להרוג את פרנקלין דלאנו רוזוולט, זו המשימה

פוליטיקאים זקוקים לפעמים למשל. הם מדברים על העבר ומתכוונים להווה. זה מה שעושים בימים האלה הנשיא בוש ומוציאיו-לפועל. הם יורים בפרנקלין רוזוולט, ששים שנה לאחר שהציל את הציוויליזציה, כדי להיפטר פעם אחת ולתמיד ממורשתו. אבל הוא עדיין שם, בכסא הגלגלים המשוריין

 

פרוטומה של פרנקלין דלאנו רוזוולט בחזית אחוזתה של משפחתו, בהאייד פארק שבמדינת ניו יורק. הימין הרפובליקני מחליף עכשיו את השלג בבוץ סמיך

צילום: יואב קרני, ינואר 2003

 

לֶאֱסוֹר מלחמה על גיבורי הֶעָבָר, זה בדרך כלל אִפיוּן של משטרים טוטליטריים. הסינים הם מומחים רַבֵּי-שנים. בימי השׂיא של המאואיזם היינו שומעים מפעם לפעם שהמשטר הֵקים לתחיה איזה קיסר משוֹשֶלֶת מינג, צ’ינג או דינג, כדי להוציא אותו מייד להורג. המלחמה הממוּשכת ביותר הוכרזה על קונפוציוס, שהיה פחות או יותר בן זמנו של ישעיהו הנביא. אבל הכול ידעו, כי כאשר המאואיסטים הרדיקליים מקללים את קונפוציוס, הם מתכוונים לראש הממשלה של זמנם, ג’ו אֶן לַאי, אשר ניסה למַתן את הלהט ההרסני של ‘מהפכת התרבות’.

גם הסובייטים לחמו בגיבורי העבר, ולִפעמים היו מוחקים אותם לחלוטין מן האנציקלופדיה שלהם, או לפחות מכריזים עליהם “אויבי העם” באופן רטרוקאטיבי.

אין זאת אומרת שֶחֲבָרוֹת דמוקרטיות פטוּרוֹת מן האובבסיה הזו. בארה”ב, נסיונות תקופתיים להעמיד מנהיגים מתים מאוד במקומם הָרָאוּי מפרנס בכבוד מו”לים ורִשתות טלויזיה.

כמעט משוּנֶה שאמריקנים – אלה שמבקריהם וּמַשמיציהם מתלוננים לעתים קרובות על זכרונם הקולקטיבי הקצר – מחטטים בתיאבון ניכר בנִבכֵי ההיסטוריה הלא-מאוד-ארוכה שלהם. בַּקרו-נא בחנות ספרים אמריקנית, או עיינו ברשימת הספרים האחרונים הנוחתים על מדפיה של הספריה האמריקנית בתל אביב, או בירושלים, ולא תוכלו להחמיץ את הביוגרפיות ההיסטוריות. הן לא רק מוּנָחוֹת שם, אלא הן גם מעניינות, לפעמים מרתקות. לביוגרפים כותבי עברית יש מה ללמוד: ביוגרפיה היסטורית אינה צריכה להיות משעממת ואקדמית מדיי; ולַחֲלוּפין, אינה צריכה להיות אוסף של רכילוּיוֹת.

בדרך כלל, הביוגרפיות האמריקניות מחמיאוֹת לִנְשׂוּאֵיהן. בדרך כלל המסקנה השזורה בהן כחוט השָני היא שגיבור הביוגרפיה היה ראוי לתשׂוּמת הלב המקורית, או אפילו לתשומת לב גדולה יותר. זה לא כבר, אחד הידועים שבכותבי היסטוריה פופולרית בארה”ב פירסם ביוגרפיה חדשה של הנשיא השני, ג’ון אדמס (1801-1797). הפרסום לוּוָה במסע יחסי ציבור לא סתם לטובת הספר, אלא לטובת אדמס. הוא היה הרבה יותר ממה שבני זמנו כפויי הטובה חשבו, הכריז הביוגרף.

אבל בימים האלה נאסרת מלחמה על גיבור היסטורי. היא לא הוכרזה, רוב האמריקנים כלל לא השגיחו בה, אבל לפי דעתי אי אפשר לטעות בה, וּמוּטב לצַפּוֹת לסיבובים נוספים. המלחמה הזו מתנהלת נגד הנשיא ה-32, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וּמנהל אותה הימין הרדיקלי של המפלגה הרפובליקנית. האִפיוּן הזה, “ימין רדיקלי”, נשמע אנקדוטי, משהו הנמצא הרחק ממֶרכְּזֵי הכוח. חוץ מזה שהימין הרדיקלי סמוך עכשיו מאוד אל מרכזי הכוח, לפעמים הוא-הוא הכוח.

הוא “רדיקלי” במובן הזה שהוא שוחר שינויים מפליגים. השינויים שהוא שוחר מבית חשובים (בעיניו, בעיני רוב האמריקנים) יותר מן השינויים שהוא שוחר מחוץ. למען האמת, הוא היה בהחלט יכול להסתדר גם בלי מלחמה גלובלית בטירור, מפני שהיא מסיחה דעת ובייחוד מסיחה תקציבים.

“אמריקה היא עכשיו ארץ ימנית-מרכזית”, הכריז בשבוע שעבר טום דילֵיי (DeLay), המנהיג המחוּספּס של סיעת הרוב הרפובליקנית בבית הנבחרים, המוציא-לפועל של הימין הרדיקלי, האיש שאצבעותיו מושכות בחוטי ההקצבות. (הוא לוחם עכשיו על חייו הפוליטיים, בגלל חשד של שחיתות.)

