ימים גרועים מאלה. לא היה צריך אלא להתבונן בַּשִׂמחה העצומה לאידו של ג’ורג’ בוש, שתקפה כמעט כל כלי תקשורת לטינו-אמריקאי, לאחר שעתונאי עיראקי יידה זוג נעליים בנשיא ארה”ב.
מפגינים מיידים נעליים בבניין השגרירות של ישראל בקאראקאס, שמונה בינואר 2009. הצילום והכיתוב הופיעו בעתון הוונצואלי El Informador.
שלישית, לאוגו צ’אווס, הנשיא האוטוקרטי של ונצואלה, יש צורך פוליטי קיומי בִּתסיסה נגד “האימפריה” (כך הוא מְכַנֶה את ארה”ב). זה סוד הפופולריות שלו בשמאל הלטיני. זו הסיבה לפלירט הסוער שלו עם איראן, לשמועות התכופות על שירותים צבאיים שהוא עושה למענה, לידיעות על נוכחות של סוכני חיזבאללה בוונצואלה, להצעתו להעניק בסיס לצי הרוסי.
טענות שוושינגטון חותרת תחת ממשלתו מעניקות לצ’אווס תירוץ להָצֵר את צַעדיהם של יריביו מבית – בדיוק בזמן שבו הוא מנסה לשנות את החוקה, כדי לאפשר לעצמו לחזור וּלהיבחר ללא הגבלה. הוא מדבר בִּמפורש על שלטון של “שלושים שנה לפחות”. הוא כבר נמצא שם עשר, יותר מכל נשיא אחר באמריקה הלטינית.
גם אֶבוֹ מוראלס בבוליביה גמר אומר להישאר בשלטון. הוא הנשיא הראשון השייך לאוכלוסיית ה’מקוריים’ (בספרדית, ‘אינדיחֶנַאס’), שאנחנו קוראים לפעמים ‘אינדיאנים’. כאשר עלה לשלטון, החודש לפני שלוש שנים, הוא הכריז: “אנחנו היינו מחוץ לשלטון 500 שנה – ואנחנו נהיה בשלטון 500 שנה”. הוא חולם, או הוזה, על כינון קומוניזם חקלאי בנוסח האינקה העתיקים.
גם מוראלס גם צ’אווס מודיעים חדשות לבקרים על מזימות “צפון-אמריקאיות” להפיל אותם. במקרה של צ’אווס יש לו גם סיבה: ארה”ב תמכה בנסיון הפיכה נגדו כמעט לפני שבע שנים. שניהם גירשו זה לא כבר את שגרירי ארה”ב בבירותיהם (לשגריר האמריקאי בבוליביה קראו גולדברג, והממשלה הפיחה איבה כלפיו במשך חודשים ארוכים לפני גירושו).
שניהם נהנים מתמיכה ציבורית ניכרת, בייחוד בין העניים והמקופחים — אם כי התמיכה בצ’אווס נחלשה. לפני שנה ויותר הוא נחל תבוסה דחוקה במשאל-עם על שינוי החוקה. מוראלס, לעומת זאת, נחל נצחון גדול במשאל עם דומה, בסוף השנה שעברה, אבל ארצו שסועה, מיעוט גדול (בערך 40%) מנהלים נגדו מערכה אלימה, וחמישה חֲבָלים של בוליביה מאיימים לפרוש. צ’אווס, וּבמידה פחותה מוראלס, משלמים עכשיו מחיר כבד על ירידת מחירי הנפט והגאז.
מודעת “הממשלה הבוליבארית של ונצואלה”, שהתפרסמה השבוע, משתבחת בהצלחתו של הנשיא צ’אווס להפחית את העוני. החודש מלאו עשר שנים לנשיאותו, והוא רוצה עכשיו “עוד שלושים שנה”. כותרת המודעה היא “כן לשוויון”
לחרוק שיניים, לשתוק, לשאול
שלא בטובתה, ישראל מוצאת את עצמה סמוך מדיי לסדר היום של צ’אווס. קל להשתמש בה כתחליף לענישת ארה”ב – אם כי מוראלס מבוליביה הציע לאחרונה שארצות אמריקה הלטינית יגרשו את שגרירי ארה”ב אם וושינגטון לא תסיר את האמברגו על קובה.
