קו המשווה

גם כשהמעמד הבינוני מתרחב בקפיצות ענק, והבורסה של מומבאי מייצרת מיליונרים, ונשים הודיות מתמלאות בטחון, וגברים הודיים מאבדים אותו, והֶרגלי צריכה ותרבות של עונג מַרבים אוּפוֹריה – הרוב העצום של ההודים נשארים הרחק מאחור. כשהם נשארים מאחור הם נוטים להעניש את המשאירים, באופן דמוקרטי בהחלט. אבל כאשר מרד מאואיסטי מאיים על הרי ההימלאיה, מי יודע

 

במסע קצר אל ארץ ענקית אתה נוטה לשוחח בהפרזה עם סַפָּקי השירותים ההכרחיים ביותר לשִיוּרך: עם החדרניות בבית המלון, עם המלצרים במסעדה, עם מוכרי העתונים – וכמובן עם הנהגים. מה לך מסע אימפרסיוניסטי קצר אל מקום מסובך להפליא מבלי לצטט בסיומו את “נהג המונית”.

הנה כי כן שיבה (Shiva) נוהג “ריקשה ממוּנַעַת” ברחובות הצרים והמתפצלים של ואראנאסי (בנארס), העיר הקדושה על שפת נהר הגאנגַה (או גאנגס).

על שיבה אפשר להגיד שהוא קטן קומה וצנום, אבל זה כמובן אינו סימן הֶכֵּר בהודו, מפני שכמעט הכול הם קטני-קומה וצנומים. הוא בן 25, ומתגורר בבית הוריו. נישואים? ידו אינה משגת. הוא זקוק למאה אלף רופיות (בערך 2,250 דולר), כדי לשלם מוהר למשפחת הכלה. חלומו הגדול ביותר הוא לאסוף יום אחד די כסף כדי לקנות ריקשה משלו. אבל זה חלום, הוא מטעים, מפני שריקשה חדשה עולה 80,000 רופיות (בערך 1,800 דולר).

ואראנאסי היא עיר קטנה, רק שלושה מיליון מצטופפים בה (“רק” היה שימוש הלשון של בעל בית מלון מקומי, בהבעה רצינית לחלוטין). כאשר שיבה מתהלך בחוצות עירו, הוא נבלע ללא קושי בתוך ההמון. אין הוא שונה מהם, לא מצד גינוניו, לא מצד לשונו, לא מצד לבושו, לא מצד סיכוייו, לא מצד העצב המינורי המשוך על פניו. אבל כאשר שיבה מלַוֶה אותנו אל מִקדשה של האֵלה קאלי, הוא מצביע פתאום על צמה קטנטנה, כמעט בלתי נראית, השזורה לו מֵעַל עורפו. “אני ברהמין”, הוא אומר, וחיוך של נצחון מתפשט על פניו.

לעינינו המופתעות, שיבה החביב, המנומס והקשוב פושט צורה. הוא אינו עוד נהג ריקשה עלוב-יום. עכשיו דם אבותיו ואמותיו סואן בעורקיו. עכשיו הוא מתנשא ומתרומם מעל ההמון, מעמיד את עצמו בראש הפירמידה, ומודיע את יתרונו הנתון והקבוע: הוא מבני הקאסטה העליונה.

והוא מעניק לנו בזה תזכורת חיונית על המצב ההודי. גלובליזציה, מיקוּר חוץ, טכנולוגיית אינפורמציה אינם נוגעים כמעט לשום צד של חיי שיבה. התיירים יוסיפו להגיע אל ואראנאסי כך או אחרת, כדי להתבונן בשריפת המתים על גדות הגאנגה, או להאזין למזמור הכוהנים אפופי הקטורת, המְקַדשים את היום ומציינים את סופו. הנַיָדוּת המסחררת, המרימה מיליוני הודים מאשפתות, ומעלה אותם לגבהים לא ידועים בסולם ההכנסה, פוסחת על ההודי הצעיר הזה. הוא שבוי בעולם של דעות קדומות ושל קיבעון חברתי. בעולם הזה, אנשים נולדים אל גורלם.