הנשיא העמיד בראש משימות הקדנציה השניה שלו רפורמה של הביטוח הלאומי (“סוציאלי”, קוראים לו באמריקה). עוד מעט קט, אומר הנשיא, הביטוח הלאומי לא יוכל עוד לממן את עצמו. בעתיד הקצת יותר רחוק הוא יפשוט את הרגל. הבה נתקן אותו קצת, למשל נַרשֶה לאנשים להשקיע חמישה אחוזים מתשלומי הביטוח הלאומי שלהם בבורסה.

זה החודש השלישי שהנשיא נוסע בכל רחבי אמריקה, ונושא נאומים דרמטיים על הביטוח הלאומי. זה החודש השלישי שכל סקרי דעת הקהל מראים שזה לא עובד. רוב ברור של האמריקנים מתייחסים בחשד למניעיו. הם אינם מאמינים לו שהוא רוצה כמה תיקונים קטנים. הם נוטים להאמין להזהרת הדמוקרטים שהוא מתנכל לעצם הביטוח הלאומי. הדמוקרטים ישמחו להעמיד את הנושא הזה במרכז מערכת הבחירות לקונגרס בעוד שנה וחצי. אם יש עניין אחד היכול להחזיר להם את השליטה שם זה עניין הביטוח הלאומי.

משקיפים פוליטיים מגרדים את פדחתם. מה הוא עושה? הם שואלים על הנשיא. בשביל מה לו בכלל? מדוע הוא מסכן את בסיס הכוח שלו בשביל משהו כל כך חסר סיכוי וכל כך לא מרשים? התשובה היא, פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא האיש שהקים את הביטוח הלאומי ב-1935, בזמן שאמריקה ליקקה את פצעי השפל הכלכלי הגדול, והיתה אחוזה חרדה קיומית עמוקה. הביטוח הלאומי היה יהלום הכתר של ‘המערך החדש’ (New Deal), התיקונים החברתיים והכלכליים שרוזוולט המטיר על אמריקה תיכף להשבעתו, ב-1933.

 

אוגוסט 1935: הנשיא רוזוולט חותם על חוק הביטוח הלאומי — ומעניק לארה”ב נופך של מדינת רווחה. ספק אם היה עוד חוק אחד בתולדות אמריקה שנהנה מיותר פופולריות. הנסיון להכניס בו שינויים שוחק במהירות את התמיכה הציבורית בג’ורג’ בוש.

רשימה על הדי 1935 בוויכוח הנוכחי בוושינגטון על גורל הביטוח הלאומי אפשר למצוא באתר הרשת של ‘וושינגטון פוסט’

‘המערך החדש’ היה כל כך עצום וכל כך סוחף, עד שאמריקה כולה התיישרה משמאלו. גם הרפובליקנים עשו כן ללא חמדה, גם כאשר הם חשבו שהוא מְרַכֵּז יותר מדיי כוח בידי הממשלה המרכזית בוושינגטון. ב-45 השנה הבאות, ‘המערך החדש’ היה נוסחת השלטון. בין 1933 ל-1981, הדמוקרטים ישבו בבית הלבן 28 שנה, והרפובליקנים רק 16. מתוך ה-16 האלה, רק שנתיים היה לרפובליקנים רוב בקונגרס, כך ששליטתם הפוליטית לא תורגמה לחקיקה. כמעט כל הזמן הזה, בית המשפט העליון היה מנוע של שינויים חברתיים מרחיקי לכת, כמו ביטול ההפרדה הגזעית ולגליזציה של הפלות מלאכותיות.

פרנקלין דלאנו רוזוולט היה קללת השמרנים האמריקניים. במשך שנים הם חשבו אותו ל”בוגד במעמדו” (נסיבות הולדתו וגידולו חייבו אותו להיות מֵגֵן האינטרסים של הימין, תחת זאת הוא היה האביר על הסוס הלבן של השמאל). במשך שנים, שום פוליטיקאי אמריקני לא יכול היה להילחם בגלוי ב’ניו דיל’. אילו ניסה, הוא היה הופך לקוריוז, וּמוֹעמד מחוץ לכל הסכמה לאומית. אבל ג’ורג’ דאבליו בוש הגיע לבית הלבן כדי להפוך את סדר היום הלאומי על ראשו, וליצור “רוב חדש”.

אחד מכסאות הגלגלים של רוזוולט, מוצג באחוזת משפחתו בהאייד פארק, ניו יורק

צילום: יואב קרני

 

יועצו הפוליטי הראשי של הנשיא, קארל רוֹב (Rove), היסטוריון חובב, דיבר לא סתם על רוורסיה של פרנקלין דלאנו, אלא על חזרה אל ארבע השנים האחרונות של המאה ה-19, ימי נשׂיאוּתוֹ של ויליאם מקקינלי. זה האחרון כונן רוב רפובליקני, שהכתיב את הקצב הלאומי עד שנת 1933, כאשר מי-אם-לא-רוזוולט הגיח על כסא הגלגלים שלו, כדי להטות את “הארץ הימנית” שמאלה.

במשך שנים, הרפובליקנים היו נותנים ביטוי סמלי לרגשותיהם האמתיים כלפי “הבוגד במעמדו”: כל אימת שרפובליקן היה נכנס לבית הלבן, אנשי הסגל שלו היו מסירים את דיוקנו של פרנקלין דלאנו מן הקיר ב’חדר רוזוולט’ בבית הלבן, ותולים שם את תמונתו של רוזוולט הרפובליקני, הלוא הוא טדי רוזוולט, דודנו הרחוק של פרנקלין, שהיה נשיא בשנים 1909-1901. הדמוקרטים היו גומלים בתורם.