ישראלים רשאים לחרוק שיניים. אולי מוטב שיסתפקו בחריקה דיסקרטית. באמריקה הלטינית יש קהילות יהודיות פְּגיעוֹת. בוונצואלה מתנהלת הסתה אנטי-ישראלית, המקבלת לא פעם גם צביון אנטישמי, למשל לאחרונה כאשר באחת ממדינותיה נבחר יהודי צעיר למושל (תומכי צ’אווס הכריזו שהוא “ציוני”, ויש לו אזרחות ישראלית).
מה יקרה לישראל אם בידודה הבין לאומי יעמיק ויילך? בדידות היתה כמעט-נכס בימי בוש. הנשיא היוצא נטה לראות בה אישור לצדקתו. צורת המחשבה הזו עומדת להיגנז בשבוע הבא. ארה”ב תחת הנשיא אובמה וּמזכירת המדינה קלינטון תהיה להוטה לסיים את בדידותה, והיא תַשׂיא אל נכון עצה דומה גם לישראל.
לא רק אמריקה הלטינית עלולה להישמט מטור הידידים. ביטויי איבה לישראל בוקעים עכשיו מהרבה מאוד מקומות (כדאי לעיין בפרוטוקול הוויכוח על עזה השבוע בבית הנבחרים הבריטי). עצם הלגיטימיוּת הבין לאומית של ישראל חוזרת עכשיו וּמועמדת במבחן. היא עמדה במבחנים קודמים, אבל אין זה מן הנמנע שעזה היא המבחן החמור ביותר מאז ומעולם.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
איך אומרים בספרדית “לכו תחפשו מישהו שינענע אותכם בקילשון”?
מיליוני אנשים באמריקה הלטינית נטבחו רק ב-30 השנים האחרונות. לא הייתה זוועה נאצית אחת שהלטינים האלה לא יישמו בארצותיהם נגד עמיהם או נגד האנדיאנים.
אמריקה הלטינית קורסת תחת המשטרי הדיכוי של צ’אבס וחבריו. הטענות נגד ישראל משמשות כיסוי לדיכוי המתמשך בארצותיהם.
אינם מפספסים את ההזדמנות
אייל: כן, רק פה הכל בסדר גמור.
קרני כתב “למשל לאחרונה כאשר באחת ממדינותיה נבחר יהודי צעיר למושל (תומכי צ’אווס הכריזו שהוא “ציוני”, ויש לו אזרחות ישראלית).”
איך זה שונה משלי יחימוביץ’ שהצהירה בזמן מרוץ הבחירות לעיריה שדב חנין הוא אנטי-ציוני ולא עומד בהמנון (שזה שקר, אגב). לא צריך להתרגש מכל נסיון לדה-לגיטימציה.
הספרדים חיסלו עשרות עמים אינדיאנים וצאצאיהם ממשיכים לחסל אותם היום בבוליביה או במקסיקו. אז הם כנראה יודעים על זה משהו והיו רוצים שהעולם לא יידע יותר מדיי.
אינה מפריכה אף טענה. לא רק מנהיגים אוטוריטאריים ורודפי שלטון ציניים כמו צ’אווס מבקרים את ישראל, וההתמקדות רק בסוג כזה של ביקורת היא תחליף פשטני לבעיה המרכזית יותר של ישראל – ההתנערות של חלקים עצומים של האינטיליגנציה הפרוגרסיבית ממנה בכל רחבי העולם. בעבר ישראל נתפסה כחלק ממחנה דמוקרטי רודף שלום, אבל היום פוליטיקאים, סופרים, פעילים חברתיים ומעצבי דעת קהל באירופה, ארה”ב ושלל איזורים אחרים מתנערים ממנה ומתחמקים מכל קשר עם ישראלים. כל מי שעוקב אחר אתרים פרוגרסיביים בארה”ב רואה קריאות של מי שאינם דווקא אנשי שמאל סהרורי להתנתקות מישראל, לאור הסירוב העיקש שלנו לפעול למען יציבות ושקט באיזור וסיום הכיבוש. אפשר ללעוג לצ’אווס ודומיו עד מחר, אבל הבעיה הדיפלומטית של ישראל עמוקה בהרבה.