הכפר הגלובלי נגד הכפר הפרובינציאלי

במוצאי שבת, בבַּאר נוצץ בניו בדלהי, או בבית קולנוע מודרני במוּמבּאי (בומביי), מתרוצצים כל כך הרבה מבני גילו של שיבה, במיטב מחלצותיהם, אוזניות של iPod מבצבצות מכיסיהם, טלפונים סלולריים עתירי-שימושים מתנגנים בכליהם (אפילו בזמן הסרט. איש לא מחה. הרטינה החרישית היחידה בקעה כנראה מפי). הם יכלו להיות כמעט בכל מקום בעולם. הם רוצים להישפט על יסוד הצלחתם המקצועית ועל יסוד הכנסתם, לא על יסוד הגֶנים שלהם.

סקר שפירסמו החודש הבי.בי.סי ומכון נילסן מצא, כי 16% מבני המעמד הבינוני העירוני בהודו מגדירים את עצמם “אינטרנציונליסטים”, זאת אומרת אזרחי העולם הגדול. מקורות החיקוי וההשראה שלהם נמצאים מחוץ להודו. עוד 37% נושאים את עיניהם החוצה, אם כי לא ויתרו לחלוטין על “הֶרגלים מקומיים”.

 

 

התהום הרובצת בין הודו החדשה להודו הישנה אינה טבועה עוד בחותם הכיתתי המסורתי. היא נפערת בין הכפר הגלובלי ובין הכפר הפרובינציאלי. “הכפר הגלובלי” הוא רק מושג סוציולוגי. הכפר הפרובינציאלי הוא כמובן זה שבו מוסיפים להתגורר אולי 700 מיליון הודים, שחצי מהם משתכרים דולר אחד או פחות ביום.

חמש עשרה השנה האחרונות גמלו את הודו מן החזון השוויוני של מייסדיה. האֶתוֹס הסוציאליסטי האגררי שלהם חשב את העוני להֶכרֵחַ שלא יגוּנֶה. גאוות הודו לא תהיה על עושרה החומרי, אמרו האבות המייסדים, וטרקו את הדלת בפרצופם של משקיעים זרים. הודו שלהם נועדה להיות צנועה, מסתפקת במועט, עומדת ברשות עצמה, אורגת את בגדיה המחוספסים במו ידיה, ברוח המופת של המהטמה גאנדי.

באותה השעה, הודים, שממשלה סוציאליסטית בניו דלהי לא ריסנה את יַזָמוּתם ואת הֶעזתם, עשׂוּ חַיִל בִּשווקים זרים, מסינגאפור ועד לונדון. מערכת החינוך המצוינת של הודו הֵניבה הרבה יותר בעלי כשרונות ממה שהכַּלכּלה העניה וַעלובת התשתית יכלה לפרנס. ממדי ההחמצה התחילו להתחוור, כאשר הגירה מסיבית של מוחות מהודו לצפון אמריקה עזרה לחולל את ‘בום’ הטכנולוגיה העלית בעמק הסיליקון מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך. בסוף שנות ה-90 היה מקובל להניח, שעשירית מכל יַזָמי העמק וּמהנדסיו הם הודים.

בעשר השנים האחרונות הם חוזרים הביתה. בהמוניהם. עכשיו עמק הסיליקון הוא זה הבא אל הודו, בזרם אדיר: מייקרוסופט, DELL ואינטל הודיעו רק בחודשים האחרונים על השקעות ענק בהודו ועל תכניות לשכור עשרות אלפי עובדים.

אין לך ביטוי טוב יותר למידת התרחקותה של הודו מן הרוח הספרטנית של מייסדיה מאשר מצב הנזילוּת. לשעבר קבצנית בין האומות, הודו טובעת עכשיו במזומנים. זרים קונים מכל הבא ליד, כולל כמובן מניות בבורסה הגואה של מומבאי — עלתה ב-42% בשנה שעברה, מוסיפה לגַלוֹת “התלהבוּת לא-רציונלית” גם השנה. בשנה שעברה גויסו בבורסה שבעה מיליארד דולר, והשנה מצפים שיגויסו עשרה מיליארד. לא רע בשביל ארץ שההכנסה השנתית של ממשלתה הוערכה ב-2005 ב-112 מיליארד דולר. מוסדות בנקאיים בין לאומיים מתקשים למצוא קליינטים בהודו. על פי מקור באחד המוסדות האלה, “ההודים מוּצָפים באשראי זול”. 