טקס הורדות הדיוקן הסתיים ב-1993, כאשר ביל קלינטון הושבע לנשיא, והורה להשאיר את טדי על הקיר. מתחת לתמונת טדי, ב-1998, הוא נופף באצבעו, והשמיע את המלים המפורסמות, “לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה לוינסקי”.

בשנות קלינטון הסתיימה בוושינגטון הקמתו של אתר ההנצחה הלאומי לפרנקלין דלאנו – אנושי ולבבי לאין שיעור יותר מן המקדשים הכמו-פאגאניים של ג’פרסון ושל לינקולן: פרנקלין יושב בכסא הגלגלים שלו, משהו שאמריקנים מעולם לא ראו ב-12 שנות נשיאותו – והרפובליקנים חרקו שיניים. הם גמלו, כאשר קראו לנמל התעופה של וושינגטון על שם רונלד רייגן, עוד לפני שרייגן הספיק למות. אבל תיירים אינם לוקחים את ילדיהם לבית הנתיבות כדי לצפות בשלט “רייגן”. הם לוקחים אותם, לעומת זאת, אל רוזוולט בכסא הגלגלים.

 

“מֶה היה קורה אילו נפלה בריטניה?” מסך טלויזיה של היסטוריה חלופית בתערוכה הקבועה באחוזת רוזוולט בהאייד פארק.

בריטניה לא נפלה מפני שהיטלר פחד לפלוש בקיץ 1940, כאשר היה כנראה מסוגל לנצח. אבל מרכיב מרכזי ביכולת עמידתה של בריטניה בשנה וחצי הבאות היה נכונותו של רוזוולט להיחלץ לעזרתה באספקה מסיבית, שידה לא היתה מַשֶׂגֶת בתנאים של שוק חופשי.

הוא המציא לצורך זה את נוסחת “הַחכֵּר והַשאֵל”, שהיתה התחכמות גאונית כדי “לאפשר לַשָכֵן לכַבּוֹת את הדלֵקה בביתו — וּלהחזיר את הצינור אחרי שיסיים” (המלים הפשוטות שבהן השתמש רוזוולט כדי להסביר לעם האמריקני את החריגה הברורה הזו מכללי הנייטרליות). “החכר והשאל” דחפה את היטלר להכריז מלחמה על ארה”ב, ולהבטיח בזה את התמוטטות משטרו

צילום: יואב קרני

 

בתחילת החודש, הנשיא בוש נסע למזרח אירופה לציין את יום השנה הששים לנצחון על גרמניה הנאצית. הנצחון הזה לא הושג כמובן בזכות איש אחד, אבל קשה מאוד להעלות אותו על הדעת בלי חוכמתו ונחישותו של רוזוולט. הוא דחף את אמריקה למלחמה להגנת הציוויליזציה כמעט נגד רצונה. הוא עמד לצד בריטניה בחודשים המפחידים של בדידותה, לאחר נפילת צרפת, ב-1940. הוא צייד את סטאלין בחודשים הקריטיים ביותר של הפלישה הגרמנית, ב-1941. משעה שהכריז מלחמה, הוא השליך את מלוא עוצמתה התעשייתית של אמריקה. שריון מתוצרת ארה”ב עצר את רומל בדרכו לקאהיר ואולי לארץ ישראל. ב-1943, רוזוולט טבע את המלים ההיסטוריות “כניעה ללא תנאים” שנתיים ויותר לפני הכניעה, בשעה שגרמניה הנאצית עדיין שלטה ברוב אירופה.

אבל בוש לא חלק כבוד לפרנקלין דלאנו, אף כי בחודש אפריל מלאו ששים שנה למותו. תחת זאת הוא התנצל  על התפקיד האמריקני בחלוקת אירופה בין מזרח למערב. זו היתה אמנם שגיאתו האיומה של רוזוולט החולה בוועידת יאלטה, חודשיים ופחות לפני מותו. אבל בוש הוא בדרך כלל נשיא חסר כל חרטה. אי אפשר לטעות במסר של התנצלותו: כשם שהוא גמר אומר לגאול את אמריקה מתוצאות ה’ניו דיל’, כך הוא גואל את העולם מתוצאות יאלטה.

ליתר בטחון, ‘ערוץ ההיסטוריה’ בכבלים – בדרך כלל מיפלטו הבטוח של כל מי שנפשו נקעה מן ההווה – הקדיש לאחרונה ארבע שעות לגילוי האמת על רוזוולט (FDR – a Presidency Revealed): הוא שיקר לאמריקה על רגליו המשותקות; והוא הוליך אותה שולל כאשר הבטיח לבוחרים (ב-1940) “ילדיכם לא יישלחו לשום מלחמה זרה!”, אף כי באותה השעה עצמה הכין את ההתערבות במלחמה ההיא.

‘קומיקס’ מפורסם בשורה של עתונים בארה”ב תיאר לאחרונה את רוזוולט כאחד ‘הבארונים השודדים’, שמצצו את דמה של אמריקה בשלהי המאה ה-19. הביטוח הלאומי? “הונאה במיטבה”, מודה רוזוולט המצויר, “אבל דבר אחד לא ציפיתי, שכל כך הרבה מכם יאריכו לחיות כדי לקבלו”.