מחמשת המגיבים כאן, רק אחד עמד בכלל הזיהוי שקבעתי. אני לא אשמיט אותם, אבל גם לא אגיב. אם הם רוצים לשוחח אתי, יהיה עליהם להזדהות.
ובאתי לכתוב את מה שאודי האלמוני כבר כתכ. אתה מרבה לתקוף אישית את השמאל הלטיני, מבלי להישען על עובדות מוצקות (כמו, נגיד, האם הם העלו או הורידו את רמת החיים, הבריאות והחינוך של ארצם). הפוזיציה שלהם יותר מסבירה ואין להם יותר מדי אינטרסים מסחריים להפסיד כתוצאה מאיבוד היחסים איתנו. השאלה היא לא למה הלטינים עושים את זה, אלא כמה זמן יקח לאירופאים להצטרף אליהם.
בלי קשר – למה אתה מתעתק “אוגו” צ’וואס? לא נהוג לתעתק הוגו?
אם תחזור ותעיין, חייש המזדהה, תראה שהזכרתי ברשימה הזו את טענת צ’אווס שהוא הוריד את רמת העוני. הוא גם הניב שחיתות עצומה, מעמד שליט חדש, רמת האינפלציה הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, קיטוב חברתי, אלימות רחוב, פולחן אישיות, תאוות כוח…
אני אינני מבקר את “השמאל הלטיני”, אני מבקר דמגוגים, אני מבקר את תרבות ה”קאודיליו” [=קאודייו] (האיש החזק), אני מבקר את הפוליטיקה של המאצ’יזמו [=מאצ’יסמו, מאקיזמו] — בין אם הם בשמאל ובין אם בימין. ונצואלה היתה חברה פגומה מאוד כאשר צ’אווס עלה לשלטון, אי צדק חברתי משווע שרר בה. אבל היא היתה חברה פתוחה ופלורליסטית, שבה איש כצ’אווס הורשה לצאת מן הכלא (לאחר שניסה לחולל הפיכה צבאית), להיכנס אל החיים הפוליטיים, להתמודד באופן חופשי, לנצח, לשלוט.
את הזכויות האלה הוא גמר אומר לשלול מיריביו.
אני מסרב לעשות רומנטיזציה של אוטוקרטים. כאשר גרסיה מארקס כתב את “סתיו של פטריארך”, או כאשר מיגל אסטוריאס כתב את “כבוד הנשיא”, הכול הניחו שרק גנרלים ימניים מסוגלים למלא את התפקיד. צ’אווס, וכמובן האחים קסטרו, הם הקאודיליוס של זמננו, גם אם שמאל מהפכני וסאלוני ולא מעט ליברלים קושרים להם כתרים רומנטיים.
אכן, לקובה יש מערכת הבריאות המפותחת ביותר באמריקה הלטינית — אבל גם מדינת המשטרה המפותחת ביותר. יש מי שיחשבו שזו עיסקת חליפין מתקבלת על הדעת. אני אינני אחד מהם.
אשר לתעתיק “אוגו”, אני מודה שאני חוזר ומתחבט. H בספרדית נהגית בעיקרון כמו A. השאלה היא אם צריך לתעתק שמות לטינו-אמריקניים באופן פונטי. אני למשל מתעתק “פינוצ’ט”, אף כי השם במקורו הוא צרפתי, “פינושה”. אבל אני פחות או יותר הסכנתי ל”ונצואלה”, כמו בגרמנית, אף כי ההגיה בספרדית היא “ונסואלה”. אני כותב “מקסיקו”, לא “מחיקו”; “הונדורס”, לא “אונדורס”; “הוואנה”, לא “אבאנה”. כך שאין עקיבות מלאה בתעתיק שלי.
לעומת זאת אני מתקשה להבין מי שהוגים “שאווז” במקום “צ’אווס” (למשל קרייני הבי.בי.סי).
בעצם, אחידות היא החשובה ביותר. הכלל צריך להיות שלא להקשות ולא לבלבל. ואני מודה שכל זה לא חשוב מאוד, אם גם לא בלתי מעניין.
תודה שהעלית את העניין.