“שכרון נצחון אופייני של האליטה”

ביטוי מעניין להלוך הרוח בהודו ניתן זה לא כבר בַּחליפת מכתבים בעמודי ה’פייננשל טיימס’ של לונדון. אחד, שאבו קוליטי ג’ורג’, כתב ממדינת קֶראלַה, בדרום הודו, כי בִּפרוֹשׂ יום העצמאות ה-57 של ארצו (26 בינואר) אפשר להגיד עליה ללא היסוס, כי “היא הגיעה אל פִּרקָה”, והפכה ל”תעשיה גלובלית”.

הכותב מנה אחת לאחת את התכונות שהניבו את הטרנספורמציה המזהירה הזו:

“רב-גוֹנִיוּת תרבותית, מִגוון אינטלקטואלי, מאגר עצום של יֶדע, אוצרות טבע, נפט שעדייין לא נוּצל, תנאי אקלים מושלמים, כוח עבודה מאומן, מוּמחיוּת בטכנולוגיית האינפורמציה, ממשלה טובה, רפואה הוליסטית [!], חקלאות יעילה, תקשורת מלאה חיים, נופים עוצרי נשימה, עליונוּת שלטון החוק, תושבים מאירי פנים, ומעמד פועלים דובר אנגלית. כל מִגזרי הכלכלה ההודית תוססים… הודו היא הימור בטוח”.

לא ברור אם עורכי ה’פייננשל טיימס’ פרסמו את המכתב על אף המימד הקומי שלו, או בדיוק בגלל המימד הזה. הוא שזור חצאי-אמיתות, הנמסרות בהתלהבות כמעט מאנית.

פרופ’ גאוטאם פינגל, מנהל מרכז אקדמי למִנהָל ציבורי בעיר היידראבאד, בצפון הודו, הגיב על המכתב הזה. זה “שִכְרוֹן נצחון אופייני של האליטה ההודית”, הוא כתב. השיכָּרון הזה מעורר רושם בדאבוס, בין מיליארדרים ופוליטיקאים רבי כוח, אבל בהודו התמונה מושלמת פחות. פרופ’ פינגל גילה בארכיונו מאמר, שכתב אותו שאבו קוליטי ג’ורג’ עצמו, בעתון הודי חשוב. שם הוא התלונן, כי ב”מסדרונותיהם המטונפים” של בתי החולים בהודו ממתינים עד בּוֹש “איכרים הכורעים תחת נטל חובות, פועלי חרושת כחולי צווארון ופועלי בניין קשישים”.

פרופ’ פינגל חותם את מכתבו בשאלה, אם רק צירוף מקרים הוא שאותו השם חתום על שתי הערכות כל כך מנוגדות של המצב ההודי, או שעניין לנו ב”פיצול אישיות”.

פיצול אישיות הוא כנראה אִפיוּן הולם להודו של הימים האלה. אופטימיות ופסימיות משמשות בה בעירבוביה, אקטיביות חסרת תקדים מתחככת בפטליזם עתיק-ימים.

לפני שנתיים, הקושי ליישב את הניגודים האלה עלה למפלגת השלטון בשלטונה. ה’באראטיה ג’אנאטה’, או BJP, מקבילה הודית של “המחנה הלאומי” בישראל, ניהלה את מערכת הבחירות שלה תחת הסיסמה “הודו הזוהרת”. היא היתה בטוחה לחלוטין בנצחונה, ומעטים חלקו עליה. השאלה היתה רק ההפרש. לגודל התדהמה היא הוכתה שוק על ירך בידי “האשה הזרה”, סוניה גאנדי, מנהיגת מפלגת הקונגרס.

רוב ההודים חשבו שההתקדמות המזהירה השאירה אותם הרחק מאחור. הואיל ופוליטיקה אינה סרט, קצת קשה להזדהות עם הגיבורים רק מפני שהם עשירים מאוד, או שיש להם חברים עשירים.

הדינאמיקה הזו הזכירה במידת מה דראמה הודית אחרת, לפני 29 שנה. אז, חֲמוֹתָה של סוניה, אינדירה, איבדה את השלטון, בניגוד לכל הציפיות הסבירות, מפני שהמסות העצומות של צפון הודו פנו לה עורף. שם, במדינות הצפון, בלב ארץ ההינדו, נחרצים גורלות פוליטיים.