 

הקומיקס של ‘מאלארד פילמור’, המופיע בעשרות עתונים בארה”ב, מתאר את הביטוח הלאומי של רוזוולט כ”הונאת פונזי במיטבה”. פונזי היה הנוכל, שהבטיח להכפיל את כספם של משקיעיו בתוך תשעים יום. השוואת הביטוח הלאומי עם הונאת פונזי היא מסימני הימים האלה, משהו שלא היה עולה על הדעת לפני עידן בוש. את הקומיקס של מאלארד פילמור אפשר למצוא באתר הרשת של העתון Seattle Post-Intelligncer

 


13 באפריל 1945. ה’ניו יורק טיימס’ מודיע על מות רוזוולט. מדהים להיזכר שהוא נכנס לבית הלבן חמישה שבועות לאחר עליית היטלר לשלטון, ב-1933, ויצא ממנו 18 יום לפני שהיטלר התאבד. אם יש השגחה עליונה, כמעט אין מנוס מלחשוב שרוזוולט היה שליחָהּ האישי להצלת הציוויליזציה

 

כאשר רוזוולט מת, באפריל 1945, אמריקנים התייפחו ברחובות ולאורך מסילת הברזל שעליה התנהל ארונו. נֶכדיהם וניניהם שכחו מדוע. בסוף השנה שעברה, הסופר פיליפ רוֹת’ ניסה להזכיר להם, בספרו ‘הקשר נגד אמריקה’, זכרונות כוזבים על ילדותו בעיר ניוארק, במדינת ניו ג’רזי. במרכז הספר עומד תרחיש של היסטוריה חלופית: בנובמבר 1940 רוזוולט מפסיד את הנשיאות לצ’ארלס לינדברג, הטייס ההירואי, ראשון חוצי האוקיאנוס האטלנטי, בדלן פרו-נאצי, גזען שונא-יהודים. בתוך חודשים אחדים הוא כורת ברית עם היטלר, שולל נשק ותמיכה מבריטניה, ומתחיל תכנית של פיזור היהודים בכל רחבי אמריקה שעל מנת לנתק אותם אלה מאלה ולהטמיעם.

חלקים של הספר עוצרים נשימה ומתקבלים על הדעת. חלקים אחרים מגוחכים עד כדי קַלוּת דעת. כללית, התרחיש לא סביר, ונודפים ממנו ניחוחות פיליפ-רות’יים ידועים של רחמים עצמיים ועודף אֶתנוֹצֶטריוּת (ראו מסגרת). אבל על עניין אחד אי אפשר כלל להתווכח: הבחירות של 1940 חרצו את גורל הציוויליזציה המערבית, וממילא גם את גורל העם היהודי. רוזוולט, האיש שסירב להפציץ את הרכבות הנוסעות לאושוויץ, והעדיף את עצות המלך אבן סעוד על אלה של הציונים, ראוי בכל זאת להכרת הטובה של היהודים – גם אם הבית הלבן היה רוצה להקים אותו לתחיה, שעל מנת לקבור אותו חיים.

 

 

נובמבר 1940 בהיסטוריה הלא-חלופית: רוזוולט מנצח בבחירות לנשיאות, הראשון בתולדות ארה”ב הנבחר לתקופת כהונה שלישית (ואחר כך גם רביעית. שנאת רוזוולט היא שהניעה קונגרס עם רוב רפובליקני לתקן את החוקה, כדי לאסור על נשיא לכהן יותר משתי תקופות כהונה). מה היה קורה אילו הרפובליקנים הציבו מול רוזוולט בדלן מוצהר ופופולרי? למשל, את צ’ארס לינדברג? יתכן שהעולם היה אז מקום שונה מאוד

 

בתרחיש של פיליפ רות’ יש פִּרכוֹת הרבה, אולי תוצאה של חולשותיו כהיסטוריון או כפרשן פוליטי. אבל יש בו גם נקודות הצריכות לעורר בסטיבן ספילברג את החשק לקנות את זכויות ההסרטה. לינדברג של רות’ מנהל את כל מסע הבחירות שלו לבדו, כשהוא מטיס את מטוסו הפרטי מעיר לעיר, ומופיע במדי הטייס המפורסמים שלו.

יש בו רגעים קודרים להחריד, כמו פיסגת רייקייאוויק בין הנשיא לינדברג להיטלר, שממנו צומח הסכם “אי-התקפה”. לינדברג מריע לפלישת היטלר לברית המועצות, ומטיל אמברגו צבאי על בריטניה. כשהבריטים מחפשים שותף ומסייע בצפון אמריקה, הם נאלצים להסתפק בקנדה.

נובעת ממנו שאלה מעניינת ולא בלתי סבירה: האם היתה מתחוללת הידרדרות דרמטית במעמדם של יהודי ארה”ב, אילו עלתה ממשלה בדלנית לשלטון? רות’ עולה תחילה על נתיב סביר — תכנית שטנית אך סובטילית להטמיע את יהודי אמריקה  באמצעות פיזורם הגיאוגרפי וַחשׂיפת ילדיהם לחיים חקלאיים הרחק מן החוף המזרחי — אבל אחר כך מידרדר לשטויות של ממש.

התרחיש שלו הופך לפארסה, כאשר הוא מחליט להעמיד נגד לינדברג איש רדיו יהודי מפורסם ומעורר מחלוקת מן הזמן ההוא, וולטר ווינצֶ’ל. מסע הבחירות של ווינצ’ל מעורר מהומות אנטישמיות ומסתיים לבסוף ברציחתו. לינדברג מטיס את עצמו אל מקום הרצח, אבל בדרכו לשוב לוושינגטון מטוסו נעלם וּשׂרידיו לעולם אינם נמצאים.

סגן הנשיא מנסה מייד לכונן רודנות פשיסטית, אוסר את רוזוולט ואת המושל היהודי של מדינת ניו יורק, סוגר את העתונים הגדולים וכו’. הרודנות מחזיקה מעמד עשרה ימים, רוזוולט חוזר לשלטון, וההיסטוריה מתחדשת מייד בדיוק באותו כיוון שבו התנהלה בעולם הלא-חלופי.

