קו המשווה

המתפלחים בנתב“ג קיבלו תשובה ניצחת מממשלת ישראל, בכתב. גינטר גראס נעשה פסול-כניסה. חברה חופשית-קצת-פחות-ממה-שהיתה ממהרת קצת-יותר-מדיי לשלוף ציפורניים. בשביל מה זה טוב

בזכות "ההיסטריה הפופוליסטית" של אלי ישי, גינטר גראס הורשה להחליף נושא: מפואמה פוליטית כושלת ונבזית -- לקורבן של החרמה שריחות טוטליטריים נודפים ממנה. התגובה הכמעט כללית של עתוני גרמניה לאחר פירסום השיר על מזימותיה של ישראל באיראן היתה ביקורת קשה על גראס. איסור-הכניסה שהטיל עליו משרד הפנים שמט בבת אחת את הקרקע מתחת לרגלי המבקרים. גם לוח השנה לא הועיל: סמיכות הזמנים לחג הפסחא הנוצרי, הגדת צליבתו, מותו ותחייתו של ישו כריסטוס. לוח הזמנים הסמיך כותרת על גראס (משמאל) לצלוב, על עמוד השער של עתון בפוטסדאם

המשך…

ישראל צודקת אינה מצריכה ישראל צועקת. במאבק על אהדה בעולם המערבי, ישראל צריכה לסגל לעצמה טון חדש: יותר מהורהר, יותר ביקורתי. היא אינה צריכה לחשוש להנמיך את קולה, להבין את ייסורי זולתה, ואפילו לבקש סליחה מפעם לפעם

גליון ערב יום הכיפורים, 'גלובס', ששה באוקטובר 2011

המשך…

ב-1961, ”המדינאי הגדול ביותר של המאה“ הפציר בראש ממשלה במצור להגיש תכנית חלוקה רצינית. המדינאי נהרג (השבוע לפני 50 שנה), ראש הממשלה נרצח, ו-30 שנה אחר כך הכול היה אבוד המשך…

ראש הממשלה יכול להשתמש בתקדים יצחק שמיר במדריד, 1991, להשאיר את שר החוץ שלו בבית, ולשאת את נאום ההגנה של ישראל בעצרת האו“ם. הוא יכול להגיד בו משהו שהעולם החיצון לא התרגל לשמוע

עשרים-ותשעה בספטמבר 2010. רק לא ליברמן בספטמבר 2011

המשך…

ישראל סובלת מגרעון קריטי. איש אינו רוחש לה עוד אמפתיה. ייסוריה, היסוסיה, פחדיה אינם מובאים עוד בחשבון. סיבה אחת חשובה היא שהיא אינה רוחשת אמפתיה לאיש. הפתרון (החלקי) הוא הסגנון

המשך…

שנה למלחמת עזה: במקום לצרוח על מבקריה, ישראל צריכה להזמין אותם לשבת. הבה נדבר – היא תגיד – על זכות ההתגוננות של חברה דמוקרטית

האין זה עונג לקרוא מאמרים, הנפתחים במלים, “אני שירתתי בנאמנות בצבא הישראלי”, ונמשכים בהתקפה רטורית על “ההתפשטות הציונית” וּבסניגוריה על “תנועת ההתנגדות האיסלאמית”? אנחנו נתקלים בהם מפעם לפעם, כל אימת שעתון זר זקוק לשֵם ישראלי, או ישראלי לכאורה, כדי להצדיק את המסע לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. המשך…