“דמוקרטיה טוטליטרית”, קרא פעם יעקב טלמון לרודנותם של רדיקלים משיחיים, המבטיחים “משטר מושלם”; כל כך מושלם, עד שלא יהיה עוד צורך להחליף אותו — ואבוי למי שינסה. למערב מוּתָר לתמוך באנשים רעים, כדי להישמר מפגיעתם של אנשים רעים עוד יותר
|
אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן. |
לפני 17 שנה, בימים של אופוריה עצומה במערב, פרנסיס פוקויאמה כתב את מסתו המפורסמת על “קֵץ ההיסטוריה”. ההיסטוריה “הסתיימה” במובן זה שמלחמת הרעיונות הוכרעה אחת ולתמיד: הדמוקרטיה הליברלית גברה על השמאל הטוטליטרי.
בנאומו האחרון על מצב האומה, הנשיא ג’ורג’ בוש עמד וּמָנָה “122 דמוקרטיות בעולם לעומת שני תריסרים ב-1945”. אבל את המספר הזה צריך לבחון בַּחשד ניכָּר. הדמוקרטיה הליברלית, אבוי, היא עדיין צורת שלטון, המוגבלת לאוכלוסייתו המצטמקת של העולם המערבי.
פאריד זַכַּריה, אינטלקטואל אמריקני מוסלמי ממוצא הודי, העורך את המהדורה הבין לאומית של ‘ניוזוויק’, הציע לפני כמה שנים להבחין בין “דמוקרטיה ליברלית” ל”דמוקרטיה לא-ליברלית”. גם אם גדל והולך מספרן של הארצות היכולות להיחשב לדמוקרטיות — במובן הזה שממשלותיהן נבחרות בבחירות פחות או יותר חופשיות — הנה רובן הגדול יהיו “לא ליברליות”.
דמוקרטיה ליברלית אינה סתם הזדמנות בשביל הרוב המנצח לחַלֵק לעצמו את השלל, ולִכפּוֹת את רצונו. היא תהליך מתמיד של התייעצות, בניית הסכמה, התחשבות והאזנה.
ההיסטוריון המנוח יעקב טלמון, מן המעמיקים שבחוקרי האידיאולוגיות המודרניות, כתב לפני 51 שנה ספר, שנקרא “ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית”.
סתירה? לאו דווקא. כֵּלים דמוקרטיים יכולים לשמש מהפכנים משיחיים, כדי לכונן את “המשטר הצָרוּף והשָלֵם מכל המשטרים”, כתב טלמון. למשטר כזה נועדים חיי נצח. לאחר שהָעָם יעמוד על שלֵמוּתה של חוקת המשטר הזה, הוא “יעדיף את המוות על פני חילוּל החוקה… ואשר לאפשרות חבלה מצד מיעוט סורר וּמוֹרֶה, הרי לעולם יידע הרוב, כיצד לגבור על קבוצה של בני בליעל”.
טלמון כתב את הדברים האלה כאשר חֶשכַּת הטוטליטריות הקומוניסטית ירדה על חצי יבשת אירופה. כמעט מיוּתר להגיד, שבאינדקס של ספרו (הוצאת ‘דביר’, 1955) אי אפשר למצוא ‘איסלאם’ אפילו פעם אחת. בשנים ההן, המערב לא נהג לחשוש מפני מטיפי יום ששי במסגדים. אדרבא, הוא חשש הרבה יותר מפני חילונים.
| תנועה משיחית ומהפכנית |
נצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, לצַד התפרצות החֲרוֹן הָאַלים של מפגינים מוסלמיים בדמשק ובביירות, שייכים לאותה מִשוָאָה עצמה. הדמוקרטיה שהניבה את נצחון החמאס היא אותה הדמוקרטיה שהוציאה את המשולהבים והמבעירים אל הרחובות. לדמוקרטיה הזו יש בהחלט “ריסונים ואיזונים”, אבל רק אלה המרסנים מישהו אחר, רק אלה המאזנים את כוח מתנגדיהם. אין בדמוקרטיה הזו, ולא תיתכן בה, קבלה וולונטרית של הגבלות.
בשבוע שעבר הבעתי כאן את דעתי שהבחירות הפלסטיניות הפריכו את חזון “השלום דרך דמוקרטיה” שחזה ג’ורג’ בוש, וחזו בנימין נתניהו ונתן שרנסקי. אבל אני מסכים בהחלט עם הגזֵרָה השווה שנתניהו הוציא בין נצחון החמאס ובין עליית הנאצים.
הנה צדדי הדמיון:
- יישות טוטליטרית עושה שימוש בכלים דמוקרטיים כדי לעלות לשלטון.
- מאחר שאין היא מפלגה פוליטית במובן המקובל, אלא תנועה משיחית ומהפכנית, היא מתכוונת להשתמש בשלטון, כדי להרוס מעיקרו את הסטאטוס-קוו.