הפרק האחרון בתרחיש הוא כל כך לא רציני, עד שנדמה לפעמים שרות’ מיהר לסיים אותו כדי להספיק לפרסם את הספר לכבוד יום השנה ה-60 לסיום המלחמה.

אף על פי כן, חובבי היסטוריה חלופית, וגם חובבי היסטוריה יהודית אמריקנית ימצאו בו עניין. יש לי בן דוד זקן בלונג איילנד (למען הדיוק, בן דוד מדרגה שניה מוּזָח פעם אחת, שזה התרגום הלא-מדויק ל second cousin once removed), שגדל באותה השכונה בעיר ניוארק, שבה נולד וגדל פיליפ רות’. הוא קרא את הספר בסקרנות רבה, אף כי חשב את התרחיש למוגזם. הוא אמר לי, שכאשר סר אל הספריה הציבורית בעיר המִקלָט שלו בדרום פלורידה (שאליה הוא נמלט יחד עם אשתו לעת חורף), הספרנית אמרה לו שכרגע אין להם עותק, אבל אין לו מה לדאוג, הם קנו 300 עותקים של הספר.

שלוש מאות עותקים של ספר יחיד בספריה אחת. לא רע.

פועל יהודי מחבק את כתפו של פרנקלין דלאנו רוזוולט על שער העתון היידי ‘פורווערטס’ (‘קדימה’) בניו יורק, ערב הבחירות לנשיאות בנובמבר 1936. רוזוולט הוא שהתחיל את הרומן הגדול של היהודים עם המפלגה הדמוקרטית. פרו-נאצים בארה”ב קראו לו בלעג “פרנקלין דלאנו רוזנפלד”, וחשבו אותו ל”מכשיר בידי היהודים”

 

 

14 Responses to “להרוג את פרנקלין דלאנו רוזוולט, זו המשימה”

  1. אנגלמן הגיב:

    האמריקאית, כפי שציינת. גם הבריטים עושים זאת (אם כ במידה פחותה) לצ’רצ’יל, והצרפתים למיטראן. אצלנו, וזה ההבדל העיקרי, אנו עושים את זה כאשר המנהיגים עדיין מכהנים בתפקידם, והם בחיים.

  2. רוני ה. הגיב:

    ראשית, מההיכרות שלי עם הנושא הכלכלי, אני רוצה לציין שעד כמה שאני יודע, תכניתו של בוש להפנות את כספי הביטוח הלאומי לבורסה לא נולדה דווקא כמעשה פוליטי ימני או כראקציה לאידאולוגיה הליברלית. אני זוכר שכבר לפני כשלוש שנים התכתבתי עם כלכלנית אמריקנית ידועה על הנושא הדמוגרפי בעקבות מחקר שהיא פרסמה על הדמוגרפיה של הביטוח הלאומי במסגרת אחד הבנקים המרכזיים אמריקניים. עד כמה שאני יודע, הנושא הזה נחשב בתחילתו כנושא כלכלי אובייקטיבי, ולאו דווקא פוליטי, ורק בהמשך המסקנות שלו אומצו על ידי הרפובליקנים. התחושה שלי היא שמן הבחינה הכלכלית גם נשיא דמוקרטי אחראי היה מגיע לאותן מסקנות (למרות שהיום, מן הסתם, הוא מתנגד לו מסיבות של אופוזיציה אוטומטית לשלטון).

    תמציתו של העניין היא שהדמוגרפיה של ארה”ב (וביתר שאת זו של אירופה ובוודאי זו של יפן) מראה באופן חד־משמעי על ירידה בשיעור הילודה ועל הזדקנות של האוכלוסיה. במצב כזה, בעוד עשרים שנה העומס של תשלומי הביטוח הלאומי צפוי ליפול על קבוצה קטנה יותר של אנשים והם יצטרכו לתמוך בקבוצה גדולה הרבה יותר של מקבלי קצבה. באופן עקרוני אין למצב הזה שום פתרון אלא בהקטנת שעור הקצבה. הפתרון של שליחת הכספים לבורסה נועד לפתור לדעתי שתי בעיות. האחת היא שבבוא היום כאשר תבוא ההקטנה הבלתי נמנעת בשיעורי הביטוח הלאומי, מי שישלם את המחיר הפוליטי לא יהיו הפוליטיקאים אלא מנהלי ההשקעות. הסיבה השניה, והאופטימית יותר, היא שהפניית הכספים לבורסה תאפשר בתסריט אופטימי להשקיע כספים רבים יחסית מחוץ לארה”ב (דבר שהביטוח הלאומי האמריקני לא יכול לעשות היום), וכך לאפשר למקבלי הביטוח ליהנות מהצמיחה העולמית שצופים שתהיה – בעוד שהשקעה בארה”ב עצמה לא תניב אותם פירות.

    לעניין מלחמת העולם השניה והשואה, ההרגשה האישית שלי היא שאנו זקוקים ל”היסטוריונים חדשים” גם בהערכה ביקורתית שלה. יש לי הרגשה שהנושא של האנטישמיות בארה”ב בזמן מלחמת העולם טוייח במידה רבה על ידי ההנהגה היהודית והישראלית. אבל עד כמה שאני יודע, היהודים שחיו בארה”ב באותו הזמן חששו מאד לגורלם. יש סיפור חשוב שמושמט מההיסטוריוגרפיה הרשמית של ישראל והוא סיפורו של הלל קוק הבית”רי שהגיע לארה”ב כדי לפעול למען הצלת יהודי אירופה. ההצלחה העיקרית שמיוחסת לו היא הקמת “ועד ההצלה” האמריקני, שליחת ראול ולנברג והצלת כ-200,000 מיהודי הונגריה. אבל האמת המרה היא שהוא לא הצליח לעצור את רכבות המוות, ומעניין שהפועלים העיקריים נגדו היו דווקא היהודים בנימוק שהרעש שהוא מחולל עלול “לגרום שואה ליהודי ארה”ב” (!).