במדינות הצפון קמה BJP לתחיה בשנות ה-90, מפני שֶפָּנתה אל דעות קדומות ואל פחדים קמאיים (הינדו מפני מוסלמים, הודים מפני זרים, עניים מפני עשירים, שומרי מסורת מפני מתקדמים). היא סיפקה די גאווה פטריוטית, כולל פצצה גרעינית, כדי לחזור ולהיבחר ב-1999. אבל נראה שהיא נעשתה אז “מפלגת שלטון” קצת יותר מדיי. מפלגות שלטון פופוליסטיות מוכרחות להיות טיפ-טיפה באופוזיציה, אפילו כשהן בשלטון. הן צריכות לכל הפחות להישמע אופוזיציוניות. BJP, אבוי, נעשתה שקולה, פרגמטית, חסידה של רפורמות ליברליות, ידידת המערב, יוזמת פיוס דיפלומטי עם פקיסטן.

“שנת התרועה”

מסע הבחירות של “הודו הזוהרת” היה החמצה היסטורית. ספק אם אי פעם בדברי ימי הבחירות, מפלגת שלטון טעתה כל כך בהערכת מצב רוחם של הבוחרים וּמניעיהם.

אף על פי כן, האופוריה של “הודו הזוהרת” לא התפוגגה כלל. קחו למשל את השבועון India Today, מגזין החדשות הבולט ביותר בהודו בלשון האנגלית (שהרוב המכריע של ההודים מתקשים להתבטא בה). לסיכום 2005, השבועון מרח רישום של פרצוף מחייך על עמוד השער שלו. “2005”, הוא הכריז, “שנת התרועה” (Year of CHEER).

את האופוריה מזינה הסטטיסטיקה, ומי יכול להתווכח עם מספרים: צמיחה של 8.5%; עליה של 12% בייצור התעשייתי; עליה ממוצעת של 14% בשכרם של עובדי המִגזר הפרטי; 23.41 מיליון משתמשים חדשים בטלפונים סלולריים; 700,000 חיבורים חדשים לאינטרנט מהיר; 4.5 מיליון מחשבים אישיים חדשים. “אני מאמין שכלכלת הודו תוכל לֵיהָנוֹת יום אחד מִשיעור הצמיחה המהיר ביותר בעולם”, מצוטט שם רי’צארד בראנסון, יושב ראש Virgin Atlantic, בעל סמכות לא מעורערת על צמיחות מהירות ועל פריצות דרך דרמטיות.

בשנה היוצאת, הזכיר השבועון לקוראיו, “פרחו קניונים חדשים, גָאָה מספר המסעדות לאניני טעם; התארך התור של מוֹתָגים בין לאומיים השוחרים את השוק ההודי , מ’שאנל’ עד ‘קארטייה’ – והמעמד הבינוני התפנק במידה חסרת תקדים. התפשטות העושר הבטיחה שצריכה ראוותנית לא תהיה עוד עניין המחייב בושה, או משהו המעורר מייד את חשדם של שלטונות המס… הגֵאוּת בבורסה לא רק משכה מיליונים ממשקיעים חדשים, אלא גם יצרה מיליונרים חדשים בקצב ה’נקודה-קום’ של שנות ה-90”.

לא רק סדרי הצריכה התהפכו על ראשם, אלא גם סדרי החברה. נשים קראו תיגר על ההיררכיה המסורתית ועל ערכיה השמרנים. 2005 היתה השנה שבה שחקנית קולנוע מפורסמת, חושבו (Khushboo), עוררה סערה כאשר הכריזה ש“שום גבר משכיל אינו צריך לצפות שֶכָּלָתו תהיה בתולה”. ואמנם, הסטטיסטיקה מראה שרבע הנשים ההודיות בנות 18 עד 30 קיימו יחסי מין לפני נישואיהן. כיוצא בזה, בחמש השנים האחרונות שני שלישים ממקרי הגירושים בהודו התרחשו בין בני זוג צעירים מ-35, בדרך כלל “בהסכמה הדדית”. שוויון מִגדרים אינו איפיון מובהק של הודו הההיסטורית.

אשר לגבר ההודי, 36% מן המרואיינים בסקר רב-לאומי של סוכנות הפירסום של Leo Burnett סובלים מ”שיבוש תחושת הזהות” שלהם, ו”אינם בטוחים איזה תפקיד חברתי עליהם למלא”. (את פרטיו הלא-מלאים של הסקר אפשר לקרוא על הרשת).