- מאחר שהיא עומדת לכונן את “המשטר הצָרוּף והשָלֵם מכל המשטרים” אין לה כל כוונה להעמיד את עצמה לבחירה חוזרת, אם תהיה לה שליטה מלאה על הנסיבות.
- היא מתכננת להרחיב את המנדט שלה הרחק מֵעֵבֶר לכוונת הבוחר. כאשר הגרמנים העניקו לנאצים בכורה ברייכסטאג, ב-1932, הם לא התכוונו למלחמת עולם ולרצח עם. אז מה?
- ויש עוד צד אחד של דמיון: נכונותם, אולי להיטותם, של אנשים ליברליים להאמין ביכולת ההִשתַנוּת של היֵשוּת הטוטליטרית. כביכול, אם תוענק לה אחריות, היא תתמתן מאליה. סוף סוף, הפוליטיקה היא אמנות האֶפשָר, לא אמנות הרָצוי. הליברלים – מפני שהם אנשים הגונים בהחלט, ומפני שהם שוחרים שלום, ומפני שהם אינם מבינים תסביכים משיחיים – מנסים למצוא פנים אנושיות ביֵשויות טוטליטריות. היזכרו-נא בגלריה הגדולה של אנשי רוח שהתרפקו תחילה על מוסוליני, אחר כך על סטאלין. בייחוד על סטאלין.
| הדגם האיסלאמי המדעי |
מַכָּר ישראלי, שאני מכבד את חוכמתו ואת עַמקוּתוֹ, אמר לי שהוא מאמין כי החמאס “יהפוך למפלגה פוליטית, כמו האיסלאמיסטים בטורקיה”.
מה שהזכיר לי ראיון ארוך שעשיתי פעם עם סגן המנהיג של המפלגה האיסלאמיסטית הטורקית באחד מגִלגוּלֶיהָ הקודמים. הוא כיהן גם כשר המשפטים בממשלה, שבה מפלגתו היתה שוּתֶפֶת זוּטרה.
נסיתי להוציא מפיו תשובה מפורשת על השאלה מה יקרה אם מפלגתו תגיע לשלטון, ואחר כך תאַבֵּד אותו. האם היא תקבל את ההכרעה? הוא חזר והשיב שזה פשוט לא מתקבל על הדעת. הדגם האיסלאמי ה”מדעי” – הוא שירטט אותו בשבילי על פיסת נייר – הוא כל כך מושלם, עד שהבוחרים יצטרכו לצאת מדעתם כדי לדחותו. הוא התקשה אפילו להעמיד פנים שמפלגתו תשמור אמונים לדמוקרטיה.
תנועות טוטליטריות יכולות לעשות ויתורים למראית-עין. ב-1917, סטאלין חזה ש”הדמוקרטיה הבורגנית” תנצח ברוסיה, והבולשביקים יצטרכו לחבוש את ספסלי האופוזיציה בפרלמנט שלה ב-50 השנה הבאות. סטאלין חרק שיניים, אבל היה מוכן, מפני שהיתה לו משמעת מהפכנית. ואין לך מהפכן טוב אלא זה המוכן לאחז עיניים מפעם לפעם.
משהו ממין חזונו של סטאלין אפשר לראות בימים האלה בפרלמנט המצרי החדש. ‘האחים המוסלמים’ נהנים מייצוג חסר תקדים, בערך חמישית המושבים. בבחירות דמוקרטיות מלאות הם היו גורפים כנראה רוב עצום של המושבים. בינתיים הם מתנהגים כפרלמנטרים תקינים לכל דבר.
אני קורא, שאחד מהם הוּצָא מן המליאה, לאחר שקרא קריאת ביניים. לפני שהוצא הוא נופף בעותק של החוקה הרפובליקנית החילונית.
איזו אירוניה. ממין האירוניה שפגשתי לפני 15 שנה במשרדו של האיסלאמיסט הטורקי. מעל שולחן הכתיבה שלו התנוסס דיוקנו של אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית החילונית, אויבם המושבע והשָׂנוּא של האיסלאמיסטים. מה לאטאטורק ולכם? שאלתי בתדהמה. הוא חייך חיוך קטן, ולא השיב. התשובה, כמובן, היתה שהאיסלאמיסטים העמידו פנים. מאחר שפרצופו של אטאטורק מתנוסס על כל כל כותל לויאלי בטורקיה, גם הם תלו אותו, וכשאיש לא שמע הם אמרו לדיוקן בדיוק מה הם חושבים עליו.
בטורקיה, כוחו הלא-דמוקרטי של הצבא עומד בין האיסלאמיסטים ובין ביצוע זממם, הריסת הרפובליקה האטאטורקית. עכשיו האיסלאמיסטים (או “ניאו-איסלאמסיטים”, כפי שמכנים אותם לפעמים) הם מפלגת הרוב בפרלמנט, והם מוסיפים להעלות מס שפתיים לרפובליקה החילונית. משימתם החשובה ביותר היא לדחוק את הצבא מכל עמדת השפעה, ולַתַכלית הזו הם מנסים להידחף לאירופה, לא כדאי להתחלק בדמוקרטיה הליברלית שלה.