    אני סבור שמצב היהודים בארה”ב בזמן המלחמה לא היה פשוט כלל, ולא אתפלא אם הספר של רות כולל בתוכו יותר מגרעין של אמת. אבל, הגישה האישית שלי – שההיסטוריה יותר חשובה מהאישים המובילים אותה – אומרת שגם בתסריט השלילי של נשיא רפובליקני כלינדברג וגם בתסריט החיובי יותר שהתממשו לבסוף של רוזבלט כנשיא – גורל היהודים לא היה טוב. קשה מאד לשפוט היסטוריה אלטרנטיבית, אבל כידוע, גם בהיסטוריה האמיתית שהיתה – גורל היהודים היה רע ומר.

  3. יפתח הגיב:

    למר קרני,
    דבר ראשון, קריאה מאלפת, כרגיל.
    אבל הרגשתי שהפעם אני צריך להגיב כי לדעתי לא היית לגמרי הוגן עם הרפובליקנים.

    זה נכון שהם הוציאו את רוזוולט מקבר, אבל לא כדי לקבור אותו – ההפך. בוש הוציא אותו מהקבר בתקופת הבחירות כדי להשוות את עצמו עם העמידה האיתנה של רוזוולט בזמן המלחמה. זה נפסק רק כשנכדו או נינו של רוזוולט – אם אינני טועה – איים בתביעה.
    מלבד זאת, אל לנו לשכוח שכשרייגן נפטר, הזכירו שוב ושוב את זיקתו לרוזוולט וכמה רוזוולט השפיע עליו. גם זה נועד לטריק של בחירות, כדי להראות שהמפלגה הדמוקרטית בעצם זזה קילומטרים שמאלה, ובכך ניסו הרפובליקנים למשוך את הדמוקרטים המתנדנדים. אז אם הם בכלל הזכירו אותו, אז זה לרוב לטובה.

    מבחינת הרפורמה בסושיאל סקוריטי, אני אינני כלכלן גדול, אבל לדעתי יש הכרה גוברת בארה”ב שהניו דיל והחשיבה הקיינזיאנית שהנחתה אותה פשוט כבר לא עובדת, ורפורמה דרושה. יכול להיות שהסקרים שאני מסתמך עליהם טועים או מוטים בכוונה, אבל זה הרושם שאני מקבל. חוץ מזה, אני חושב שאחרי שלושה עשורים של הגמוניה כלכלית כמעט מוחלטת של ניו-ליברליזם מבית מדרשם של ה’שיקאגו בויז’, התאוריות הכלכליות שלהם הצליחו לחדור לעומק החברה. מילטון פרידמן למשל כתב דברי ביקורת מאוד קשים על התכנית הכלכלית של רוזוולט, והראה שבעצם הניו דיל רק השאירה את ארה”ב בבוץ הרבה שנים מעבר למה שהיה דרוש, והיא רק יצאה ממנו בגלל המלחמה. מלחמה שאליה יצא רוזוולט לא כגיבור על סוס לבן וכמושיע, אם כי כמנהיג שהושפל על ידי היפנים (בהקבלה מאוד ברור ל9.11).

    גם מבחינת היהודים, יש כמה דברים מאוד לא ברורים בנוגע ליחסו של רוזוולט. אומרים שבכלל הוא היה אנטישמי לא קטן, וכמו כל סוציאליסט טוב אה ביהודים אנשים רודפי ממון ובצע, עבדיהם של הקפיטל. בכלל לא ברור הנושא של המעורבות שלו בשואה, כי ככל הנראה הוא ידע עליה ולא עשה דבר, ואפילו שלח ספינות מעפילים חזרה לאירופה.
    הוא גם ללא ספק היה מתנגד להקמתה של מדינת ישראל. בועידה הדמוקרטית האחרונה שבה הוא השתתף, הוא דווקא התנגד למינוי טרומן כסגנו ורצה לראות מישהו עם השקפות יותר דומות לשלו. מזלנו הגדול שטרומן היה דמוקרט דתי-שמרן, שהרעיון של שיבת היהודים לארץ מולדתם קסמה לו.

    חוץ מזה – תסתכל על הפוסטר של רוזוולט עם הפועל היהודי – אתה לא רואה איך רוזוולט סולד ממנו?
    🙂

  4. יפתח הגיב:

    התכוונתי לומר ספינות ניצולי שואה, לא ספינות מעפילים.

    מצטער

  5. יואב קרני הגיב:

    בעיית הביטוח הלאומי היא בעיה. האיבה ההיסטורית של הימין האמריקני לביטוח הלאומי היא איבה. אין שום פתרון לבעיית המימון של הביטוח הלאומי בהפרטתו החלקית. והא ראיה שהרוב הגדול של האמריקנים אינם מאמינים להסברי הנשיא על מניעיו. אילו רצה לדון במשבר המימון היה עושה מאמץ דו-מפלגתי בקונגרס, לא מנסה לעקוף את הקונגרס.

    הימין האמריקני, חזק ממה שהיה זה שמונים שנה, מנסה לפרק את ה’ניו דיל’.

    רוזוולט היה פרה קדושה הרבה זמן, הוא מופקע עכשיו מקדושתו. אני מוסיף לראות בו את המנהיג החשוב ביותר של המאה ה-20, מציל אמריקה ומציל הציוויליזציה המערבית.