המחקר הזה עורר כנראה יותר עניין בהודו מאשר בארצות אחרות הכלולות בו, אולי מפני שהודו הזוהרת עדיין עסוקה במאוד באיפיוּן עצמי. איש פרסום בולט בהודו, סאנטוש דֶסַאיי, העומד בראש המשרד המקומי של McCann-Erickson הניו יורקית, מדבר על “הדימוי הרגשי יותר של האב ההודי, היוצא מחדר הישיבות כדי להאכיל את בתו הקטנה”. יתר על כן, לפי דסאיי, “הגוף הגברי מצולם עכשיו פחות או יותר כפי שמצולם הגוף הנשי. רעיון היופי מתמקד בחזות הפיזית עצמה – וזה עניין חדש, מפני שבהודו הגוף הגברי מעולם לא נבחן באופן כזה… הגבר ההודי נעשה אובייקט במובן נשי יותר”.

כנגד פלישת ה’מֶטרוֹסֶקסוּאליוּת’ להודו הזוהרת, אלימות נגד נשים מדוּוַחַת באופן שגרתי בעתונים. כיוצא בזה, הפתיחוּת המינית מוסיפה לפסוח על רוב הודו. בחודש ינואר הבליטו העתונים ידיעה על התעללות ברוטלית של שוטרים בקבוצה של גברים הומוסקסואליים בעיר הצפונית הגדולה לאקנאו (Lucknow).

שכבת הכפור הדקה

חודש ינואר היה לא רגיל בהודו. עיר הבירה דלהי התנסתה בחורף הקר ביותר זה שבעים שנה. לילה אחד, הטמפרטורה ירדה עד שתי עשיריות המעלה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי חזאים מודדים את מזג האויר בשִברֵי מעלות, אבל הדיוק היה הכרחי כדי להטעים את ההיסטוריוּת של המאורע. ב-4:30 בבוקר היה אפשר למצוא שכבת כפור דקה על הקרקע, וכמה אנשים חשבו שבדלהי ירד שלג.

 

 

בלילה הזה, דווקא בלילה הזה, נחתתי בדלהי. מחוץ לנמל התעופה התהלכו אנשים עטופים בשמיכות צמר. מנהג המונית אשר הסיע אותי הצלחתי להבחין רק בזוג עיניים. כל השאר היה מכוסה. “מה אתה מתפלא”, אמר לי הודי אחד, “לא הרחק מאיתנו יש רכס הרים קטן ששמו ההימלאיה”.

למלים האלה היה צליל קצת לא נעים, מפני שצינת ההימלאיה אינה נוגעת רק למזג האויר. משהו מעניין ומדאיג מתרחש שם, בממלכה ההררית המיוסרת של נפאל. שאנגרי-לה מִשֶכּבר הימים, פינת אלוהים הקטנה על גג העולם, קורסת והולכת. מורדים שמאליים רדיקליים עם אידיאולוגיה מאואיסטית שולטים כמעט בכל חלקיה, מחוץ למספר קטן של ערים. מלך אוטוקרטי השעה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ודחף את הפוליטיקאים לזרועות המאואיסטים.

מנהיג המורדים אמר זה לא כבר לבי.בי.סי, כי המלך יוּצָא להורג לאחר שיעמוד לדין ב”בית משפט עממי”. אומרים שאולי אין זה אלא עניין של זמן לפני שנפאל תצא מכלל שליטה, או אפילו תעבור לשלטון שדוגמתו לא נראה באסיה מאז ימי הקמֶר רוּז’ בקמבודיה.

 

 

להודו יש מסורת רבת שנים של לוחמי גרילה מאואיסטיים בחלקיה הצפוניים, ה’נאקסאל’. מפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על פעולות קטנות-היקף שלהם. ידיעה אחת אופיינית מתחילת פברואר מתארת התגייסות של הנאקסאל לעזרת איכרים עניים בסכסוך עם בעלי קרקעות עשירים.

באמצע פברואר, לעומת זאת, מספר גדול של ‘נאקסאל’ – 400 על פי הטענה הרשמית — תקפו תחנת משטרה בצ’אטיסגאר (Chhattisgarh), מדינה של 20 מיליון בני אדם בצפון מערב הודו. הם הרגו שמונה שוטרים, ושדדו “כמות עצומה של נשק ושל חומרי נפץ”. זה קרה רק כמה ימים לאחר שה’נאקסאל’ הרגו 11 שוטרים בשתי היתקלויות אחרות. אם אינני טועה, הידיעה הזו התקשתה להיכלל בעמודי החדשות האחוריים של עתונים מחוץ להודו. באותו היום עצמו, במקום אחר בצ’אטיסגאר, ה’נאקסאל’ הרגו שני שוטרים נוספים.