אשר לאחים המוסלמיים במצרים, אם הם חלילה יעלו לשלטון, אם הם יניפו עותק של החוקה הרפובליקנית זה יהיה שעל מנת לקרוע אותו לגזרים.
| כמה מלים טובות על השטן |
שאלה נשאלת בימים האלה, והיא בהחלט כבדת משקל: אמריקה רצתה דמוקרטיה אצל הפלסטינים. האין זה מעשה של צביעות מצד אמריקה להחרים את נבחרי הדמוקרטיה הזו?
התשובה היא אמנם כן, זה יהיה אקט של צביעות. אבל האשמה תיפול על האידיאולוגים הרומנטיים, שהעמידו את היעד של “דמוקרטיה במזרח התיכון” בראש סדר היום.
כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות, ב-1941, צ’רצ’יל, האנטי-קומוניסט הנלהב, התייצב בבית הנבחרים בלונדון, והודיע על תמיכתו המלאה בסטאלין. “אם היטלר יפלוש לגיהינום”, הוא אמר, “אני אגיד כמה מלים טובות להגיד על השטן”.
במלחמתו נגד סכנת הטוטליטריות האיסלאמית אין למערב בררה אלא להסתמך על בעלי הברית הנתונים לו, לא להיפטר מהם רק מפני שאין הם עומדים במבחן הלאקמוס של דמוקרטיה ליברלית. לפעמים אין בררה אלא להגיד מלים טובות על אנשים רעים, כדי להישמר מפגיעתם של אנשים רעים הרבה יותר.
שגם “קדימה” תאמץ את הדגם המדעי הצרוף הזה?
או שפשוט לא יהיה בכך צורך.
נ.ב. צריך להיות תמים מאוד כדי להאמין שאת ארה”ב מעניינת הדמוקרטיה בעולם הערבי.
למרבה הצער, הכל אינטרסים.
הקמת שלטון פרו אמריקאי על גבי כידונים בעיראק לא מתיישב עם שום מושג של דמוקרטיה אמיתית-וזה רק המשך לאותה מדיניות אומללה שהפעילו האמריקאים בויטנאם, צ’ילה ועוד.
אני דוקא חושב שהנחת היסוד בתחילת הכתבה צריכה להוביל למסקנה שונה ממה שיואב מרמז בסוף הכתבה ברור כשמש שאם יואב היה אמריקאי הוא היה נחשב לשמאלן ליברלי ותקן אותי אם אתה טועה. אבל כאשר צרציל אמר מה שאמר הוא התכון שבאותו רגע היטלר היה האויב ולכן מותר לתמוך בסטלין אבל יואב שכח לציין שצרציל חזר להיות אנטי קומוניסט לאחר המלחמה ואולי הוא לעולם לא היה פרו קומוניסט צרציל הוא בין היחידים שדחף והטיף למדיניות קשוחה כלפי סטלין אחרי המלחמה ואם הייתה קורא ספרים על המערכה בברלין היתה רואה שהאיסטרטגיה היתה למנוע מהרוסים כמה שיותר שטח בגרמניה.האם אין זו צביעות לתמוך ברע כדי להישמר מהיותר רע ? לא זו טקטיקת הישרדות יותר משאלה מוסרית מזוייפת. אני למד מרוח הדברים של יואב שהוא לא רואה אפשרות שהערבים לדוגמא יכולים להשתנות וזו גזענות לשמה ולא המאמץ להביא דמוקרטיה למזרח התיכון. ובמלחמה כנגד כל טוטליטריות ולטעמי אין זה משנה איזה מלחמה זו מלכחתיחלה אתה מוצא את עצמך כורת ברית עם אנשים שלעולם לא היתה אפילו יורק עליהם הימנעות מטקטיקה שיכולה להוביל לנצחון זו ראייה לטווח קצר וטיפשות.
הבעיה הגדולה בהסתמכות על רע בכדי להאבק ברע אחר, גדול יותר, היא כמובן שהרע הקטן יגדל ויהיה האוייב המר הבא. ארה”ב נלחמה עם ברית המועצות נגד היטלר. כשהיטלר נפל, ברית המועצות נהייתה האוייב. במלחמה בברית המועצות, תמכו באפגנים, שהם עכשיו האוייב, ואיראן, שנהייתה האוייב אחרי המהפיכה האיסלמית. בכדי להילחם באיראן, תמכו בעיראק של סדאם… וכו’.
בנוסף לזה, ההסתמכות על הרעים מחלישה את הטיעון המוסרי בעד הצד שלך, וגם זה שווה משהו…