    הדבקת תוויות האנטישמיות לרוזוולט היא קצת מוגזמת, קצת אתנוצנטרית. לרוזוולט היו או לא היו תחושות של סלידה חברתית מן היהודים, נחלת רוב בני זמנו. אבל הוא מינה לקבינט שלו שר אוצר יהודי, הוא הושיב יהודי על ספסל בית המשפט העליון, יהודים לרוב ישבו בדרגי ביצוע וייעוץ בביורוקרטיה העניפה של הניו דיל ובבית הלבן עצמו, יורשו כמושל מדינת ניו יורק היה בנקאי יהודי מפורסם, ואחד הקרובים והמשפיעים ביועציו היה הפיננסייר היהודי ברנרד ברוך.

    לא, הוא לא היה ציוני. סביר להניח שהוא היה מתנגד להקמת ישראל. הוא היה צריך לצַווֹת על הפצצת אושוויץ. אבל הוא הוציא את אמריקה מתהומות של פסימיות ושל פחד, הוא עמד לצד אירופה, הוא הנהיג את הברית שהרסה את היטלר.

    ההִתעָרוּת התרבותית של יהודי אמריקה התחילה מזמנו ואילך, ואין פלא שהם תמכו בו בהתלהבות עצומה. גורלם לא היה “רע ומר”, רוני, והם לא “חששו לגורלם”. עזוב את הלל קוק. דבר עם בן דודי הזקן ועם אשתו, שניהם הגיעו אל פירקם בימי נשיאותו, בעיר בניו ג’רזי. הם לא חששו לגורלם. נכון שיהודים היו זהירים מדיי בהפגנת כוחם הפוליטי מפני שחששו מן התגובה. אבל הם לא חיו בצל פחד של כבשנים. הבה לא נגזים.

    ויפתח, הוא לא היה סוציאליסט. הוא הכריז שמשימתו היא להציל את השיטה הקפיטליסטית, והוא אמנם הציל אותו. להגיד שהוא רחש איבה ליהודים המנצלים בגלל הסוציאליזם שלו זה קצת לא רציני. אני מקווה שרק התבדחת.

    אשר לטרומן, הוא לא התנגד למינויו. להיפך, הוא טילפן מן הבית הלבן כדי לשכנע את טרומן לקבל את המועמדות לסגן נשיא. אלה עובדות היסטוריות. אין פה שאלה של דעה אישית. הוא לא התייחס אל טרומן ברצינות, אבל זה עניין נפרד. נשיאים לא נהגו להתייחס ברצינות אל סגניהם.

  6. צביקה הגיב:

    בתגובה למי מהמגיבים למעלה: הבעיה האקטוארית של הביטוח הסוציאלי אינה קשורה להצעה להתיר השקעת כספים בבורסה. בורסה היא לא פיתרון לסולבנסי. הרפובליקנים פשוט רוצים לנצל את המצב – אם כבר רפורמה אז נכניס סוכרייה.
    באשר לרוזבלט – אני חושב שהוא הציל את העולם. בנוסף למינויים שיואב מזכיר למעלה, הוא גם היה הראשון למנות אישה לקבינט אם זכרוני איני מטעני.
    פיליפ רות’ מצייר בספר תמונה ביזארית משהו , אבל אפילו אם מישהו פחות מפחיד מלינדברג היה נבחר, ספק אם בריטניה היתה מקבלת את הסיוע שקיבלה לפני פרל הארבור. ספק גם אם היה פרל הארבור.
    לא לשכוח שגם רות’ בסופו של דבר מצייר סוף טוב, ומחזיר את רוזבלט לשלטון.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לאור כתבתו המעניינת של יואב לא מפתיע אם כן שג’ניס רוג’רס בראון שופטת בית המשפט העליון של קליפורניה ומועדת לכהונת שופטת פדראלית בבית הדין לערעורים שוושינגטון די.סי טענה בעבר כי רווזולט ביצע הפיכה סוציאליסטית. אכן רעיונות סוריאליסטיים עד לא מזמן הופכים למקובלים כ”כ

  8. רוני ה. הגיב:

    ראשית, לגבי העניין הכלכלי: אתה צודק בהחלט לגבי האיבה העקרונית של הימין לביטוח הלאומי. אלא שההתרשמות האישית שלי היא שיש כאן יותר מזה. בהפניית כספי הביטוח הלאומי לבורסה, ועוד קודם לכן בתהליך של הפרטת הביטוח הלאומי והפנסיה, הכוונה הסמויה לדעתי היא לאפשר לקצבאות לרדת בעתיד אם הכלכלה תדרדר.

    ביחס לבעיה הדמוגרפית שהזכרתי, צריך לציין שיש לכלכלנים גם המלצות נוספות, כמו העלאת גיל הפרישה, וכמו עידוד ההגירה, ואלו הם תהליכים יחסית שוליים, והמעניין ביותר הוא התהליך שקורה עכשיו בצרפת של עידוד הילודה, אלא שהוא עתיד להשפיע רק בעוד שנות דור. החישוב הכלכלי שאני מדבר עליו מתייחס לתקופה שבעוד עשרים שנה והוא אומר שבלי הקטנה של שיעורי הקצבה העומס התקציבי שצפוי להיות אז בארה”ב ובשאר העולם המערבי לא ניתן יהיה לתשלום על ידי הדור הצעיר.

    אני משער שבעקיפין נכנס להחלטה הזאת עוד שיקול של עידוד הבורסה האמריקנית שצמיחתה תלויה בהזרמת כספים מתמדת. נפילת בורסה (וכתוצאה ממנה שפל ומיתון כלכלי) עלולים להזיק למקבלי קצבאות הביטוח הרבה יותר מקיצוץ בהן – ואני חושב שגם זה שיקול שאיננו בהכרח מפלגתי רפובליקני.