למה בדיוק מצטרפים כל שברי החדשות האלה? לא ברור. לא נשקף מֵהָם איום של ממש על שלומה של הודו (לפי אתר-רשת העוקב אחרי ה’נאקסאל’, יש להם 9,300 לוחמים). אבל מאות לוחמי גרילה חמושים אינם יכולים להתקיים לאורך ימים ללא תמיכה וללא סיבה. גם אם שנתם של מנהיגי הודו אינה נודדת, הם תוהים אל נכון מה אם נפאל תיפול בידי המאואיסטים. היתכן שהיא תשמש קרש קפיצה לכל מיני חתרנים רדיקליים בדרום אסיה?

בפברואר, צירי פרלמנט של מדינות שה’נאקסאל’ פעילים בהן, נקשו על דלתו של שר הפנים ההודי, וביקשו פעולה נמרצת מצד כוחות הבטחון. השר הינהן בקוצר רוח, והזכיר להם את הצורך בחלוקת קרקעות ובשיפור תנאי חייהם של כפריים עלובים.

‘נאקסאל’ אינה תנועה כל-הודית, אבל היא מזכירה את הסכנה המַתמֶדֶת הנובעת מצד אלה הנשארים מאחור. בדרך כלל הנשארים הם עניים מרודים, ואינם מתעניינים בפוליטיקה. אבל מפעם לפעם הם מצמיחים מנהיג אפקטיבי, בדרך כלל כריזמטי, המשתמש בכוחם המספרי כדי להגיע אל מחוזות חדשים.

למרבה המזל, הודו היא דמוקרטיה מלבלבת, אם גם רעשנית ותככנית ורבת פגמים. היא מזַמֶנֶת מפעם לפעם אמצעים של שינוי בדרכי שלום. במהלך “שנת התרועה” התחלף השלטון באחת המדינות המאוכלסות והבעייתיות ביותר של הודו, ביהאר (80 מיליון בני אדם). הבוס רב השנים של ביהאר, רודני ומושחת ללא תקנה, הובס על ידי פוליטיקאי אטרקטיבי, מודרני ושוחר תיקונים. זה היה מאורע פוליטי רב רושם. הנשארים מאחור חזרו והזכירו להודו הזוהרת את כוחם. מעניין אם היא מקשיבה.

 

• איך הצליחה BJP להפסיד בבחירות של 2004 על אף, או בגלל, “הודו הזוהרת” (נייר של המכון המלכותי לעניינים בין לאומיים בלונדון, נחוצה תוכנת קריאה ‘אקרובט’)
• הודו, נפאל והמלחמה המאואיסטית (נייר של מרכז המחקר Chatham House בלונדון. מסמך Word)
• אתר המכון ההודי ללימודי שלום ומלחמה (IPCS) מציע חומר רקע עשיר על תנועות מחתרת בהודו ובדרום אסיה בכלל
• פירוט של פעולות המחתרת המאואיסטית בהודו במרוצת חודש דצמבר 2005 (באתר IPCS, נחוצה תוכנת ‘אקרובט’)
• Naxal Watch, יומן-רשת העוקב אחר פעולות ה’נאקסאל’
• אוסף של גילויי-דעת מתלהמים מטעם ‘ועדת התיאום של המפלגות ושל הארגונים המאואיסטיים בדרום אסיה’, הראשון הוא לציון יום השנה ה-37 ל’נאקסאלים’ של הודו. הם כוללים קריאות רגילות נגד האימפריאליזם האמריקני ו”הבובה ההודית” שלו, והם נחתמים ב”יחי המרקסיזם-לניניזם-מאואיזם”
• סין — כבר לא כל כך מאואיסטית — מתנגדת לניצול שמו של מאו במלחמות הגרילה של אסיה ושל אמריקה הלטינית (סוכנות הידיעות היפאנית ‘קיודו’)

 

 

This entry was posted on יום ראשון, מרץ 5th, 2006 at 21:49 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.