לא הבחנתי בדרישה ההוגנת. אשמח לדעתך על התהייה שהעליתי – אין ספק שצ’אווס ודומיו ראויים לגינוי, ושהרטוריקה הפרוגרסיבית שלהם מכסה על אוטוריטריות, אלימות והפרת זכויות דמוקרטיות בסיסיות. אבל הבעיה של ישראל היא לא עם מנהיגי מדינות עניות באמריקה הלטינית, אלא עם התרחקותם ההולכת ומתרחבת של אנשי המחנה הליברלי במדינות המערב, ודומה שהחבטות בצ’אווס משיחות את תשומת הלב מכך. מה לדעתך צריכה להיות התגובה הישראלית לכך?
כמי שגם קורא אתרים פרוגרסיבים בארה”ב, ההתנגדות לישראל אכן הולכת ותופסת תאוצה, אבל לא נראה לי שמתוך איזו הבנה מעמיקה יותר של המצב כמו מתוך התיישרות עם האופנה.
רוב האנשים הרי לא באמת מתעניינים במה שקורה במזרח התיכון, או באפריקה או בדרום אמריקה. רוב האנשים צורכים את הדעה הפוליטית שלהם כאופנה. באותה דרך שצעיר בקולג’ ילבש כאפיה לטפוח התדמית “אקטיביסטית”, הוא יאמץ גם את הדעות שאמורות, להבנתו, לבוא אתו. אי אפשר להלחם בזה עם “הסברה” – היינו באופנה, יצאנו מהאופנה, ועכשיו חזרנו לאופנה מהצד השני: בתור מי שאופנתי לא לאהוב אותו.
בסופו של דבר, “אנשי המחנה הליברלי במדינות המערב” מעריצים גם את צ’אבס, ולאחרונה אופנתי גם לסמפט את אחמדינג’ד, וכזכור גם דיקטטורים פר אקסלנס כמו קסטרו או מאו זכו שם ליחס חם. מדובר, איך לומר, באנשים שנעמי קליין נחשבת אצלם לאינטלקטואלית מובילה. כמו כל אופנה, גם זה יעבור.
אודי גרינברג — תודה שהזדהית.
אני מסכים איתך בהחלט. גם ציינתי ברשימתי שישראל נהנתה לפנים מאהדתו הטבעית של השמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית. גם באירופה. ישראל נתפסה כפרוגרסיבית. היא חדלה להיתפס, לא רק באשמתה אבל גם באשמתה.
אינני חושב שאני לועג לצ’אווס ולמוראלס. אדרבא, אני מתייחס אליהם ברצינות גמורה, וזו הסיבה שהם מעוררים את התנגדותי.
אני אמנם חושב שישראל מתנסה עכשיו אולי בפאזה המסוכנת ביותר בתולדותיה: אבדן לגיטימציה. אני מקווה לכתוב על זה בנפרד.
יואב,
לגיטימציה של ארצות לא נקבעת לפי מידת העויונות של כמה מדינות בדרום אמריקה עם מנהיגים ליצנים אז אתה יכול להרגע לדוגמא שאבז הדמגוג גירש את כל חברות הנפט מארצו והחרים את נכסיהם הוא עשה זאת שמחיר חבית נפט היה 140 דולר אך היום כשמחיר הנפט ירד בצורה כל כך משמעותית וכלכלת ונצואלה שתלויה בנפט לייצוא כל כך נפגעה הוא מתחנן אליהם שהם יחזרו , הליצן הזה נותן כניסה למשחתות רוסיות רק כדי להראות כמה גבר הוא וכמה הוא עומד בפני אימפריליזם אמרקאי וכל הדמגוגיה הזו ובחזרה לנושא שאבז ומורלס במוקדם או במאוחר כמו הערבים והמוסלמים וכל השאר שדומים להם יצטרכו לקבל את ישראל כאקסיומה וכל עוד הם לא ימשכו שפיכות הדמים והמלחמות אתה ואני אזרחי ישראל חיים במדינה קיימת יואב והגיע הזמן להתנהג לפי הקוד הזה ולא להתרגש כל פעם שליצן מתנהג כאילו אנו צריכים את הכרתו בקיומנו
אני מודה לך על השיעורים הנדיבים שאתה מעניק לי, אלון. האם אני יכול לשלוח לך מעטפה עם סימני פיסוק?