    לגבי השאלה הפוליטית והערכת רוזוולט – אני מקבל את ההערכה שלך, ואינני מתמחה בהיסטוריה האמריקנית. אבל רציתי להעיר שלמשל היועץ היהודי ברוך, עם כל קרבתו לרוזוולט, מעולם לא הוזמן אל ביתו, והנשיא רוזוולט, למרות יועציו הרבים, מן הסתם לא ממש אהד את היהודים. זה היה המשך לתקופה ארוכה בה היה בארה”ב קו של שנאת זרים חריפה שהיהודים היו רק אחד ממושאיה ולא השוליים שבהם. אני מקבל שרוזוולט הוציא את אמריקה מהבדלנות ומשנאת הזרים הזאת, אבל לגבי העניין היהודי, ידוע לי שמנהיגים יהודים בזמן מלחמת העולם בפירוש דרשו מהציבור שלהם לשמור פרופיל נמוך בעניין ההשמדה, בין השאר מתוך חשש ל”אסון” וזה ציטוט שקראתי. הנושא דורש מחקר היסטורי, וזה לא תחום העיסוק שלי, אבל לדעתי הדברים אומרים דרשני.

  9. מודי הגיב:

    לפני רוזוולט , בתחילת המשבר הכלכלי, היה נשיא בשם הובר שאמר: “prosperity is right around the corner”.
    כמה קל היום לדבר נגד ה’ניו דיל’. רוזוולט אכן נתן תקווה ועתיד עבור רבים-מה שאנשי הlaisez fair כלל לא היו מוכנים לעשות.
    . ההשמצות נגד רוזוולט מלמדות על הכיוון של השלטון האמריקאי (שגם פה יש לו חסידים שוטים).רציתי לחלוק עליך בנקודה אחת:
    כתבת ש היו שמחים לא לעסוק בטרור כי זה מסיח את הדעת. לדעתי, דווקא משום כך הם רוצים לעסוק בו-כדי שתהיה הצדקה (כמו בימי רייגן) להוציא סכומי עתק על הצבא וכמובן לבסס אימפריאליזם כלכלי במזרח התיכון.
    היה מאוד מעניין!

  10. sefoluxxx beeblebrox הגיב:

    המשפט “אחדים מחברי הטובים ביותר הם יהודים” בוודאי לא נשמע טוב, אבל בכל מקרה, אם מעלים את נושא רוזוולט והיהודים, חובה לציין את שר האוצר שלו, הנרי מורגנטל (מורגנתאו?) גר’, בנו של שגריר ארה”ב באימפריה העות’מנית, שלמיטב ידיעתי על שמו נקרא קיבוץ טל-שחר. מורגנטל היה חבר מן העבר של פ.ד.ר., וכשר אוצר לקח על עצמו להיות הלוביסט העיקרי למען התערבות בעד יהודי אירופה, ומאוחר יותר כנגד גרמניה (תוכניתו היתה להפוך את גרמניה לחברה חקלאית ותלותית, גדי שלעולם לא תוכל לסכן את שלום העולם). אחת הטענות העיקריות שהופנתה כלפי פ.ד.ר (מלבד היותו ריכוזי ברמות אהוד ברקיות, ששלט בשריו בסגנון הפרד ומשול) היתה שהוא מחזיק את מורגנטל הקיצוני אך ורק בגלל קשריהם האישיים, ולא על בסיס מקצועי.למרות שנכשל בשכנוע רוזוולט להורות על הפצצת מרחב אושוויץ, אפשר להגיד שלמורגנטל היתה השפעה ניכרת על מדיניות ארה”ב באותה תקופה.

  11. יואב קרני הגיב:

    השם הוא מורגנתאו, או, בהיגוי אמריקני, מוֹרגֶנְת’וֹ. הוא שימש שר האוצר במשך 11 שנה, אולי יותר מכל בן תמותה אמריקני אחר. אינני בטוח שאפשר להגיד עליו שהיתה לו “השפעה ניכרת”, אבל אוזנו של רוזוולט אמנם היתה כרויה לדבריו.

    עצם יהדותו אינה פוטרת את רוזוולט מחשדות של אנטישמיות (מה שקוראים “אנטישמיות תרבותית”, בשום פנים לא חברתית או פוליטית). יועצו הקרוב ביותר של ריצ’ארד ניקסון היה הנרי קיסינג’ר, אבל ניקסון נשאר יוּדיאוֹפוֹבּ. מה שכמובן לא הפריע לו להציל את ישראל מחורבן ב-1973.

    תודה על תוספותיך המעניינות.

  12. יואל צפריר הגיב:

    נדמה לי שהיום יותר מתמיד מתברר עד כמה מורשת רוזבלט חזקה יותר ממורשת בוש
    יואל צפריר

  13. מאיר גוטמן הגיב:

    למר קרני שלום!
    מזה כמה שנים שאני קורא בדבקות כל טור שלך בעיתון “גלובס”. הנאה אינטלקטואלית צרופה. תודה!
    בהמשך למאמר זה שלך הייתי מציע לקרוא את המאמר “The Tea Party and the American Foreign Polity: What Populism Means for Globalism” מאת Walter Russell Mead באתר Foreign-Affairs http://www.foreignaffairs.com/articles/67455/walter-russell-mead/the-tea-party-and-americanforeign-
    policy.
    מאלף!

  14. מאיר גוטמן הגיב:

    הקשה על הקישור לתגובה הקודמת שלי מחזיר “Page not found”. ממליץ להכנס לדף הבית של Foreign Affairs, http://www.foreignaffairs.com/ ושם בשדה החיפוש לכתוב את שם המחבר Walter Russell Mead.
    בהצלחה
    מאיר

Leave a Reply